ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן רכב
שלוכ"ט למע"כ תלמידי יקירי הרב הגדול החו"ב וכו' כ"ש מו"ה צבי קינסטליכער נ"י דומו"צ בק"ק הוניאד יע"א (כעת אב"ד בק"ק האערמענשמאדט יע"א):
יקרת מכתבך הגיעני והאותיות שאלוני ע"ד האי ינוקא שכבר נימול זה שמונה חדשים ונמשך ערלתו באופן שחופה כל שטח בשר העטרה ולא נראה ממנו מבחוץ אפי' כ"ש רק כמו גומא ניכר במקום החיתוך ולאחר שנתקשה נראה קצת מבשר העטרה לחוץ אבל רק מיעוטא דמיעוטא וגם לאחר שנדחק העור למעלה ע"י התפעלות לא נראה רק בשר העטרה אבל מחוט המקיף לא נראה כלום, תיכף כשהניחו מלדחוק הערלה למעלה חזר העור וכיסה כל בשר העטרה כבתחילה מתחילה ועד סוף, ולפי דעת מוהל מומחה דשם תינוק זה מעולם לא נימול כראוי מדלא אפשר לגלות חוט המקיף אפי' ע"י דחיקת העור עכ"פ ועתה נפשך בשאלתך אם צריך לתקן באיזמל או אם די ע"י תיקון שימשוך העור למעלה כמבואר ברמ"א סוף סי' רס"ד, ובאמת כפי דברי המוהל א"א לתקן תינוק זה כ"א ע"י איזמל, והנה אם הי' ברור לנו שפ"א נימול כהוגן הוי פשיטא לך דלא היה צריך למוהלו שנית כיון שלאחר הקישוי נראה עכ"פ קצת מבשר העטרה ואף שהוא רק מיעוטא דמיעוטא מ"מ אין שיעור לדבר כמבואר בתשו' ח"ס סי' רמ"ח דמש"כ התה"ד שליש לאו דוקא רק בכ"ש סגי ולשליש ולרביע לא שמענו אלא דלפי השערתו של מוהל הנ"ל, אין ספק אצלו שבודאי נשאר אחר החיתוך מעור הערלה עור החופה רוב הקיפו של ערלה, אמנם אפשר שמ"מ נתגלה כל הערלה ע"י הפריעה, וכיון שכבר הכריע בתשו' דברי חיים דסגי בכהא"ג ודלא כחכמת אדם דבעי' שיחתוך דוקא עור הערלה לגמרי עד שתתגלה העטרה מחמת החיתוך, א"כ אם נימא רוב המצויין אצל מילה מומחין הן מסתמא עכ"פ נתגלה בשעת מילה ע"י הפריעה ושוב א"צ למולו שנית בנ"ד, ושוב הבאת דברי המהר"ם שיק בתשו' סי' רמ"ו דלא אמרי' בכה"ג רוב מצויין מומחין הן מאחר דחזינן ריעותא בפנינו, וגם כתבת בשם רב א' שלדעתו א"צ לדון בזה מצד רוב המצויין אצל מילה אי מומחין הן או לא רק שנשאל את המוהל שמל את התינוק הזה ואם הוא יעיד שהעטרה היתה מגולה אחר הפריעה מהיכ"ת נסתפק בהגדתו ולפי דעתך אין לסמוך על אמירת המוהל בנדון כזה דיש לחוש שמחמת בהילתו טעה בדמיונו כהאי דכתיב הטו"ז בסס"י רס"ד סק"ט שבעיניו ראה כמה מוהלים שטעו בדמיונם וחשבו שעשו הפריעה כראוי ובאמת לא פרעו כדינא, ע"כ דעתך שצריך למוהלו שנית ובקשת לחוות לך בזה דעתי להלכה למעשה:
והנה בעיקר דין זה דנחלקו גאוני בתראי אי צריך שיחתוך עור הערלה לגמרי עד שלא ישאר ממנה כלום או סגי אם מגלה העטרה ע"י פריעה, אין לנו בזה הכרעה ברורה, דמפשטות לשון הרמב"ם וכן בטושו"ע סי' רס"ד ס"ג משמע דצריך דוקא לחתוך עור הערלה כשיטת החכמת אדם, מדקתני כצד מלין חותכין את הערלה כל העור החופה העטרה עד שנתגלה העטרה ואח"כ פורעין את הקרום הדק הרך שלמטה מהעור בצפורן ומחזרו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה וכו' מדכתב ברישא חותכין את הערלה עד וכו' ואח"כ פורעין את הקרום ולא כריך ותני חותכין הערלה ואח"כ פורעין וכו' עד שיראה בשר העטרה ש"מ דמצד חיתוך הערלה נמי צריך שתתגלה העטרה ומ"מ אין מזה ראיה דהוא לעיכובא דודאי לכתחילה אין שום ספק דצריך לעשות כן אולם הח"א הרעיש ע"ז וכ':
דהנמולים כן הם ערלים מה"ת וראייתו כי היכא דמל ולא פרע כאלו לא מל כש"כ פרע ולא מל שהרי פריעה הוא רק מרבוי הכתוב המול ימול ועוד שהרי אברהם אבע"ה לא נצטוה על הפריעה ואפי"ה נצטוה על הציצין המעכבין את המילה ובאמת ראיה זו אין לה שחר כלל וכבר צווחו על ראייתו בזה בתשו' דב"ח, ובתשו' נפש חיה חיור"ד סי' ע"ג דבודאי הכל מודים דגם מצד המילה בלא פריעה צריך להסיר כל העור העליון של הערלה, ואינו די בחיתוך כ"ש וטעמא דהמקילין בחיתוך קטן משום דס"ל דגם במה שקורעין העור וקולפין אותו למטה מאחר שמסירין אותו מן העטרה הו"ל כאלו חתכו אותו משם ומה שתלוי למטה אינו מזיק וא"כ שפיר ניחא מה דגם גבי אברהם אבינו היו ציצין המעכבין את המילה, דבודאי לדברי הכל צריך להסיר עור הערלה כולה או רובה, ובזה ממילא אזדא גם ראיה שהביא המהר"ם שיק בתשו' חיור"ד סי' רמ"ה דמסתמא קודם שניתנה הפריעה היה הדין דצריך לחתוך מעור הערלה עדי שתתגלה העטרה, וא"כ לאחר שנתן הקב"ה מצות פריעה לא להקל ממצוה הראשונה בא, ולהנ"ל זה אינו דבאמת גם מעיקרו לא היה החיוב לחתוך עור הערלה לגמרי, אלא הוי סגי בגילוי העטרה מעור הערלה ע"י הפריעה, ושוב ניתנה תורה ונתחדשה הלכה דלא די בגילוי העטרה מעור הערלה אלא צריך לגלותה גם מעור הפריעה, וכש"כ דא"ש טפי לפימש"כ הח"ס בתשו' חיור"ד סי' רמ"ח ורמ"ט דלשון מילה אע"ג דמתרגמינן גזורו מ"מ לאו דוקא חיתוך וכריתה אלא לשון הסרה הוא, ופי' ימול בשר ערלתו שיסור בשר הערלה מבשרו א"כ כש"כ דא"ר כלל מאאע"ה, ובזה ממילא אזלה לה ג"כ מה דרצה המהר"ם שיק שם להביא ראי' מש"ס יבמות דף ע"א ע"ב דילפי' משוב מול פריעה, ומשנית ילפי' ציצין המעכבין, ולכאורה תמוה מה ענין זה לפריעה שהרי גם קודם שנצטוו על הפריעה היה כבר מוזהרין על ציצין המעכבין, ולהנ"ל א"ש דהו"א השתא כיון שנצטוו על הפריעה סגי אם מסיר הציצין של הערלה ע"י פריעה, קמ"ל, מיהא להנ"ל אין ראי' דגם הוי סגי בהסרת ציצין של עור הערלה מעיקרו ע"י פריעה בלא חיתוך, והמהר"ם שיק בעצמו הרגיש בזה, אבל מ"מ תמוה דקארי לי' מאי קארי לי' וכש"כ דיש לתמוה טפי על הח"א הנ"ל וצריך לומר דכווותו כיון שלא ניתנה פריעה לאאע"ה א"כ הרי שלא הקפידה רחמנא שתתגלה העטרה, וע"כ מצות מילת עור הערלה לאו שתתגלה העטרה היה, דא"כ הו"ל לצוותו גם על העור הפריעה, וע"כ על כריתת הערלה הוא דקפיד רחמנא גבי אאע"ה, וכיון דמרבינן מקרא דגם גבי אאע"ה היו ציצין המעכבין את המילה ע"כ צ"ל שהי' צריך לחתוך אותן לגמרי, א"כ מהיכ"ת נימא כשניתנה תורה ונתחדשה מצות פריעה היה סגי בחיתוך כל שהוא, ומ"מ אכתי אינו מוכרח די"ל דגם באאע"ה הוי סגי בגילוי העטרה אלא דלא קפיד רחמנא אלא בגילוי מעור הערלה, ושוב חידש רחמנא דצריך לגלות גם מעור הפריעה:
אמנם גם ראיות החולקים על הח"א הנ"ל אינן מוכרחות, והגאוה"ק בתשו' דב"ח מסי' קי"ד עד סי' קי"ט עיי"ש שהאריך והרעיש נגד שיטת הח"א הנ"ל, והנה מה שהביא ראיה דמה שהוסר מעל העטרה והוסר ממקום חיבורו בגיד הוי כככרת ממש, דכבר מצאנו כן גבי אבר המדולדל כיון שנעקר מחיבורו הוי כמת אותו האבר, אינו מובן כלל, דהכא נהי דהוסר מעל ראש העטרה אבל הרי מחובר היטב ובצד אחר בגוף האבר, משא"כ בבשר המדולדל, ושוב מצאתי דגם בתשו' מהרש"ם סי' כ"ז כתב שראיה זו תמוה, ומש"כ בדב"ח שכן כתבו התוס' בשבת להכשיר, דבריו בזה סתומין מאוד ולא אתפרש על איזה דיבור התוס' נתכוין, וראיתי תשובה אחת להגאון מהרח"צ שהי' האבדק"ק אונגוואר זצ"ל והיא נדפסה בסוף ס' אמרי יואב, שכתב לפרש דברי תשו' דב"ח הנ"ל עפ"י דברי התוס' בס"פ ראד"מ ד"ה מל ולא פרע כאילו לא מל והקשו שם כיון דכבר תני דבשר החופה את רוב העטרה מעכב פשיטא דמל ולא פרע לא מהני מידי, דרוב עטרה עדיין מכוסה, ולכאורה קשה מה זו קושי' דאילו לא תני מל ולא פרע הו"א דפריעה אינו מעכב כלל וציצין המעכבין היינו מבשר הערלה דאינו משום גילוי העטרה רק דצריך לחתוך כל הערלה וזה מעכב, אבל עור הפריעה דא"צ לחתכו רק לגלות העטרה הו"א דאינו מעכב ושפיר צריך למתני אפי' מל ולא פרע וחתך כל הערלה ולא נשארו ציצין רק שלא פרע עור הפריעה נמי הוי כאילו לא מל, אע"כ דס"ל להתוס' דעור הערלה ג"כ א"צ לחתכו, דגם מצד הערלה עיקר הדבר לגלות העטרה א"כ פשיטא דאם לא פרע עדיין לא נתגלה העטרה, ואי דצריך פריעה הלא זה כבר תני ברישא מוהלין ופורעין ושפיר הקשו בתוס', ש"מ דהתוס' ס"ל דלא כשיטת הח"א הנ"ל, ועיי' מזה בתוס' חדשים, ובמג"ש, ובחי' ח"ס למס' שבת ודו"ק, ואחרי העיון יש להשיב גם על ראיה זו, ומש"כ בדב"ח וכן בכ"מ בה' מילה כתב כן גם בזה דב"ק סתומין מאוד, וראיתי בתשו' מהרש"ם הנ"ל כתב לדחות זה ושא"צ להשיב ע"ז כלל, עוד הביא בדב"ח ראיה מהא דדרשי' ביבמות ש ושוב מול את בנ"י שנית דאתי לפריעה, אלמא דגם בפריעה שייך לשון מילה אע"ג דלכו"ע אין צריך לחתוך עור הפריעה א"כ מוכח דעיקר לשון מילה הוא לשון הסרה כמש"כ הח"ס, מיהא י"ל כמש"כ הדב"ח בעצמו בתשו' קי"ח על קושיית הח"ס למה פריעה דוחה שבת הא לא נכרתו י"ג בריתות על הפריעה כיון דלא ניתנה לאאע"ה, וכתב לתרץ כיון דנתחדשה הלכה דצריך פריעה ובלא זה לא קיים מצות מילה, נמצא דעיקר קיום מצות מילה הוא ע"י פריעה, משו"ה שפיר קאמר בגמרא דנכרתו עליה י"ג בריתות, דזולת הפריעה א"א לקיים מצות מילה עיי"ש, ולפי"ז י"ל לעולם לשון מילה ל"ש אלא על כריתת הערלה, והא דקאמר רחמנא שוב מול את בנ"י שנית על הפריעה הא קמ"ל דהשתא הוי פריעה ממש כמו מילה דנכרתו עליה י"ג בריתות ונפק"מ לענין שבת, ויש ליישב בזה קושי' התוס' הנ"ל במתני' דמל ולא פרע כאילו לא מל, שהקשו מאי קמ"ל, ועיי' במג"ש ובחי' ח"ס ז"ל, ולהנ"ל י"ל אי מרישא דתנן מוהלין ופורעין הו"א נהי דהחיוב הוא לעשות הפריעה מ"מ אינו בכלל מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות, ונהי דמחללין עליה את השבת היינו כל זמן שלא פירש דהא לא גרע מציצין שאין מעכבין, אבל כשכבר פירש ואין כאן אלא עור הפריעה הו"א דאין מחללין עליה את השבת דלא נכרתו עליה י"ג בריתות קמ"ל דהוי כאילו לא מל דהשתא גם הפריעה הוא בכלל המילה שנכרתו עליה י"ג בריתות גם הראיה שהביא עוד בדב"ח מדברי החכם ספרדי שבב"י סי' רס"ד שכתב וז"ל ויראה ודאי שבדיקת הקישוי לא נאמרה אלא לגבי המסורבל והמדולדל שנמולו תחלה כהלכתן אבל לכל השאר צריך שתהי' העטרה מגולה אפי' שלא בשעת קישוי עכ"ל, וכתב על זה הדב"ח וז"ל הרי דלא מל כראוי ודאי שלא חתך כל העור החיצון היא הערלה דאם חתך כל העור א"כ מל כהלכתו, א"ו איירי דלא חתך כל העור ואפי"ה כתב דלא מהני עד שיראה מהול בלא קישוי, ולהאומרים דצריך דוקא כריתה מן הגיד למה יועיל אפי' נראה מהול כשאינו מתקשה הא סוף סוף הערלה למה נכרתה מן הגיד א"ו אם נעקרה מן דיבוקה למעלה ועקרוה משם עד למטה זהו מילה, דלאו דוקא כריתה נקרא מילה כמש"כ הח"ס עכ"ל וגם ראיה זו צע"ג להבין דהא שפיר י"ל דלא מל כראוי היינו שחתך רק רוב הערלה ונשאר מיעוטא וכתב דבעי' שיהי' נחתך כל כך עד שיהי' מגולה גם שלא בשעת קישוי ולא סגי אם לא חתך כ"א באופן שיהי' מגולה בשעת קישוי:
ומה שהביא בתשו' מהר"ם שיק סי' הנ"ל ראיה מהא דאמרי' בשבת דף קל"ג ע"ב מהלקטין את המילה לא הלקיט ענוש כרת, ומסיק דהיינו האומן אם עשה זה בשבת ע"ש וקשה לשון מהלקטין דנקט ולמה לא תני מחתכין ותו ממנפ"ש אי בציצין המעכבין פשיטא אי בציצין שאינן מעכבין ודאי דלא מחייב כרת אע"כ דהאי מהלקטין הוא מלשון מהלקטין לתרנגולין דבמתני' שם קנ"ה דהיינו למקום שאינו חוזר, ונראה מזה דהלקוט היינו דמדחיקין ומכניסין הדבר למקום שאינו נראה ואינו חוזר והיינו דתנא הכא מהלקטין דקמ"ל אפי' אינו חותך ממש אלא מתקן ע"י הפריעה ג"כ יצא ידי המילה ולא חילל שבת, אבל לא הלק"ט למקום שאינו חוזר חייב משום שבת ולא יי"ח המילה עכ"ד, ולולי דבה"ק היה נלענ"ד דהכא א"א לפרש כן, דהתם גבי מהלקטין לתרנגולים פי' הלקוט הוא מה שהתרנגולת מלקט האוכלין לתוכה ומהלקטין לשון הפעיל מה שאחרים מפעילין שיתלקטו האוכלין לתוך התרנגולת, משו"ה נקיט מהלקטין לתרנגולת ולא שייך לומר מהלקטין את התרנגולת דא"כ משמע דמהלקטין את התרנגולת לתוך דבר אחר, וא"כ הכא דקתני מהלקטין את המילה ליש לומר כן, תדע דאל"כ אמאי לא פריך מכאן אמ"ד דס"ל התם מהלקטין היינו דנותן לו ביד א"ו דהכא אין הפירוש כן אלא הפי' כמש"כ בערוך ערך הלקט וז"ל מהלקטין את המילה ואם לא הלקט ענוש כרת פי' מלקטין ציצין המעכבין את המילה וזה עיקר, פי' אחר מלשון ילקוט שהערלה היא כמו ילקוט שבתוכו העטרה וצריך לחתוך הילקוט כולו לגלות העטרה ואם לא חתכו כאלו לא מל, רב שרירא ורב האי בני הגאונים פי' מהלקטין עושה אותה כהלקטי כמו הלקטי קטנה היתה בין ב' בתים פי' כמין זיז יוצא ויש בעיקר העטרה כמו זיז יוצא שעודף על שאר של אמה וכשחותך את הערלה יש שמשתיירין ציצין בעיקר עטרה כשנוטלן אותה עטרה מתלקטת וימצא אותו הזיז כהלקטי וכו' ותו כתב שם הערוך ונראין הדברים שהציצין עצמן נקראין הלקטין ונטילתן אפשר דמקרי הלקוט ודברים אלו מסברא דילן אינון ולא מפי השמועה עכ"ל ומדבריו למדנו דאיפלגו רבוותא בפירושא דמהלקטין ולפי' הראשון דמלקטין הציצין משמע דסגי אם מלקטין אותם משם בלי חיתוך, ושוב מפרש הלשון ילקוט ונראה כוונתו שהערלה הוא כמו ילקוט שבתוכו העטרה ואע"ג דצריך להסיר אותו ילקוט מ"מ שייך לומר מהלקטין דכמה תיבות משמשין לשון דבר והפיכו כגון ובכל תבואתו תשרש שהכוונה לעקור מן השורש וכדפי' רש"י בכ"מ ה"נ מהלקטין הכוונה להסיר אותו ילקוט ונקט לשון מהלקטין לאורויי דצריך לחתכו כולו דרק באופן זה שייך לשון מהלקטין דגם כשמסירו עדיין הוא כמו ילקוט משא"כ כשמניחו מחובר שם אלא שמסירו מעל העטרה בזה שוב לא הוי כמו ילקוט ול"ש בי' לשון מהלקטין והיינו דמסיים על זה הערוך ואם לא חתכו כאלו לא מל ושוב הביא בשם רב האי גאון ורב שרירא גאון דלשון הלקט הוא כמו הלקני היוצא הין ב' בתים והוא מלשון זיז והביא שם עוד מכמה מקומות וה"נ אותו חוט המקיף היא כמין זיז הבולט והשתא קאמר דצריך לעשות אותו חוט כמין זיז העודף על שאר האמה והכוונה לסלק משם ציצין התלויין בו וממילא מובן ג"כ שצריך לחתוך ציצין אלו דכל זמן שתלויין שם א"כ לא נעשה חוט זה כמין זיז הבולט וזה נראה ברור בכוונת רבנו האי ורבני שרירא ודלא כתשו' מהרש"ם סי' כ"ז שהביא דברי הערוך אלו ולא הבין פירושו כן ופירש במחכ"ת פי' זר שאין לו שחר והדבר ברור שהפירוש כמש"כ עכ"פ למדנו מדברי הערוך הנ"ל דתלי' באשלי רברבי, דלכמה גאוני קדמאי אם לא חתך הציצין כאלו לא מל, ולכאורה צע"ג בש"ס שם דף קל"ג ע"ב דפריך ענוש כרת מני, אמר ר"פ גדול ומתקיף לה ר"א גדול בהדיא כתוב בי' וערל זכר אשר לא ימול, ולפי פירושו של הערוך הנ"ל דמהלקטין היינו שצריך לחתוך הערלה דוקא, א"כ מאי פריך דילמא הא קמ"ל דבעינן דוקא לחתוך הערלה ולא סגי אם מסירו משם באופן דעדיין מעורה ותלוי' למטה ושפיר קתני ואם לא הלקיט חייב כרת, וצ"ל לפירושום הנ"ל דהוי ס"ל בפשיטות דהאי ומול דקרא לשון כריתה היא כדמתרגמינן גזורו א"כ לא איצטרך לתנא לאשמעינן זה, ומ"מ צ"ע:
וראיתי בס' נפ"ח חיור"ד תשו' סי' ע"ג שהביא בשם ס' המנהיג להרב אבן ירחו שהביאו אותו כל הפוסקים שכ' וז"ל המל דלא פרע כאילו לא מל ופירשו כל חכמי ישראל ולא פרע ולא קרע שאחר שמל אותו קורע בצפורני ידו בגודל ואצבע את העורות העליונים במשך כל העטרה שתתגלה כולה, שאלמלא יגלה אותה בעלמא (פירושו כאן שאלמלא לא גילה אותו) כמו ופרע את ראש האשה כאשר שמעתי מפי הדיוט אחד שהי' מוהל ולא פורע ומוצץ והיה מתערל הילד כבתחלה ע"כ, והוכיח מלשון זה בתשו' הנ"ל מדכתב שאחר שמל אותו קורע בצפרני ידיו את העורות העליונים היינו שני עורות קורע העליון והתחתון שתתגלה העטרה והיינו שמתחלה חותך הערלה למעלה רק מקצת, ובא עד אחר העטרה כנ"ל אך אח"כ:
קורע בצפרניו וקולף השאר מהגיד במקום הערלה ונשאר תלוי למטה עכ"ל, ולענ"ד נראה דא"א לפרש כן דברי ס' המנהיג חדא דהא לכתחלה ודאי כו"ע מודו דצריך לחתוך הערלה כולה כמבואר בלשון הרמב"ם והשו"ע, ובזה לא נסתפק אדם מעולם, וכמו שכתב כן להדיא בתשו' דב"ח הנ"ל, ותו איס"ד דמיירי בעושה חיתוך קטן ואח"כ קורע העורות כדי שתתגלה העטרה עי"ז, א"כ מה לו לומר שאלמלא יגלה אותה בעלמא היה מתערל כבתחלה ת"ל דעדיין לא נימול כלל ואכתי ערל הוא א"ו הכוונה שאחר שמל וחתך עור הערלה לגמרי, ונשאר עדיין לעור הפריעה וקאמר דצריך שיהי' קורע אותן עורות והעליונים דקאמר היינו אותן שהם עתה עליונים לאפוקי שלא יקרע העור שכבר חתך שעי"ז הילד מסתכן, ונקט עורות העליונים בלשון רבים, לארויי על מש"כ הטו"ז בסי' רס"ד דכמה פעמים יש שם עור רך הנקרא שלימ"ל מש"ה נקט עורות להורות דכל עורות העליונים צריך לקרוע ולפרוע וקאמר דצריך דוקא לקרוע אותן עורות, ולא סגי אם ידחוק עור הפריעה למטה בלי קריעת העורות דא"כ יש לחוש ששוב יחזור עור הפריעה למעלה, אע"ג דלע"ע ע"י הדוחה היא למטה מ"מ יחזור למעלה ויתערל הילד כבתחלה, כנ"ל פירושו וא"כ אין ראיה כלל מדברי ס' המנהיג, ומה שכתבו ראיה מדקדוק לשון המשנה דנקט בשר החופה את רוב העטרה ול"ק בשר שהיה חופה, ש"מ דמיירי שעדיין הוא חופה, לענד"נ דאדרבא מפשטות לשון המשנה מוכח לאידך גיסא דלכאורה יל"ד בלשון המשנה דקתני אלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה את רוב העטרה, ואמאי ל"ק בשר החופה את רוב העטרה מעכב את המילה ומה לי למנקט אלו הן ציצין, דלכאורה נראה כשפת יתר, אלא ודאי הכי ציצין היינו תלתלי בשר שתלויין למטה, וכבר נקרעו מן העטרה אלא שתלויין למטה משו"ה קרי להו ציצין מלשון ויקחני בציצית ראשי וכן בפ' המצניע דף פ"ג ציצין שפירשו רובן ביד מותר בכלי פטור עיי"ש ה"נ הנהו ציצין בהכי מיירי שכבר נפרדו ממקום חיבורן בראש הגיד ומחמת שלא נחתכו תלויין למטה, והשתא קאמר תנא דמתני' דשיעורו לעכב היינו אם הוא בשר שיש בו שיעור שיהי' חופה את רוב העטרה וא"כ אין ראיה מדלא נקט שהי' חופה רוב העטרה, ודו"ק, כללו של דבר פלוגתא דרבוותא הוא, ואין לנו ראיה מוכרחת מהש"ס להכריע, ומאן ספין להכריע בין ההרים הגבוהים, בפרט במצות מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות וחייבין עליה כרת, וכבר כתבתי לעיל בשם הערוך דכבר איפלגו בה גאוני קדמאי, וכמו כן גאוני בתראי כבר הלכו בה נמושות, הגאון חכמת אדם, וכן בחמודי דניאל דמייתי בפ"ת סי' רס"ז וכמו כן בתשו' מהרי"א חיור"ד הכריע הלכה למעשה כדברי הח"א הנ"ל, ולעומת זה הגאוה"ק בתשו' דב"ח, וכן במהר"ם שיק, ובתשו' כפ"ח, וכן בתשו' מהרש"ם, והביא כן עוד בשם תשו' צמח צדק מהגאון מהר"מ מליבאוויטש, והסכים עמו הגאון מהר"מ מבריסק דפשיטא להו דערלה שלא במקומה אינה מעכבת:
ומ"מ נראה ברור דאפי' לשיטת המקילין היינו דוקא אם עדיין העטרה נשאר מגולה אלא שתלתלי בשר הערלה תלויין למטה, אבל אם חזר למעלה וכסה את רוב העטרה כמו עובדא דנ"ד, א"כ איגלאי מילתא למפרע דהיה עומד לחזור, וכאילו לא נתגלה מעיקרו דמי, וכל כה"ג לא קיים מצות מילה מעולם דכל העומד לחזור כחזור דמי, ולכו"ע בעי תיקון מה"ת כן מבואר בתשו' מהר"ם שיק בסוף תשובה הנ"ל, והגם שעל הראיות שהביא שם יש לפקפק דמש"כ ראיה מהא דתנן בדף קל"ג אין עושין בשבת חלוק ופירש"י לדחוק למטה שלא יחזור העור למעלה, ואיס"ד דאפי' אם חזר אין כאן ערלה מה"ת ואין מחללין שבת עליה כש"כ דאין מחללין לעשות לה חלק שלא תחזור, א"ו דאם חזר הו"ל ערל, ויש לדחות דמיירי שכבר עוסק במילה ועדיין לא פירש דחוזר אפי' על ציצין שאינן מעכבין, וא"כ ודאי גם אי נימא דאם חזר אינו ערל מה"ת מכל מקום לא גרע מציצין שאינן מעכבין, ואפי"ה מחלל שבת כ"ז שלא פירש קמ"ל דאפי"ה אינו עושה לה חלוק, גם על הראי' ממה דנקיט מתני' אם היה בעל בשר מתקנו ול"נ הדין, אם חזר הערלה למעלה, וכן בגמרא נקט שמואל קטן המסורבל בבשר ול"נ בכה"ג, י"ל לא מבעי' קאמר דאם חזר הערלה למעלה דבזה אפשר לתקנו בלא איזמל כגון ע"י חלוק וע"י "טרעפליך" בל"א שהובא באחרונים, בודאי החיוב לתקנו אלא אפי' בבעל בשר ובמסורבל דא"א לתקנו אלא ע"י איזמל כדפירש"י מ"מ החיוב לתקנו מפני מ"ע, וא"כ אין ראיה מזה, אבל הדבר מצד עצמו אמת ויציב מצד הסברא הנ"ל דכל העומד לחזור כחזור דמיא, וכן משמע בתשו' דברי חיים סי' קי"ב ממש"כ שם וז"ל אך אם רק דוחקין הבשר למטה ודאי שאין זה כריתה, וצריך חיתוך או להסירו מבשרו ולגרדו למטה עכ"ל, ובודאי אין כוונתו שאם דוחקין הבשר למטה בלא חיתוך כלל דהא זה אינו במציאות וע"כ מיירי באופן שלא נשאר מעיקרו הבשר למטה רק מחמת שדחקו, מחמת חיתוך קטן שעשה, ושוב חזר ועלה למעלה, וכן בתשו' נפש חיה הביא בסוף תשובה הנ"ל בשם חותנו הגאון מו"ה יהושע מקוטנא ז"ל דאף הוא מסכים דכל שהסיר עור הערלה ע"י קליפה מהגיד אף שעדיין תלויה העור למטה שלא במקום הערלה אינו מזיק, מיהא אף שאם אינו מכסה בשעת המילה הערלה סגי מ"מ אם תיכף נימול על אופן זה שעתיד לחזור ולכסות את העטרה אף שלא יהי' דבוק ומחובר לעטרה לא מהני, ומעתה אין נפק"מ בנ"ד אם אמרי' רוב מצויין אצל מילה מומחין הן או לא, כיון דכמות שהוא לפנינו הערלה מכוסה נהי דרוב המצויין אצל מילה, מוהלין עד שתתגלה העטרה, ואין מוציאים מתח"י עד שרואים שהיא מגולה מ"מ א"א לו לידע אם מעיקרו לא היה עומד לחזור ולעלות ולכסות את הערלה כמו שהוא לפנינו, וכש"כ שאין שום נפק"מ לשאול את המוהל אם יודע שהעטרה היה מגולה, דהא עכ"פ א"א לו לידע אם היה עומד להתכסות או לא, ע"כ נראה ברור דבכה"ג צריך למולו שנית, וכן כתב בתשו, מהרי"א סי' רנ"ה וז"ל וכבר הובאו לפנינו כמה ילדים כאלו גם ממרחק בני שנה ויותר ומלנו ופרענו אותם שנית בעזהי"ת וידעתי שאדמ"ו מרן הגאוה"ק מו"ה יחזקאל שרגא משיכיווא זצ"ל זי"ע) הרעיש על זה וציוה למול תינוקות כאלו שנית, וגם לפנינו כבר אתו כמה וכמה תינוקות כאלו וציויתי למולם שנית ע"י מוהל מומחה ומוחזק, ובס"ד עלתה להם כהוגן, ובזכות בריתו של אאע"ה שומר הברית והחסד ית"ש עלינו יגן, באלף המגן, ועיננו תראינה מלכותו כדבר האמור בשירי יודע נגן, בקיבוץ נדחי ישראל בב"א: