ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן קצו
שלוכי"ט לכבוד הרב החריף המופלג בתויר"ש כש"ת מו"ה אביגדור יודא כ"ץ נ"י דומו"צ בק"ק דיססער יע"א:
אודות המקוה שבמקומו מחמת שמימי המעיין בימות הגשמים רבו למעלה ראש ושוטפים על כל גדותי המקוה, ועי"ז קשה מאוד להחם המים ע"י מיחום מחמת כן רבים מקלי הדעת מתפרצים בעו"ה ומעכ"ת עומד בפרץ ורוצה לעשות תיקון לזה באחד משני אופנים, או שישאבו המקוה ויסתמו נקבי הנביעה עד שיבנו חומה באמצעיתה, ובאותה חומה יעשו נקב כשפופרת הנוד למעלה משיעור מקוה, ושוב יפתחו נקבי הנביעה מצד א' באופן שיעלו המים לכה"פ עד הנקב כשפיפ"ה הנ"ל למלאות אח"כ בכתף עד שיהא בו כשיעור בכדי שיוכלו לזוב מ' סאה למקוה הריקנית שבצדה השנית, ואפשר שיהא מים הנובעין מהמעיין כל כך שיהא בו כדי למלאות ממנה המקוה שבצדה, ולא יצטרכו למלא בכתף כלל, ובאופן זה יהי' נקל להחם המקוה האחת שמעבר לחומה ואופן השני להעמיד פלומפף לשאוב המים כפי הצורך ברצותו מרבה וברצותו ממעט, לפי רוב המים שבמקוה ועל כי הרעישו האחרונים על הפלומפף לבו נקפו בזה, וביקש מעכ"ת חוו"ד איזה דרך שיבור לו בזה והנה בכל א' מהדרכים יש בו עיקולי ופשורי מ"מ ההכרח לבחור הדרך היותר נכון ובטוח, וניחזי אנן בס"ד, הנה לשאוב מי המקוה ע"י פלומפף נראה הגם שבתשו' אחרונים ז"ל לא דיברו אלא לענין לעשות מקוה ע"י פלומפף עיי' בתשו' אמרי אש ז"ל סי' פ"ו ובדב"ח סי' מ"ג ובמהר"ם שיק סי' קצ"ה, מ"מ כל החששות שייכי נמי לענין לשאוב המקוה באופן זה, ושלשה חששות איכא למיחוש אי משום דהפלומפף הוא כלי שיש לו בית קיבול ע"י הווענטיל שפותח וסוגר ע"י דחיקה ואמיר שדוחק אותו למעלה, וכיון דנעשה לקבלה באופן זה הו"ל כמו טונורוס שנתבאר צורתו ודינו באו"ח סי' קנ"ט שיש לו דין כלי קיבול וא"כ אי נפלו ג' לוגין למקוה כשתחסר ממ' סאה המקוה יפסלוה, ותו איכא למיחוש בזה דאי יחזרו ג' לוגין כיון דהמים באים ע"י אדם המנענע וג' לוגין הבאים ע"י אדם פוסלין המקוה אפי' אינם שאובין, וכבר עמדו בזה הש"ך בס"ק מ"ו והטו"ז בס"ק מ"ז שהקשו בשם תשו' הרמב"ן סי' רל"א מאי הועילו בתקנה לנקוב את הכלי ששואבין בו הא מ"מ אי יחזרו ג' לוגין פסולין משום דבאו ע"י אדם, והנה תירץ הש"ך שם שייך גם בפלומפף אבל תירץ הטו"ז בס"ק מ"ז הנ"ל משום דבדרבנן סמכינן אשיטת הפוסקים דס"ל גוד אחית תי' זה גבי פלומפף לא יושיענו דבעת שהווענטיל עולה למעלה אז נפסק חיבורן למעיין, וכשהווענטיל יורד ע"י ניענוע אדם שוב יורדין ג' לוגין ע"י תפיסת אדם ופוסלין המקוה ועוד אית בי' חשש אפי' את"ל דאין עליו תורת כלי קיבול, וגם אין בו חשש מחמת תפיסת ידי אדם מטעם שכתב הש"ך מ"מ עכ"פ הו"ל כלי המקבל טומאה ומבואר בסי' ר"א בשם תשו' רשב"א דג' לוגין הבאין ע"י דבר המקב"ט אפי' אינם שואבין מ"מ פוסלין המקוה, ובתשובה אחת העלתי בזה דבדיעבד שכבר שאבו המקוה ע"י פלומפף אין לפסול המקוה, [אבל יש פלומפען העשויין להטלטל בזה נראה דאין לסמוך אפי' בדיעבד בלא חברו לקרקע] בפרט אם היא מעיין אפי' במעיינות שלנו ואעתיק לו מה שכתבת בענין זה, מ"מ לכתחילה ודאי אין לעשות מעשה לשאוב המקוה ע"י פלומפף מחמת חששות הנ"ל, והנה הדרך הראשון אשר כתב מעכ"ת לכאורה הוא דרך סלילה ואין בו שום בית מיחוש, וכבר כתב מרן בתשו' ח"ס ז"ל סי' רי"ב מקוה טהרה שבקהלתו שנעשה ע"י חכמי הדורות כך מעשיה ב' מקואות סמוכים ונקובים זל"ז כשפופ"ה בעליונו, וכשמנקים א' מהן משליכין שאובין אל חברה עד שתתמלאת עד הנקב ומשם משקה לחברתה עד שתתמלאה ולית מאן דחש לשיטת הש"ך בסי' ר"א ס"ק מ"א וס"ק קי"ב והנה זה ממש כענין שלפנינו אלא דצלע"ג על מרן ז"ל דלא חש בזה לשיטת הרמב"ם שבש"ך ס"ק ס"ו דבמים שאובין לא מכשרינן נתן סאה ונטל סאה כ"א רובו, וכן הביא הרב"י התשב"ץ שכתב כן בשם הראב"ד וכתב אעפ"י שהאחרונים הסכימו להכשיר מ"מ אין ראוי להכניס ראש בין המחלוקת עכ"ל ועוד בתשו' סי' ר"ג כתב בזה שהיא עצה טובה והגינה אין בו פקפוק כלל ועוד בה שלישיה בסי' רי"ד ויש לתמוה בזה על מרן שלא חש לזה מיהא במקוה שבמקומו שהוא ממעיין נראה דאין לחוש ג"כ לשיטת הרמב"ם בזה לפי מה שכתב בדג"מ דלמש"כ הרב"י בטעמו של הרמב"ם דאינו אלא מפני מר"ע ובונעיין לית בזה מר"ע שידועה דמעיין אין דרכו לפסוק ואפי' למש"כ המהרי"ט בתשו' והובא בפ"ת ס"ק כ"ח דונעיינות שלנו אין להם דין מעיין אלא כמו מי תמציות מ"מ כיון דעכ"פ ידועה דאין דרכן לפסוק הו"ל לענין זה כמו מעיין ממש דלית בי' משום מר"ע, ובמק"א העלתי דאפי' אי הוי טעמא דהרמב"ם משום דמי מקוה מתבטלין ברוב שאובין ולא משום מ"ע בעלמא, מ"מ נ"ל דבמעיין ל"ש האי טעמא לפי מנה שחידש בתשו' אמרי אש סי' פ"ו דבמעיין ל"ש ביטול אפי' יבואו עלי' כל המימות שבעולם משום דארעא כולי חלחולי מחלחלי נמצא המעיין הזה מחובר למעיינות שבעולם, והא דאמרינן בחגיגה דף כ"ב דל"מ החלחול היינו לענין עירוב מקואות דבעינן כשפופ"ה אבל לענין זה ודאי מהני שלא יתבטלו עיי"ש שהכריח זה מכח קושי' חמורה, וא"כ במעיין לכו"ע כשר נתן סאה ונטל סאה וסברא זו שייך ג"כ במעיינות שלנו, דאפי' אי יהיבנא למהרי"ט דאינם אלא ומי תמציות מ"מ האי סברא דחלחולי מחלחל שייך גם במי תמציות כמובן ועכ"פ בנ"ד לא הי' בזה בית מיחוש כלל וכלל, אלא דעדיין לא פלטינן מלחוש לשיטת רי"ו שבש"ך ס"ק קי"ב, דכל שהפסיק ההשקה חוזר המקוה לפסולה, והגם שמרן בתשובה הנ"ל כתב דלית מאן דחש לה, אבל ראיתי בתשובה שבסוף ס' גידולי טהרה סי' י' שהאריך בראיות נכונות והעלה דאין לטבול אלא בעוד שהשקה קיימת, ובמק"א הארכתי והבאתי ראיה ממשנה ערוכה דמס' מקואות מטהרין את המקואות העליון מן התחתון והרחוק מן הקרוב וביארו מפרשי המשנה דהרבותא דרחוק מן הקרוב דאין חוששין שמא בא אדם אחד והפסיק הזחילה עיי"ש בר"ש והשתא איס"ד דלא בעינן שיהא השקה קיימת מאי רבותא דרחוק מן הקרוב וצע"ג, מיהא לולי דברי קדשו של מרן רבינו בעל ח"ס ז"ל הוי אמינא דמקוה הנ"ל כשרה אפי' אליבא דר"י דר' ירוחם לא אמרו אלא אי משיק מים שאובין במים כשרין ע"י נקב כשפופ"ה משא"כ הכא שמשליכן שאובים על גבי מים כשרים ונעשו כולן מים כשרים כולם כאחד ושוב יזיבו למקוה הריקנית ע"י נקב לא איכפת לן אי סותם הנקב ואין זה ענין כלל לשיטת רי"ו הנ"ל, ובזה ניחא דלא לסתרי דברי הש"ך שבס"ק מ"א עם מש"כ בס"ק קי"ב כמו שהקשה בנודב"י תניינא סי' קמ"א עיי"ש, ודו"ק, אלא דגם בזה כתב הש"ך בס"ק מ"א דמשמע מרי"ו שיש אוסרין גם בזה עיי"ש, אבל מ"מ מי יבא אחרי המלך הרמ"א בסעי' נ"ב ומרן הח"ס ז"ל דעבד בה עובדא וכתב שאין להרהר אחר זה כלל ע"כ היכא דא"א בע"א כמו בנידון דמעכ"ת ודאי עדיף טפי העצה הזאת מלעשות פלומפף, ובפרט שאפשר שמימי המעיין בעצמו ירבו כ"כ עד שלא יהא צריכין למלאות בכתף כדי להמשיך ע"י נקב שבתוך החומה מים למקוה הריקנית, ומ"מ נ"ל טוב מזה ומזה שישאר המעיין בשני מקואות ויעשה פלומפף שיתחבר בכותל המקוה באופן שלא יגיע תחתית הפלומפף למטה משיעור המקוה ואז לא יהא באפשרי לשאוב באופן שלא יהא נשאר שיעור מקוה ולא יהא שום חשש ושום פקפוק ע"ז, ונרויח עוד בזה שיהי' לכם מקוה ממי מעיין שראוי להדר אח"ז לכל מי שיראת ה' נוגע בלבבו, וכבר כתב הב"ח בר"ס ר"א שנהגו בכל הקהלות שיכינו לנשים מקוה מים חיים נובעים דוקא עיי"ש, ועיין בגי"ט שכתב דבתחילת עשיית המקוה יהדר מאוד אם אפשר במעיין או לפחות במי תמציות והתוקע עצמו לעשות מקוה של מי גשמים מכניס עצמו לספק איסור כרת לפי שא"א בשום ענין שבעולם שיהא כשר לכל הדיעות וטוב לפני אלקים ימלט מזה עכ"ל, ע"כ נ"ל שיאחז בזה העצה, והגם שיהא צורך לנקות המקוה מזמן לזמן מ"מ כיון שלפי מש"כ מע"כ המעיין הוא אדיר וחזק יהי' סגי לנקיון המים אם ישאבו ממנו עד למעלה משיעור המקוה כיון שהמים מתחדש בכל עת ומכיפי' מתברך, ובזה שלומו יסגא כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק: