ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן רטז
שלוכ"ט לתלמידי הותיק, הרבני המו"מ בתוי"ש חרוץ ושנון מו"ה זעליג יג שווארץ נ"י בדאבראן גדול יע"א:
מכתבך הגיעני, וע"ד שאלתך אודות צורבא מרבנן שנשבע שבועת האלה שלא ליטול עוד הספקה מהאי גברא שהי' רגיל להספיק לו צרכי ביתו והיות דדחיקא לי' שעתא טובא, רוצה להתיר נדרו ועל גוף הנדר אין לו חרטה דמעיקרא, אבל יש לו פתח דאשתו ובניו אגב דוחקא הוצרכו ליטול מעות ההספקה מהמודר, ומבואר בשו"ע סי' רכ"ז דאסור ליתן מעות לאשתו כ"א באומר ע"מ שאין לבעלך רשות בהן ולי"א אפי' באופן זה קנה הבעל ואסור בהם ואלמלא הוי ידע בשעת הנדר שאשתו תהי' אסורה ליטול ממנו לא הי' נודר, ותו פתח פתחא לנפשי' דבשעת השביעה אמר לו המחזיקו דברים שהי' נראים כאלו היו הטחת דברים כלפי מעלה, ועכשיו נתברר שלא לכך נתכוין ואלמלא הוי ידע שכוונתו כך לא הי' נודר, ונסתפקת עוד אי בעי' שע"י פתח יתחרט גם על עיקר הנדר, או אם סגי שיתחרט על קבלת הדברים בלשון נדר, ועוד נסתפקת היות כי בימי הסליחות שעל"ט, כדי להנצל מעון נדרים ושבועות נשאל על נדרו והתירו לו ומחמת שלא הי' ברור אצלם ההיתר התירו לו עכ"פ הנדר על תנאי אם אהי' מסכים על ההיתר, ועתה נסתפקת אפי' אם אסכים אם מהני היתר נדרים על תנאי, או צריך לו להתיר מחדש, והנני להשיבך הנראה לענ"ד בס"ד:
והנה על עיקר היתר השבועה ע"י פתח חרטה, מבואר ברמ"א יור"ד סי' ר"ג דאם נשבע על איזה דבר לא ישאל עליו אלא מדוחק, ופשוט דאין חילוק בזה בין נשבע בשם או בשבועת ביטוי בסתם דהא הטעם כמש"כ הטו"ז בשם המרדכי שיש גאונים ס"ל דבשבועה אין מועל התרה, והרי שיטות הרב אלפס בפ"ד דנדרים והובא בטור סי' ר"ל דבשום שבועה לא מזדקקי רבנן להתירו, ומה שתמהת על הש"ך ס"ק ג' דבשבועה כתיב לא ינקה לכך יש מחמירין בשבועה א"כ הול"ל דוקא בנשבע בשם דלא ינקה גבי שבועה בשם כתיב, עדיפא מינה הו"ל לאקשוי' דהא לאו דלא תשא דכתיב בי' לא ינקה לא מיירי בשבועת ביטוי כלל ולאו דבשבועת ביטוי היינו לא תשבעו בשמי לשקר ועיין בר"ן פ' שבועות שתיים וברמב"ם פ"ב משבועות ובראב"ד שם בהשגות ועיי"ש בלח"מ דלשיטות הרמב"ם וכ"פ לא לקי אלא בנשבע בשם ומ"מ איסורא דאורייתא איכא אפי' בלא הזכרת השם, וכמה ראשונים ס"ל דמלקי נמי לקי אפ" בלא הזכרת השם ועיין בר"ן ריש נדרים דס"ל כן בהדי' ועכ"פ לאו דלא תשא ודאי לא נאמר כלל בשבועת ביטוי, א"כ לאו דלא ינקה לכאורה לא קאי ע"ז, וכיו"ב איכא לאקשוי' אהא דאמרינן בש"ס ס"פ אלו מותרין אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות וכ' הר"ן דשבועה חמירא דכתיב בי' לא ינקה הא לא נאמר זה לענין שבועת ביטוי, ונ"ל עפ"י הירושלמי הובא ברמב"ן עה"ת ובר"ן נדרים מה בין נדר לשבועה נדר כנשבע בחיי מלך שבועה כנשבע במלך עצמו והרמב"ן בנימוקיו עה"ת גלי רזי עפ"י סודותיו הקדושים ועכ"פ כל שבועה הו"ל כנשבע במלך עצמו משו"ה שפיר קאי אזהרת כי לא ינקה אכל הנשבעין בין בשבועת ביטוי בין בשבועת שוא וכיו"ב אפי' לא הזכיר שם או כינוי, וראי' ברורה נ"ל מהא דמבואר בשו"ע חו"מ סי' פ"ז ס"כ דמאיימין עליו קודם שנשבע ואומרים לו הוי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא, ובכל העבירות שבתורה נאמר ינקה וכאן נאמר ולא ינקה, והלא מבואר בשו"ע שם בסעיף שלפ"ז שבדורות האחרונים ביטלו שבועה בשם לפי שענשה גדול, ונהגו להשביע בארור א"כ ל"ש איום הנ"ל כלל א"ו דלא ינקה קאי אפי' אם לא נשבע בשם, הן אמת דהסמ"ע שם כ' דמה שמשביעין בארור היינו נמי בשם וכ"כ התומים שם וכ' דצריך שיזכיר דארור פלוני להשם אם משקר ומ"מ אינו חמור כ"כ משיאמר שנשבע בשם מ"מ בתשו' ח"ס חו"מ סי' ע"א כ' דלא נ"ל כן דשבועת האלה בשם ג"כ חמור עונשו כמבואר בהדי' בש"ס ר"פ שבועת הדיינים והעלה דאין משביעין אלא בארור בלא שם וא"כ תקשה כהנ"ל אלא ע"כ דכי לא ינקה קאי אכל הנשבעין ואפי' אינו נשבע בשם ואפי' בשבועת ביטוי וכדמוכח מש"ס נדרים הנ"ל וממש"כ הר"ן, ומ"מ נהי דאין מתירין שבועה אלא מחמת דוחק מ"מ נראה פשוט דאין לך שעת הדחק גדול מזה דהאי צורבא מרבנן כיון דדחיקא לי' שעתא ומכש"כ דיצטרך להתבטל עי"ז מלימודו ולעסוק במשא מתן להנהיג בהם מנהג דרך ארץ וקשין מזונותיו של אדם כקי"ס פשיטא דכל שיש לו פתח חרטה לית דין צריך בושש, וכן נראה פשוט דהני פיתחאי שכתבת הויין שפיר פתח חרטה אם אמת נכון הדבר שאלמלי כנ"ל לא הוי נודר ואין בזה מקום ספק:
ומה שנסתפקת אם אין לו פתח על עיקר הנדר אלא על קבלת הדברים בלשון נדר או שבועה, לכאורה כל היכא דהלכה רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר כמאמרז"ל בירושלמי והרי חזינן בכל נוסחי התרת נדרים בער"ה דנהגו בה כל ישראל כפי נוסח הנדפס בכל הסידורים איתא ואין אני מתחרט על קיום מעש"ט שעשיתי, אלא על קבלת הדברים בלשון נדר ושבועה וכו' וע"ז מתירין לו נדרים ושבועות הרי דגם ע"ז מהני פתח חרטה, אלא דבאמת הא גופא מילתא דתמיה היא טובא דאפי' נימא דבפתח מהני אפי' בכהיי"ג מ"מ בחרטה בודאי פשיטא דבעי' חרטה דמעיקרו על גוף הנדר כדמשמע בש"ס רפ"ד דנדרים וכן מלשון השו"ע סי' רכ"ח ס"ז דצריך שיתחרט בעיקר הנדר שהי' רוצה שלא נדר מעולם, ואם אינו מתחרט אלא על מה שאמר בלשון הנ"ל לא משמע שיהי' זה בכלל מתחרט על עיקר הנדר וא"כ לשון הנ"ל תמוה, אם לא שנאמר דנימא מסייע לי' מזה למה שכ' בתשו' המבי"ט דמדאורייתא נדר יש לו התרה בלא שום פתח חרטה כלל דבהא דכ"ר לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו דדרשינן מיני' היתר נדרים משמע בלא חרטה נמי, ובמק"א הארכתי בשיטה זו, וא"כ עכ"פ הרווחנו בהתרת נדרים עפ"י נוסח הנ"ל, דיהא הנדר ניתר מיהת מדאורייתא וסגי מיהת להנצל מעון נדו"ש דאורייתא ומלבד דמשמעות הפוסקים הוא דלא כמבי"ט הנ"ל קשיא לי מש"ס גיטין ר"פ המגרש ומר"פ הרינו נזיר מן הגרוגרת ואמכ"ל, מאחר דהמבי"ט ג"כ לא ברירא לי' סברתו הנ"ל, וע"כ צ"ל דגם לענין חרטה תיסגי אם מתחרט על קבלת הדברים בלשון נדו"ש א"כ כש"כ דמהני כן בפתח: אלא דלכאורה יש להביא ראי' דלא מהני מהא דאמרינ' ברפ"ד דנדרים ר"ס הוי לי' נדרא למשרי אתי לקמי' דר"נ א"ל נדרת אדעתא דהכי א"כ אין אדעתא דהכי א"ל אין, והקשה הר"ן הא ר"נ גופי' פסק הילכתא דפותחין בחרטה ותירץ בחד תירוצא דאותו נדר הי' כעין דבר מצוה כגון שנדר להתענות זמן ידוע והתענ' מקצת אותו זמן ואילו הי' מתחרט על עיקר הנדר הי' מאבד שכר תעניותיו אם הי' תוהה על הראשונות לפיכך לא הי' מתחרט עיי"ש, ואיס"ד דמהני חרטה על קבלת הדברים בלשון כדו"ש א"כ אכתי הו"מ להתחרט על קבלת הדברים בלשון נדר ושבועה ונראה דמהא לא תברא, דהא קיימ"ל כל תענית שלא קיבלו עליו מבעו"י אינו תענית וא"כ אם הי' מתחרט אפי' על הקבלה בלשון נדר נמי הי' מאבד שכר תעניותיו והיינו טעמא דדקדק הר"ן בלשון קדשו דהי' נדרי תענית ולא נקט שאר נדרי מצוה א"ו דבשאר נדרי מצוה באמת הוי סגי להתחרט על לשון הקבלה משא"כ תענית כנלענ"ד בס"ד:
ומ"מ בנ"ד לא צריכנא לזה כיון דעיקר שבועתו הי' לפי דברי הנודר על שהי' מדמה בנפשו שהנודר מטיח דברים כלפי מעלה ושוב נתברר שלא לכך נתכוין, א"כ פשיטא דאלו הי' ידע כן מעיקרו לא הוי נודר ממנו כלל, ע"כ פשוט וברור דהו"ל פתח מעליא להתיר נדרו, וע"ד הספק אם מהני הא דהתירו לו על תנאי אם יסכים חכם א' שיש להתיר נדרו או דילמא דבעינן שיהא ההיתר בלא שום תנאי וצריכין להתיר לו כעת מחדש לכאורה נראה דתלי' בפלוגתת הראשונים ברפ"ק דגיטין דלשיטת רש"י גבי ע"מ שירצה אבא דאמרינן בגמרא דתלי' בברירה וס"ל לרש"י דכל התנאים שאין בידו לקיימם תלי' בברירה וכיון דקיימ"ל בדאורייתא אין ברירה ה"נ כיון דלא הוברר בשעת היתר הנדר לא מהני ההיתר, מיהא לפימש"כ תוס' וכן הר"ן שם בשם הרמב"ן דל"ש ברירה בכה"ג אלא במתנה על שני דברים עי"ש, וע"מ שירצה אבא היי"ט דתלי' בברירה לפי שהיא דבר התלוי ברצון הלב משו"ה לא אמרינן הוברר הדבר שרצה משעה ראשונה עיי"ש בר"ן, וא"כ בנ"ד ל"ש זה דלאו ברצון דאותו חכם הוי מתלי אלא אם יהא נראה בדעתו עפ"י הלכה דיש היתר לנדרו וא"כ גילוי מילתא בעלמא היא, ואפשר דגם לרש"י לאו בברירה תלי' [ומ"מ הואיל וכמה חילוקים נאמרו בהאי ענינא דברירה, ואין כל החכמים מתנבאים בסגנון אחד ביישוב קושי' הנ"ל מע"מ שירצה אבא, ומקצת חילוקים ל"ש בנ"ד ע"כ מהיות טוב נכון הדבר שיתיר לו הנדר עוד הפעם] ואמינא בה טעמא עוד דהא בספ"ק דחגיגה איכא תנא דיליף היתר נדרים מדכתיב כי יפליא כי יפליא אחת הפלאה להיתר ואחת הפלאה לאיסור, ובהפלאה דאיסור פליגו תנאי בס"פ ב"ש דר"ט אומר אין אחד מהם נזיר לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה, ואנן לא קיימ"ל בזה כר"ט אלא כב"ה והפלאה דקרא היינו למעוטי היכא דלעולם לא נתברר כגון האומר הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור ונמצא שנגנב אבל אם נתברר אח"כ שיש בו מאה כור שפיר מקרי הפלאה אע"ג דבשעת נדר לא היה ברור א"כ ההד"נ הפלאה להיתר נמי לא בעינן שיהא מבורר בשעת ההיתר אלא אם איגלאי מילתא למפרע נמי שפ"ד כן נראה לענ"ד בס"ד: