ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן ריב
בסך אדדם, תתברך משמי קדם כבוד אהובי תלמידי, הרב החריף ושנון, זית רענן מופלג בתורה, ויר"ש כש"ת מו"ה ישעיה קליינמאנן דומ"צ בק"ק קיוועשד יע"א (כעת דומ"צ בק"ק סאטמאר יע"א:
במפתח בבא, מזלא טובא, על הרמת קרנך לטובה, ויהא רעוא דתירום רישא אכולא כרכי, מתוך נחת והרחבה, עד זקנה ושיבה, ותזכה להגדיל תורה ולהרחיבה, לעמוד בפרץ ולעשות גדרים עד עמוד הכהן לאורים, בקיבוץ נדח"י המפוזרים, אל הר מרום הרים, בב"א:
וע"ד שאלתך אודות המקוה בקהלתכם ותוכן הענין בקיצור היא היות המקוה היא מי גשמים באופן המבואר בח"ס סי' כ"ג ובאת על הנסיון כי המקוה בור של בית טבילה מאבד מימיו בשעה קלה דהיינו בג' שעות נחסרו מן המים 26 צענט"א אשר אורך הבור היא 130 צענט"מ, ורחבה 93 צענט"מ ואף שאין זחילתה ניכרת מ"מ כיון שאנו רואין עין בעין שמאבד מימיו בשעה קלה כזו אולי אין זה בכלל מה שמבואר בשו"ע להכשיר אם המים נבלעים בקרקע מעט מעט ויהי' דינו כמבואר בשו"ע סעי' נ' במקוה שנפרץ ונשאר משם ולמטה מ"ס דחש לה הרמ"א להחמיר ואפשר כי בכאן גרע טפי, יען שנראה יותר שהזחילה היא באיזה מקום בשולי המקוה רק כיון שנתמלא שם המקום בית קיבול לכך אינו זוחל יותר שהמים שתחתיו מעכבים המי מקוה מלזחול יותר, וא"כ הוי להו על כל המים שבמקוה שם זוחלין כיון שננערו לצאת וכל המים נגררים על הזוחלין זה תוכן שאלתך, והנה עיקר הדין זחילה שאינו ניכר מבואר בשו"ע סעי' נ"א ומקורו בשער המים להרשב"א שהובא ביתה יוסף והוכיח זה שאם א"א אומרים כן אין לך מקוה כשרה שהקרקע מתחלחל ובולע מעט מעט, ובתשו' ח"ס סי' רי"א אסברה לה דאין לומר דאיה"נ דמה"ת בעינ' בור סיד שאינו מאבד טיפה דהא בקרא כתיב אך מעיין ובור מקוה מים וילפינן מינה מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים למעוטי ממלא בכתף עכ"פ אין לומר דקרא מיירי דוקא בבור מסויד ודבריו בזה צע"ג דהא דדרשינן מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, היינו הקוואת המים, אבל בור דקרא דהיינו מקום שהמים נקוים לשם אדרבה בנעשה בידי אדם מיירי, והכי נדרש בת"כ והיינו דתנן פ"ב דמקואות, המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים ישבר, וכ' שם התוי"ט דסיפא דברייתא דתו"כ הנ"ל מסיים בה הכי אי מה מעיין שאין בה תפיסת יד"א, אף מקוה שאין בה תפיסת יד"א ת"ל בור ומבואר יותר בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל, וז"ל בור היא הסהר והיא המפעל אדם הרי בהדי' דבור דקרא במפעל אדם איירי וא"כ אכתי לא שמעינן דלא בעי' באמת בור סיד שאינו מאבד טיפה, וראיתי בתשו' תשב"ץ ח"א סי' י"ז שהביא ראי' לדין הנ"ל מהא דאמרינן בחגיגה דף כ"ב ארעא חלחולי מחלחלי וכו' ועוד ממאי דאמרינן בריש נדה דמקוה חסר ואתאי ש"מ דכל שאינו נחסר משיעורו כשר אע"ג דהולך ומתחסר ונבלע, וראי' זה כיון אלי' גם בתשובות ח"ס שם וביאר הדבר יותר מדקתני מקוה שנמדד ונמצא חסר, משמע דמיירי במקוה מצומצמת מדל"ק סתם מקוה כשירה שנמצאת חסירה אלא ודאי דאם הי' יותר ממ"ס באמת אינה פסולה למפרע אלא לפי ערך חשבון החסרון שראוי להתחסר בזמן ההיא דאי ס"ד אם נבלעו מימיו פסולין משום זוחלין, אפי' היו בו יותר הו"ל למיפסל משום זוחלין אע"כ דכה"ג לאו בכלל זוחלין היא, וראיתי בס' גי"ט תשו' ח' שכ' ראיות אלו יש לדחות דמסוגי' דחגיגה אין ראי' די"ל דמיירי במעיין כמש"כ התוס' בנזיר דף ל"ח וכן כ' הרא"ש בפסקיו וכן בש"ס ריש נדה י"ל דמיירי במעיין, מיהא לענ"ד נראה דאין זה דיחוי דהא אפי' תימא דמיירי במעיין, עכ"פ ודאי לא מיירי במעיין או נהר דמושך דבזה ודאי ל"ש לשון מקוה, וא"כ עכ"פ מיירי במעיין העומד, וא"כ הראי' נכונה דהא מבואר בר"ש במתני' דמעיין המושך כנדל, דמעיין עומד אינו מטהר בזוחלין, וכ"ה בטו"ז ס"ק כ', וא"כ שפיר מייתי ראי' משם, מיהא על הראי' דמייתי בתשו' ח"ס הנ"ל מריש נדה צלע"ג דמסתימת הפוסקים, וכן מסתימת השו"ע בסי' ע"א משמע דאפי' אם הי' במקוה יותר ממ"ס:
מ"מ אם נמצאת אח"כ חסירה ממ"ס פסולה למפרע ואין מחשבין בזה לפי ערך החסרון, ועוד הא כ' התוס' בנדה דף ב' לחלק בין נגע למקוה דבנגע רגילות להתחסר בפ"א משא"כ במקוה דאין רגילות להתחסר רק מעט מעט ואי ס"ד דמיירי רק במקוה מצומצמת א"כ כל שחסר ממנו משהו בעלמא נמי מיפסל ואותו משהו מיהת נחסר בפ"א, אע"כ דמיירי במקוה שהי' בה יותר ממ"ס, ומ"מ כיון דא"א לומר דהיתה עד השתא שלימה כדמעיקרו, משו"ה פסולה למפרע, והא דקתני מקוה שנמדד נראה לי דאין הכוונה שנמדד מעיקרא והשתא נמצאת חסירה אלא השתא נמדד ונמצאת חסירה ואגב אורחא קמ"ל דמקוה שהיתה בחזקת כשרות א"צ לחוש לה דילמא חסירה אלא דעפ"י מקרה נמדדה ונמצאת חסירה וכ"ה בשו"ע סעי' ס"ה, וא"כ אין ראי' מש"ס הנ"ל כלל, מיהא נראה להביא ראי' ממתני' פ"ב דמקואות מ"ט, המסדר קנקנים בתוך הבור ונתמלאו מים, אעפ"י שבלע הבור את מימיו ה"ז ישבר פי' ויעשה מקוה בתחילה והא כיון שהמקוה בולע את מימיו איך יעשה שם מקוה הא יבלע את מימיו ויפסלו משום זחילה אע"כ דלא איכפת לן בבליעת מימיו אם לא שהזחילה ניכרת יהי' איך שיהי' עכ"פ הוכחת הרשב"א מצד הסברא מוכרחת היא דאם אתה אומר כן לא תמצא מקוה כשירה, מיהא כ"ז אם המים נבלעין בקרקע אבל עדיין לא שמענו מזה דאם ניקב המקוה ומימיו נוטפין מעט מעט נמי דינא הכא, הן אמת שכן איתא בהדי' בשער המים להרשב"א אלא דהא גופא קשי' מנ"ל ללמוד זה ממאי דלא מקרי זחילה אי נבלעין בקרקע וראיתי בח"ס סי' הנ"ל דמסברא נאמר כן כיון דאמרינ' דמאי שנבלע בקרקע לא חשיב זחילה, וע"כ משום דאין זחילתו ניכר הוא, א"כ ההד"נ בניקב המקוה ואין הזחילה ניכר, ועדיין אינו מתיישב כפי הצורך די"ל דזחילה היינו שזוחל ממקום למקום מלשון זוחלי עפר ואם נבלע בקרקע אינו נופל תחת שם זה, משא"כ בזוחל ע"י נקב שבמקוה, ומסברא נמי יש לחלק דבנבלעו בקרקע י"ל היינו רבותייהו דהא מהי"ט גופא המעיין מטהר בזוחלין כמבואר בראשונים וא"כ י"ל הה"ד במי מקוה הנבלעין בקרקע, משא"כ אי נאבדין ע"י נקב או סדק דל"ש לומר כן עדיין י"ל דמיפסלי אף שאין זחילתן ניכרת, וצ"ע:
והנה מריש הו"א דדין זה שבסעי' נ"א הלכ' פסוק' היא בלא פקפוק כי לא שמעתי מעולם מי שרפרף בזה עד שפקחתי את עיני ומצאתי בביאורי הגר"א ס"ק צ"ו שכ' על דין הנ"ל וז"ל דברי השו"ע תמוהין דהרשב"א כתב כן לפי שיטתו דס"ל כהר"ש אבל לפי מש"כ בסעי' הקודם דאינו נפסל אא"כ לא ישאר מ"ס אף בכהיי"ג פסול עכ"ל, והנה פשוט דאין כוונתו על מש"כ דאם נבלעו בקרקע דמזה לא מיירי בסעיף הקודם כלל וגם דבזה ודאי הוכחת הרשב"א מצד הסברא כראוי מוצק דאל"כ לא תמצא מקוה כשירה, וע"כ כוונתו על מה שהוסיף הרשב"א והעתיקו בשו"ע דגם בניקב המקוה דינא הכי ע"ז ירה השגתו הנ"ל דמזה מיירי בסעיף הקודם במקוה של מי גשמים שנפרץ אחד מכותליו, הן אמת שלא זכיתי להבין עומק כוונתו איך תלי' זה בדין מחלוקת הר"ש והרא"ש הנ"ל שבסעי' נ', אבל עכ"פ לפי דבריו צריכין אנו להחמיר במקוה שניקב אע"ג דאין הזחילה ניכרת ונהי דהרמ"א פסק בסעי' נ' כשיטת הר"ש היינו להחמיר אבל לא בדין המסתעף מזה להקל ועיין ברא"ש סוף נדה שהובא בב"י שהוכיח מהא דתנן בפ"ב דמקואות בש"א מטבילין בחרדלית, ובה"א אין מטבילין, ומודים שגודר בכלים וטובל בהם וכלים שגדר בהם לא הוטבלו, והא אי אפשר להדק כ"כ הכלים זל"ז שלא יצא מן המים שביניהם כי לא הוזכר במשנה שצריך לטוחן בטיט, וכן בתו"כ דקאמר אי מה מעיין מטהר בזוחלין וכו' משמע שלא בא למעט אלא דומי' דמעיין שכולו זוחל והולך וכו' עיי"ש, וכן בתשו' כלל פ"א ס"ד כתב בסוף התשובה ואל יעלה על לב אדם לפסול המקוה אם מימיו זבין קצת לחוץ עיי"ש, ועיין בפי' הראב"ד בפ"ה דעדיות על משנה הנ"ל דגודר בכלים וטובל בהם שכ' ג"כ אע"ג דמים יורדין בין כלי לכלי אין בכך כלום עיי"ש, ומ"מ נראה דאין ראי' מהתם אלא לשיטת הסוברים דגם הזחילה שהיא למעלה ממ"ס פוסל את המקוה, אבל אם נימא דע"י הזחילה שלמעלה ממ"ס אין המקוה נפסל אם נשאר מן הזחילה למטה מ"ס אין ראי' משם די"ל התם מיירי שהי' עוקה של מים שבו ירד החרדלית של גשמים וע"י שטף מים רבים שירד לתוכה בשטף גדול ננערו כל מימי האשבורן להיות שוטפין לחוץ וע"כ עשו גדר בכלים כדי שלא ישטפו המים כ"כ בחוזק וממילא אין המים שבתוך העוקה זוחלין לחוץ ונשארו שקנים ונחים, ואין כאן זחילה אלא למעלה ממ' סאה וכשר לשיטת הנ"ל, והשתא דין זה שפיר תלי' בב' שיטות שבסעיף כ' ואולי נתכוין לזה הגר"א, ולפי"ז עכ"פ אי ברור לן שזחילת המים היא מהנקב, או סדק שלמעלה משיעור מקוה, אין כאן בית מיחוש כלל, אבל לפי מה שכתבת במכתבך שקרוב הדבר שהסדק או הנקב שגורם איבוד המים הוא בשולי המקוה א"כ לפי דברי הגאון בביאור הגר"א יש לחוש בו משום זוחלין, והמקוה פסולה לשיטת הדיעה הא' שבסעי' נ' אלא דבאמת מתשו' הרא"ש הנ"ל מבואר להדי' דאין חילוק בזה, וכן הלכה רווחית בכל פסקי רבותינו האחרונים דכל שאין הזחילה ניכרת אין חילוק אי הוא ע"י נקב או ע"י המים בקרקע אין חוששין משום הזחילה כסתימת הלכה פסוקה שבשו"ע סעי' נ"א הנ"ל ע"כ ודאי אם אפשר לתקן בקל לנקות המקוה האחת ולהוריק מימיה ולבדוק יפה יפה בכל מקום שימצא שם בדק ולסתום מוצא מים ע"י "קיט" או ע"י תחבושת אחר שסותם כל סדק ודאי מהיות טוב אל תקרא רע שכבר מבואר בתשו' תשב"ץ ח"א סי' י"ז שבענין מקוה יש לחוש לדעת יחיד אפי' אין הלכה כמותו, וראיתי בתשו' מהר"י אסאד סי' רכ"ח דבהיותו בק"ק סעמניטץ אירע כן שהי' בהמקוה חשש זחילה שאינה נראית ועשו מקוה שניה בצידה בנקב כשפפ"ה בכדי שלא יחסרו להם מקוה כשירה ושוב עשו תרופה לסתום הסדקים של חיבור האבנים ע"י "קיט" שלקחו מהאומן עיי"ש, והנה היא לא הזכיר שם באותה תשובה דיש דיעה שמחמיר בזחילה שאינה ניכרת, ומ"מ חשש לעשות תיקון הנ"ל ונ"ל דחשש הגאון הנ"ל הי' ג"כ דיש לחוש שהסדק יתרחב באורך הזמן באופן שתהא ניכר הזחילה, ולא ירגישו מיד וביני ביני יטבלו בתוכו באין מרגיש ויבואו ח"ו לידי מכשול ולדעתי היא חשש קרוב, ונהירנא כד הייתי חונה בק"ק הומנא יע"א אירע ג"כ כהיי"ג בהמקוה, ולא נחתי ולא שקטתי עד שתיקנו המקוה באופן היותר מועיל שלא תהא בו שום חשש זחילה, ולא הי' אפשר לתקן כ"א ע"י הוצאות, ומ"מ תיקנו הקהל עצהיו"ט כש"כ דכבר כתבתי דלדעת הגר"א אף מקוה שאין זחילה ניכרת פסולה, מיהא היכא דא"א לתקן בנקל נראה דיש לסמוך על רוב או אפשר דכל הפוסקים מכשרי בזה, ומה שכתבת לחוש שמא מה שאין הזחילה ניכרת היא מחמת שכבר נתמלא הבית קיבול אשר אליו יקוו המים הזוחלים ועי"ז אינו זוחל יותר, לו יהא כדבריך נמי אין לחוש לו דהא מבואר בריב"ש והובא בד"מ ובש"ך דלא מקרי זוחלין אלא אם זוחלין משם ולהלן אבל לא אם המים שבין למקוה אחר שיצאו לחוץ כש"כ אם עומדין שם במקומן ואינן זוחלין להלאה, וכש"כ דלפי המבואר במכתבך אף כשהמים הולכים וחסירים מ"מ אין הזחילה ניכרת בהם א"כ לו יהי' שלא הי' עיכוב למים לזחול יותר מ"מ לא הי' ניכר הזחילה וז"פ, ומ"מ כבר מלתי אמורה שתראה להשתדל שיתקנו המקוה באופן שלא יהי' שום זחילה עצהיו"ט ולדעתי היא דבר נקל כיון שיש שתי מקואות אפשר להריק המים של חד מינייהו בנקל, ושוב יעשו כן במקוה האחרת בשגם דבלא"ה מבואר בס' גידולי טהרה דהתוקע עצמו לעשות מקוה של מ"ג מכניס עצמו לספק איסור כרת לפי שא"א בשום אופן שבעולם שיהי' כשר לכל הדיעות, וטוב לפני אלקים ימלט מזה עכ"ל ואם כי הפריז על המדה וכבר הורה זקן מרן רבינו בעל ח"ס בתשו' סי' רי"ב ואסור להרהר אחר הוראה זו בפרט דבמדינה זו כמעט רוב מקואות הם של מ"ג וכן המקואות בעיר קדשינו ותפארתינו ירושלים עיה"ק וצפת עיה"ק הם ג"כ של מי גשמים, אבל עכ"פ נקיטנא מיהת כל דאפשר למיהדר לחוש אפי' לדיעה יחידית צריכין לאהדורי במי גשמים טפי, ובפרט שכבר כתבתי שיש לחוש לתקלה ח"ו וגם בלא דעת נפש לא טוב בדבר הנוגע למקור קדושתן וטהרתן של ישראל: