ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן רכ
שלוכ"ט לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החו"ב בח"ת בעל פיפיות העומד לתלפיות כש"ת מו"ה מאיר שלום ראטענבערג נ"י האב"ד דק"ק סקאליע יע"א: גי"ה לנכון הגיעני קודם חג השבועות הע"ל ומחמת טרדות אגודות אגודות אשר סביב שתו עלי הייתי מעוכב להשיבו עד היום וכעת פניתי לבי לעיין במה דשאילנא קדמוהי במקוה חסרה שהלכו לתוכה כמה אנשים כדי להקר ובעמדם בתוך המקוה זה דרכם לשאוב מים מהמקוה בכלי שבידם ולשפוך על ראשם וקרוב לודאי אשר נעשו רוב שאובים ואח"כ בעת ריבוי גשמים ותגבורת המים נתרבה עד שיש בתוכה הרבה יותר מכשיעור וטירחא יתירה לשאוב אותה ולהכשירה כדת ונתן למדן א' עצה להכשירה בלי שום טירחא ויגיעה דהיינו ליתן לתוכה מי סיד הרבה עד שישתנה המים למראה סיד ויתכשר המקוה מאיסור שאובין בלתי השאבה כלל וכלל ובמשך איזה ימים שתחזור למראה מים יתכשר המקוה מכל וכל, ומעכ"ת חוכך בזה להחמיר די"ל בחשש דאורייתא כמו בנ"ד לא מועיל זה ההיתר והיי"ט דנקטו התוספתא והרמ"א בלשונם ג' לוגין ולא נקטו רבותא דאפי' יש בתוך הבור יותר מרוב שאובין מותר והנה דבר זה נראה דתליא אי הך דשינוי מראה פוסל המקוה היא מדאורייתא או מדרבנן דלשיטת הראב"ד בספרו בעל הנפש דשינוי מראה אינו פוסל מדאורייתא אלא מאסמכתא דמים ולא שאר משקין א"כ היכא דרובא שאוב דפסול מדאורייתא פשיטא דל"מ שינוי מראה לאפוקי מתורת שאובין משא"כ לשיטת מהרי"ט בספרו קרית ספר הובא בתשו' דברי חיים דס"ל דשינוי מראה פוסל מדאורייתא מקרא דבמים א"כ י"ל הה"ד דהשאובין נפק"ל מתורת מים ע"י שינוי מראה:
אמנם נראה לפענ"ד דהכא לכו"ע הך תקנתא לאו תקנתא הוא, דנהי נמי דנפק"ל מתורת מים ע"י שינוי מראה מ"מ כשחזר עליהם מראה מים גם פסול שאובה חוזר וניעור וע"כ לא אמרי' ביו"ד סי' ר"א בהגה סעי' כ"ט במקוה חסר שנפל שם יין ונשתנה מראהו ונפל שם ג' לוגין מים שאובין אינן פוסלין וכשחזר והשלים המקוה במים כשרים וחזרה למראה מים כשרה אלא התם דכשהמים חזרו למראיתם כבר שלמו להם מ' סאה ולא איכפת לן אם גם הג' לוגין שאובין חוזר עליהם תורת מים כיון דכבר שלמו מ' סאה ואינם נפסלין משא"כ הכא כשחוזר עליהם מראה מים אכתי הו"ל רובא שאוב ומשו"ה דקדק הרמ"א בלשון קדשו לומר דכשחזר והשלים המקוה במים כשרים וחזרה למראה מים, משום דבעינן דבתחילה יושלם המקוה במים כשרים דאם לא כן הג' לוגין שאובין שנפלו נמי חזרו וניעורו וה"נ כשחזר מראה מים שוב חוזר על המים תורת פסול שאובין וזה נ"ל ברור, וראי' לזה ממשנה מפורשת בפ"ז מ"ג והובא בשו"ע סעי' כ"ה נפל לתוכו יין ומוחל ושינו את מראיו פסול כיצד יעשה ימתין לו עד שירדו גשמים ויחזרו מראיהן למראה מים ואם איתא יש לו עצה היותר קרובה דאין צריך להמתין עד שירדו גשמים אלא ימלא בכתף עד שיחזרו מראיהן למראה מים ואם חושש פן יחזרו מראיהן למראה מים קודם שישלמו מ' סאה אכתי יש לו עצה שיוסיף יין ומוחל באופן שיהא בטוח שלא יוחזר מראה מים עד שיושלם מ' סאה ולא יצטרך להמתין עד שירדו גשמים אלא ודאי דעצה זו לא מהני אלא כשישנו מ' סאה מים כשרים כדקתני סיפא אבל בלא"ה לא שייך עצה זו דכשיוחזר המראה מים חוזר על המים תורת שאובין כדפרישית:
והנה לשון התוספתא הנ"ל שממנו נובע הדין שברמ"א הנ"ל מקוה שאין בו מ' סאה ונפל לתוכה יין ונשתנו מראיו אינו נפסל בג' לוגין ולא עוד אלא אפי' חזרו מראיו לכמות שהי' כשר ולכאורה מ"ק ולא עוד הא היינו הך ומזה למד הראב"ד דאפי' היין מצטרף להשלים והיינו דקמ"ל אבל למאי דכתב הרב"י דמרמב"ם ור"ש משמע דאין מצטרף תמוה מאי ולא עוד וראיתי בס' גידולי טהרה שכתב דלשיטתם י"ל דה"ק דלא תימא כשחזר למראה מים קודם שנשלם לכשיעור גם ג' לוגין שנפלו בתחילה חוזרין וניעורין לפסול קמ"ל ולא עוד דבכ"ע כשר ולפי"ז מוכח דלא כמש"כ, ועכ"פ אי נימא דהדין הנ"ל תליא במחלוקת הרמב"ם והראב"ד ואנן קיימ"ל כר"ש והרמב"ם דאין היין מצטרף ממילא ההכרח לפרש לשון ולא עוד שבתוספתא דקמ"ל דאין שאובין חוזרין וניעורין א"כ אף בנ"ד יהא כשר, מ"מ נראה לפענ"ד לא מבעי' דמהא לא תברא אלא דמזה גופא לימא מסייע לן דלכאורה תמוה על משכ' הרב"י דהרמב"ם כר"ש ס"ל דאי כפי' הראב"ד לא הוי שתק מיני' ולכאורה עדיין התמיה קיימת כיון דהשתא נמי ע"כ צריכנא לפרש האי ולא עוד שבתוספתא, דקמ"ל דאין השאובין חוזרין וניעורין אכתי הו"ל לאשמעינן האי חידוש דין ומתוך כך נ"ל דאיה"נ דהתוספתא קמ"ל דאפי' חזר למראה מים קודם שנשלם השיעור כשר אבל לאו משום דלא אמרי' חוזר וניעו' אלא י"ל הטעם משום דהאי ברייתא ר"א הוא דס"ל בתוספתא שהביא הר"ש בפ"ב דמקואות מ"ד דאין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא כשנפלו בתוכה ומה"ט בגיסטרא שהיא משוקעת בקרקע בור של גת וירדו גשמים ונתמלאה לא מיפסל לר"א משום דבנפילתן לא הוי שאובין וה"נ כיון שכבר יצאו מתורת פסולן כשנפסלו במראה לא איכפת לן כשחוזר עליהם תורת מים כשחזרו כמראיתם דהאי שעתא לא מקרי נפלו למקוה דהא קאי וקיימו משא"כ לרבנן דפליגו עלי' דר"א איה"נ דצריך שלא יוחזר מראה המים עד שיושלם השיעור וא"ש דהשמיטו הרמב"ם, וא"כ בנ"ד מיהת לכו"ע חוזרין המים שאובין וניעורין, מיהא לפי"ז אם נשתנה המים כ"כ שלא יוחזר עליהם מראה מים עד שיתרבו מ' סאה מי גשמים תו לא איכפת לן באמת אם גם מים הראשונים חוזר עליהם תורת שאובין כיון דכבר איכא מקוה שלימה ממי גשמים:
ולכאורה הי' נראה לפענ"ד להוכיח דלא אמרי' דפסול שאובין חוזר וניעור מהא דקיימ"ל בשו"ע סעי' ל"א מקוה שאוב שהגליד טהור משום מים שאובין נימוחו כשר להקוות, ובש"ך ס"ק ע"ד כ' כלומר שחזרו להיות כמו מי גשמים ומותר לטבול בהן ולא אמרי' כשנימוחו ונעשו מים חזר עליהם תורת שאובין, וה"נ נימא כן לענין פסול שינוי מראה כיון שכבר יצאו מתורת מים ע"י שנשתנו שוב אין חוזרין לפסולתן הישנה, ומ"מ נראה דאינו דומה דהתם כשהוגלד בטל מהם תורת מים שאובין דהא אפי' מטומאתן נמי נטהרו ע"י שהוגלדו כדאיתא בתוספתא שהובא בתשו' הרא"ש כלל ל"א סימן ב' עיי"ש שוב אמרי' שפיר כשחזרו ונימוחו הו"ל כפנים חדשות באו לכאן ואלו המים מעול' לא היו שאובין ול"ש לומר שחוזר עליהם שם שאובין משא"כ בשינוי מראה דעדיין תורת מים עליהן ולא שייך לומר פנים חדשות באו לכאן שוב אמרי' שחוזר עליהם תורת שאובין כשחוזרין למראיהן, אלא דעדיין אני חוכך בזה דלכאורה הך דינא דתוספתא הנ"ל דבשו"ע סעי' ל"א צלע"ג דלפי מה דפסק השו"ע ורמ"א דמותר לטבול בשלג כמות שהוא עכצ"ל דכמות שהוא כמים חשבינן לה וההד"נ בכפור וגליד הכי הוי א"כ הנך פסקים סתרו אהדדי דאי נימא כשנקרש בטל שם מים א"כ איך טובלין בשלג כ"כ שלא נמוח ועכצ"ל דשם מים לא בטל מהם אפי' כשנעשה שלג, אלא כיון דכפור וגליד אינו פוסל המקוה יצא מיהת מכלל פסלנותו ע"י שנגלד ושוב כשנימוח אינו חוזר לפסולו, א"כ ההד"נ לענין פסול שאובה שיצא מכלל פסולו ע"י שינוי מראה נמי נימא הכי וצ"ע, מ"מ במעיין מיהא כיון דמעיקר הדין מעיין כ"ש אינו נפסל בג' לוגין נהי דהרמ"א בסעיף מ' החמיר לכתחילה מ"מ לענין זה אפשר דיש לסמוך דלא אמרי' שחוזרין וניעורין כדס"ל לגייטו הנ"ל ונהי דהכא בנ"ד כבר נעשה רובו שאוב, מ"מ במעיין לא איכפת לן בזה דהא קיימ"ל בשו"ע סעי' י"א מקוה מים שאובין שהמשיכו עליו מי מעיין אפי' מי המעיין מועטין מטהרין את השאובין המרובין בין קדמו שאובין למעיין בין קדם מעיין לשאובין והגם דבתשו' משכנות יעקב סי' מ"ג שהובא בפ"ת ס"ק כ"ח האריך דבמקואות שלנו הנעשים ע"י חפירת קרקע עד שמוצאין מים נובעין י"ל דאין תורת מעיין עליהן ממה שמבואר בתוספתא החופר בצד הנהר או בצד הים הרי הוא כמקוה וא"א לעמוד ע"ז אם י"ל מקור נפתח בפ"ע וכ"פ גם במהרי"ט ח"ב עיי"ש, מ"מ כיון דהלכה פסוקה בשו"ע סעיף נ"ב דלא כמהרי"ט נהי דכבר נהגו גם בזה כמהרי"ט מ"מ בכה"ג אפשר דיש להקל ולסמוך אשו"ע, מיהא היכא דפסלוהו בשינוי מראה כ"כ שלא חזר מראה מים עד שנפלו לו מי גשמים מ' סאה בזה נראה לכאורה דפלטינן מכל החששות דהא כשחוזר המראה כבר יש כאן מקוה כשרה שאינה נפסל במים שאובין שבעולם ובכה"ג אזדא לה נמי גם חשש מעכ"ת דחושש שמא לענין חשש דאורייתא ל"מ פסול שינוי מראה להוציא המים מפסול שאובין ע"י שינוי מראה דהא כיון דאיכא מ' סאה לכו"ע בנ"ד אין כאן חשש דאורייתא דאפי' לשיטת ר"ת שהביא הרא"ש בפ' מרובה דג' לוגין בתחילה פוסלין מה"ת, מ"מ הכא לא נשאבה המקוה לגמרי בשעה שנפלו לה המים שאובין ולכו"ע ליכא חשש דאורייתא ובכה"ג נראה ברור דיש לסמוך אהך התירא כן נראה לפענ"ד, ותו נראה די"ל מדאורייתא קמא קמא בטלו מים שאובין בעי מקוה ולעולם לא הי' כאן פסול דאורייתא כלל ודו"ק:
מיהא כל זה להתלמד במק"א היכא דעשו השתנות המים ע"י יין ומוחל וכיו"ב אבל מעכ"ת כתב דנשתנו מראיהן ע"י סיד והשתוממתי כשעה חדא דטעה בדבר משנה דהא מבואר בשו"ע סעי' כ"ה דמי צבע אינן פוסלין המקוה שלם, וכן אם שרה בו סממנים אין המקוה נפסל והוא משנה מפורשת בפ"ז א"כ לא הועילו כלום במה ששינו המראה ע"י סיד, אלא שראיתי בתשו' דברי חיים מהדו"ת סי' ק"ב שפוסל מקוה שנפל לתוכה סיד ונעשה מראה לבן עיי"ש, והה"ד לדבריו ג' לוגין שנשתנו מראיהן ע"י סיד אינן פוסלין את המקוה ולא זכיתי לירד לסוף דעת קדשו מה בין זה לשריית סממנים ואפשר דגם הוא לא אמרה אלא לחומרא לפסול המקוה אבל ג' לוגין שאובין שנשתנו ע"י סיד אפשר דלא מתכשרי הגם דבשו"ע מוכח דהא בהא תלי' מ"מ כיון דהדבר בעצמו מרפס איגרא אין ללמוד ממנו קולא דהתם מיירי לחומרא ע"כ נ"ל פשוט וברור דשלא כתורה עשו במה שהכשירוה ע"י מי סיד: