ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן קצט
שוכט"ס לכבוד הרב הג' המופלג בתורה כשית מו"ה משה דאטענבערג נ"י רב בק"ק נירענבערג במדינת אשכנז יע"א:
יקרת מכתבו הגיעני בזמנו ומחמת טרדות ימים הקדושים איחרו פעמי תשובתי עד כה, ע"ד הבתי מקואות במרחץ ווייסבאדען אשר המים באים ממעיינות חמים בטבען והמים אשר במקוה יש בהם יותר ממ' סאה אלא שאינם גבוהים כפי שיעור המבואר בשו"ע בסי' קצ"ח סעיף ל"ו ובסי' ר"א ברמ"א סעי' ס"ו דבעינן זרת למעלה מן הטבור, וא"א לתקן זאת כעת שיהי' המים עמוקים כשיעור זה, ורב אחד פסל את המקוה מחמת זה, ומעכ"ת דעתו להקל אלא שלא רצה לסמוך על דעת עצמו בדבר שנוגע בענין שקדושת ישראל תלוי בו כמו שכתב הרשב"א בהקדמתו לתההיא שידיו מרתתין להורות בזה, ואנן מה נענה אבתרי', והנה כבר ראו עיני מעכ"ת מה שכתב הגאון בעל אמרי אש בתשו' סי' ע"ח כי מאז לבו הומה ע"ד זה אשר כמדומה שבכמה מקומות מזלזלין בענין זה עיי"ש וכבר אמר החכם צרת רבים נחמת שוטים ובודאי כל בעל נפש יהי' ירא וחרד להשתדל בכל עוז ותעצומות לתקן המקוה באופן שיגיעו המים כשיעור המבואר בשו"ע בסי' הנ"ל והגם שיש תקנה בהשתטחות על פניה מ"מ הא מבואר ברמ"א שם דזה דוקא אם אין מקוה אחרת וא"א לתקן באופן אחר, וגם המחבר בסי' קצ"ח סעי' ל"ז לא כתב דין זה דמהני השתטחות על פניה אלא בשם יש מי שאומר עיי"ש, ועיין מה שתמה הש"ך על המחבר ביור"ד סי' ק"ב ס"ב, וכבר מבואר בליקוטי דינים שבס' לבושי שרד ס"ק קצ"ט דאם אין המים עמוקים כ"כ באופן שצריכה לשחות הרבה ונעשים קמטים בגופה דלא עיילו בהו מיא דבר זה יש בו חשש פסול דיעבד כמו שכ' הש"ך בסי' קצ"ח ס"ק מ"ט דאם שחתה ביותר י"א דלא עלתה לה טבילה: ומה שכתב מעכ"ת שאם רחצה מקודם הטבילה במים שבמקוה כל המקומות שיש חשש קמטים כאשר תשיח ראשה ביותר, מותרת לטבול אפי' אם יהיו קמטים אם תשחה יותר מדאי, מפני שהמים מקדמין כדאיתא ביור"ד סי' קצ"ח סעי' כ"ח ובש"ך שם ס"ק ל"ו שיש היתר גמור באשה הטובלת וחברתה דוחפה במים, שיכולה לאחוז בידה בשעת דחיפה אם הדיחה ידיה במים תחילה, ואין צריך להפריד ידיה ממנה, הנה כבר כתב הטו"ז שם בס"ק ל"ח דבדיעבד עלתה לה טבילה בשחתה ביותר מטעם הנ"ל, מפני שהמים מקדמין ומדמה זה לדין שבסי' כ"ח, אבל בנקה"כ שם כתב ליישב דשאני התם דעדיין מחוברין למקוה ע"י משקה טופח, משא"כ הכא יש לחוש שע"י הקמטים לא יהיו המים שבתוך הקמטים מחוברים למקוה כלל הן אמת דדברי הנקה"כ קשים להולמן, כיון דמבואר בסעי' כ"ח וביותר בסי' ק"ך דאם לחלח ידיו במי המקוה אין לחוש לזה מה שאוחז בידו הכלי א"כ ע"כ צריך לומר הטעם משום דעכ"פ נשאר מיהת משקה טופח במקום אחיזתו וקיימ"ל דמשקה טופח ע"מ להטפיח הוי חיבור, א"כ ה"נ כיון שמלחלחת כל גופה במים תחילה אמאי נחוש שמא ע"י הקמטין לא יהיו המים שבתוך הקמטין מחוברין כלל הא עכ"פ מתחברים ע"י משקה טופח ע"מ להטפיח שעל גופה וצ"ע (הג"ה עי' ביאור דברי הנקה"כ בסי' שלפ"ז) והכי משמע מלשון הבה"ג שהובא בש"ך ס"ק כ' דבלא נפישי מיא למרמי בהו איתתא כולה קומתה מגנדרא כבינותא ושפיר דמי, ולא כתב תקנה זו שתרחוץ קמטיה במי מקוה מקמי' דטבלה, א"ו דלא מהני תקנה זו, וגם הטו"ז גופא לא כתב כן אלא לענין טבילה בדיעבד עיי"ש בס"ק ל"ח אע"ג דבסעי' כ"ח ובטו"ז שם בס"ק כ"ז התיר לכתחילה שתאחז חברת' בידה עיי"ש, וע"כ עלה גם על דעתו של הטו"ז שיש לחלק קצת כמש"כ הנקה"כ, ובלבו"ש שם הביא ג"כ דעת הטו"ז הנ"ל להקל בשחתה ביותר וכתב דעכ"פ הוא ספק פלוגתא דרבוותא בראשונים ואחרונים והוא ספק כרת לכן צריך לזהר בו מאוד, הנה מש"כ דהוא ספק כרת צע"ג דהא מדאורייתא בעינן רובא ומקפיד ובענין אחר לא הוי חציצה, אמנם בסד"ט ס"ק ע"ג הסכים להטו"ז וכן העלה בס' עצי לבונה, ונ"ל ראי' נכונה לשיטת הטו"ז מש"ס יומא דף ע"ח דע"פ ביום ההוא יהי' מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלים לחטא ולנדה אמר רב יוסף מכאן רמז לנדה שצריכה לישב עד צוארה במים ולית הילכתא כוותי' ופירש"י ואע"ג דלא רמיז קרא עד צוארה רמיז מיהא דניהוו עמוקים עמוק כראוי וזהו כראוי, וצ"ע כיון דבקרא לא נרמז עד צוארה א"כ מהיכ"ת ס"ל לרב יוסף דצריכה לישב עד צוארה, ומאי איכא בין רב יוסף למאי דמסקי' דלית הילכתא כוותי' מיהא נראה דרב יוסף ס"ל כל שאין המים מגיעין עד צוארה חיישי' לקמטים ואע"ג דהמים מקדמין מ"מ חיישינן לסברת הנקה"כ הנ"ל וע"ז מסקי' דלית הילכתא כוותי' דרב יוסף, אלא כל שטבלה כל גופה במים סלקא לה טבילה ולקמטים לא חיישינן מפני שהמים מקדמין וכמו שהעלה הטו"ז, ועיי' בספר דברי יחזקאל לאדמו"ר הגה"ק משיניאווא זצ"ל בתשו' שנדפסו בסוף הספר סי' ה' ו' שכ' ג"כ לימוד זכות על המקואות שאין המים עמוקין כשיעור זרת למעלה מטבורה עפ"י הנ"ל דהמים מקדמין, וכתב דמש"כ בתשו' אמרי אש הנ"ל שפעם אחת שאל את מרן הגאון ח"ס ז"ל על מה שאין מקפידין בגובה המקוה ובתוך הדברים באו אנשים והוצרכו להפסיק בדברים רק שהיה נראה לו שרצה להגיד לו טעם על מה שמקילין ונראה שהי' דעתו להשיב לו עפ"י דברי הטו"ז הנ"ל, וצ"ע שלא הרגיש מדברי הנקוה"כ שם, מ"מ מיהת היכא דא"א לתקן בענין אחר נמצינו למדין מכל הנ"ל דיש לסמוך על הטו"ז והאחרונים הנ"ל דקאי בשיטתו כן נראה לפענ"ד בס"ד: