ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן ריג
שוכ"ט לכבוד הרב הגדול המופלג בתורה ובמעומנד"ט כ"ש מו"ה ר' פב"פ: גי"ה לנכון הגיעני ונפשו בשאלתו ע"ד הנגיד ר' מ"ש נ"י שהבטיח לאשתו מ' רעלא ע"ה להיות בתומכי שני ילדיה גם אחר פטירתה ולשלוח לכאו"א מהם סך עשרה זהו"כ מדי חודש בחדשו ועתה עלה ברצונו לשנות את הבטחתו ותחת זה רוצה ליתן כעת לכאו"א בפעם אחת אלף זהו' ולהניח סך זה בשפ"ק על שם הילדים ופירות עם פירי פירות שיעשה שם הכל יהי' לטובת הילדים וטעמו ונימוקו העיקר דהיא תועלת יותר להילדים דהסך שיתן מדי חודש בחדשו ילך לתוהו משא"כ אם יתן הסך הנ"ל בפ"א ויונח בשפ"ק יהי' לכאו"א מהילדים סך מסויים לעת מצוא כי יגדלו הילדים ומאחר שקרובי הילדים הבטיחו להיות לאביהם של יתומים הנ"ל, וגם אין לחוש שיהי' עליהם למשא, ע"כ לפי דעתו טובה יותר להיתומים אם יעשה כהנ"ל, ומ"מ לבו של הנגיד נקפו אולי אסור לו לשנות מכפי אשר נדר לאשתו ע"ה ע"כ תורף דבריו:
והנה בעיקר הנדר אם היא חל בכהיי"ג הדבר פשוט ומבואר ביור"ד סי' רנ"ח סי"ב אמר ליתן לחבירו מתנה אם הוא עני הוי כנודר לצדקה ואסור לחזור בו, והוא מירושלמי פ"ד דב"מ ה"ב ר"א בשם ר"י אמר ליתן לחבירו מתנה אם הוא עני ובקש לחזור בו בעני נעשה נדר, והובא ברי"ף ורא"ש, וכ"ה בחו"מ סי' רמ"ג ס"ב ופשוט נמי דאין אנו צריכין בזה לכחותי לשיעורים שנאמרו ביור"ד סי' רנ"ג לענין מי הוא ראוי ליטול צדקה דלא נאמרו כל השיעורים הנ"ל אלא בגדולים אבל ביתומים הכל מצוה כדמוכח מדין המבואר בסי' רנ"ג ס"ד מי שפירנס יתום וכשהגדיל תבע ממנו מה שפירנסו פטור אפי' הי' לו ליתום באותו שעה ואילו באחר אפי' בסתם נמי אמרינ' שדרך הלואה עשה, וע"כ משום דביתום אפי' הי' לו נכסים מ"מ אמרינ' מסתמא למצוה נתכוין, א"כ ה"נ אפי' יש להם להני יתמי איזה נכסי מ"מ הו"ל כמו מתנה לעני דאינו יכול לחזור בו, ואפי' למה שפסק בתשו' שבות יעקב ח"ב סי' קנ"ט והובא בפ"ת דאם אינו עני אפי' הוא ת"ח ומשום מצוה דעץ חיים היא למחזיקים בה יכול לחזור בה, ודלא ככנה"ג בחו"מ סי' קנ"ה, הא מבואר בתשו' שבות יעקב למעיין דטעמו כיון דת"ח אשר יש לו פרנסתו בריוח אסור לו ליטול מן הצדקה ממילא הנותן לאו מצוה קעביד, אבל ביתמי הלא מבואר ביור"ד סי' רנ"ג הנ"ל שהבאתי דאפי' ביש לו נמי איכא מצוה, וא"כ פשוט דהוי כמו מתנה לעני ואין לפקפק נמי על עיקר הנדר הזה מטעם המבואר ביור"ד סי' רכ"ח סי"ג בהג"ה מי שנדר לחולה איזה דבר אם עשה זה מחמת הפצרת החולה שלא תטרוף דעתו עליו הוי כנדר אונס, דהא מבואר בתשו' שבות יעקב ח"ב סי' פ"א דבנדר שהיא לדבר מצוה לא אמרינן הכי והוי כנודר לתועלת חבירו דאין לי התרה שלא מדעתו, ועיין בחו"מ סי' רמ"ג שכ' רמ"א אשת שמעון שנתנה מתנה בשעת חלי' ונתרצה בעלה ואח"כ ריצה לחזור אם הוא מתנה לעני לא יוכל לחזור בו, ובב"ש באה"ע סי צ"ו ס"ק מ' כ' דמש"כ הרמ"א מיירי שנתרצה בלי הפצרה שלה עפ"י המבואר ביור"ד סי' רל"ב הנ"ל ומוכח דלא ס"ל כתשו' שבו"י הנ"ל אלא אפי' בנדר לדבר מצוה נמי הוי כנדר אונס, וכבר העיר בזה בפ"ת חו"מ סי' הנ"ל, וראיתי בשבו"י ח"א ס"ס קס"ח שהעלה דכל היכא דבלא שבועתו היה מחויב עכ"פ לעשות כן משום לפנים משוה"ד כגון בצוואות אביו או אמו אפי' במידי דלית בי' משום מצוה לקיים דברי המת מ"מ בזה מהני שבועתו או נדרו ולא אמרינן בזה דהוי נדר אונס ולא עשה כן אלא שלא תטרוף דעתו עליו, ואייתי ראי' ממה שהשביע יעקב ליוסף בעת חליו, ומאי אהני לי' שבועתו הא י"ל דהוי כנדרי אונסין כדי שלא תטרוף דעתו א"ו כיון דבלא"ה הי' צריך לקיים צוואתו עכ"פ לפנים משוה"ד ל"ש טעם הנ"ל, ולכאורה יש ראי' מזה גם לכל מידי דהוא לדבר מצוה, ואף שיש חילוק גדול דבשאר מידי דמצוה כגון בנ"ד לולי הבטחתו פשיטא דאין עליו חיוב כלל אפי' לפנים משוה"ד מ"מ לא מסתבר כלל לחלק בזה דעיקר הטעם משום כיון דבלא"ה הי' מחויב לקיים בקשתו לפנים משוה"ד א"כ אנן סהדי דלא מחמת אונס הבטיחו כן אלא דגמר לעשו בלב גמור ובנפש חפיצה וא"כ הה"ד בכל דבר מצוה י"ל כן כיון דמצוה קעביד אמרינן מסתמא גמר בלבו לעשות כן אף בלא אונס, ומ"מ בעיקר ראיית השבו"י הנ"ל יש לפקפק דע"כ לא באנו לדון בזה אלא אי עשה כן מחמת הפצרת החולה, אבל התם יוסף השיבו מידו אנכי אעשה כדבריך, ל"ש לומר כן כמבואר בהדי' בלשון הרמ"א ביור"ד ובחו"מ הנ"ל, ולפי"ז פשוט דגם בנ"ד אפי' אם נימא כשיטת הב"ש הנ"ל דבדבר מצוה נמי י"ל דהוי כנדרי אונסין מ"מ ל"ש זה בנ"ד כיון דמבואר בהשאלה דבעלה הבטיחה מיד לעשות כדבריה מיהא בלא"ה אין אנו צריכין לכחותי בזה כלל דכל הדברים הנ"ל לא נאמרו אלא אם הנודר בעצמו טוען כן שהוצרך להבטיח החולה כדי שלא תטרוף דעתו אבל הכא דהנודר אמר שגמר בלבו לעשות כן בלב שלם ובנפש חפיצה פשיטא דהנדר נדר גמור הוא ומחויב לקיימו ככל משפטו וחוקתו ואינו יכול לשנות הבטחתו מחמת טעמים הראשונים המבוארין בדבריו, וגם לא מהני בזה התרה דהו"ל נודר לתועלת חבירו כמבואר בסי' רכ"ח:
ומ"מ כיון שלפי דבריו איכא דבר תועלת גם להני יתמי אם ירצה להפריש סך אלף זהו' לכאו"א בפ"א כמבואר בדבריו, נראה פשוט דאילו היו היתומים גדולים שלימי דעת פשיטא דאם היו מתרצים לזה לא הי' על הנודר שום פקפוק מצד קיום נדרו יותר דלא גרע ממאי דקיימ"ל ביור"ד סי' רל"ב סעי' כ' אמר לחבירו קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה נותן לי כו"כ יש לו היתר בלא שאלת חכם שיאמר לו הרי הוא כאלו התקבלתי, ולא תימא דוקא הת' בתנאי היא דאמרי' הכי אבל בעיקר הנדר לא מהני מה שיאמר הריני כאלו התקבלתי, דעכ"פ זה הנודר לא קיים דברו ז"א דהא מבואר ביור"ד סי' רכ"ח סל"ט הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני יכול להתירו שלא עפ"י חכם שיאמר הריני כאלו התקבלתי וה"נ פשוט דהיתומים בעצמם הומ"ל כן וממילא הי' הוא נפטר מנדרו ולפי"ז ההד"נ אפוטרופס של היתומים מצי לומר כן כל שלפי אומד דעתו והבנתו יש בזה תועלת להיתומים, ועיין בחו"מ סי' י"ב ס"ג דמותר לב"ד לוותר בממון היתומים חוץ מן הדין כדי להשקיטם ממריבות ופשוט דהה"ד בכל דבר שלפי חוו"ד היא לתועלת להיתומים ולאו דוקא ב"ד אלא הה"ד אפוטרופס יכול לוותר כמבואר בתשו' ח"ס חחו"מ ס"ס קי"ב וכן מבואר להדי' בתשו' הרשב"א סי' אלף ט"ו וכ"כ בתשו' מהרלנ"ח סי' צ"ה, א"כ ה"נ אם אפוטרפוס היתומים מסכים שיש תועלת יותר להיתומים אם יונח כעת אלף זהובים לכאו"א במקום בטוח שירבה פירות ופירי פירות לטובת היתומים לכשיגדלו פשיטא דיכול לומר על הסך עשרה זהו' הנ"ל הריני כאלו התקבלתי בעד היתומים ואין על הנודר כלום ויוצא בזה ידי שמים אפי' על צד היותר טוב כן נלענ"ד בס"ד ברור להלכה: