אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד

סימן קצז

סימן קצו

שלוכ"ט לכבוד הרב המאוה"ג החו"ב בח"ת ומפורסם לשבח כקש"ת מאיר שלום ראטענבערג נ"י האב"ד דק"ק סקאליע יע"א:

מכתב יקרת נועם ימינו לנכון הגיעני קודם ר"ה, ובהיות כי בימי הדין קשה להיות הוגה דיעות בדין וליכא צילותא לשמעתא בעידן צלותא ע"כ הייתי מעוכב מלעיין בדברי מעכ"ת עד כעת, על דבר המקוה טהרה שבעירו, דמחמת שאינו מחזיק החמימות כ"א זמן מועט מפני תגבורת המעיין וכבר נתהוו מזה כמה מכשולים ע"כ התחכמו כעת לעשות עוד מקוה אחת באופן זה שחפרו חפירה שאינה עמוקה כ"כ והחפירה היא מעשה אומן מרוצף בלבנים וצימענט למען לא יכזבו מימיה ובסמוך לאותה חפירה חפרו באר מים חיים והמים שבו עולים למעלה מטבור אדם בינוני וממעל להמים בסמוך לו עשו כיסוי דרך בנין ובתוכו קנה חלול ממתכת אשר דרך בו נותנין מים שאובים לאותו הבאר המכוסה, וגם עוד לו לאותו באר קנה חלול של נימענט נעשה על הכיסוי הנ"ל דרך בנין באופן אשר בעת שנותנין מים שאובין לתוך הבאר דרך קנה של מתכות מחמת שאין לאותו מים מקום להתצמצם בתוך הבאר מחמת הכיסוי שעליו בסמוך למים הנובעים מחמת זה נדחף המים של הבאר למעלה עד שעולה דרך קנה השני של הצימענט ונשפכים על הקרקע שמפסיק בין הבאר ובין החפירה הנ"ל ונמשכין משם על גבי קרקע לאותו חפירה וממלאים אותה על כל גדותיה עד שראוי לטבול באותה החפירה, והנה מעכ"ת חושש בזה לשיטת רי"ו שבש"ך סי' ר"א ס"ק מ"א, וגם לא נעלמו ממנו דברי הח"ס ז"ל בחיור"ד סי' רי"ב שכתב דלית מאן דחש לשיטה זו, ועוד חושש כיון דסיבה המכרחת עליות המים דרך קנה הצימענט הוא ע"י ששופכין המים דרך קנה של מתכות, הו"ל כתפיסת ידי אדם, ועיניו שפיר חזו מש"כ הטו"ז בזה בס"ק מ"ז, והביא תשו' שו"מ מהדו"ת ח"א סי' כ"ה מה שפשוט בעיניו להתיר מקוה כזו, ומ"מ מחמת חומר הענין בדבר שטהרתן וקדושתן של ישראל תלוי ביקש בענות צדקו חוו"ד הענייה, והנה אפרי אפר מקלה ומימי מי מערה, ואיני כדאי ששלחתם אצלי, מ"מ השתא דאתית להכא אימא בי' מילתא בס"ד, ובחונן דעה ית"ש נשענתי בו בטח לבי ונעזרתי לבל אכשל ח"ו בדבר הלכה, ומקודם נבוא לבאר בס"ד דברי הש"ך בס"ק מ"א הנ"ל אמש"כ בשו"ע מקוה שיש בה מ' סאה ומעיין כ"ש יכול לשאוב כל מה שירצה ליתן לתוכו והם כשרים אעפ"י שהם רבים על מה שבתוכו, וע"ז כתב הש"ך שם ואם הלכו אותן המים שהשליכו במעיין למקום חסר שלא היה בו כלום יש מתירין ג"כ לטבול בו עכ"ל רי"ו ומביאו ב"י משמע דיש אוסרין הלכך טוב להחמיר, ודברי הש"ך בזה תמוהים מאוד כמו שתמה בתשו' נוב"י מהדו"ת סי' קמ"א למה לי' למידק כן ממשמעות הלא מפורש מבואר כן בדברי רבינו ירוחם שהביא הש"ך בעצמו ס"ק קי"ב לענין עירוב מקואות כשפופ"ה אם נסתם הנקב שנסתפקו המפרשים אם השאוב נשאר בהכשירו או חוזר לפסולו עיי"ש, ונ"ל בס"ד דשפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מדעת שפתו ובירור מלולו, דלפענ"ד חילוק גדול יש בין שני דינים הנ"ל דהנה הא דמהני השקת מים שאובים למים כשרים, י"ל חדא מתרי טעמא או מטעם צירוף דאנו רואין שני המקואות כאלו חוברו להם יחדיו כל שיש חיבור ביניהם כשפופ"ה דכן הוא הלל"מ דזהו השיעור המחבר שני מקואות, ועיין לשון התוספתא שהביא הר"ש בפ"ו מ"ז דמקואות כל דבר שעיקרו מה"ת ושיעורו מד"ס ספיקו להחמיר והיינו הלל"מ דקרי לי' ד"ס עיי"ש והוא כמו שמשיק מקוה חסר למקוה שלם או שני מקואות חסרים דמהני חיבור כשפופ"ה לצרפם יחד, ולטעם זה בעינן שיהא השקה קיימת, דכל שהופסק שוב לא שייך בהו צירוף, ויש לומר עוד מטעם זריעה וכמו במשיק מים טמאים במים טהורים נשארו לעולם בטהרתן ה"נ במשיק מים שאובין במים כשרים לא איכפת לן במה שמפסיק אח"כ ההשקה, וי"ל דהני תרי טעמא תרווייהו איתנייהו, מיהא בתורת זריעה לא מהני כ"א היכא דהמים שאובים צפין על פני המים כשרים, וכן מבואר בס' גי"ט בתשו' סי' יו"ד שם, אבל היכא דאינם מחוברים כ"א כשפופ"ה אז לאו מתורת זריעה מכשרינן להו, אלא מתורת צירוף ובזה בעינן שלא יופסק ההשקה, ונ"ל הכרח לזה דהא חזינן דשני מקואות של כ' כ' סאה שמחוברים על ידי שפופ"ה מצטרפים ומותר לטבול בכל או"א ובשני מקואות של כ' כ' סאה א' שאוב וא' כשר ומחוברים כשפופ"ה לא מהני לטהר השאובים ע"י חיבור כשפופ"ה למים כשרים כמבואר בתוספתא שהובאה בר"ש פ"ז דמקואות והובא בשו"ע סי' ר"א סעי' נ"ו ובשלמא כשהקוה ע"ג הכ' סאה, מים שאובים אין להקשות אמאי לא מהני זריעה למים שאובין, דהא אדרבה גם הכשרים נפסלו ע"י ג' לוגין מים שאובין משא"כ בשני המקואות הנ"ל זה בצד זה דבענין זה המים כשרים נשארו בהכשרן, אמאי לא נימא דגם השאובין מתכשרין ע"י חיבור כשפופ"ה כי היכא דמהני החיבור לענין שני מקואות חסרים, אלא ע"כ כהנ"ל דחיבור כשפופ"ה לא מהני בתורת זריעה אלא בתורת צירוף, וצירוף לא שייך אלא היכא דהפסול מחמת חסרון השיעור או היכא דעכ"פ המקוה אחת כשרה בלא המים פסולים שבצדה וזה נראה ראיה ברורה בס"ד, ומעתה דברי הש"ך מזוקקין שבעתיים דאין ללמוד הך דינא דס"ק מ"א מהדין שבס"ק קי"ב דבס"ק קי"ב מיירי היכא דמחבר מים שאובין במים כשרים ע"י נקב כשפופ"ה ובזה ע"כ לא אתאינן עלה אלא מתורת צירוף משו"ה שפיר קאמר רבינו ירוחם דאם הנקב נסתם השאובין חוזרין לפסולן דכיון דנסתם לא שייך לאצטרופי, משא"כ בס"ק מ"א דשם קאי אהך דין המבואר בשו"ע סעי' ט"ו דיכול לשאוב כל מה שירצה ליתן לתוך המקוה או לתוך המעיין, דבאופן זה לא מאמת צירוף אתאינן להכשיר המים שאובין אלא מתורת זריעה, א"כ י"ל דכל שנטהרו שעה אחת נשארו לעולם בהכשירן אפי' הולכין אח"כ למקום חסר שלא היה בו כלום מידי דהוי אמים טמאים שנטהרו ע"י השקה וזה לא שמעינן מס"ק קי"ב משו"ה הוצרך הש"ך לדייק מדכתב רבינו ירוחם לשון יש מתירין ש"מ דאיכא מאן דאסר אפי' בכה"ג, ומיושב שפיר תמיהת הנודב"י הנ"ל בס"ד:

והנה בנ"ד נמי כיון דהמים שאובין שנשפכין לתוך הבאר נטהרו מתורת זריעה למי הבאר לא שמעינן דנפסלו אם מפסיקן אח"כ מהבאר ומוליכן למק"א מהאי דס"ק קי"ב אפי' לשיטות הפוסלין שם, אלא דמה יושיענו זה למעשה כיון דהש"ך בס"ק מ"א העלה דגם באופן זה יש להחמיר, ומי יבא אחרי המלך, אלא שראיתי להנודב"י מהדו"ת סי' קמ"א הנ"ל דמפיק לשיטת האוסרין לבר מהילכתא לגמרי ומשוי להו כטועים בדבר משנה ותמה על הש"ך דחושש בזה להחמיר דהא משנה מפורשת היא בפ"ג דמקואות מ"ו שלשה מקואות של כ' כ' סאה והשאוב מן הצד וכו' וכשיצאו הטובלין חוזרין המים למקומן ואפי"ה כיון שהוכשר פ"א נשאר לעולם בהכשרו, והרא"ש בתשובה שממנו מקור הדין שבסעי' נ"ב משם למד דין זה, א"כ לכאורה אין מקום כלל לדברי המחמירים בזה וכן בתשו' ח"ס סי' רי"ב כתב בפשיטות דלית מאן דחש לשיטת המחמירין ולפענ"ד נראה דשיטות האוסרין יש להם פנים בהלכה ותניא דמסעיי' להו ומתחילה ניישב תמיהת הנודב"י ממשנה הנ"ל דג' מקואות, די"ל אי משו"ה לא תברא די"ל כדמפרש הריב"ש בתשו' סי' רצ"ה דהא דתנן המקואות כשרין היינו לומר שכשרין לטבול בהם יחד ג' אנשים כמשפט הראשון, וא"כ אין ראיה כלל שהשאובין נשארו לעולם בהכשרן, דהא כשירדו ג' ויטבלו יחזרו ויתערבו השאובין עם הכשרים, וראיתי בס' גי"ט סי' יו"ד שהביא תשו' הריב"ש הנ"ל וכתב עליו דנעלמה ממנו תוספתא פ"ז דפרה דתני התם הך דינא של ג' מקואות וכו' וסיים עליה הרי זה אומר טהרתיו וטהרתני משמע דהמקוה נשאר לעולם בטהרתו כמו כל מיני טהרתיו וטוהרתני דקאמר שם בתוספתא דפירושן שנטהרו ונשארו בטהרתן לעולם, ולפענ"ד נראה דליתא, דהא ע"כ הא דקתני טהרתיו לא קתני כ"א אשעת טבילה של ג' בני אדם דבהאי שעתא היו ג' מקואות של כ' כ' סאה מחוברין יחדיו דאלו בתר הכי כשעלו הטובלין והופסק עירוב המקואות, המקואות חסרין כבתחילה, וא"כ למאי הילכתא קאמר טהרתיו וכי מה טהרה הוסיף המים שבמקוה שאוב על המקוה כשרה, וע"כ ל"ק כ"א אשעת טבילת הג' בני אדם, א"כ האי טהרתני דקאמר נמי אשעת טבילת הג' בני אדם לחודא קאי אבל לבתר שהופסק ההשקה י"ל דחוזר לפסולו דמעיקרו, ואין להקשות דלענין זה לא היה צורך להמקוה של שאובין כלל דאפי' לא הי' אלא ב' מקואות של כ' כ' סאה וירדו שנים וטבלו ונתערבו נמי הוי עלתה להם טבילה, וא"כ מאי טהרתיו דקאמר, דמ"מ זה יקשה בלא"ה לכל הפירושים דמאי טהרה ניתוסף להמקוה כשירה ע"י השאובים, כיון דהחיבור של שנים הכשרים הו"מ להתהוות אפי' בלא השאובים, ונ"ל דא"ש עפ"י תשו' הריב"ש סי' רצ"ד ורצ"ג שהובאו בש"ך בס"ק ק"ך ובטו"ז ס"ק ס"ט ואסברה לה בטוטו"ד בתשובת ח"ס סי' ר"ט עיי"ש ודו"ק, וא"כ בלא המקוה שאוב שמן הצד לא הוי הטובלין טהורין משום זוחלין ואהני להו המקוה שאוב שמן הצד להוציאן מפסול זוחלין ושפיר קאמר טהרתיו, וע"כ אשעת טבילת הטובלין קאי דבתר הכי הרי בציר שיעורייהו, וממילא הא דקאמר טהרתני נמי אהאי שעתא קאי, אבל בתר הכי חוזר השאוב לפסולו הראשון נמצא דלא מבעי' דאין כאן סתירה מתוספתא הנ"ל לשיטת הריב"ש, אלא אדרבה לימא מסייע לי' דטפי משמע דטהרתני דומיא דטהרתיו, ועכ"פ אין שום סתירה ממשנה הנ"ל לשיטת רבינו ירוחם, ומוכח נמי מתשו' הריב"ש הנ"ל דס"ל כשיטת האוסרין כשהופסק ההשקה מדהוצרך לפרש מתניתין של ג' מקואות הנ"ל שהמקואות כשרים לענין שאם ירדו ג' וטבלו כמשפט הראשון, ושפיר חוכך הש"ך להחמיר בזה כשיטת האוסרין, ולא עוד אלא שלפענ"ד יש לתמוה לאידך גיסא על שהוצרך הש"ך להביא ממרחק לחמו ממש"כ הרי"ו דיש אוסרין וכפי הנראה שיטת הר"ש בפי' המשנה ס"ל בהדיא כוותי' דכל שהופסק ההשקה השאובין פסולין כדמעיקרא, והיינו מהא דתנן בפ"ו דמקואות מ"ח מטהרין המקואות העליון מן התחתון והרחוק מן הקרוב כיצד הוא עושה מביא סילון ומניח ידו תחתיו ומשיקו אפי' בכחוט השערה ודיו, וכתב שם הר"ש הא דנקט הרחוק מן הקרוב קמ"ל דלא חיישינן שמא בא אדם והפסיק ההשקה ולא עלתה לו טבילה מוכח בהדיא דס"ל להר"ש דאפי' כבר נטהרו פ"א כל שהופסק ההשקה המים פסולין כבתחילה, ותו דמתניתן כוותיי' דייקא דל"ל למיתני רחוק מן הקרוב אי לאו לאשמעינן כהנ"ל, והנה לפימש"כ בס"ד לחלק בין היכא דמשיקין ע"י שפופ"ה להיכא דהמים צפים לגמרי על גבי המים הכשרים אין ראיה מהר"ש לפסול גם בנ"ד מ"מ להש"ך מיהא קשיא דהא גם בסעי' נ"ב דמיירי מחיבור כשפופ"ה לא מייתי אלא מדברי רי"ו ואינו חושש להחמיר אלא לכתחילה ולכאורה מוכח מהר"ש הנ"ל דבכה"ג מיהת מיפסל ומתניתין כוותיי' דייקא, והנה דיוקא דמתניתן הוי מצינא ליישב לשיטת הרא"ש והשו"ע די"ל דנקט רחוק מן הקרוב לרבותא דהא מבואר שם בר"ש דלענין שאובין דרבנן אמרי' דקטפרס הוי חיבור, וא"כ י"ל דהיינו דקמ"ל במאי דקאמר רחוק מן הקרוב דאפשר כל שהמקום קרוב לגמרי אפי' איתא בשיפוע לאו קטפרס הוא בפרט אם הוא פחות מג' טפחים דאמרינן כלבוד, משו"ה קמ"ל דאפי' רחוק מן הקרוב באופן דאית בי' משום קטפרס מ"מ מהני החיבור מטעם הנ"ל, אבל מ"מ הר"ש דקאמר רבותא הנ"ל, ודאי כשיטת רי"ו ס"ל, ושוב התבוננתי בפי' הרא"ש בדברי המשנה דמפרש נמי האי לישנא דרחוק מן הקרוב כלשון הר"ש ממש, ולפי"ז יש לתמוה בזה הרבה על הרא"ש דדבריו סותרין זה את זה, דהוא ניהו מרא דהך דינא דבסעי' כ"ב, ולפירושו מוכח ממשנה הנ"ל להיפוך, וראיתי להרע"ב שם בפירוש המשנה שכתב בד"ה מניח ידו תחתיו של סילון כדי שלא יצאו המים לחוץ כשהוא מתמלא עד שעה שישיקו ויתחברו עם המקוה האחרת, משמע בהדיא דלאחר שכבר הושקו לא איכפת לן אם יצאו לחוץ, וכן דייקו שם התוס' חדשים, ולכאורה מוכח כן מלשון המשנה בעצמה דהא קתני בהדיא מניח ידו תחתיו עד שעה שמשיקו ומשמע דשוב אין צריך להניח ידו תחתיו כיון דהושק פעם אחת נשאר לעולם בהכשרו, אלא דלפי"ז קשיין דיוקא דמתניתין אהדדי, דא"כ אין רבותא כלל במאי דקתני הרחוק מן הקרוב, ומתוך כך נראה לי בס"ד דאין מכאן ראיה כלל לשיטת האוסרין, דהא דקתני הרחוק מן הקרוב ע"כ הכי קאמר דהמקוה כשרה התחתונה עומדת ברחוק והוא עומד בקרוב למקוה שאוב שרוצה להכשירה, והוי מקום לחוש שמא בא אדם והפסיק ההשקה מעיקרו באופן שלא נתחברו מעולם שני המקואות ונהי שרואה שראש הסילון שאצלו מקלח מים לתוך המקוה מ"מ אכתי יש לחוש שמא אחר שכבר נכנסו המים לתוך הסילון ונתמלא מים לא הספיקו המים לקלח לתוך המקוה שאובה עד שבא אדם א' והפסיק ראש הסילון העליון מתוך המים, נמצא שמעולם לא מושקין יחדיו קמ"ל דלא חיישינן לזה, אבל לעולם היכא דבודאי היו מושקין פ"א שוב לא איכפת לן אם כבר הפסיקוהו דנשאר כן לעולם בהכשרו כדיוקיא דמתניתין דקתני מניח ידו תחתיו עד שהוא משיקו ותו לא א"כ אין ראיה כלל משיטת הר"ש דס"ל כהאוסרים ושפיר עביד הש"ך דלא חשש לדברי האוסרים אלא לכתחילה:

וראיתי בתשו' שבס' גי"ט סי' י' הביא ראיה נפלאה לשיטת האוסרין הנ"ל ממש"כ הרמב"ם בפ' כ"ב מה' שבת שני מטהרות זו על גב זו נוטל את הפקק מביניהם בשבת ומשיקן ומחזיר את הפקק למקומו ולא חיישינן שמא יסחוט אבל אין פוקקין את הביב, והוא מתוספתא דעירובין וכתב הכ"מ הא דלא חיישינן גם ברישא שמא יסחוט לפי שכוונתו להשקה ולא חיישינן שמא יסחוט על ידי שידחוק הפקק בנקב דאדרבה הוא מדקדק להכניסו ברפיון בענין שלא יתמלא כל הנקב ויפסוק ההשקה, ולטעמי' אזיל דלענין שאובין סגי בהשקה כ"ש ולא בעי' כשפופ"ה, ולכאורה מה שכתב ולא חיישי' שמא ידחוק הפקק דעי"ז הופסק ההשקה הוא תמוה הא כיון שהושק פ"א נשאר לעולם בהכשרו אלא ע"כ דהרמב"ם חולק בזה על הרא"ש וס"ל כשיטת רי"ו הנ"ל, והוא לכאורה ראיה נפלאה באופן שיש לתמוה על הרב"י שדרכו לפסוק כהרמב"ם והכא הביא בשו"ע שיטת הרא"ש הנ"ל בלי חולק ולא שת לבו לשיטת הרמב"ם הנ"ל דלכאורה מוכח בהדיא דחולק על זה, ונראה לי בס"ד דאין מכאן סתירה לשיטת הרא"ש והשו"ע דהני שתי מטהרות זו ע"ג זו היינו כדאיתא במשנה פ"ו דמקואות מי"א המטהרות שבמרחץ התחתונה מלאה שאובין והעליונה מלאה מים כשרי' עיי"ש ומבואר שם בפירוש המשניות להרמב"ם דהיינו בריכות מים שמוליכות מימיהם למקוה ומיירי דהנך ב' מטהרות חד מינייהו שאובין וחד מינייהו מי מעיין ובאופן שהמים שאובין שבבריכה נטהרו על ידי שמושקין כשפופיה למי המעיין שמקלחין בבריכה האחרת באופן שכשמקלחין מימיהן לתוך המקוה כל המים כולן כשרים ובכה"ג פשיטא דצריך שלא תהא ההשקה מופסקת דבשלמא כל זמן שהנקב שבבריכה פתוח כל המים ששוטפין ועוברין על הנקב שבבריכה של מים כשרים כולן מושקין עם מים כשרים ששוטפין בתוך הבריכה של המי מעיין אבל כשסותם הנקב שוב המים שעוברין עליו אין להם במה להטהר דהא קמא קמא אזלי להו והני אחרינא נינהו דבודאי ב"י שהושקו מקצתן לא הושקו כולן דהא קיימ"ל קטפרס אינו חיבור משום הכי צריך שיהא הנקב פתוח ובאופן זה מיירי הרמב"ם הנ"ל בה' שבת אבל היכא שנשארו אותן המים שכבר הושקו פ"א לעולם נשארו בטהרתן כשיטת הרא"ש ושו"ע כן נראה לי ברור בס"ד בפירוש הרמב"ם הנ"ל, ועפי"ז אזדא לה נמי ראי' אחרנייתא דמייתי עוד בס' גי"ט שם דלא כהשו"ע מהתוספתא דמייתי הר"ש בפ"ח דמקואות מרחץ שבלניה נכרים ישראל נכנס בשחרית ומשיקה, ואם נתיחדה ברשות נכרי טמאה וכתב שם הר"ש דחיישינן שמא הגוי הפסיק ההשקה עיי"ש, ולשיטת הרא"ש והשו"ע כי הופסק ההשקה מאי הוי א"ו דס"ל כשיטת הרי"ו ועפמש"כ נראה דאין ראי' משם דברישא דהאי תוספתא קתני מרחץ שבלניה עכו"ם בזמן שמטהרת שלה פתוחה לר"ה טהורה לרה"י טמאה ועלה קתני שישראל נכנס בשחרית ומשיקה, ולפי"ז י"ל דהאי מטהרת נמי בכה"ג מיירי שהמים מקלחין על ידי רהטנים למקוה כהאי דתנן בספ"ו דמקואות הנ"ל והתם הוא דאיכא למיחש שהפסיק ההשקה דאז המים ששוטפין ועוברין דרך שם אין להם במה לטהר כיון שהמים האלו לא היו מושקין לעולם למי המעיין נמצא שמקלחין לתוך המקוה מים שאובין אבל היכא דכבר הושקו פ"א אנו אין לנו אלא כפסק השו"ע דנשארו כן בטהרתן לעולם, אמנם מש"כ הש"ך דראוי להחמיר לכתחילה כשיטת הרי"ו הנ"ל ודאי אמת נכון הדבר כיון דכבר ביארנו דקושיי' הנודב"י על רי"ו ממתניתן הנ"ל דהיינו ראי' הרא"ש יש ליישב ואדרבה לכאורה משמע מכל הראיות הנ"ל דהרמב"ם והר"ש כוותי' ס"ל, נהי דכתבנו בס"ד ליישב הדברים שלא תיקשי לפסק השו"ע אבל להלכה למעשה ודאי אין לזוז מפסק הש"ך להחמיר לכתחילה, והנה לכאורה לשיטת הרמב"ם דס"ל נתן סאה ונטל סאה אינו כשר אלא עד רובו אפי' במים, א"כ עכצ"ל דס"ל היכא דהפסיק ההשקה חוזר לפסולו דאם לא כן דין זה לא משכחת לה, ונהי דבשו"ע סעי' כ"ד פסק כרוב הפוסקים דהא דתנן נתן סאה ונטל סאה אינו כשר אלא עד רובו מיירי במי פירות, מ"מ לכאורה קשה על הש"ך בס"ק מ"א וקי"ב דהוצרך להביא ממהרי"ו ולא קאמר דלכתחילה ראוי להחמיר בזה מפני שיטת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל דהש"ך עצמו בס"ק ס"ג הביא שיטתם וסיים אעפ"י שהאחרונים הסכימו להכשיר מ"מ אין ראוי להכניס ראש בין המחלוקת, ולכאורה דבר זה תמיה נשגבה על הש"ך וצ"ל דס"ל להש"ך כמש"כ הרב"י דהרמב"ם לא קאמר הכי אלא מפני מראית עין דאל"כ תיקשי עליו ממשנה מפורשת שהקשה הרא"ש הי' בעליון מ"ס ממלא:

בכתף עד שילך לתחתון, ולפי"ז י"ל דמר"ע לא שייך אלא היכא דנוטל סאה משא"כ היכא דהמקוה כשרה נשארת במלואה ומשיק מקוה שאוב ע"י שפופ"ה אפי' נסתם אח"כ הנקב מ"מ הרי המקוה כשרה בצדה נראה לעין כל ולא שייך מראית עין, ומ"מ על מרן הח"ס ז"ל בתשו' סי' רי"ב צלע"ג דשם מיירי בב' מקואות סמוכין ונקובים זה לזה וכשמנקים א' מהם משליכין שאובין לחברתה עד שתתמלא ושוב מנקים חברתה וחוזרת ומתמלאת ע"י שני' וכתב דלית מאן דחש לשיטת רי"ו הנ"ל ולא זכר שר התורה דזה הו"ל ממש כנתן סאה ונטל סאה דבדין זה מבואר בש"ך הנ"ל בשם התשב"ץ דאין ראוי להכניס הראש בין המחלוקות וצע"ג:

ומעתה בנידון מקוה שלפנינו נמי אית בה תרתי לריעותא חדא מצד מה שכתב הש"ך בס"ק מ"א וקי"ב דראוי להחמיר לכתחילה כשיטת רי"ו, ותו דלשיטת הרמב"ם דבנתן סאה ונטל סאה מיפסל משום מראית עין, א"כ ה"נ כיון שבכל עת שצריכין לנקות המקוה צריך לשפוך מים שאובין לתוך קנה היורד לתוך הבאר, ואז עולין המים בקנה של הצימענט למעלה ונשפכין לתוך המקוה פשיטא דלהרמב"ם מיפסל משום מראית עין, ונהי דכתב הדג"מ בש"ך ס"ק ס"ג דבמקוה שהיא מעיין הנובע ליכא חשש גם להרמב"ם מפני שידוע שאין מעיין זה דרכו להפסיק, נראה דזה לא שייך אלא במעיין הנראה עין בעין, אבל הכא אדרבה לפי ראות העין נראה לפום ריהטא דאותן המים בעצמן שנשפכין חוזרין ועולין בה בקנה האחרת ודאי איכא מראית עין טפי ועכ"פ לא עדיף ממ"ע של נתן סאה ונטל סאה דפסולה להרמב"ם משום מ"ע וכבר מבואר בש"ך בשם התשב"ץ שאין להכניס הראש במחלוקת הזה ובשגם דשיטת הראב"ד דאפי' מדאורייתא מיפסל בנתן סאה ונטל סאה כמבואר בס' בעה"נ א"כ כל בעל נפש ירחיק ממקוה כזו:

וראיתי להגאון מהרי"ש בתשו' שו"מ מהדו"ת סי' כ"ה שציין מעכ"ת דשקל וטרי בנדון מקוה כזו בענין אי שייך לדון בי' דין ניצוק וקטפרס דאינו חיבור וגם גוד אחית ואסיק והעלה דאין אנו צריכין לחיבור המעיין לכל הני מילי כיון דע"י המים שאין להם מקום להתפשט בתוך הבאר עי"ז עולין מי המעיין, ואם היו מקום שיוכלו מי המעיין בעצמן לצאת דרך הקנה לתוך החפירה בודאי לא היה שום חשש ושאלה רק שהקנה אין לו כח להוציא עד שדחקוהו המים, ועכ"פ מי המעיין הוא שיוצא לתוך החפירה ומאי חשש יש בזה, והביא משו"ע סעי' כ"ב הי' המקוה חסר ג' לוגין ונפלו בו ג' לוגין מים שאובין לעולם הוא בפיסולו עד שירבה עליו מי גשמים או שישטפו עליו מים כשרין עד כדי שנשער שנפלו עליו כמילואו הראשון ועוד, שהמים הבאים עליו דוחין המים שבתוכו ומוציאין אותו הרי מפורש הדבר שהמים הבאים דוחין את המים הראשונים ומוציאין אותו א"ד תשו' שו"מ הנ"ל, והנה אם אמת נכון הדבר דמי המעיין בעצמן הם העולים דרך הקנה בלי תערובת מים שאובין הנשפכין למי הבאר פלטינן גם מהני חששות הנ"ל המבוארין לעיל דל"ש כלל חומרת רי"ו ולא חומרת הרמב"ם והראב"ד, אבל מלבד שאין זה אלא דברי נביאות נראה ששגגה יצאה מלפני הגאון הנ"ל, והעלים עין מדין המבואר בשו"ע סעי' כ' בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת ויוצאת ממנו לעולם הוא בפסולו עד שיתחשב שלא נשארו מהשאובין שהוא בבור ג' לוגין ועיי"ש בש"ך ס"ק נ"ו שהביא בשם הראב"ד שכ' וז"ל מדקתני עד שיתחשב ולא קאמר עד שיצאו מילואיהן משמע שהמים הצפים ויוצאין משם לא נחשוב אותן כולם מן הראשונים כמו שחשבנו לקמן אלא כפי חשבון המים שהיו בבור והמים היורדין בתוכו הם יוצאין א"נ מע"מ מפני שהמים היורדין לבור באחרונה קרובין לצאת יותר מן הראשונים עיי"ש הרי מפורש יוצא להיפוך ממש"כ בתשו' הנ"ל, והא דאיתא בשו"ע סעי' כ"ב עד כדי שנשער שנפלו עליו כמילואן הראשון ועוד שהמים הבאין עליו דוחין המים הראשונים לאו למימרא שלעולם המים הראשונים יוצאין בתחילה כמו שדימה הרב, אלא התם שאני דבדין הוא דאפי' במעט מים שיצאו הי' ראוי שיתכשרו המים כיון דכבר אימעטו להו ג' לוגין שנפלו ועיי"ש בש"ך ס"ק נ"ז, אלא דחכמים החמירו בזה דבעינן שיצאו ממנו מלואו ועוד מטעם המבואר במפרשים, אבל מיפשט פשוט יותר מביעא בכותחא דהמים שיוצאין מעורבין מן הראשונים שנפסלו ומן הכשרים שיורדין לבסוף, וזה מבואר שם בהדיא בבאה"ג אות ג' עיי"ש באופן שדברי השו"מ תמוהים בזה מאוד:

ותו דאפי' יהיבנא לי' כזאת ונדחוק לחלק בין האי דהכא להאי דסעי' כ' משום שהבאר מלא על כל גדותיו עד הכיסוי שעליו ואין כח במים שאובין שמשליכים לתוכו לירד עד שיעלו מי המעיין לאידך גיסא אפי' אם נדחק כן מ"מ מתוך קולא שהקיל לנו מתחילתו החמיר עלינו בסופו דתינח בפעם הראשונה בעוד הבאר מלא עד הכיסוי ממי המעיין אבל כשכבר העלה אותן המים דרך הקנה של צימענט שוב ע"כ מים שאובין שבקנה הברזל נחתו לתוך הבאר, ואז בציר לי' שיעורא כיון שכבר סלקו מהתם מי המעיין, א"כ הני מים שאובין דנחתי לתוך הבאר במאי סליק להו השקה ונהי דקיימ"ל בשו"ע סעי' ט"ו דבמעיין אפי' הוא כ"ש יכול לשאוב לתוכה כל מה שירצה והם כשרים מ"מ נפלן ברברבתא, דהא ידוע שיטת המהרי"ט דבארות שלנו אין להם דין מעיין אלא דין מי תמציות, והגם שמצאתי בתשו' נטע שעשועים חיור"ד סי' מ"ח וסי' כ"ג שהעלה דלא כוותי' מ"מ כבר נהוג עלמא עפ"י גדולי הוראה שלא ליתן לבארות שלו דין מעיינות א"כ לא סליק השקה לאותן מים שאובין שירדו דרך הקהה של ברזל, ואין לומר דסליק להו השקה ונקוני דבצרי להו הוני ומעיין שבבאר על ידי שהיו מחוברין דרך הקה שיורד לתוך הבאר, דהא קיימ"ל קטפרס אינו חיבור, נמצא לפי"ז אם נתפוס דרכו של הגאון בשו"מ לא די שלא יועיל לנו בנ"ד אלא בא להוסיף עלינו חששות מלבר אותן חששות דלעיל:

ומה שיש להעיר עוד במקוה זו מחמת שנעשה על ידי תפיסת ידי אדם דהוי כמו שאובין כדילפינן מה:

מעיין וכו', והכא ע"כ מה שנשפכין לתוכו המים שאובין הוא הסיבה המכרחת את מי המעיין לעלות דרך הקנה של צימענט, ונהי דנשפכין על הקרקע ויורדין לתוך חפירת המקוה ע"י המשכה מ"מ הו"ל הומשכה כולה וקיימ"ל בשו"ע סעי' מ"ה דבעינן רבוי' ממים כשרים, והנה הטו"ז בסוס"ק מ"ז העלה הא דהומשכה כולה פסול היינו דוקא אם היה כבר עליה שם שאובה אבל היכא דלא נפסק מן המחובר אלא שצריך תיקון שלא יהא פסול כיון דלא נעשה ע"י שמים בזה מהני אפי' הומשכה כולה בדרך זה, ומייתי ראיה לזה מדברי הראב"ד, והנה האחרונים העלו בזה דלא כהטו"ז, ומדברי הראב"ד אין ראיה דשם איכא תרתי לטיבותא דלא היו שאובין בתחילה וגם ההמשכה הי' שלא בכוונה, אבל בכה"ג שמתכוין לעשות מקוה ודאי דפסול משום הווייתו על ידי אדם ואדרבה כן מבואר בהדיא בס' בעה"כ פ"ד, דכלים שאין פוסלין את המקוה מ"מ לא יערה אותם בידים למקוה מפני דבעינן שלא יהא בו תפיסת ידי אדם כמבואר בב"י, ותו כיון דעיקר פסול מים שאובין להראב"ד וסייעתו הוא מחמת תפיסת ידי אדם, אבל בלא תפיסת י"א ס"ל דשאובה דרבנן א"כ איך אפשר לומר כהטו"ז דדוקא היכא שכבר היה עליה שם שאובה הוא דהומשכה כולה פסולה הא לשיטת הראב"ד עיקר פסול שאובה אינו אלא משום שיש בו תפיסת ידי אדם, והנה ידוע מה שהעלה בספר זכרון יוסף בענין המקואות שנעשו ע"י פלומפען והעלה דלא מקרי הווייתו ע"י אדם דאין המים עולין אלא על ידי דבר אחר והו"ל כח כחו ורבותינו האחרונים חולקין עליו גם בזה ואפשר דהכא גם הזכרון יוסף מודה דלא הוי כח כחו דשאני ע"י פלומפן דהפלומפע היא כלי שעושין בה מעשה להעלות המים, משא"כ הכא ע"י שפיכתו המים שאובין לתוך הבאר ממילא המים עולין לאידך גיסא ויש לומר דהו"ל כח ראשון ולכו"ע מקרי תפיסת ידי אדם ועיי"ש בתשו' זכרון יוסף דהגאון מהר"ד אופ"ה אוסר וכן הבית לחם יהודה אוסר, ועיין בתשו' אמרי אש סי' פ' שהעלה ג"כ לאסור המשכה כולה אפי' היכא דעדיין לא נקרא עליו תורת שאובין מקמי הכי ואפי' על ידי ניצוק וכש"כ בנ"ד דאיכא למיחש עוד להני חששות המבוארות לעיל ע"כ נראה לפענ"ד דשומר נפשו ירחק מלהכניס עצמו בפירצה דחוקה כזו להתיר מקוה כה"ג וטוב לפני אלקים ימלט ממנה, ומקוה ישראל מושיעו בעת צרה, יערה עלינו רוח טהרה, ויחשכנו מכל הרהור חטא ועבירה, ויפתח לנו שערי אורה, בנר מצוה ואור תורה, ויזכנו לקיבוץ נדחי ישראל ובנין בית הבחירה, בקרוב בימינו במהרה, כנה"ר ונפש אוה"נ דושו"ט ושתוה"ק בלונפ"ח:

חוסט עש"ק פ' והיה ברכה תו"ר הגאול"ה לפ"ק:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה