ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן ריז
בדין נשבע לבטל או לקיים המצוה א) הרמב"ם בפ"ה מה' שבועות פסק שבועה שלא אוכל כ"ש מכבו"ט ואכל פחות מכזית חייב בשבועת ביטוי שהרי אינו מושבע על ח"ש מה"ס, וכ"פ בשו"ע יו"ד סי' רל"ח ס"א, וכן אם אמר שבועה שאוכל פחות מכזית נבלה וטריפה חייב על השבועה והרשב"א בחי' פ"ז דשבועות דף פ"ד כתב דלר' יוחנן דח"ש אסור מן התורה אין שבועה חל על ח"ש והוכיח כן מש"ס ר"פ יוה"כ דפרכינן התם לר"ל דס"ל ח"ש אסור מדרבנן היכא אמר התם במפרש ח"ש כיון דאסור מדרבנן לא יחייב עלי' קרבן ומשני כיון דמותר מן התורה שבועה חיילי עלי משמע בהדי' דלר' יוחנן דאסור מה"ת פשיטא דאינו חל ולהרמב"ם והמחבר בשו"ע צע"ג ליישב סוגי' דיומא הנ"ל ועי"ש בכפ"ת ובתשו' שבסוף ס' אב"מ סי' י"ד מה שכ' בזה, ולענ"ד נראה ליישב שפיר בס"ד דודאי לר"י שפיר י"ל נהי דח"ש אסור מה"ת מ"מ חל שבועה עלי' דכיון דאינו מפורש בהדי' לא הוי מושבע מה"ס, אבל אליבא דר"ל אי הוי ס"ל ח"ש אסור מה"ת לא הוי חייל שבועה עליו לחייבו קרבן שבועה משו"ה הוצרך לשנוי' דדוקא משום דמותר מה"ת חייל שבועה עלי' דהנה בס' אבני מילואים הנ"ל יצא לידון בדבר החדש דהא דס"ל להרמב"ם דהנשבע לאכול ח"ש נבו"ט חיילי שבועה זה אינו אלא לחיוב מלקות אבל לא לקרבן דכיון דאסור לו לאכול הוי אינו שב מידיעתו וא"כ ממנ"פ אם ידע השבועה ואפי"ה לא אכל הו"ל מזיד ואי שכח נמי השבועה נמי ליתא לקרבן דהא א"כ לא הוי שכח לא הי' אוכל דהא אסור לו לאכול נבילות אף שנשבע שיאכל, ולפי דבריו לכאורה גם בנשבע שלא יאכל ח"ש מנו"ט נמי לא מחייב קרבן שבועה עלי' דנהי דבזה שפיר הוי שב מידיעתו, מ"מ הא בעי' דאיתא בלאו והן:
ועכ"פ בהן לא משכחת לה חיוב קרבן מחמת דלא הוי שב מידיעתו א"כ גם בלאו ליכא קרבן, מיהא מסתימת לשון הרמב"ם דקפסיק ותני דחייב בשבועת ביטוי משמע בהדי' דחייב נמי קרבן שבועה ודלא כאבני מילואים הנ"ל, וטעמא דמילתא נ"ל דהא הש"ס פריך על איקומתא דר"י דמוקי למתני' בכולל הא ליתא בלאו והן כיון דס"ל בביטול מצוה אפי' בכולל אינו חל, ומשני הש"ס דעכ"פ איתא בהן בכולל סתם כדרבא דא"ר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור ומפרש רש"י והר"ן והרשב"א דה"ק דנהי דבלא אוכל סתם לא הוי אוכלין שאינן ראוים בכלל דבריו, אבל כשאומר שאוכל דעתו לפטור עצמו בכל מה שיאכל אפי' בדברים שאינם ראוים וא"כ משכחת לה בהן באומר שבועה שאוכל סתם ואכל נבו"ט עיי' בר"ן ורשב"א, וא"כ ה"נ נהי דבנשבע שיאכל ח"ש נבו"ט א"א לחייבו קרבן שבועה משום דאינו שב מידיעתו מ"מ א"א למיפטר בנשבע שלא יאכל ח"ש משום דלא משכחת קרבן בהן דהא שפיר משכחת לה בנשבע שיאכל ח"ש סתם דבזה אפי' אכל ח"ש מנבו"ט חייב דליכא למימר דלא הוי שב מידיעתו דהא הו"מ לקיים שבועתו בדברים המותרים, מיהא נראה לי ברור דעד כאן ל"ש לומר דבאומר שבועה שאוכל סתם מקיים שבועתו גם בדברים אסורים, היינו דוקא למ"ד דאית לי' כולל א"כ חייל שבועה שאוכל גם על דברים האסורים בכולל מיהת בזה שפיר י"ל כמ"ש הר"ן דדעתו הי' לפטור עצמו בכל מה שיאכל אפי' במאכלות אסורות:
אבל אי נימא דלא חייל בכולל פשיטא, דלא מהני מה שהי' דעתו לפטור עצמו בזה דהא אפי' אמר בהדי' שבועה שאוכל כשרות ונבילות לא חייל שבועה כלל על הנבילות, והשתא תינח לר"י דס"ל כולל גם באיסור הבא ע"י עצמו, שפיר מצינו למימר דחייב קרבן בנשבע שלא יאכל ח"ש, דמשכחת לה בהן עכ"פ בנשבע שיאכל סתם, וכדמשני הש"ס לגבי כולל לפי' הר"ן והרשב"א הנ"ל, אבל לר"ל כיון דלא ס"ל כולל באיסור הבא ע"י עצמו אי הוי ס"ל ח"ש אסור מן התורה לא הוי מצי לאוקמי מתני' במפרש ח"ש כיון דלא ס"ל כולל באיסור הבא מאיליו, לא משכחת לה דאיתא בהן, ושפיר הוצרך לשנוי' כיון דמותר מה"ת שבועה חלה עליו:
ובזה מדוקדק מאוד הא דהאריך הש"ס ביומא לאתוי' אוקימתא דר"י דמוקי למתני' בכולל, ולכאור' אין ענינו כלל להאי שקו"ט דהתם, ולא הו"ל לאתוי' אלא הא דמוקי ר"ל למתני' במפרש ח"ש דעיקר קושי' הש"ס אינו אלא מאוקימתא דר"ל, ולהנ"ל א"ש דמיני' הוא דמוכח דר"ל לית לי' כולל באיסור הבא מאיליו מדלא משני ר"ל הכי וכדאמרי' בש"ס שבועות ר"ל מ"ט לא אמר כר"י, משא"כ למאי דקיי"ל כר"י דאמרי' כולל גם באיסור הבא מעצמו א"כ שפיר משכ"ל דאיתא בהן באומר שבועה שאוכל סתם ושפיר פסק הרמב"ם דבנשבע על ח"ש חייב עלי' משום שבוע', וא"ש בס"ד:
ב) כתב הטור יו"ד סי' רל"ח וז"ל שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה אבל אסור אפי' בכל שהוא וכ"ה בשו"ע שם, ובמשנה למלך פ"ה מה' שבועות ה"א הרבה להקשו' ע"ז, התינח אליבא דהרמב"ם והשו"ע שפסקו דשבועה חל על ח"ש משום דאינו מושבע עליו על הר סיני, אבל להרשב"א שכ' בתשו' סי' תרי"ו דאין שבועת ביטוי חל על ח"ש למאי דקיי"ל ח"ש אסור מה"ת וכדס"ל נמי להתוס' בפ"ג דשבועות דף כ"ג סוד"ה דמוקי לה א"כ לדידהו איך אפשר לומר בשבועה שלא אוכלנה אסור בכ"ש, הא אמרי' בפ"ג דשבועות דף כ"ד אם אמר שלא אוכלנה וחזר ואמר שלא אוכל מחייב תרתי כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב, שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה וכל הפוסקי' הביאו דין זה להלכה, ואם איתא דהאומר שלא אוכלנה אסור בכ"ש מדין ח"ש, כי הדר אמר שלא אוכל אמאי חיילה שבועה שני' לסברת האומר דאין שבועה חלה על ח"ש, והשתא לפי מ"ש הב"ח דהטור אזיל בשיטת התוס' והרשב"א דאין שבועה חלה על ח"ש א"כ יהי' דברי הטור סותרין זא"ז שהרי הוא פסק דבאומר שלא אוכלנה אסור אפי' בכ"ש ואי ס"ל דאין שבועה חל על ח"ש איך פוסק דהאומר שלא אוכלנה וחזר ואמר שלא אוכל דחלה השבועה, ועי"ש שהניח קושי' זו בצ"ע, וכן הקשה בש"ך שם ס"ק י"ב:
ולענ"ד נראה ליישב קושי' זו ע"נ בס"ד דהא מבואר טעמייהו דהפוסקים דשבועה חל על ח"ש משום דח"ש אינו מפורש בתורה ולא ילפי' לה אלא מריבוי' דכל, או מסברא משום דחזי לאצטרופי א"כ לא מקרי מושבע מה"ס על ח"ש כ"כ התוס' בשבועות פ"ג דף כ"ג עי"ש, מיהא נ"ל דאין זה ניתן להאמר אלא אם נימא דמשמעות לשון אכילה הוא בכזית, אבל פחות מכזית לא מקרי אכילה שפיר י"ל כן:
אבל לפום האי כללא דכייל לן הרא"ם והובא במשל"מ בכמה מקומות דסתם אכילה משמעותו בכ"ש אלא דאתא הילכתא ואפקי' קרא ממשמעותו ואוקמי' אכזית לעונשין א"כ לענין איסורא דשבקי' לקרא אמשמעותו דלשון אכילה בכ"ש שוב ליכא למימר דחלה שבועה על ח"ש משום דאינו מפורש בתורה דהא באמת משמעותי' דקרא אדרבה כ"ש נמי משמע אי לא דאתי הילכתא ואפקי' ממשמעות' ונראה לי דהני פוסקי' דס"ל אין שבועה חל על ח"ש באמת י"ל הדין הוא טעמייהו, ולפי"ז י"ל הרמב"ם והטור לטעמייהו, דהנה הרמב"ם כ' בפ"א מה' חו"מ מניין לחב"פ שאסור בכל שהוא שנאמ' לא יאכל ע"ש, וכבר ביארתי במקו"א דלא יתכן זה אלא אם נימא דאכילה משמעותי' בכזית שפיר י"ל מדשני קרא בדיבורי' וכ' לא יאכל ש"מ דאיסורו בכ"ש, משא"כ לשיטת הרא"ם דכל אכילה משמעותו בכ"ש ואפי"ה אתי הילכתא ואפקי' קרא ממשמעותי' אם כן מאי איכא בין לשון יאכל לשאר מקומות דכתב רחמנא לא תאכל ולא תאכלו, ובחידושי על סוגי' דחזקי' ור"א הארכתי בזה, עכ"פ מוכח מהרמב"ם דלא ס"ל כשיטת הרא"ם בזה, וא"כ לשיטתו שפיר י"ל דשבועה חל על ח"ש כיון דאין איסורו מפורש בתורה, משא"כ הטור י"ל דס"ל כשיטת הרא"ם וא"כ משמעות אכילה בכ"ש אי לאו דאתי הילכתא ואפקי' ממשמעות' שוב א"א לומר דשבועה חל על ח"ש ונ"ל הוכחה לזה ממה שכ' הטור בסי' ס"ב באבר מה"ח בין יש בו כזית בין אין בו כזית והוא נגד הש"ס בחולין דף ק"ב אמר רב אבר מה"ח צריך כזית מ"ט אכילה כתיב בי' ע"ש ועיי' בטו"ז סי' ס"ב דס"ל בכוונת הטור דלאיסור בעלמא קאמר כמו כל ח"ש דאסור מן התורה לאפוקי דלא נימא דמשמעות דרב דאפי' לענין איסורא בעי' כזית ע"ש, אבל משמעות לשון הטור בין יש בו כזית בין אין בו כזית משמע בהדי' דלגמרי שוין יש בו כזית ואין בו כזית והכי ס"ל נמי להרע"ב בריש מס' טהרות ועיי"ש בתוס' יו"ט שעמד בזה דהוא נגד הש"ס בחולין דף ק"ב הנ"ל מיהא נלענ"ד ליישב שפיר דרב אמר אבר מה"ח צריך כזית מ"ט אכילה כתיב בי' ולכאור' תמוה לשיטת הרא"ם הנ"ל כיון דס"ל דמצד הסברה הו"א דל"ב כזית כדפירש"י שם משום דפליג רחמנא לבשר מה"ח ואבר מה"ח בתרי לאוי ע"ש, א"כ היכא מוכח ממשמעותא דאכילה כתיב בי' דבעי' כזית הא משמעות אכילה בכ"ש, מיהא נראה עפ"י מה שכ' המשל"מ בפ"א מהלכו' חו"מ הנ"ל דהרא"ם לא קאמר אלא אליבא דר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת אבל לר"ל דח"ש מן התורה מותר בודאי צ"ל דמשמעות אכילה הוא בכזית והיינו דאמר ר"ל מ"ט אכילה כתיב בי' ע"ש, ולפי"ז י"ל דרב דאמר מ"ט אכילה כתיב בי' ס"ל כר"ל דח"ש מותר מן התורה ושפיר קאמר מ"ט אכילה כתיב בי' וכש"כ דא"ש טפי לפי מ"ש בתשו' שבסו' ס' אב"מ דרב ושמואל ס"ל ח"ש מותר מה"ת, ומה"ט ל"ק בשמעתין אלא ר"י מ"ט לא אמר כר"ל עיי"ש ודו"ק, אבל למאי דקיי"ל כר"י דח"ש אסור מן התורה וס"ל כשיטת הרא"ם הנ"ל א"כ לא מוכח דאבר מה"ח אסור בכ"ש משום דאכילה כתיב בי', וא"כ אוקמי' אסברא דאבר מן החי לא בעי כזית משום דכיון דתרי קראי כתיבי חד לאבר מה"ח וחד לבשר מה"ח אמרי' דאיתרבי אבר אפי' אין בו שיעור וכדפרש"י ע"ש ודו"ק כנ"ל נכון בס"ד:
עכ"פ מוכח דדעת הטור כשיטת הרא"ם הנ"ל וא"כ שפיר ס"ל דאין שבועה חלה על ח"ש, והשתא נבא ליישב בס"ד קושי' המל"מ הנ"ל, דהנה כבר האריך במשל"מ שם בפ"א מה' שבועות לתמוה בדין זה דאמרי' בנשבע שלא יאכל אסור לאכול ח"ש, בשלמא בשאר איסורין שפיר י"ל כן מגזיה"כ, אבל בנשבע שלא יאכל למאי דקיי"ל כרבנן דאין כוונתו לאסור עצמו בכ"ש אלא בכזית א"כ זה לא קיבל עליו שלא לאכול כ"א כזית ולמה יאסור בפחות מכזית והביא שם בשם חי' הר"ן וחי' הרמב"ן דס"ל באמת דבאיסור הבא ע"י עצמו ח"ש לא מיתסר מה"ת, והחי' ר"ן הוסיף דאפי' לכתחילה יכול לאכלו שהרי הוא כאלו התנה כן בשבועתו, ושוב הביא בשם הר"ן פ"ג דשבועות שחזר בו ממה שכ' בחידושיו וס"ל דגם בשבועה שלא יאכל ח"ש אסור מה"ת מדאמרי' ביומא טעמי' דר"י הוא משום דחזי לאצטרופי וגם בזה שייך טעמא דחזי לאצטרופי משו"ה אעפ"י שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם מ"מ כיון דחזי לאצטרופי איסורא מיהא איכא ע"ש, עכ"פ למדנו מזה דנהי דבשבועה נמי ח"ש אסור מה"ת אינו אלא משום הסברא דחזי לאצטרופי, וא"א לומר דמשמעות אכילה דאסר עצמו כ"ש קאמר דאדרבה הא איהו לא נתכוין לאסור עצמו אלא בכזית, דאי הי' כוונתו על כ"ש בודאי מלקי נמי הוי לקי על כ"ש, וא"כ כיון דח"ש לא מיתסר אלא מחמת חזי לאצטרופי מודה הטור דשבועה חלה על ח"ש ונתיישב שפיר קושי' המשל"מ הנ"ל דעד כאן ל"ק הטור דאין שבועה חלה על ח"ש אלא בשל איסורין דזהו הוי מפורש בתורה ממשמעותו דלשון אכילה, אי לאו דאתי הלל"מ ואפקי' ממשמעותו לענין עונשין, אבל לענין איסורא המשמעות כדקאי קאי משא"כ לענין ח"ש של איסור שבועה דע"כ לא מיתסר אלא מחמת חזי לאצטרופי שפיר חלה שבועה עליו ולפי"ז שפיר קאמר הטור דשבועה שלא אוכלנה וחזר ואמר שבועה שלא אוכל מחייב תרתי אע"ג דשבועה הראשונה נמי אסור בכזית ממנו מחמת ח"ש מיהת כנלענ"ד נכון מאוד בס"ד:
ודע דבמכ"מ נתקשה הרבה לשיטת הרא"ם הנ"ל א"כ מאי טעמא דרבנן דבשבועה אין אדם אוסר עצמו בכ"ש כיון דכן משמעות לשון אכילה, ושוב הרבה להקשות בפלוגתא דרע"ק ורבנן דקשי' ממנ"פ במאי פליגו עד דסליק לי' בקושי' לשיטת הרא"ם הנ"ל, ולענ"ד נראה ליישב ע"נ דודאי אכילה דאמרה תורה משמעותו בכ"ש מיהא כיון דעכ"פ הלל"מ אתי' ואפקי' לקרא לענין קרבן ועונשין אכזית:
מזה נשתרבב דלא קרי אינשי לאכילה אלא בכזית, וה"ט דרבנן מיהא הפמ"ג בפתיחתו ליו"ד ה' שחיטה מספק"ל באכילת רשות כגון וזבחת ואכלת אי איכא מ"ע דשא"ז בפחות מכזית עי"ש, וי"ל דה"ט דרע"ק כיון דבאכילת רשות לא אפקי' קרא ממשמעותו ואוקמי אכ"ש א"כ כשאוסר עצמו דברים המותרים א"כ כ"ש קאמר דהא באכילת רשות לא הי' הלמ"מ לאפקי' ממשמעותי' א"כ נשאר המשמעו תעל כ"ש וא"ש בס"ד, (ועי' בענין זה בסי' שאח"ז אות ג'):
ג) הפלתי ביו"ד סי' פ"ז הקשה לשיטת הרמב"ם הנ"ל דעל ח"ש חל השבועה משום דח"ש לא הוי מושבע ועומד מהר סיני, א"כ אמאי אמרי' דאיסור בב"ח אינו נוהג בנבילה וטמאה משום דאין איסור בב"ח חל על איסור נבילה ועי' בפי' המשניו' אמתני' דפ"ג דכריתות דיש אוכל אכילה אחת בנקודתו הנפלאה דמפרש התם טעמא דלא אמרי' דבב"ח הוא כולל או מוסיף וביאר דבריו יפה בפלתי שם עי"ש, אבל עכ"מ קשי' מאי איסור חע"א שייך בזה למאי דקיימ"ל כלוי דחצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלם זא"ז מצטרפין א"כ אם אינו אוכל רק חצי זית מבשר וחצי זית מחלב דלא הוי בשר נבילה רק ח"ש א"כ שפיר אתי איסור בב"ח דהוא כזית שלם וחייל אחצי זית דנבילה, ודוחק לומר דלא מיירי רק באינו אוכל חלב כלל רק כזית בשר מבב"ח, ובזה לא חל איסור בב"ח משום דאיכא כזית מנבילה דזהו דוחק דכל זה הו"ל להרמב"ם לבאר עי"ש שהניח זה בצ"ע ועי' מה שכ' בזה בס' ברוך טעם שער הכולל דין ב' שכ' לתרץ קושי' זו בטוב טעם:
ולענ"ד נראה לתרץ ע"נ בס"ד עפ"י מה שכ' בחי' הרי"ם למס' שבועות ליישב קושי' התוס' שם דל"ק בגמ' הטעם דר"י לא אמר כר"ל משום דס"ל ח"ש אסור מן התורה א"כ אין שבועה חלה על ח"ש, וכ' הוא ליישב בטוב טו"ד דח"ש אינו אסור מה"ת אלא מטעמא דחזי לאצטרופי והיינו כשאוכל עוד ח"ש חל למפרע גם על הח"ש שאכל כבר בכדי אכילת פרס, וא"כ כיון דאין איסור חע"א י"ל שפיר דשבועה חל על ח"ש דאין לומר שלא יחול משום דח"ש אסור מה"ת הא אם תחול השבועה לא שייך כלל חזי לאצטרופי דאף שיאכל עוד חצי זית לא יכול לחול על חצי זית שאכל דאינו חל על איסור שבועה שכבר חייל מקודם על ח"ש לחוד, ואין איסור נבילה דחצי זית אחרון חל למפרע על חצי זית שאכל שהי' עליו איסור שבועה כשיעור כנ"ל ושפיר מצי חייל כיון דע"י שבועה פקע איסור דחזי לאצטרופי ודפח"ח, ולפי"ז י"ל ה"ט דהרמב"ם והפוסקים דס"ל שבועה חל על ח"ש אפי' למאי דקיימ"ל חצי שיעור אסור מן התורה, והשתא י"ל תינח באם נשבע על ח"ש דאיסור שבועה הוא שיעור שלם דהא במפרש ח"ש מחייב קרבן לכו"ע, א"כ שוב פקע איסור דחזי לאצטרופי משא"כ אם אנו דנין על איסור בב"ח שיחול על ח"ז נבילה שוב א"א לומר דע"י שיחול איסור בב"ח פקע טעמא דחזי לאצטרופי מח"ז נבילה משום דשרי עלי' איסור בב"ח כשיעור שלם, דהא עכ"פ חזי מיהת לאצטרופי בהדי חצי זית אחרינא דנבילה שלא בשלו בחלב וליכא עלי' כ"א איסור נבילה גרידא, וכיון דח"ש אסור מה"ת ולא פקע איסור דחזי לאצטרופי מני' אפי' אם בשלה בחלב שוב לא אתי איסור בב"ח וחייל עלי' וממילא קושי' הפליתי לק"מ, דע"כ לא ס"ל להרמב"ם והשו"ע כן אלא לענין איסור שבועה ומשום טעמא הנ"ל משא"כ לענין שאר איסור חע"א, ובזה יתיישב נמי ע"נ קושי' הב"ט הנ"ל שהקשה כיו"ב מש"ס מעילה דף ט"ז דמוכח התם דלמ"ד אין איסור חע"א חצי זית נבילה מבהנט"ה, וח"ז נבילה מבהמה טמאה לא מצטרפי משום דאין איסור נבילה חל על איסור טמאה, ולשיטת הרמב"ם הנ"ל הו"ל למימר השתא דאיסור טמאה אינו אלא ח"ש ואיסור נבילה הו"ל שיעור שלם שפיר חייל כזית של איסור נבילה על ח"ז של טמאה עיי"ש, ולמאי דפרישית ניחא שפיר בס"ד, ועי"ש בס' ברוך טעם שמיישב ג"כ קושי' זו ע"כ:
אמנם עיקר סברת הרי"ם הנ"ל לענ"ד אינה ברורה כל כך דודאי אי נימא סברא דחזי לאצטרופי הוא משום דע"י שאוכל ח"ש אחרינא בתוך כדי א"פ חל האיסור למפרע על ח"ש שכבר אכל שפיר מצינו למימר כיון דחל השבועה על ח"ש שוב פקע איסור דחזי לאצטרופי, מיהא אי נימא טעמא דחזי לאצטרופי לאו משום דחייל למפרע על ח"ז שכבר אכל בתוך כדי אכילת פרס אלא דאנן הכי קאמרי' כיון דאם אכל ח"ז בתוך כא"פ יתחייב א"כ שוב א"א לומר דח"ש שאכל מותר מן התורה דא"כ האיך יצטרף היתר עם היתר, אלא לאו ש"מ דח"ש נמי איסורא הוא ושפיר מצטרף בהדי' ח"ש אחרינא והכי משמעות הש"ס ביומא דקאמר משום דחזי לאצטרופי איסור קאכיל, א"כ ליתא לסברת הרי"ם הנ"ל, וכ"כ אם נימא כמו דס"ל מקצת מפרשים אחרונים דחזי לאצטרופי עם שיעור שלם משו"ה אסר רחמנא גם ח"ש משום גזירה שיצטרפנו עם ח"ש ויהי' שיעור שלם נמי ליכא למימר סברת הרי"ם הנ"ל, ונראה לכאורה ראי' לזה מיוה"כ דשיעורו בכותבת ומשום יתובי דעתי', ובזה ליכא למימר טעמא משום דאגלאי מילתא למפרע דחל האיסור על ח"ש שכבר אכל דאפי' אם לא יצטרף ת"ל דחייב על מה שאכל השתא כיון דעכ"פ יתיבי דעתי' מיהת הוי, ועי' כפ"ת שדקדק למה הוצרך התנא לאשמי' דין חיש ביוה"כ טפי משאר איסורין עי"ש מה שתי' ולהנ"ל ניחא דהתם ל"ש טעמא דחזי לאיצטרופי דכיון דכבר אכל ח"ש חייב ממילא על ח"ש השני דהוא בעצמו מיתב דעתו: ד) בתשו' נוב"י מהדו"ק חאו"ח סי' ל"ו נתעורר בהא דפריך הש"ס והא אין שבועה חלה על שבועה למה לא פריך הגמ' סתם והא אין איסור חל ע"א ועי' בס' אבני מלואים בתשו' שנדפסו בסוף הספר מה שכ' בזה דעדיפא מינה פריך דאי משום אין איסור חע"א הומ"ל באיסור ב"א כגון שנשבע ואח"כ נתנבלה, דבכהא"ג איסור שבועה ונבילה חיילי בב"א דאע"ג דקדים איסור אבר מה"ח מ"מ בשעה שנתנבלה פקע איסור אבר מה"ח ושוב חייל איסור שבועה ואיסור נבילה בב"א כמ"ש התוס' גבי אוכל נבילה ביוה"כ, אבל כיון דסוף סוף מושבע ועומד מה"ס הוא שלא לאכל נבילה לא מצי מתפיס אנפשי' בשבועה ע"ש, ואינו נכון, תינח נבלה אבל שקצים ורמשים מאי איכא למימר והא במתני' נקט ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים, תו כ' בס' אבני מלואים הנ"ל לתרץ עוד עפ"י מה דאמרי' ביבמות בבא עלי' חייב משום אשת אח ומשום אחות אשה רש"א אינו חייב אלא א' ופריך הש"ס הא ר"י ס"ל אין איסור חע"א ומשני מעה"כ כאלו עשה שתיים ואינו חייב אלא אחד ונפ"מ לקברו בין ר"ג ע"ש, ומשו"ה לא מצי למפרך והא אין איסור חע"א, דהומ"ל הא דקתני ואכל נבו"ט חייב היינו דמעה"כ כאלו חייב שתיים, ור"ש פוטר לטעמי' דס"ל גם לענין לקוברו בין ר"ג לא אמרי' דחייב שתיים, לכך פריך והא משובע ועומד מה"ס הוא, ואין השבועה נתפס כלל דאין שבועה חלה על שבועה, וגם תי' זה אינו נכון דאי ס"ד דאיכא לאוקמי מתני' בהכי א"כ מאי פריך הש"ס לר"י הא ליתא בלאו והן, דהא לענין מלקות לא בעי' בלאו והן, דהא מבואר בתוס' ד"ה אלא כדרבא דלענין מלקות לא בעי' לאו והן, והנה האב"מ בעצמו הרגיש בזה וכתב עפ"י שכ' התוס' במכות דף כ"ב דגם לענין מלקות בעי' לאו והן, אבל באמת דברי התוס' שם תמוהין וכבר עמד עליהם במשל"מ פ"ג מה' שבועות מהא דאיתא בהדי' בש"ס דף כ"ה אף למ"ד בעי' בלהבא דוקא לענין קרבן ע"ש, אבל עכ"פ לא הוי מצי הש"ס להקשות בפשיטות על ר"י הא ליתא בלא והן, כיון דאפשר לפרש מתני' לענין מלקות, א"ו דאי אפשר לפרש משנתינו אלה לענין חיוב ופטור דקרבן משום דקאי אמתני' דלפני זה דפלוגתא דרע"ק ורבנן היכא מצינו כ"ש שמביא קרבן, עיין שם, ולענ"ד כראה לתרץ קושי' הנוב"י בכמה אנפין, דלא מצי למיפרך בפשיטות משום דאין איסור חע"א דהא פלוגתא דתנאי הוא ומצינו כמה תנאי דס"ל איסור חל ע"א אפי' בלא כולל ומוסיף עי' בש"ס מעילה דף ט"ז האי תנא סבר איסור חע"א, וכן האי ברייתא דמייתי בחולין דף קי"ג פיגול נותר וטמא שבשכם בחלב ע"ש, משו"ה פריך הש"ס והא אין שבועה חלה על שבועה דלכו"ע קשי':
עוד נלענ"ד לתרץ דלכאור' קשי' לי לפי מה שכ' מהרי"ט בהא דאמרי' בקדושין דף ע"ח אר"א כהן שבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה, חזר ובא עלי' עשאה חללה והקשה המהרי"ט היכא קאמר דזונה משוי לה הא אמרי' לעיל דאין איסור אלמנה חל על איסור אחותו ה"נ היכא חייל איסור זונה למשוי לה חללה בתר הכי וכ' לתרץ דכי אמרי' דלא חייל היינו לחייב עלי' משום אלמנה, אבל אם התרו בו משום אלמנה או שהי' שוגג באחותו ומזיד באלמנה פשיטא דחייב דמשום שהוא אחותו לא גרעה משאר אלמנה, ע"ש, והשתא מאי פריך הש"ס הא שפיר קאמר מתני' דחייב וכגון שהתרו בו משום שבועה ולא התרו בו משום נבו"ט, ולכאור' י"ל דפשיטא לי' להש"ס דמיירי לענין קרבן כדמוכח מהא דפריך לר"י הא ליתא בהן ולאו וכדפרישית לעיל וא"כ ע"כ לא מיירי דאתרו בי', אלא דלפי דברי מהרי"ט היכא דאנו דנין לענין דבר דלית בו חיוב לענין איסור הראשון אמרי' איסור חל ע"א לענין איסור השני א"כ היכא דהוא מזיד על איסור נבלה ושוגג על השבועה הול"ל דחייב קרבן שבועה, וכש"כ דלא שייך כלל חיוב קרבן על איסור נבילה א"כ י"ל ה"ט דחייב קרבן שבועה על נבו"ט אע"ג דאין איסור חע"א, והא דפטר ר"ש י"ל עפ"י מה שחידש בס' אמרי א"ש דלא ניתנו דברי המהרי"ט להאמר אלא אליבא דמאן דס"ל דאע"ג דאין איסור חע"א מ"מ לענין איסורא בעלמא מיהא חייל, ושפיר י"ל כיון דאיסורא מיהת איתא א"כ אם התרו בו על איסור השני שפיר מלקי לקי, אבל למ"ד דאפי' לענין איסורא בעלמא לא חייל ליכא למימר סברת מהרי"ט הנ"ל, א"כ ה"ט דפוטר ר"ש, ותו דלר"ש ע"כ ליכא למימר סברת המהרי"ט דא"כ באוכל נבילה ביוה"כ אמאי פוטר ר"ש התם נמי שפיר חייל יוה"כ אנבילה לענין קרבן כיון דבנבלה ליכא חיוב חטאת, ועכצ"ל דר"ש ל"ל האי סברא, א"כ ה"ט נמי דפוטר ר"ש במתני' וא"כ הדק"ל מאי פריך הש"ס, עפ"י סברת מהרי"ט הנ"ל, ולכאור' נראה לתרץ דע"כ לא קאמר מהרי"ט אלא לענין מלקות אם התרו בו על לאו האחרון ולא על הראשון אבל לענין קרבן לא שייך לומר כן כיון דעכ"פ לא חייל לענין הלאו, מחמת דאין הלאו השני חייל על לאו הראשון, וכיון דאזהרה ליכא שוב גם קרבן לא מתחייב דהקרבן תלוי בלאו, אבל אחרי העיו' אין זה מספיק וכש"כ דקשה טפי לפי מה שכ' במקו"א ליישב קושי' השעה"מ במהלכו' א"ב על המהרי"ט הנ"ל מהתוס' יבמות דף ל"ב ע"ב ד"ה חמותו עי"ש וכן מפירש"י חולין דף קי"ד ד"ה ומר א"ח, וכתבתי דסברת מהרי"ט עפ"י סברת רש"י בחולין דף ק"א דשבת איוה"כ מקרי איסור מוסיף הואיל ואיתוסף לו מיתת בי"ד, ולפי"ז דברי המהרי"ט נכונים בסברא כיון דהתרו בו אאיסור שני ולא אאיסור ראשון הו"ל איסור שני כמו איסור מוסף כיון דניתוסף ע"י מלקות א"כ מהא"ט נמי מצינו למימר כיון דאיתוסף ע"י איסור השני חיוב קרבן מה דליתא בראשון ממילא חייל עליו גם האיסור לענין הלאו, ול"ש לומר כיון דלא חייל הלאו לא חייל נמי לענין קרבן, וא"כ הדק"ל מאי פריך הש"ס, מיהא אחרי העיו' לק"מ דל"ש סברת המהרי"ט אלא לענין איסור חע"א, אבל לענין שבועה חלה על שבועה לא שייך סברה זו כיון דאינו נתפס בשבועה כלל מחמת דאין שבועה חלה על שבועה א"כ אין התחלה לשבועתו, והשתא ניחא שפיר הא דהוצרך להקשות והלא מושבע מה"ס ואין שבועה חלה על שבועה ולא פריך מהא דאין אחע"א, ומיושב קושי' הנוב"י הנ"ל ע"כ בס"ד:
עוד נ"ל בס"ד ליישב, דודאי קושי' המקשן מעיקר' לכאורה לק"מ דאטו לא סליק אדעתי' דאיכא לאוקמי מתני' בכולל, וכי תנאי שקלית מעלמא דס"ל בהדי' דאחע"א ע"י כולל ומהיכ"ת לחלק בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא ע"י עצמו, אלא קושי' המקשן מעיקרא לא קשי' לי' אלא משום דפשיטא לי' דמתני' לענין קרבן מיירי, וא"כ בעי' דאיתא בלאו והן, ובהן ודאי אף בכולל לא חייל, משו"ה פריך והא אין שבועה חלה על שבועה וכוונתו לענין קרבן דבזה לא מהני לן טעמא דכולל, עד שבא ריו"ח וחידש דשפיר משכחת לה ע"י כולל דברים המותרים עם דברים האסורים ומשכחת לה שפיר בהן, כדרבא וכדמסקי' בגמר', וע"כ כוונת ריו"ח מעיקר' הכי הוא דהוי, משא"כ מהא דאין אחע"א גרידא לא מצי פריך מידי דאי משום הא פשיטא דמצינו לאוקמי מתני' בפשיטות ע"י כולל, אי לאו דבעי' דאיתא בלאו והן וא"כ שפיר הוצרך למנקט בקושייתו דאין שבועה חלה על שבועה וא"ש בס"ד, ועי' בספר ברוך טעם שער הכולל דין ב' מה שכ' ליישב קושי' הנוב"י הנ"ל עפ"י דברי הר"ן בנדרים בטוב טו"ד:
ה) התוס' בשבועות דף כ"ג הקשו לר"ל דס"ל באיסור הבא ע"י עצמו לא אמרי' כולל, תקשי לי' מתני' דיש אוכל אכילה אחת, איך חייל איסור מוקדשין דהוא איסור הבא ע"י עצמו על איסור חלב, ותמי' לי על קושייתם, הא מבואר בש"ס כריתות דף כ"ג דאפי' למאן דס"ב אאחע"א אפי' בחמור על קל מ"מ בקדשים מודה דאיסור חע"א אפילו בקע"ח, ויליף לה מדכתיב כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה, והא אימורים דאיסור מעילה שבהם איסור מיתה וחלב איסור כרת וקאתי איסור מיתה וחייל אאיסור כרת אלמא דבקדשים איסור חל ע"א, והתם קאי הש"ס אליבא דר"ש דל"ל כולל ואפי"ה בקדשים מודה, ונהי דהתם מסיק הש"ס דתנאי הוא אליבא דר"ש, מ"מ התנא דמתני' דכריתות ע"כ ס"ל הך סברא דהא הש"ס קאי התם לתרץ מתני' דחלב נותר דמחייב ר"ש שני חטאות דקאתי איסור נותר וחייל אאיסור חלב, א"כ אין מקום לקושי' התוס' אליבא דר"ל, וכעת לא ראיתי מי שהרגיש בפליאה זו:
ונלענ"ד ליישב בס"ד דלכאור' איכא למידק מנ"ל להש"ס למידק מקרא דכל חלב לד' לרבות אימורי ק"ק למעילה דבקדשים איסור חל ע"א אפי' קל על חמור, הא שיעור מעילה הוא בנהנה משו"פ אפי' אין בו כזית, ושיעור חלב וכ"כ אכילת עולין הוא בכזית, א"כ לשיטת הסוברים דאיסור חל על ח"ש שפיר משכחת לה כגון שהוא פחות מכזית ומ"מ יש בו שו"פ דהו"ל לענין חלב ועולין פחות מכשיעור ולענין שיעור מעילה הו"ל שיעור שלם, מיהא אחרי העיו' לק"מ דהא אליבא דר"ש קיימי' ור"ש ס"ל כ"ש למכות א"כ לא משכחת לה שיהי' פחות מכשיעור לענין איסור חלב, ומ"מ אין זה מספיק דהא הש"ס קאמר האי כללא גם אליבא דרבי ע"ש דקאמר התם דרבי ס"ל איסור חע"א בחמור על קל ולא בקע"ח ובקדשים ס"ל איסור חע"א אפי' בקל ע"ח וא"כ הדק"ל, ולשיטת הסוברים דלמאי דקי"ל ח"ש אסור מה"ת אין איסור חל על ח"ש ניחא, אבל לשיטת הרמב"ם והשו"ע וכ"ה שיטת התוס' בשמעתין קשי', וסבור הייתי לומר כיון דאזהרת איסור מעילה נפקא לן מלא תוכל לאכול בשעריך כמבואר ברמב"ם פ"א מה' מעילה, או מאזהרת היא בתרומת הקדשים לא תאכל, א"כ י"ל דנהי דשיעור הנהנה הוא בשו"פ מ"מ לא מחייב קרבן מעילה כ"א בעובר על האזהרה וכל כמה דלית בי' כזית לא עבר על אזהרה דאכילה כתיב בי', אבל המעיין שם במשל"מ בעינו יראה ולבבו יבין דאינו כן אלא אדרבה אמרי' כיון דשיעור נהנה הוא בשו"פ אמרי' דהך אכילה דקאי על הנהנה מן ההקדש אזהרתו שייך אפי' בפחות מכזית כל שיש בו שו"פ עיי"ש, ועדיין אני אומר די"ל דזה תלי' בפלוגתת האחרונים הידועה, אי משמעות אכילה הוא בכזית, או נימא דמשמעות אכילה הוא בכ"ש אלא דהללמ"מ אתי' ומפיק לי' ממשמעותו לענין עונשין, דודאי אי משמעות אכילה הוא בכ"ש שפיר י"ל כמש"כ המשל"מ נהי דבשאר דוכתי אתי הללמ"מ ואפיק לי' ממשמעותו לענין עונשין אבל לגבי מעילה כיון דשיעורו בשו"פ הדרי' למשמעותו אכילה בכ"ש, משא"כ אי נימא דאכילה משמעותו בכזית שוב י"ל כיון דאינו מביא קרבן מעילה עד דעבר על האזהרה ובאזהרה אכילה כתיב בי' בעי' שיהי' בו דוקא שיעור אכילה בכזית, וא"כ מתיישב קושי' הנ"ל, וא"ש טפי לפי מ"ש לעיל דהרמב"ם ס"ל דלא כשיטת הרא"ם דמשמעות אכילה בכ"ש, כדמוכח לכאור' ממ"ש בפ"א מה' חו"מ א"כ ניחא גם להרמב"ם לשיטתו, אלא דכ"ז דלא כהמשל"מ הנ"ל בפ"א מה' מעילה, אלא דהמשל"מ לטעמו דס"ל דהרמב"ם סובר בזה כשיטת הרא"ם עי"ש בפ"א מה' חו"מ ודו"ק, ושוב ראיתי בס' עצי לבונה ביו"ד סי' פ"ז האריך בזה בקושי' זו דהא מעילה שיעורו בשו"פ ושיעור חלב בכזית עי"ש והנלענ"ד כתבתי: ועוד נראה לתרץ קושי' הנ"ל, דלענ"ד עד כאן לא ס"ל להתוס' וכן הרמב"ם והשו"ע דהשבועה חלה על ח"ש, הני מילי לענין שבועה דעיקר מה שאין שבועה חלה על שבועה הוא משום דמושבע ועומד מה"ס הוא ושפיר י"ל דח"ש כיון דאינו מפורש ל"ח מושבע ועומד ושפיר חלה עליו שבועה, אבל באיסור אחרינא שפיר י"ל דכו"ע מודו דאין איסור חל על ח"ש כיון דעכ"פ אסור מן התורה, ומנא אמינא לה ממש"כ התוס' ביבמות דף ל"ג ע"א ד"ה אלא מליקה, אע"ג דמשנראה לזריקה נפיק מידי מעילה מ"מ איסור איכא עד לזריקה הלכך לא חייל איסור נבילה עד אחר זריקה, עי"ש ולכאורה קשי' דהא התוס' ס"ל בשמעתין דאיסור ח"ש כיון דהוא איסורא בעלמא חייל שבועה, אע"כ דדוקא בשבועה אמרי' הכי משא"כ באיסור אחרינא דטעמי' לאו משו דאין שבועה חע"ש אלא משום דאין איסור חע"א ס"ל להתוס' דאין איסור חע"א אפי' באיסורא בעלמא ויש להסביר הדבר עפ"י מ"ש האב"מ ואכמ"ל וא"כ יתיישב קושי' הנ"ל שפיר, אמנם מדברי התוס' בשמעתין ממה שהביאו ראי' דאאיסורא בעלמא נמי ל"ח מהא דכהן טמא שאכל תרומה שאינו במיתה שנאמ' ומתו בו כי יחללוהו ואמרי' בחולין טעמא משום דאין איסור חע"א, מוכח דס"ל דלאו דוקא שבועה אלא איסור אחרינא נמי חייל אח"ש עי"ש ודו"ק, ולפי מ"ש לעיל לפרש טעמא דשבועה חל על ח"ש משום דפקע איסורא דחזי לאצטרופי ע"י השבועה כמו שכ' לעיל בשם הרי"ם יש סברא מעלי' לחלק בין שבועה באיסורא אחרינא, מ"מ התוס' לא ס"ל סברא זו כדמוכח מדבריהם:
עוד נלענ"ד בס"ד ליישב בפשוט יותר די"ל עד כאן לא ס"ל להתוס' כן אלא בשאר איסורין דלא כתיב בהו ח"ש בהדי' אלא מסברא דחזי לאצטרופי הוא דאסרי' לי' אבל בחלב דכתיב בגופי' דקרא כל חלב לרבות ח"ש לכו"ע לא חל האיסור גם על חצי שיעור, וכש"כ דא"ש טפי לשיטת הרמב"ם שכ' בפ"א מה' טרפות אעפ"י שכולן הלמ"מ מ"מ כיון שאין לך מפורש בתורה אלא דרוסה הלכך מחמרי' בדרוסה דכל ספק שיסתפק לך בדרוסה ספיקו להחמיר עי"ש, וא"כ ה"נ כיון דח"ש בחלב כתיב בי' בגופי' חשבי' לי' מפורש בתורה, ומשו"ה לכו"ע אין איסור חל על ח"ש חלב, והשתא ניחא שפיר הא דיליף רבי בקדשים איסור חע"א אפי' קע"ח מקרא דכל חלב לד' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה וא"ש בס"ד, מיהא כ"ז למ"ד ח"ש אסור מן התורה יליף לה מכל חלב אבל אליבא דר"ל דס"ל דח"ש מותר מן התורה לדידי' איה"נ דליכא למילף מקרא הנ"ל דבקדשים איסור חע"א דשפיר י"ל דקרא אתי' להיכא דאית בי' שו"פ בפחות מכזית דשפיר חייל איסור מעילה, וא"כ לר"ל דא"א לאוכוחי מקרא הנ"ל דבקדשים איסור חע"א שפיר הקשו התוס' איך אתי איסור קדשים וחייל אאיסור חלב דהא לדידי' אמרי' כולל באיסור הבא ע"י עצמו וא"ש בס"ד, ואין לדחות אי בשו"פ בפחות כזית ל"ל קרא דודאי קרא לאו יתירה היא דאיצטריך לגופי' עיין מעילה ר"פ הנהנה ודו"ק, אלא דמ"מ צ"ע דלפי"ז תיהדר קושי' המהרש"א שהקשה על התוס' הא י"ל ר"ל מוקי למתני' בבכור כדמשני הש"ס לקמן ובפשיטות י"ל תי' המהרש"א דקושי' התוס' למאי דלא ס"ל למקשן לקמן די"ל בבכור תיקשי לי' לדידי' דהול"ל ולטעמיך קדשים מאי איכא למימר אבל להנ"ל הא אפשר דלעצמו לק"מ די"ל קדשים שאני בשלמא לר"ל לא מוכח בקדשים דס"ל ח"ש מותר מה"ת אבל לדידי' שפיר קשי' ודו"ק היטב, מיהא בלא"ה נראה דוחק לומר דעיקר קושי' התוס' תהי' בכאן על המקשן דלקמן וקושי' המהרש"א צע"ג ליישב:
עוד נלענ"ד לתרץ תמיהתי על התוס' דלכאו' יש לתרץ עיקר קושי' התוס' לפי מ"ש האב"מ בטעמא דר"ל דלא ס"ל כולל באיסור הבא מחמת עצמו דעד כאן לא ס"ל כולל אלא היכא דלענין איסורא בעלמא עכ"פ חייל בלא כולל שפיר י"ל דמהני כולל כיון דעכ"פ איתא גם איסור השני אמרי' דע"י כולל עונשין אותו גם על איסור השני אבל גבי שביעה דאי לאו כולל אין האיסור השני חל כלל ואפי' תרי איסורין ליכא וע"י כולל אנו רוצים שיחול גם האיסור השני ס"ל לר"ל דלא אמרי' כולל לחד איסור שלא הי' חל כלל, ויש להסביר יותר עפ"י פי' המשניו' להרמב"ם בנקודה הנפלאה, ועפ"י מה דאסברה לה הפלתי ביו"ד סי' פ"ז ע"ש ודו"ק, ולפי"ז י"ל בקדשים כיון דליכא למימר דלא חייל שם הקדש כלל על החלב, דהא ע"כ חייל לענין הקרבה לגבוה דאי לאו דאקדשי' הי' אסור להקריבו משום חולין בעזרה וכיון דע"כ צ"ל דחייל מיהת שם הקדש לענין זה שוב אמרי' שפיר דחייל גם לענין איסור מעילה, ולק"מ קושי' התוס', מיהא י"ל דזה תינח למ"ד חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא, אבל למ"ד חולין בעזרה לאו דאורייתא גם בלא"ה הי' ראוי להקרבה, וא"כ י"ל לר"ל לשיטתו דס"ל בנזיר דף כ"ט חולין בעזרה לאו דאורייתא לא שייך סברא זו ולדידי' ליכא לחלק בין קדשים לשאר איסור ע"י עצמו, אלא דאחרי העיון נראה דאפי' למ"ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא א"ש דעכ"פ חייל מיהת שם קדשים לענין שיהי' מצוה וחובה להקריבו לגבוה, ועכ"פ מתיישב שפיר קושי' התוס' על ר"ל כנלע"ד:
ו) המהריב"ל הקשה לר"ל דלא אמרי' כולל באיסור הבא ע"י עצמו, איך יתורץ התוספתא דמייתי התוס' בד"ה משכחת, שבועה שאוכל ואכל פגול נו"ט פטור ור"ש מחייב ע"ש, ותי' דמוקי לה במפרש ח"ש, והמהרש"א הקשה דאכתי קשי' מהאי דשבועה שלא אוכל ואכל מצה בלילה פסח חייב, והנה זה לק"מ דהאי לאו ברייתא הוא אלא מימרא דאמוראי בירושלמי ע"ש, ועיי' מהרש"א שכ' לתרץ דע"כ לא ס"ל לר"ל דלא אמרי' כולל אלא בכולל מפורש כגון שלא אוכל נבלות וטרפות וכשרות, אבל בכולל סתם מודה ר"ל דומי' מה שמחלקין התוס' לענין נשבע לבטל את המצוה, ועפ"י דבריו יתיישב נמי קושי' השעה"מ ממתני' דסוף נדרים נטולה אני מן היהודים, ע"ש בתוס' שהקשו הא אין איסור חע"א ותי' בכולל ע"ש, וא"כ לר"ל דלית לי' כולל באיסור הבא מעצמו האיך יתורץ קושי' התוס', ולהמהרש"א לק"מ, אבל לענ"ד דברי המהרש"א תמוהים א"כ מאי קשי' להו להתוס' על ר"ל ממתני' דכריתות דמוקדשין חל על איסור חלב בכולל הא הו"ל איסור מחמת עצמו, ולהמהרש"א הא לק"מ דהא מוקדשין הו"ל כמו כולל סתם דמודה בי' ר"ל, וצ"ל דקושייתם לא הוי אלא בהו"א דאכתי לא הביאו דברי הריצב"א, וכל זה דוחק וצע"ג, ולולא דמסתפינא הו"א דע"כ ל"ק הש"ס אליבא דר"ל דלית לי' כולל באיסור הבא ע"י עצמו אלא בס"ד דקשי' לן ר"ל מ"ט לא אמר כר"י והוצרך לטעמא דל"א כולל באיסור ע"י עצמו, אבל למאי דפריך לר"י הן היכא משכחת לה והוצרך לאסוקי משכחת לה כדרבא, א"כ בלא"ה אית לן טעמא רבה להא דר"ל לא אמר כר"י משום דלא משכחת לה הן ולא ס"ל כתי' הגמ' דמשכחת לה בנבלה מוסרחת, דס"ל דנבלה מוסרחת אינה בכלל נבילה וכדפירש"י ע"ש, ולמאי דגרס רש"י נמי אלא כדרבא י"ל דר"ל לא מוקי מתני' בסתם דס"ל בסתם שלא אוכל אין בכלל שבועתו אלא דברים המותרים דאין דעתו לישבע על איסורים, דהא חזי' דהש"ס הוצרך לאתוי' ראי' לזה מדרבא, וממתני' אין ראי' כדדחי הש"ס התם כיון דמעיקרא אכל והדר אשתבע אחשבי' א"כ לא נשאר ראי' לסברת התרצן וא"ש בפשיטות דר"ל לא מוקי מתני' כר"י, א"כ אין לנו הכרח למסקנא דר"ל מחלק בין איסור הבא ע"י עצמו לאיסור הבא מאליו, ולא קשיין כל הקושי' הנ"ל על ר"ל: ודע דלפירש"י דל"ג משכחת לה כדרבא ומוקי ר"י למתני' בכולל סתם, לפי"ז שוב ל"ק קושי' התוס' בהא דאמר רבא שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ענבים מיגו דחייל וכו' ופריך מאי קמ"ל מתני' היא ומשני סד"א הנ"מ באיסור הבא מאליו אבל באיסור הבא ע"י עצמו לא קמ"ל, והקשו בתוס' אכתי לא קמ"ל מידי הא ר"י אמר כן בהדי' ולהנ"ל י"ל דלמסקנא דר"י מוקי למתני' בסתם, א"כ אכתי לא שמעי' דבאיסור הבא ע"י עצמו אמרי' כולל אלא בסתם אבל בכולל מפורש לא שמעי', וכדכתב המהרש"א לחלק אליבא דר"ל א"כ שפיר איצטרך לי' לרבא לאשמעי' דאפי' בכולל מפורש נמי חל אפי' באיסור ע"י עצמו, ודו"ק:
ובעיקר קושי' התוס' מהתוספתא שבועה שאוכל ואכל פיגול נותר וטמא פטור ור"ש מחייב, הי' נלע"ד ליישב בס"ד עפ"י מה שכ' התוס' דר"י הומ"ל מתני' בשלכדה"נ ע"ש, וכ' שם המהרש"ל דלר"ש דס"ל כ"ש למכות הה"ד נמי שלא כדה"נ נמי אסור, ולפי"ז י"ל ה"ט דת"ק דפטור דמיירי בשלכדה"נ ור"ש מחייב דס"ל שלא כדה"נ אסור מה"ת, ואל תתמה דקתני ואכל סתם ואיך אפשר לאוקמי דוקא בשלכדה"נ, דהא התוס' נמי הוי מוקמי לה בנבלה מוסרחת אי לאו דקשי' להו א"כ מ"ט מחייב ר"ש, אבל למאי דפרישית שפיר מצינו לאוקמי בשלכדה"נ ור"ש לטעמי' דס"ל כ"ש למכות ואפי' שלכדה"נ נמי אסור, והשתא מיושב הקושי' גם אליבא דר"ל, ודו"ק:
ז) התוס' שם בד"ה שלא אכל הקשו אהא דאמר רבא התם דלמאן דאית לי' כולל אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחייל אענבים חייל נמי אתאנים וקמ"ל דבאיסור הבא מעצמו נמי אמרי' כולל, והקשו דמאי הוסיף רבא מפי מריו"ח ע"ש שתי' די"ל דאיצטרך לאשמועינן אע"פ ששניהם באים מחמת עצמן ולכאורה תירוצם תמוה ולאו ק"ו הוא השתא היכא דאיסור הראשון בא מאליו ס"ל דאיסור השני חייל בכולל, כש"כ היכא דאיסור הראשון קל דהוא איסור הבא ע"י עצמו כש"כ דחייל בכולל, ולעד"נ בס"ד ליישב קו' התוס' דהנה התוס' בד"ה אלא הקשו הא ליתא בלאו והן דבביטול מצוה לא חל אפי' בכולל, ותירצו דמשכחת לה בתאנים השוערים, מיהא אי לאו דאסר עצמו גם בענבים לא הוי תאנים השוערים בכלל דאימור לא רצה לאסור עצמו כ"א בדברים האסורים משא"כ בכולל נמי ענבים, והיינו כהאי דאמרי' משכחת לה בנבלה מוסרחת כמ"ש התוס' ע"ש באריכות, אלא דלכאור' יש לתמוה בשלמא גבי שבועה שלא אוכל נבלות ושחיטות שפיר י"ל כן אבל גבי שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים קשי' ממנ"פ אי מעיקר' נמי נתכוון גם על תאנים השוערים א"כ שוב לא משכחת לה בהן דהא לא מצי לקיים ההן אפי' בתאנים השוערים ואי מעיקר' לא נתכוין כי אם אתאנים טובים, הרי חזינן דאעפ"י שאסר עצמו בדברים המותרים מ"מ לא נתכוין אתאנים השוערים, א"כ מאן מוכח דכשכלל עמו תאנים וענבים דגם תאנים השוערים בכלל, הא גבי נבילות ושחיטות ל"א כן אלא מדחזי' דאסר עצמו גם בשחיטות ש"ר שרוצה לאסור עצמו גם בהיתר, א"כ הה"ד נמי נבלה מוסרחת, משא"כ בשבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תוע"כ דלא שייך הוכחה זו מנ"ל לומר כן, וא"כ שוב הו"א דלא חייל שבועה בכולל משום דליתא בהן ושפיר איצטרך רבא לאשמעי' רבותא זו ואולי יש לכוין זה בדברי התוס' במה שכ' דאיצטרך לאשמעי' אעפ"י ששניהם באים מחמת עצמן, והא דבאמת אמרי' דמשכחת לה בהן בתאנים השוערים אע"ג דל"ש הוכחה הנ"ל, י"ל עפ"י מה שכ' הר"ן דמאכלות אסורות הן בכלל אוכלין שאינם ראוים, וא"כ י"ל דבפעם הראשון לא הי' תאנים השוערים בכלל דלא רצה לאסור עצמו כ"א באוכלין הראוים, אבל כיון שכבר אסר עצמו בתאנים א"כ שוב הו"ל תאנים אוכלים שאינם ראוים, ואפי"ה חזר ואסר עצמו גם בתאנים ש"מ דגם באוכלים שאינם ראוים נמי בעי לאסור שוב הו"ל גם תאנים השוערים בכלל האיסור, מיהא אי לאו דאסר עצמו גם בענבים הו"א דלא רצה לאסור עצמו כ"א איסור, ואע"ג דבלא"ה תאנים כבר אסורים עליו, מ"מ י"ל דלזרוזי נפשי' קעביד ובאיסור נמי י"ל דשייך זרוז כדאשכחן זה זרזו יותר מן הראשון, וכהאי דכתיב חי השם שכבי עד הבוקר ואמרי' דליצרו נשבע ה"נ י"ל כן, אבל השתא דאסר עצמו גם בענבים ש"מ דאסר עצמו גם בהיתר, וכמו כן גם באוכלין שאינם ראוים:
דהא אסר עצמו גם בתאנים שכבר אסורין ועומדין והו"ל עלי' אוכלין שאינן ראוין מחמת האיסור, א"כ שוב הו"ל תאנים השוערים בכלל, ושפיר משכחת לה בהן בתאנים השוערים כנ"ל נכון בס"ד ודוק היטב, ועי' בכריתות דף י"ג ע"ב בתוס' ד"ה ארבע, שדבריהם תמוהים שהקשו שם קושי' הש"ס דהכא ותירצו תי' הש"ס, ועיי' בחי' למס' כריתות ביאור דבריהם יפה יפה בס"ד, (ועיי' בשו"ת ערוה"ב או"ח סי' קפ"ז אות ב'):
ח) בגמ' שם דף כ"ז נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור לקיים ולא קיים פטור שהי' בדין שיהי' חייב דברי ריב"ב, אר"י ב"ב מה אם הרשות שאינו מושבע עליו מה"ס חייב, מצוה שמושבע עלי' מה"ס אינו דין שיהי' חייב, א"ל לא וכו' עיי"ש, ובתוס' ד"ה לקיים כתבו דריב"ב לא פליג אלא בקיום מצוה כגון לישב בסוכה, אבל בנשבע שלא יאכל נבלה מודה ריב"ב משום דאין איסור חע"א, ושם בד"ה מצוה הקשו לריב"ב מהאי ק"ו דילי' נימא גם כן דאיסור חע"א ואי משום דילפינן בפ' כה"ב מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת, א"כ היכי עביד ק"ו נימא אין איסור חע"א יוכיח ע"ש שהניחו בתימא, ולולי דב"ק הי' נלענ"ד ליישב בס"ד עפ"י מה שכ' בס' אב"מ להסביר טעמא דמ"ד דלא אמרי' כולל באיסור מחמת עצמו, דבאיסור הבא מאליו אף דאין איסור חע"א מ"מ תרין איסורין רביעי עלי' אלא שאין עונשין על איסור השני, משו"ה אמרי' כולל כיון דעכ"פ איתא לאיסור השני אמרי' דע"י כולל עונשין גם על השני אבל גבי שבועה דאי לאו כולל אין האיסור השני חל כלל ואפי' תרין איסורין ליכא, וע"י כולל נימא שיחול איסור השני זה לא אמרי' ע"ש וזהו כעין סברת הרמב"ם בפי' המשניות בנקודתו הנפלאה דמה"ט לא אמרי' איסור חע"א בב"ח של נבו"ט מגו דחל על החלב חייל נמי על הבשר ע"ש, ויתבאר עוד לקמן בס"ד, א"כ יש לומר דהיינו סברת ריב"ב דשבועה חלה על שבועה לקיום המצוה, דהא אמרי' מניין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמ' נשבעתי ואקיימה, א"כ עכ"פ יש מקום לשבועה לחול לענין לזרוזי נפשי', וכיון דחייל מיהת שוב י"ל מגו דחייל לענין זה חייל נמי לגמרי לענין קרבן שבועה ומק"ו הנ"ל, משא"כ לענין אחע"א כיון דאיסור שני אין לו חלות כלל, וכש"כ די"ל דריב"ב ס"ל כר"ש דאית לי' ביבמות דף ל"ב ע"ב דגם לענין שני איסורין לא אמרי' אחע"א: