ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן רלג
שלוכ"ט לכבוד הרב הגאון המפורסים חו"ב בח"ת כש"ת מו"ה שאול ראזענבערג נ"י האבדק"ק ראצפערטא יע"א:
מכתב מעכ"ת הגיעני לנכון:
ואני מוטרד כעת בכמה טרדות אשר סבונו כל היום הקיפו עלי יחד בהקפת כל הראש מ"מ הואיל ויקירא מילתא אלבישיהו ואיידא דחביבא פניתי לבי לעיין בהא דבדק לן לחוות דעתי להורות הלכה למעשה, במה שנשאל מעכ"ת מבעה"ב נכבד ויר"א היות כי קנה לערך אלף אילנות מהבוי"ם שולל"ע ונועם בפרדסו ועתה נודע לו כי אילנות הללו כמה וכמה מהם מורכבים עם אינו מינן לגמרי ומקצתם כתפוחים בתפוחי יער ונפשו בשאלתו אם רשאי לקיימן והן כל יקר ראתה עיני מעכ"ת בהא דמבואר בשו"ע ס"ס רצ"ה להדיא דאסור לקיים אילנות המורכבין, ובמה שמרן רבינו הח"ס ז"ל בתשו' חיור"ד סי' רפ"ח יצא בכחא דהתירא ללמד זכות על מקומות שנוהגין היתר בקיום אילנות המורכבין ומעכ"ת תהה על קנקנו קנקן ריקם להשיבו בתשובה שלמה ונותן התורה ות"ש יאר עינינו במאור תורתו ולא נכשל בדבר הלכה, והנה בעיקר הדין המקיים בכלאים דפליגו דאסור לאדם לקיים כלאים ואם קיים אינו לוקה ואלו במנכש ומחפה פסק דלוקה ומתוך כך העלה בכ"מ דס"ל הא דפליגו רבנן עלי' דרע"ק ה"ד שלא עי"מ אבל במקיים עי"מ אפי' רבנן מודו, וכ' הכ"מ דכן מבואר בירושלמי רפ"ח דכלאים אהא דתנן כלאי זרעים אסור מלזרוע ומלקיים, ואמרי' עלה בירושלמי דאתי' אפי' כרבנן דרע"ק דהכל מודים שאסור במקיים שלא עי"מ עיי"ש, אמנם במשל"מ הקשה על הכ"מ מסוגיא דפ' הפועל דף ס"ד דאמרינן בהדיא דאליבא דרבנן מותר לקיים שלא עי"מ ופליגו עלי' דרע"ק גם במנכש ומחפה עי"מ, דאינו לוקה, ומרן בתשו' ח"ס העלה ג"כ בטעמא דהרמב"ם דכרע"ק ס"ל, וטעמא דפסק כרע"ק אע"ג דאיכא רבנן דפליגו עלי' לפום ש"ס דילן בסוגיא דע"ז הנ"ל, משום דבזה אתי' לי' שפיר טפי מתני' דמכות דף כ"א, אמנם דברי הח"ס בזה תמוהים לפענ"ד במה שהכריח דהרמב"ם פסק כרע"ק מדמחייב במנכש ומחפה אע"ג דס"ל בפ"ח מה' שבת דמנכש חייב משום חורש, וא"כ ע"כ הא דפסק דמנכש בכלאים לוקה היינו משום מקיים וכרע"ק, דהא בכ"מ פ"ח מה' שבת שם מבואר לאידך גיסא דפסק כרב יוסף דמנכש חייב משום זורע תדע דהא במחפה ס"ל שם בהדיא דחייב משום זורע כרב יוסף, ומנכש דקאמר הרמב"ם דחייב משום חורש לאו היינו מנכש דבריש מו"ק אלא היינו חופר בעקרי האילנות, דזהו אפי' לרב יוסף תולדה דחורש הוא, והא גופא קשיא נמי על הכ"מ דסותר עצמו דבפ"א מה' כלאים הקשה על הרמב"ם דהכא פסק דמנכש ומחפה בכלאים לוקה משום זורע, ואלו בפ"ח מה"ש פסק כרבה דחייב משום חורש, ולא זכר שם דהוא בעצמו כתב בה' שבת דהרמב"ם פסק כרב יוסף, ומנכש דה' שבת לאו היינו מנכש דה' כלאים, וכבר הרגישו האחרונים בסתירת הכ"מ בזה, ועיי' בחי' יד אברהם שנדפסו עה"ג יור"ד דפוס ווילנא סי' רצ"ה עיי"ש, מיהא לפענ"ד טעמא דהרמב"ם בזה פשוט וברור דהא במתני' דרפ"ח סתם לן תנא דכלאי זרעים אסור לזרוע ולקיים, וא"כ ממנפ"ש אי נימא כירושלמי הנ"ל דרבנן ל"פ עלי' דרע"ק, אלא במקיים שלא עי"מ, אבל במקיים עי"מ לכו"ע חייב הרי שפיר ואי נימא כהש"ס דילן בסוגי' דע"ז הנ"ל דלרבנן מותר לקיים, א"כ הרי סתם לן תנא כרע"ק והלכה כסתם משנה:
וראיתי למעכ"ת שתמה על הח"ס והטו"א דס"ל דאליבא דרבנן דפליגו אדרע"ק אין שום איסור במקיים כלאים שהעלימו עין מדברי התוס' בב"ק פ"א ד"ה אין מחייבין אותו לעקור שמבואר בדבריהם דאפי' לרבנן היכא דניחא לי' חייבוהו לעקור שלא יחשדוהו שזרעם עיי"ש, וא"כ אין ראי' מהאי דמשמיעין על הכלאים, וכבר הקדימו בזה בחי' יד אברהם שנדפסו עה"ג יור"ד סימן רצ"ה, עיי"ש בהשמטותיו, אמנם מה שמעכ"ת ר"ל דבזה אפשר להשוות הירושלמי עם הש"ס דילן די"ל הירושלמי דקאמר דלרבנן איכא איסורא היינו נמי משום חשדא כמש"כ התוס' בב"ק וא"כ בע"ז דף ס"ד דמיירי בשדה של גוי לא שייך חשדא משו"ה קאמר דלרבנן שרי לגמרי זה לא ניתן להאמר כלל, דהא הירושלמי קאמר לה אמתניתן דרפ"ח דכלאים דתנן הכלאים אסור לזרוע ולקיים ומוקי לה הירושלמי אפי' כרבנן, ובמתניתין ודאי ליכא לפרושי טעמא משום חשדא, וא"כ ע"כ הירוש' פליג אש"ס דילן, גם מש"כ מעכ"ת דמטעם חשדא יש לצדד דבשדה שהוא חוץ לעיר לא שייך בי' חשדא, ליתא דהא מבואר באו"ח סי' תקמ"ד דמקבלי קבולת בחוה"מ אפי' חוץ לתחום אסירי, וכ"מ ביור"ד סי' ש"פ, ודוקא בשבת קיימ"ל בסי' רמ"ד דחוץ לתחום שרי':
משום דישראל אסור להלך חוץ לתחום, אמנם מש"כ מעכ"ת דאפשר דבהרכבת אילנות ליכא משום חשדא דאין ההרכבה ניכרת סברא נכונה היא, ולקמן בסוף התשובה נדבר בס"ד מענין הרכבה שאינה ניכרת יעיי"ש, ובעיקר קושי' המל"מ והטו"א, מש"ס ע"ז הנ"ל דמוכח דלרבנן ליכא איסורא כלל, הנראה לפענ"ד בזה בס"ד, דהנה כבר העלה בשעה"מ בשם האחרונים דהתם שאני דמיירי בשדה של אחר אבל בשדה שלו י"ל שפיר דלרבנן איסורא מיהא איכא ואפי' במקיים שלא עי"מ, וכה"ג ע"כ צריך לחלק נמי אליבא דרש"י דס"ל התם בע"ז דאפי' אליבא דרע"ק ליכא איסור מקיים אלא היכא דעבד מעשה ויעויי"ש בתוס' ותי' נמי האחרונים דמייתי השעה"מ לחלק כהנ"ל דרש"י ל"ק אלא בשדה של אחר אבל בשדה דידי' מודה רש"י דאסור אפי' בלא מעשה, ועדיין מחוסר תבלין ממנפ"ש אי איכא איסור מקיים אפי' בשדה אחר מהיכ"ת נימא דלענין מקיים שלא עי"מ יש חילוק בין דידי' לשל אחר, ומש"כ האחרונים בשם הריטב"א שם במס' ע"ז שכתב נמי חילוק זה, הריטב"א שפיר קאמר דאיהו ס"ל דבשדה של אחרינא ליכא איסור מקיים כלל, ועל זה שפיר י"ל טעם לשבח דמדכתב רחמנא שדך גבי איסור מקיים אמרינן שדך אין אבל של אחרינא לא, אבל אי נימא דגם בשדה של אחר יש איסור מקיים מהיכ"ת לחלק בין עי"מ לשלא עי"מ כיון דאמרת דבדידי' איכא איסורא אפי' שלא עי"מ, אבל בירורן של דברים נראה לפענ"ד דודאי ל"ש איסור מקיים, אלא היכא דמחשבתו ניכרת דניחא ליה בקיומו, אבל היכא דלא איכפת לי' פשיטא דלא שייך בזה איסור מקיים, דלא יעלה על הדעת דכל מי שרואה כלאים זרועים בשדהו של חבירו, ולא עקר להו יהי' עובר משום מקיים כלאים, ובזה ניחא הכל דבסוגיא דע"ז דמיירי דעוקרו אח"כ דמבואר בתוס' שם דעי"ז ניכר מחשבתו מתוך מעשיו דהוי ניחא לי' בקיומו עד השתא בכה"ג שפיר מיתסר גם בשדה אחר משא"כ בשדה דידי' דבלא"ה מחשבתו ניכרת דניחא ליה בזה לא בעינן גילוי דעתא כלל דניחא לי' בקיומו, וניחא בזה הא דפירש"י שם דמקיים היינו שעושה גדר וסייג סביב והקשה בשעה"מ הנ"ל דבמכות דף כ"א פירש"י דמקיים היינו דשבק ולא עקר להו והנה זה לק"מ ואישתמיטתי' להשעה"מ דמדף י"ט ואילך דמס' הנ"ל אינו מפירש"י אלא פי' ריב"ן חתנו כמו שנאמר עה"ג עיי"ש, אבל ממו"ק דף ב' ע"ב שפיר קשיא ולהנ"ל ניחא דהא סוגיא דע"ז שם ריהטא דבשדה אחר נמי איכא משום מקיים, ורש"י בעי לאשכוחי גוני דיהא שייך מקיים בשדה אחר משו"ה פי' שעושה גדר וסייג, דבשבק ולא עקר לה ליכא משום מקיים, דבמה דלא איכפת לי' אכתי ליכא משום מקיים, משא"כ במו"ק דלא קאי אלא אעיקר הדין דמקיים בכלאים לוקה בזה שפיר קאמר רש"י דבשבק ולא עקר להו נמי חייב, ומדוקדק בזה לשון הקודש של רש"י שם בע"ז שפי' אם זרען אחר ובא זה ועשה גדר סביב עיי"ש ודו"ק, דאילו בשדה דידי' אפי' בשבק ולא עקר להו נמי אסור, והשתא שוב לא תיקשי נמי הא דהקשה בשעה"מ אהא דמקשו בתוס' שם בד"ה רע"ק איך ס"ד להוכיח דלעקור היה אסור אי לאו למעוטי תיפלה לפי שרוצה בקיומן כדי להשתכר מדאסר לקיים התם בעושה מעשה באיסור שעושה הגדר משא"כ הכא אין כאן מעשה באיסור, ותמה השער המלך מ"ש משאר לאו שאין בו מעשה, דאיסור דאורייתא מיהא איכא אפי' בלא מעשה, ולהנ"ל ניחא שפיר דלמאי דס"ד התוס' בקושייתם דעקירת הכלאים שלאח"כ לא הוי הוכחה על מחשבתו הקדומה שפיר קשיא להו א"כ מהיכ"ת יהי' שוב איסור בעקירתן דממנפ"ש כל כמה דלא עקרן אין כאן שום גילוי דעת דניחא לי' בקיומן דודאי במה דשבק ולא עקר להו ליכא איסור מקיים כלל ובשעת עקירה כש"כ דא"א לחייבו כלל משום מקיים, משו"ה הוצרכו לחדש סברתם דזהו המעשה שעושה לבסוף כשהוא עוקרן בזה מוכיח דניחא לי' עד השתא ולכן היה אסור אי לאו טעמא דלמעוטי תיפלה ש"ד, ומיושב קושיית שעה"מ ובזה א"ש נמי ליישב קושית הטו"א במגילה דף י"ג שהקשה לפי דבריהם דלרע"ק נמי לא מיתסר אלא בכה"ג א"כ מתניתן דבאחד באדר משמיעין על הכלאים וכו' אמאן תרמי', דהתם הא ליכא שום מעשה, ולפימש"כ ניחא בס"ד דהתוס' למי לא כתבו כן אלא בשדה אחר דבזה איצטרך גילוי דעת על מחשבתו דניחא לי' בקיומן משא"כ בשדה דידי' במה דשבק ולא עקר לה נמי סגי כן נראה לפענ"ד נכון בס"ד, והשתא דאתית להכי שוב מוכח מש"ס ע"ז הנ"ל כדעת המשל"מ והטו"א דאליבא דרבנן בשום גוני ליכא איסור מקיים דהא ע"כ הוי ס"ל להש"ס סברא הנ"ל שבתוס' דבמה שעוקרן לבסוף גלי דעתא דניחא לי' עד השתא בקיומן, ואפ"ה הוי ס"ל דאליבא דרבנן ליכא איסורא כלל, וא"כ ע"כ צ"ל הא דפסק הרמב"ם דאסור לקיים כלאים עכצ"ל טעמי' דכרע"ק ס"ל, ומטעמא דפרישית משום דסת"מ בריש כלאים אתי' כותי' דרע"ק, ואף דלכאורה אין נפק"מ כולי האי אי טעמי' דהרמב"ם משום דפסק כרע"ק או משום דמודי רבנן דאיסורא איכא, מ"מ ממה שיתבאר לפנינו יראה דנפק"מ להלכתא לענין הרכבת אילנות:
והנה בענין מקיים כלאי הרכבת האילן בשו"ע סי' רצ"ה פשוט הדין לאיסור, וכתב בתשו' ח"ס ח"ו סי' כ"ה שלא מצא שום רמז מנ"ל להטושו"ע דאסור לקיים הרכבת אילן ולא זכר שם דברא"ש ה"ק הלכות כלאים מבואר כן בהדיא, וצע"ג על מה שהביא בחי' יד אברהם ביור"ד דפוס ווילנא בשם תוספי הרא"ש סוטה דף מ"ג דשרי לקיים הרכבת אילן א"כ יהי' דברי הרא"ש סותרין זה את זה, עכ"פ ברור דדברי הרא"ש בפסקיו הם עיקר, ובתשו' ח"ס הנ"ל וכן ביור"ד סי' רפ"ח הנ"ל כתב מילתא בטעמא דבהרכבת אילנות ליכא איסור מקיים, דהא איסור הרכבה באילנות בחו"ל נפק"ל מהקישא דכלאי בהמה והתם גופא ליכא איסור במקיים ואפי' בשעה שרואה מבשא"מ רובע אננו חייב להפרידם זה מזה, וראיתי מעכ"ת נתקשה בדבריו א"כ ניליף מני' דבחו"ל אפי' קיום עי"מ ג"כ יהא מותר דהא בכלאי בהמה אינו אסור מה"ת אלא במכניס כמכחול בשפופרת ואלו במקיים כלאים אפי' בעושה מעשה כ"ד כגון שעושה גדר סביב מקרי עי"מ, כדמוכח בש"ס ע"ז ס"ב ולא ידענא מ"ק, הא הח"ס דוקא בהרכבת אילנות קאמר דלא נפק"ל איסורא אלא מהקישא דכלאי בהמה, אבל בכלאי זרעים פשיטא דלא מקשי' לכלאי בהמה, ומש"כ עוד דמלשון הרמב"ם והשו"ע מוכח דכלאי אילן נוהג אף בחו"ל וכתב שאסור לקיים מוכח להדיא דעכ"פ שייך איסור מקיים אף בחו"ל ואלו להח"ס לא שייך כלל איסור קיום בחו"ל דילפי' מהרבעת בהמה והתם אין איסור אלא כמכחול בשפופרת והיינו באילנות ההרכבה ממש, גם בזה לא ידענא כוונת מעכ"ת הרי על זה אנו דנין והרי קמן דהח"ס פליג על דין זה המבואר בשו"ע דאסור לקיים הרכבת אילנות, ומש"כ מעכ"ת מהרמב"ם, הנה ברמב"ם לא נזכר כלל בהרכבת אילנות שאסור לקיים, וא"כ דברי הח"ס קיימין, ולכאורה יש להביא ראי' נכונה לשיטת הח"ס ז"ל מהא דתנן בסוטה דף מ"ב גבי הני דחוזרין מעורכי המלחמה א' הנוטע וא' המבריך וא' המרכיב חוזר, ובגמרא מייתי ברייתא דתניא לא חיללו פרט למורכב, ורמי מתני' וברייתא אהדדי ומשני כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר פי' ברייתא בהרכבת איסור מבשא"מ, והקשה הטו"א במגילה דף י"ג, אמאי לא דייק עלה הגמ' נימא דלא כריוה"ג דאמר הירא ורך הלבב מעבירות שבידו כדדייק התם אהא דתניא לא חינך ולא חנכו פרט לגזלן, והכא ליכא לשנוי כדמשני התם בשעשה תשובה, הא כל כמה דשבק ולא עקר להו הרי עובר כל שעה ושעה על איסור מקיים והוכיח מזה דלרבנן דרע"ק ליכא איסור כלל במקיים כלאים וא"כ שפיר איכא לשנוי' בשעשה תשובה כדמשני התם אאידך קושי' עיי"ש, והשתא לשיטת הכ"מ הנ"ל דהרמב"ם פסק כרבנן ולדידי' צ"ל ע"כ דלרבנן נמי איכא איסור דאורייתא במקיים אפי' שלא עי"וא א"כ תיקשי קושי' הטו"א הנ"ל, ועכצ"ל כמש"כ הח"ס דבהרכבת האילן ליכא משום מקיים, ואף דלכאורה משמע דהח"ס גופא לא התיר אלא בחו"ל, והתם בא"י קאי, אבל הא גופא יפלא מאוד בעיני, בשלמא אי הוי ידעינן עיקר איסור הרכבת האילן בלא דרשה הנ"ל, ולא הוי ילפי' מהקישא אלא דנוהג גם בחו"ל שפיר חוי סברא לחלק בין א"י לחו"ל, אבל באמת עיקר איסור הרכבה מהקישא דשדך דומיא דבהמתך ילפי' לה בסוף פ"ק דקידושין א"כ אין שום סברא לחלק בזה בין א"י לחו"ל, ואי שרי מקיים הרכבת אילנות מחמת הקישא הנ"ל, אף בא"י הוי שרי', אבל מה אעשה דהח"ס בעצמו לא כתב כן אלא בחו"ל ולא בא"י, ותו דלפימש"כ הח"ס בעצמו דלרבנן ליכא איסורא כלל, והרמב"ם ע"כ כרע"ק ס"ל א"כ אין מש"ס הנ"ל ראי', ולפום רהיטא כראה דדברי התוס' הרא"ש בסוטה שציין עליהם בחי' יד אברהם על היור"ד הנ"ל שהבאתי, שכתב דבהרכבת האילן ליכא משום מקיים קרוב הדבר שכתב כן ליישב קושי' הטו"א הנ"ל ואין הספר תח"י לעיין בו, תו הביא הח"ס ראי' לשיטתו, ממה שהקשה בטור יור"ד סי' רצ"ז על הרמב"ם דכתב בכלאי זרעים מותר לומר לגוי לזרוע לו, ות"ל דאסור לקיים, ותי' הטו"ז דכוונת הרמב"ם דלזרוע לו לגוי עצמו קאמר, ולא לזרוע לישראל, ובפ"א מה' כלאים ה"ו כתב הרמב"ם וז"ל ואסור לישראל להניח לגוי להרכיב לו אילנות כלאים, וכתב הכ"מ הטעם דאמירה לגוי לצורך ישראל אסור משום שבות ומל"מ כתב דהרמב"ם לטעמי' דס"ל פ"י מה' מלכים דבן נח מצווה על הרכבת אילן א"כ הו"ל לפני עור לא תתן מכשול, והשתא הך בבא ע"כ מיירי בשל ישראל דאי בשל עצמו ליכא שוב משום לפ"ע, והשתא הדרא קושיית הטור לדוכתא מאי קמ"ל דלא יניח וכו' מהיכ"ת יניח הגוי להרכיב הא אסור לקיימו אפילו בלי מעשה, אע"כ דבהרכבת אילנות ליכא איסור מקיים, ולפענ"ד נראה דאי משום הא לא ארי' די"ל כמש"כ הב"ח לתרץ קושיי' הטור הנ"ל דקודם השרשה ליכא איסור מקיים בכלאי זרעים וה"נ קודם קליטת ההרכבה וא"כ שפיר נפק"מ דאסור להניח לגוי להרכיב אילנות אע"ג שרוצה אח"כ למכרו לגוי קודם קליטה באופן דלית בי' משום איסור מקיים, ויעיי' לשון הריטב"א בקדושין דף ל"ט שמדבריו נראה דליכא איסור מקיים בהרכבת אילן שכתב וז"ל, דלא מצינו איסור במקיים אלא בכה"כ דכתיב בהו לא תזרע לא תזרע תרי זימני עיי"ש, אלא דלכאורה בלא"ה הלשון תמוה, דהא בכלאי זרעים נמי איכא איסור לקיים, ואיך כתב דליכא איסור אלא בכה"כ, וכדאיתא במתני' בפ"ח דכלאים וצ"ל דס"ל להריטב"א דהיינו דוקא אליבא דרע"ק אבל אנן קיימ"ל כרבנן וס"ל כהמשל"מ והטו"א הנ"ל דלרבנן איסורא נמי ליכא כפשטות הש"ס בע"ז דף ס"ד, והיינו דוקא בכלאי זרעים אבל בכה"כ מודו רבנן, וא"כ אין ראי' מהריטב"א הנ"ל די"ל אליבא מאן דאסר בכלאי זרעים מודה הריטב"א דאיכא איסור גם בכלאי אילנות, מיהא בש"ס מכות דף כ"א מוכח בהדיא דאין חילוק בזה בין כה"כ לכלאי זרעים עיי"ש, גם מש"כ הריטב"א משום דכתיב לא תזרע תרי זימני לא אתברר לן כוונתו וצע"ג: ועיין ר"ש שהביא תוספתא והוא ג"כ בירושלמי פ"א בשוק של ציפורין היו מרכיבין באילנות קרוסטומלי' ע"ג אגוז ראם תלמיד א' אמר להו אסורים אתם הלכו וקצצום, בתחום אריח היו מרכיבין תפוח ע"ג חזרד ובא תלמיד ה' א"ל אסורים אתם הלכו וקצצום, א"כ מוכח בהדיא דאסור לקיים דאל"כ איך קצצום, הלא עובר על לאו דלא תשחית את עצה, אלא ודאי דאסור לקיים, אמנם אחרי העיון נראה דגם ראי' זו יש לדחות דהא מבואר בש"ס ע"ז דף ס"ד דאפי' לרבנן דס"ל דליכא איסור במקיים כלאי זרעים בשדה חבירו מ"מ איכא עכ"פ מצוה למעוטי תיפלה ומהיי"ט עוקרין עם הנכרי אפי' בחנם אע"ג דקעבר משום לא תחנם מ"מ למעוטי תיפלה שפיר דמי, ה"נ איכא למימר דשרי לקצוץ אילנות משום דמעוטי תיפלה מיהא הוי אע"ג דליכא איסור מקיים, ובזה יתיישב נמי קושיי' הטו"א במגילה דף י"ג שהקשה לפימש"כ התוס' בע"ז שם דאפי' לרע"ק ליכא איסור במקיים כלאים אלא עי"מ א"כ מתני' דבאחד באדר משמיעין על הכלאים אמאן תרמ ולהנ"ל א"ש דמ"מ מצוה מיהת איכא משום מיעוט תיפלה, ומ"מ כיון דעכ"פ הדין מבואר בטושו"ע בלי חולק אנו אין לנו לזוז מדבריהם, ומה שנתקשה הח"ס ז"ל דהא מהקישא דכלאי בהמה נפק"ל, א"כ הול"ל מה בהמה דוקא הרבעה הוא דאסור אבל מקיים אינו אסור ואפי' ברואה מבשא"מ רובעים זא"ז אין חייב להפרידם א"כ ה"נ בהרכבת אילנות נימא דאין איסור אלא ההרכבה ולא לקיים, נראה לפענ"ד משום הא לא תברא דין המבואר בטושו"ע די"ל דלא שייך איסור מקיים אלא בחובת קרקע דכיון דחובת קרקע היא י"ל כל כמה דיונק מן הקרקע מצוה עליו לעקרו משא"כ בכלאי בהמה דאינו אלא חובת הגוף וזה לא שייך אלא היכא דגופו עושה מעשה ונהי שכתב הטו"ז בסי' רצ"ה דהרכבת אילן הו"ל חובת הגוף ומהיי"ט נוהג נמי בחו"ל מ"מ לא פקע מני' חובת קרקע מדאסרה רחמנא בהך לישנא דשדך, ושוב לא תיקשי א"כ לתקוש נמי כלאי בהמה לכלאי זרעים לענין איסור מקיים, דכיון דיש סברא לחלק לא אמרי' אין היקש למחצה כמבואר בפנ"י פ' א"ע ובפ"ק דקדושין ובכמה דוכתי, ושוב ראיתי בתשו' ח"ס ח"ו סי' כ"ה שכתב אי עבר והרכיב אילנות ע"י גוי אי שרי לקיימן הנה בטושו"ע אוסר ומי יבא אחריהם, וכתב דלא מצא כן מפורש בש"ס או ברמב"ם ורא"ש וכבר כתבתי לעיל דמבואר כן ברא"ש ה' כלאים, ושוב הכריח שם בתשו' הנ"ל מדרשה דקראי דע"כ הך קראי דכלאים שדך לא תזרע לענין איסור קיומו של הרכבה קמדרש וסיים יהי' איך שיהי' לא מצאתי שום היתר עיי"ש: ומה שיש בנידון דידן לחפש זכות שלא יצטרך לעקור האילנות נראה לפענ"ד, דמסתמא אין האילנות נמכרים מהבוי"ם שולכ"ע עד שיתאחדו צמחי הרכבה והיו לעץ אחד, א"כ לפי המבואר בתשו' ח"ס הנ"ל, שכתב וז"ל וזאת לדעת דאסור לקיימו היינו כל זמן שלא נתאחדו והי' לאחד אבל בשכבר נתאחדו והיו לאחד באופן שאין ההרכבה שוב ניכר בהם שוב אין בהם איסור קיום, וזה פשוט עכ"ל, הנה מה דפשיט לי' למרן ז"ל לכאורה לא ידענא מנא הא מילתא דסברא החיצונה נראה להיפוך, ולכאורה היה נראה להביא ראי' דכבר הבאתי לעיל קושיי' הטו"א במגילה דף י"ג מש"ס סוטה דף מ"ב דמוקי לה ברייתא דלא חיללו פרט למרכיב בהרכבה של איסור, ואמאי לא פריך לימא דלא כריה"ג דא ריה"ג תיפוק לי' משום עבירה שבידו וליכא למימר בשעשה תשובה דהא כל שעתא ושעתא עובר משום מקיים ולהנ"ל משכחת לה כשכבר נתאחד ההרכבה וליכא משום איסור מקיים, ושפיר איצטרך קרא למעוטי עכ"פ הטו"א דהקשה קושיי' הנ"ל ע"כ ל"ס לי' הך פשיטותא דפשיט לי' להח"ס, ועיין בח"ס סי' רפ"ח הנ"ל שהקשה מהא דתנן פ"א מ"א דדמאי בנות שקמה ומפרש הרע"ב תאנה המורכבת בערמון ע"ש א"כ משמע דמותר לקיימו וכרבנן דרע"ק ודחיק ומוקי לה שלקח יחור ממרכב של גוי ונוטע בשלו, והו"מ לאוקמי בשכבר נתאחדו יחד כאחד דבאופן זה פשיט לי' להח"ס הנ"ל דשוב אין בהם איסור קיום, עכ"פ משמע דאין ההיתר פשוט כ"כ מסברא החיצונה, וא"כ לא ידענא מנא הא מילתא דמסתימת לשונות הפוסקים לא משמע כן, ואחרי העיון נראה דהיינו הדין שבשו"ע סוף סימן רצ"ה דמותר לקח ענף מהמורכב ולנטעו במק"א ואיס"ד דאכתי איכא איסור מקיים הא מבואר בסעי' הקדום דאסור לקיים המורכב, א"ו משום דבלוקח ענף הנ"ל אין ההרכבה ניכר משו"ה לית בי' משום מקיים כלאים, הן אמת דבתשו' ח"ס הנ"ל סי' רפ"ח משמע דדין זה מיירי דוקא בלוקח יחור ממורכב של גוי, מדהוצרך לאוקמי הך מתני' דבנות שקמה בלוקח משל גוי ונטעו, ולכאורה משמע כן בירושלמי פ"א דכלאים שהובא בב"י שממנו מקור דין זה, דזה לשונו גוי שהרכיב אגוז ע"ג אפרסוק אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשות כן נוטל הימנו יחור והולך ונוטע במק"א עיי"ש, אבל מסתימת לשון השו"ע משמע דאפי' ממורכב שלו מותר ליקח יחור, וכן מבואר בהדיא בלשון הרמב"ם בפ"א מה"כ הל"ו אסרו לישראל להניח לעכו"ם שירכוב לו אילנות כלאים וכו' ומותר ליטע יחור מן האילן שהרכיב כלאים וכו', מבואר מזה דאפי' באילנות שלו הדין כן והא דירושלמי נמי ה"ק גוי שהרכיב היינו שהרכיב כלו לישראל אגוז ע"ג אפרסוק, וכ"פ שם המרא"פ על הירושלמי ושוב ראיתי בלבוש עט"ז בסוס"י רצ"ה דמפרש בהדיא טעמא דהך דינא שמותר לקח יחור מהמורכב ולנטעו במקום אחר כיון שאין האיסור ניכר בו עכ"ל, אלמא בהדיא דהיינו טעמא, והשתא דנתגלה כן בס"ד טעמא דהך הילכתא דפשיטא לי' למרן הח"ס ז"ל דכל שאין ההרכבה ניכר שוב אין בו משום מקיים, א"כ אם קונה האילנית הנ"ל יבדוק אחרי כל או"א ואם ימצא שכבר נתאחדו באופן שאין ההרכבה ניכרת, שוב אין בו משום מקיים, כן נראה לפענ"ד בס"ד, ובזה אחתום בכל חותמי ברכות אוה"נ דושו"ט ושתה"ק ע"ע: