ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן ריח
עוד בענין הנ"ל א) קיימ"ל דאין שבועה חלה על דבר מצוה ואם נשבע שלא יאכל נבילות אינו חל כ"א ע"י כולל, אבל על נבילות לחודא לא חייל, ובאם נשבע שלא יאכל נבלות חצי שיעור יש פלוגתא בזה בין הפוסקים הרמב"ם בפכ"ד מה' שבועות ה"ב כ' דשבועה חל על חצי שיעור שהרי אינו מושבע על ח"ש מה"ס, וההד"נ באמר שבועה שאוכל פחות מכזית נבילה חייב בשבועת ביטוי עיי"ש והכי קיימ"ל בשו"ע יור"ד סי' רל"ח ס"ד וכן הוא שיטת התוס' בשבועות דף כ"ג ע"ב עיי"ש, אלא דבהא פליגו התוס' והרמב"ם, דלהתוס' נהי דשבועה חל על ח"ש הנ"מ בקיום המצוה כגון בנשבע שלא יאכל ח"ש מנבילות, אבל בביטול מצוה לא עיי"ש בסוף דבריהם אבל להרמב"ם והשו"ע הנ"ל חל נמי בביטול מצוה, אולם בחי' הרשב"א שם כ' דלמ"ד ח"ש אסור מה"ת אין שבועה חל על ח"ש והוכיח כן מהא דאמרי' בש"ס יומא ר"פ יוה"כ לר"ל דס"ל ח"ש אסור מדרבנן היכא מוקי מתני' במפרש ח"ש א"ה לא נחייב קרבן ומשני כיון דמותר מה"ת חייל שבועה עלי' משמע דלריו"ח דאסור מה"ת פשיטא דא"ח ועיי' בס' כפות תמרים שם שהביא ג"כ קושי' הנ"ל ועי' בתשו' שבס"ס אב"מ סי' י"ד מש"כ לתרץ בזה דלר"ל דהוי מדרבנן הוי בכלל לא תסור והרי הוא מפורש בתורה משא"כ לריו"ח דח"ש אסור מה"ת אינו בכלל ל"ת דהא אינו מדבריהם ומאורייתא אע"ג דאיכא איסורא כיון דאינו מפורש שפי' חייל עלי' שבועה וע"ז מסיק הש"ס דאפי' לר"ל אע"ג דהוי בכלל ל"ת שפי' חיילי שבועה עלי' עיי"ש, והנה בעיקר הסברא כבר הקדימו הש"ך ביור"ד סי' רל"ט ס"ק כ' בשם מהרלנ"ח על מה שכתב שם בשו"ע דאם נשבע לעבור על מצות דרבנן לא, חלה עליו השבועה, דהא שם ס"ד פסק כהרמב"ם דהנשבע לאכול פחות מכזית נבילה חייב בשבועה אע"ג דח"ש אסור מה"ת כיון שאין לוקין עליו, וכאן פסק דאפי' באד"ר לא חיילי השבועה, ותי' הש"ך עפ"י הנ"ל ומן התימה על האב"מ שלא הביא בזה דברי הש"ך:
אמנם דברי הש"ך מופלאים מאוד דהא מבואר שם בשו"ע הנשבע על דבר מצוה דרבנן כגון שלא להדליק נ"ח או שלא לקרוא מגילה השבועה חלה והא מבואר בש"ס פ' ב"מ דבנ"ח איכא לאו דלא תסור דאמרי' התם היכן ציונו ר"א אמר מל"ת ר"נ אמר משאל אביך ויגדך עי"ש א"כ יהיו דברי השו"ע סותרין זא"ז תוכ"ד וצע"ג ובעיקר סברת האב"מ והמרלנ"ח יש להרהר לפימש"כ הרמב"ם דכל מידי דאתי' מי"ג מדות אע"ג דהיא מן התורה מ"מ נכלל בכלל דברי סופרים ומהיי"ט קרי לי' לקדושי כסף דברי סופרים, א"כ נראה דגם הא איתא בכללא דלאו דלא תסור, גם יש לפקפק לאידך גיסא כי היכא דהשבועה חל על ח"ש אע"ג דאסור מה"ת משום דעכ"פ אינו מפורש ה"נ הו"ל למימר באיסור דרבנן נהי דהו"ל בכלל לאו דלא תסור מ"מ הא בלאו זה אינו מפורש איסור זה:
והנלענ"ד בס"ד בישוב שיטת הרמב"ם הנ"ל עפ"י מש"כ בחי' הרי"ם למסכת שבועות שכ' ליישב קושי' התוס' בהא דל"ק הש"ס ר"י לא אמר כר"ל משום דאזיל לטעמי' דח"ש אסור מה"ת ותי' בטוטו"ד כיון דטעמא דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי והיינו כשאוכל עוד ח"ש בתוך כדי אכילת פרס חל למפרע גם על ח"ש שכבר אכל וא"כ כיון דאאחע"א י"ל שפיר דהשבועה חל על ח"ש דאין לומר שלא יחול משום דח"ש אסור הא אם תחול השבועה ל"ש כלל חזי לאצטרופי דאף שיאכל עוד חצי זית לא יוכל לחול על ח"ז שכבר אכל דאינו חל על איסור שבועה שכבר חל על ח"ש לחוד, ואין איסור נבלה דח"ז אחרון חל למפרע על ח"ז שכבר אכל שהי' עליו שבועה כשיעור ול"ש חזי לאצטרופי ושפיר מצי חייל שבועה ודפח"ח, מיהא אי נימא טעמא דח"ש אסור משום הרחקה הוא דאסר' רחמנא שמא יאכל כזית א"כ ודאי ליכא למימר סברא הנ"ל ועיי' בפמ"ג סי' ס"ב שחקר גבי אבר מה"ח דל"ש חזי לאצטרופי דהא חלקו מבחוץ פטור א"כ הו"ל למימר ח"ש מותר מה"ת ומשמע קצת משם דח"ש אסור מה"ת משום הרחקה אטו שיעור שלם ומ"מ אין ראי' כיון דבעי משהו בשר גו"ע א"כ י"ל דהאיסור מה"ת הוא משום הבשר דשפי' חזי לאצטרופי עיי"ש בפרמ"ג עכ"פ י"ל דדבר זה אי שבועה חל על ח"ש תלי' בטעמא דח"ש אסור מה"ת אם נימא טעמא משום חזי לאצטרופי שפיר חייל דבזה ל"ש הטעם דחזי לאצטרופי כסברת הרי"ם הנ"ל משא"כ אם הטעם משום הרחקה, (ועיי' בסי' שלפ"ז אות ג') והשתא ניחא בס"ד דלא תקשי קושי' הרשב"א הנ"ל מש"ס יומא דודאי אליבא דר"ל דל"ס לי' הסברא דחזי לאצטרופי, וע"כ הא דח"ש אסור מדרבנן הרחקה אטו שיעור שלם הוא א"כ למאי דס"ד דאאיסור דרבנן נמי לא חלה שבועה על ח"ש וע"ז משני שפיר כיון דאינו אסור מדאורייתא שפיר חיילי שבועה, אבל אילו הי' אסור מדאורייתא מחמת האי טעמא דאסור מדרבנן אז באמת הוי אמרי' דל"ח שבועה עלי' אע"ג דאינו מפורש בהדי' בקרא, וכ"ז אי הוי טעמא דח"ש אסור מה"ת מחמת טעמא דמיתסר לר"ל מדרבנן, משא"כ למאי דקיי"ל כר"י דח"ש אסור מדאורייתא משום דחזי לאצטרופי שפי' אמרי' דחייל על ח"ש כיון דבח"ש שנשבע עליו שוב ל"ש טעמא דחזי לאצטרופי וא"ש בס"ד, ובזה יתיישב ע"כ ג"כ קושי' הרשב"א בהא דקאמר בגמרא בשלמא ר"י לא אמר כר"ל דמוקים לה מתני' כדברי הכל וקשה מ"ט שבק רב ושמואל ונקט רק ר"י דהא רב ושמואל נמי מוקי למתני' בשינוי' דר"י בכולל, ועיי' מש"כ בזה בתשו' א"מ הנ"ל, ולפימש"כ ניחא בס"ד דאליבא דרב ושמואל בלא"ה ל"ק מ"ט לא אמרי כר"ל די"ל אינהו ס"ל טעמא דח"ש אסור מה"ת משום הרחקה הוא דעבד רחמנא אטו שיעור שלם א"כ שפיר י"ל דאין שבועה חלה על ח"ש, משא"כ לר"י דשמעי' לי' בהדי' טעמא דח"ש אסור מה"ת משום חזי לאצטרופי היא שפיר קשי' מ"ט לא אומר כר"ל דכיון דטעמא דחזי לאצטרופי ל"ש הכא הו"מ לאוקמי כר"ל, והוצרך לשנוי' משום דמוקים מתני' אליבא דכו"ע וא"ש בס"ד:
אלא דלכאורה כל הנ"ל ניחא ליישב שיטת התוס' דס"ל הא דשבועה חל על ח"ש היינו דוקא לקיים אבל לעבור אינו חל על ח"ש שפיר י"ל סברא הנ"ל משא"כ לשיטת הרמב"ם והשו"ע דלעבור נמי חל על ח"ש אין זה מספיק, דהא ודאי אם נשבע לאכול ח"ש ואכלו ושוב נצטרף בתוך כא"פ עוד ח"ש פשיטא דמצטרף בהדי ח"ש קמא, דבזה ל"ש טעמא דאאחע"א, ונראה ליישב בס"ד שפיר גם לשיטתם עפ"י מה שהקשה החינוך בהא דנדרים חלין לבטל את המצוה כגון קונם ישיבת סוכה עלי אסור לישב בסוכה נימא עשה דישיבת סוכה דוחה ל"ת דלא יחל דברו, ותי' דנדר הו"ל עול"ת דכל היוצא מפיו יעשה, אולם כבר הקשו עליו הא מבואר בש"ס פ"ק דיבמות בשמעתא דעליה דאיסור שישנו בשאלה אמרי' עדלתו"ע עיי"ש, והשעה"מ תי' עיקר הקושי' דאין מקום לקושייתו דהא בפ"ב דנדרים ילפינן מקרא מפורש דנדר חל לבטל את המצוה, וא"כ מה זו קושי' הרי גלי רחמנא בהדי' דבזה לא אמרי' עדל"ת עיי"ש, והנה בהא דאין שבועה חל לבטל את המצוה וכגון בשבועה שאוכל נבלות יש להקשות איפכא נימא דעשה של קיום השבועה ידחה הל"ת של נבלות ואין לומר דאיתא בשאלה דבאמת מוכח בש"ס נזיר דעשה דאיתא בשאלה נמי דוכ"ת עיי"ש דהא נזירות נמי איתא בשאלה, מיהא לק"מ דהא ילפינן מקרא דאין השבועה חלה כלל וא"כ אין כאן עשה של קיום שבועה כלל, מיהא לפימש"כ לעיל בשם חי' הרי"ם דסברת חזי לאצטרופי ל"ש בזה ה"נ י"ל בנשבע לאכול ח"ש דאין לומר דהשבועה לא חיילא משום דהוא לבטל ז"א כיון דאם תאמר שהשבועה תחול א"כ ח"ז ראשון אכלו בהיתר ושוב ל"ש חזי לאצטרופי דהא ח"ז ראשון הי' מחויב לאכול מחמת שבועתו, וממילא ניחא נמי אליבא דהרמב"ם והשו"ע דהשבועה חלה על ח"ש גם לעבור כיון דבזה לא שייך חזי לאצטרופי דממנפ"ש אם תאמר דהשבועה חיילא שוב לא אכל איסור כלל, וא"ש בס"ד:
ב) ובהא דהקשה הש"ך דהמחבר סותר עצמו כיון דאפי' לעבור על אד"ר אין השבועה חלה, א"כ כש"כ דהל"ל דאם נשבע לעבור על ח"ש דאסור מה"ת כש"כ דלא תחול, ולענ"ד נראה בס"ד ליישב דודאי כל מה דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ועי' בש"ס ר"ה פ"ד במתני' דשופר:
של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל מפרש בגמ' טעמא משום דיו"ט עול"ת הוא ואין עדלתו"ע ועי"ש בר"ן אע"ג דאין כאן אלא אד"ר מ"מ הוי כדאורייתא וכיון דבמלאכה דאורייתא אין עדל"ת ועשה הה"ד באד"ר, וה"נ ל"ש לומר שיבוא מצות קיום שבועה וידחה האד"ר כיון דבדאורייתא כה"ג לא הוי שייך עדל"ת מטעמא דפרישית דהא גלי רחמנא דאין השבועה חלה כלל, וכ"ז באד"ר י"ל כן משא"כ בנשבע לאכול ח"ש כיון דעכ"פ השבועה חלה על ח"ש שוב י"ל דמ"ע דקיום שבועתו דוחה האיסור של ח"ש וא"ש בס"ד, עוי"ל עד"ז עפימש"כ בשאגת ארי' סי' ס"א דהא דאין שבועה חלה עד"מ ונדרים חלין עד"מ היינו דוקא לענין עיקר חלות השבועה אבל היכא דהשבועה כבר חלה שוב אין חילוק בין נדר לשבועה וכי היכא דאמרי' בנדרים דף ט"ו מ"ש נדרים דכתיב לה' לא יחל דברו שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה לה' לא יחל דברו ומשני הא דאמר קונם ישיבת סוכה עלי הא באומר שבועה שלא אשב בסוכה עיי"ש, וחילוק זה ל"ש אלא לענין חלות השבועה אבל אי השבועה ודאי חיילי כגון בכולל שוב שייך גם בשבועה טעמא דלה' לא יחל דברו עיי"ש ולפי"ז בח"ש כיון דס"ל להמחבר דהשבועה חיילי מיהא שוב מחויב לקיים שבועתו משום שנאמר לד' לא יחל דברו משא"כ באד"ר שפי' קאמר המחבר דאין השבועה חל לעבור דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ובדאורייתא לא הוי חיילי שבועה וכדפרישית, ודו"ק:
ג) יש לחקור לשיטת הרמב"ם ושו"ע דאם אמר שבועה שלא אוכל פחות מכזית מנו"ט חייב על השבועה אם היא דוקא באכל פחות מכזית אבל באוכל כזית שלם אינו חייב משום שבועה או נימא כיון דעכ"פ השבועה חלה על ח"ש, א"כ גם על כזית חלה שבועה בכולל מיגו דחלה על ח"ש בלבד, והנה בשו"ע סי' רל"ח איתא ואכל פחות מכזית משמע דוקא אכל פחות, וראיתי בהגהות הגאון מהרב"פ שעמד בזה, והצ"ע אמאי באוכל שיעור שלם אינו חל ע"י כולל מיגו דחל על פחות מכשיעור, ולענ"ד נראה דל"ש בזה כולל כיון דאסר עצמו בהדי' בפחות מכזית א"כ כזית שלם אינו בכלל שבועתו דנהי דמנה בכלל מאתים מ"מ בזה י"ל דלא רצה לאסור עצמו כ"א דבר שאינו מפורש איסורו בתורה, דומי' דמש"כ התוס' דדוקא בכולל בהדי' דברים המותרים עם דברים האסורים אבל באומר סתם שלא אוכל לא הוי בדעתו לאסור עצמו בדברים האסורים, ואפי' לשיטת רש"י דבכולל סתם כולל גם דברים אסורין וכן קיימ"ל בשו"ע סי' רל"ח ס"ו י"ל דהכא כיון דמפרש בהדי' שלא לאכול ח"ש אמרי' דאין כוונתו על שיעור שלם דלא רצה לאסור עצמו כ"א בדבר שאינו מפורש בתורה, מיהו באומר שבועה שלא יאכל אפי' כ"ש נראה דודאי הוי כולל ומתחייב אפי' בכזית שלם משום כולל, ועיי' בסוגי' דשמעתין דאמרי' ר"י מ"ט לא אמר כר"ל משום דמוקי למתני' ככו"ע, והקשו בתוס' הא שפיר הו"מ לאוקמי במפרש ח"ש דהוי שפיר ככו"ע, ותי' דא"כ כרע"ק לא אתי' דלרע"ק מאי אירי' במפרש אפי' בסתם נמי חייל כיון דאסר עצמו בכ"ש, ויש לתמוה א"כ השתא נמי לר' יוחנן דמוקי לה בכולל נמי לא א"ש ככו"ע דהא אליבא דרע"ק דאדם אוסר עצמו בכ"ש לא צריך לאוקמי בכולל דהא סתם שלא אוכל נבו"ט נמי כולל הוי דמיגו דחייל אח"ש חייל נמי אכזית שלם כמש"כ בשם הגהות רב"פ מנ"ל, והיא לכאורה תמיה נשגבה, ושוב שמעתי שקושי' זו הקשה בס' מהרשש"ך, ונראה לענ"ד בס"ד ליישב עפ"י מה דמספק"ל להפרמ"ג בפתיחתו לה"ש בהא דקיימ"ל דסתם אכילה בכזית אי היינו דוקא באכילת איסור או באכילת מצוה אבל היכא דמיירי מאכילת רשות סתם אכילה היינו בכ"ש וכגון הא דאה"כ וזבחת ואכלת עיי"ש, ולפי"ז י"ל היינו טעמא דרע"ק דס"ל אדם אוסר עצמו בכ"ש דנהי דסתם אכילה היא בכזית היינו אכילה האמורה בתורה לענין איסור אבל הכא דאסר עצמו בדבר הרשות כוונתו לאסור עצמו בכ"ש דהא לענין אכילת רשות קאי ולפי"ז תינח הכא דאסר עצמו בדברים המותרים משא"כ באוסר עצמו בנבו"ט דבזה ודאי סתם אכילה בכזית מודה רע"ק דדעתו דוקא אכזית, ואין להקשות א"כ איך מוקי ר"ל בסתם אליבא דרע"ק דאמר אדם אוסר עצמו בכ"ש הא לפי הנ"ל בלא כולל גם רע"ק מודה דאינו אסור אלא בכזית, י"ל דודאי ר"ל לשיטתו שפיר קאמר, דנראה לי עד כאן ל"ק הפמ"ג הנ"ל אלא אם נימא דמשמעות אכילה הוא בכ"ש וכדס"ל להמזרחי שהבאתי לעיל אלא דהלל"מ אפקי' קרא ממשמעותו בזה שפיר י"ל דלענין אכילת רשות קרא קאי במשמעותו, משא"כ אם נימא דמשמעות לשון אכילה הוא בכזית א"כ אין מקום לחלק בין אכילת רשות לאכילת איסור, והנה כבר מבואר במשל"מ פ"א מה' חומ"צ דזה תלי' בפלוגתא דר"י ור"ל דאליבא דר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת י"ל דאכילה היא בכ"ש, ולר"ל דח"ש מותר מה"ת משמעות אכילה היא בכזית עיי"ש, ולפי"ז שפיר קאמר ר"ל דלרע"ק דאדם אוסר עצמו בכ"ש איכא לאוקמי מתני' בסתם משא"כ לר"י דמשמעות אכילה הוא בכ"ש אלא דהלל"מ אפקי' לקרא ממשמעותו ומוקי אכזית, א"כ ל"ש זה אלא לענין אכילת איסור משא"כ לענין אכילת רשות, א"כ שפיר י"ל דהיי"ט דרע"ק ולפי"ז ל"ש זה אלא היכא דאוסר עצמו בדברים המותרים אבל באוסר עצמו מדברים האסורים לפימש"כ לעיל כיון דעכ"פ הלל"מ אפקי' קרא ממשמעות' כבר מרגלא בפי העולם איסורין הוא בכזית משו"ה לא מיתסר לרבנן אלא בכזית וא"כ י"ל בזה גם רע"ק מודה דאין אדם אוסר עצמו אלא בכזית, ושוב לא קשי' קושי' הנ"ל דגם לרע"ק לא משכחת לה בלא כולל, וא"ש בס"ד:
ד) וראיתי בתשו' שאג"א החדשות סי' ט"ז שכ' שיש בידו ראי' ברורה דלמאי דקיימ"ל ח"ש אסור מה"ת אין איסור ח"ע, והיינו מש"ס ספ"ג דכריתות דמוכיח הש"ס דלרבי אע"ג דס"ל אאחע"א בקע"ח בקדשים שמעי' לי' דאחע"א דתניא כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה, ולשיטת התוס' הנ"ל הא י"ל דלעולם אאחע"א וקרא איצטרך אם אכל ח"ש משל הקדש אחר וח"ש מאימורי ק"ק דאין כאן מחלב אלא ח"ש, ואין כאן משום אאחע"א בכה"ג שפיר מצטרף, ואין לדחות דעל ח"ש למה לי קרא דהא קרא לא מייתר דאי לאו קרא סד"א בק"ק אין בהם מעילה כלל כדפירש"י בחולין דף קי"ז עיי"ש, ולענ"ד נראה בס"ד דע"כ לא ס"ל להתוס' והרמב"ם דעל ח"ש אחע"א היינו דוקא היכא דאיסור הראשון היא ח"ש והאיסור שבא לחול עליו הו"ל שיעור שלם כגון גבי שבועה שלא אוכל ח"ש כיון דמפרש ח"ש הו"ל איסור זה שיעור שלם, וכיו"ב במה שכ' התוס' בפ' ג"ה דף ק"ב גבי נטול צפור שאין בו כזית דעל ח"ש שפיר חל איסור אבר מה"ח דלענין אבר מה"ח הו"ל שיעור שלם דהא בצירוף גוע"צ הוי שיעור שלם, משא"כ היכא דאיסור בתרא נמי אינו אלא ח"ש כגון בצירוף ח"ש חלב קדשים עם ח"ש בשר נהי דבצירוף בשר איכא שיעור שלם מ"מ על החלב מיהת ליכא שיעור שלם, ומה יתן ומה יוסיף לענין זה מה שצירף אליו ח"ז בשר כיון דעכ"פ אין כאן על החלב אלא ח"ש קודש מודו התוס' והרמב"ם דאין אחע"א בח"ש, וא"כ קושי' השאג"א לק"מ וא"ש בס"ד, (ועיי"ל בסי' ס"ו בסוף אות א'):