ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן קפ
שלוכ"ט לכבוד תלמידי יקירי האברך כמשמעו ומדרשו, הרב המופלג בתורה וי"ש וכו' מו"ה יקותיאל יודא ראזענבערג נ"י בק"ק סטראפקוביע"א, יע"א, (כעת הרב דק"ק דיערעש בעה"מ ס' תורת יקותיא') יקרת מכתבך הגיעני בזמנו וכו' וע"ד שאלתך באשה שהפסיקה בטהרה ולבשה חלוק כסבורה שהוא נקי, והתחילה לספור ז' נקיים כראוי וביום ג' מצאה כתם על חלוק זה, ותיכף נזכרה שבשעת פסיקת טהרה, לא היה חלוק לבן ונקי הבדוק לה ולבשה אז חלוק הנזדמן לה שסברה שהוא נקי וכעת מכרת את החלוק בטבו"ע שהוא מימי נדתה, ויודעת בבירור שלא ארגשה כלל כל ב' ימים אלו, ומ"מ פשטה חלוקה ולבשה חלוק נקי אדעתא שתהי' פוסקת בטהרה עוד הפעם ותתחיל למנות מחדש מיום המחרת, ושוב התיישבה בדעתה לעשות שאלת חכם ועתה נפשך לשאול הגיע אם תוכל לספור ב' ימים הראשונים מאחר שבתחילה גמרה בדעתה שתתחיל למנות מחדש א"כ י"ב הימים הראשונים יפלו או אם אכתי חזיין לאצטרופי למניין ז' נקיים, והן כל יקר ראתה עיניך דברי תשו' מעיל צדקה, והסד"ט בסי' קצ"ו הביאו באריכות שהעלו להלכה דנהי דלא בעי' ספירה ממש לנקיים מ"מ בעי' מיהת כוונה להחזיק אותן ימים לנקיים, ומשו"ה ימים שכבר החזיקה היא עצמה לטמאים אף שנתברר לה אח"כ שבטעות הי' ומ"מ א"א לצרף אותן אח"כ לימי הנקיים אלא שנסתפקתי אם נימא כן גם אם החזיקה רק מקצת היום לטמאה, ושוב בו ביום איגלאי מילתא דבטעות היה, אם גם בזה נאמר דינו של המעיל צדקה הנ"ל או לא, ומתחילה נבאר בס"ד עיקר דינו של המעי"צ הנ"ל על מה אדניו הוטבעו ואח"כ נבא מזה לפשוט הך ספיקא דמבעי' לך:
והנה בעיקר דין בדוקין וספורין נקיטנא חומרי מתנייתא המתבאר כן מש"ס נדה דף ס"ט, והמתבאר לן אחרי העיון בהך שמעתא הוא כך דודאי הא דאמר רחמנא וספרה לה שבעת ימים א"א לפרושי ספירה ממש, דא"כ אין מקום לפלוגתא דתנאי ואמוראי אי בעי' תחילתן וסופן או סגי בסופן אעפ"י שאין תחילתן ואפי' לרע"ק דס"ל דבעי' בדוקין וספורין לפנינו מ"מ ספירה בפה ודאי לא בעי לכו"ע, ועיי' בנוב"י מהדו"ת סי' קכ"ג וקכ"ד מש"כ בזה, וע"כ הא דאמר רחמנא וספרה לה היינו על ההשגחה שיהי' נקיים ושיהי' מוחזקים לה בטהרה ובאיזה אופן וכיצד מחשבינן לה ימים אלו להיות מוחזקין בטהרה בהא פליגו תנאי ואמוראי הנ"ל אי דוקא ע"י בדוקין וספורין לפנינו או רק ע"י תחילתן וסופן אי נמי ע"י תחילתן או סופן, ולכו"ע בלא הפסקת טהרה לפני שבעת הימים לאו מילתא היא אפי' למאן דס"ל סופן אעפ"י שאין תחילתן והטעם יתבאר לפנינו בס"ד, הן אמת דהמהרש"א כ' דלרב דמהני סופן אעפ"י שאין תחילתן נמי ל"ק דבעי' הפרשה בטהרה בודאי אלא להחמיר שלא לטהרה לבעלה בסופן אעפ"י שאין תחילתן אלא בהפרישה בטהרה בודאי אבל לגבי טבילה אף בלא הפרישה בטהרה בודאי ע"י בדיקה משום ספיקא דשמא הפריש' בטהר' צריכה טביל' למ"ד טבילה בזמנה מצוה והוכיח כן ממה דהקש' הש"ס ואיס"ד דלא בעי' ספורין לפנינו ביממא נמי נטבלינהו ומאי פריך והא רב נמי ל"ק הכי אלא היכא שהפריש' בטהרה והך טועה איכא לאוקמי בלא הפרישה בטהרה אלא ודאי אי אמרי' סופן אעפ"י שאין תחילתן ל"ב הפרשה בטהרה אלא לחומרא בעלמא, והביא עוד ראי' לזה ממש"כ התוס' אהא דז' לנדה וב' לזיבה מכאן איננו יכול לדקדק דלא בעי' ספורין לפנינו מדטובלת אעפ"י שלא הפסיקה וכו' עיי"ש הרי לך בהדיא דלרב בלא הפסיק' בטהרה כלל נמי ל"ב ספורין לפנינו וטובלת משום טבילה בזמנ' דשמא הפריש' בטהר' באותו יום עכ"ל ועיי' ביאור דבריו בתוספות הסבר בסד"ט ס"ק י"ח עיי"ש, ומ"מ ממה שהקש' בחי' הרמב"ן שם נמי קושיי' המהרש"א, וכ' בפשיטות אע"ג דרב מ"מ בדיק' דהפסק' בעי' שאני התם כיון דילדה ודאי פסיקא, ושוב הקש' א"כ מאי סיעתא מייתי הש"ס לרב מטועה דיום א' אדרב' לרב נמי תיקשי דהא התם לא פסקה בטהר' שהרי אין חוששין שמא עכשיו כשבאת לפנינו ראת' ולמה לה כל הני טבילות תפרוש ותספור ותטבול לזבה, ותי' דהוי משמע לי' מעיקרא דה"ק יום א' טמא ראיתי והפסקתי וא"י כמה ראיתי והפסקתי דבלא הפסקה לא אפשר עכ"ל ובחי' הר"ן נמי הקש' קושי' הנ"ל בפשיטות הא לכו"ע בעי' הפסק טהרה וליכא, ותי' כיון דקתני יום א' טמא ראיתי משמע שהפסיק' בטוהר' דאל"כ היכא יודעת שיום א' בלבד ראת' עיי"ש הרי קמן דס"ל להרמב"ן והר"ן בפשיטות דאפי' למ"ד סופן אעפ"י שאין תחילתן מ"מ הפסק טהרה בעינן, וכפשטא מימרא דרב דאמר זבה שהפרישה בטהרה בשלישי שלה סופרתן למניין ז' נקיים, וכיון דלמסקנא מוקמי' לה כגון דלא בדקה עד ז' ואשמעי' סופן אעפ"י שאין תחילתן א"כ למה הוצרך להזכיר כלל מה שהפרישה בשלישי אע"כ דבלא הפרשה בטהרה, לא מהני מה שבדקה בז', ובזה מדוקדק מאוד לשון התוס' ד"ה והכא קמ"ל סופן אעפ"י שאין תחילתן בכ' וז"ל וא"ת א"כ לרב כל זבה צריכה הפרשה ביום שפסקת בו כמו נדה, ואמאי קתני מתני' שבדקה עצמה ביום א' הא כבר בדקה עצמה מאתמול, והפרישה בטהרה, ואי הוי אמרי' דלא בעי' הפרש' ביום ג' הוי ניחא וכו' ובמהרש"א נתקשה בהבנת דבריהם בזה דמדברי רב ודאי ליכא הוכחה, דכל זבה צריכ' הפרש' דרב ל"ק אלא אם הפריש' בטהר' דלא צריכ' ספיר' בתחילתן אלא דאמתניתין סמכו, ושיעור דבריהם כן הוא, וא"ת לרב תיקשי כיון דכל זבה צריכ' הפרש' כדמשמע במתני' לגבי נדה אמאי קתני במתניתין דהכא גבי זבה שבדק' עצמה ביום ראשון עיי"ש, ועפ"י דבריו אין שחר לדברי התוס' במה דנקטו בדבריהם א"כ לרב, ובאמת סוגר במסגרת תיבת אם כן עפ"י המגיהים אבל באמת דברי המהרש"א בזה אינם מובנים כלל א"כ מאי שיאטי' קושי' זו לרב בלא"ה הומ"ל קושייתם אמתניתין, אבל האמת הברור בכוונת דבריהם דודאי למאי דס"ד מעיקרא דס"ל כרב דיום שפוסקת בו ג"כ סופרתן למניין ז' נקיים, וכדס"ל כמי לרב"ח בדף ל"ג דאנן נמי נספרי' אם לא דחזאי סמוך ללילה עיי"ש א"כ לא מוכח כלל מרב דבעי' בזבה הפסק בטהרה, אבל למאי דפריך הש"ס ורב ככותאי אמרה לשמעתי' ומסקי' לא צריכה כגון דלא בדק' עד ח' ואשמעי' סופן אעפ"י שאין תחילתן, א"כ למה לי' למנקט שהפריש' בטהר' בשלישי, אע"כ דבלא הפסק טהר' לא מהני סופן בלא תחילתן, א"כ שפיר קשיא להו להתוס' ממתני' למה לי' למינקט שבדק' ביום א' וא"ש, ומש"כ התוס' בד"ה שבעה לנדה מכאן א"י לדקדק דלא בעי' ספורין בפנינו דטובלת אעפ"י שלא הפסיק' בטוהר', שממנו הביא המהרש"א ראי' לדבריו, דלרב לא בעי' הפסק' בטהרה, הנה למש"כ התוס' אע"ג דלא בעי' בזבה קטנה בזבה גדול' בעינן פשיטא דליכא ראי' כי היכא דמחלקו בין בדוקין וספורין לפנינו ה"נ ול"ח שפיר בענין הפסקת טהרה, ולמש"כ נמי ועוד דסוף סוף סגי לה במה שבודקת ביום הספיר' ומצא' טהור' וכו', משמע לכאור' דלהאי ועוד י"ל גם בזבה גדול' מונה אע"ג דלא הפסיק' בטהר' והיינו כמש"כ המהרש"א, אולם כד דייקת שפיר ע"כ א"א לפרש כן דבריהם, וכש"כ לפי מה דס"ל למהרש"א בעצמו בתוד"ה והכא קמ"ל עיי"ש דפשיטא להו להתוס' ממתני' דגם לרב כל זבה צריכ' הפרש' בטהר' א"כ איך שוב תוך כדי דיבור בדיבור הסמוך הן ולאו רפיא בידייהו ומהדרי בהאי ועוד י"ל לאוקמי מילתא דרב דלא בעי' הפסק טהרה, בפרט כיון שכבר מתורץ שפיר בתי' הראשון, אבל נרא' ברור בכוונת דבריהם דמעיקרא כ' דמהכא א"י לדקדק דלא עי' ספורים בפנינו מדטובלת אעפ"י שלא הפסיק' בטהר' ולא בדק' נמי בתחילת ספורים דאע"ג דלא בעי' ספורים בזבה קטנ' בזב' גדול' בעינן ושוב כתב ועוד דאפי' בזבה קטנה גופא נמי אינו יכול לדקדק מכאן, דממנפ"ש כיון דאמרת דזבה קטנ' לא בעי הפסק בטהר', וסגי לה ביום הספיר' במה שבדק' ומצא' טהור' א"כ היינו בדיק' וספיר' לפנינו בזב' קטנ' אבל לעולם לא הוי סלקא אדעתא דרבותינו התוס' כלל דבזבה גדול' נימא דלא בעי' הפסק טהר' כלל, כן נ"ל ברור בס"ד, וכן מבואר בפירש"י בהדיא בד"ה דהכא קמ"ל סופן אעפ"י שאין תחילתן דמשום בדיקת ז' מחזקינן כל ששה לפניו בטהר' הואיל ופסק' בשלישי מיהא הפרש' בטהר' בעינן דמשהוחזק מעיינה פתוח ליכא לאחזוקי בטהר' עד שתבדוק ותמצא שפסק כדאמרינן במתניתין דהפרש' בטהר' בעינן אלמא בהדיא דאפי' למ"ד סופן אעפ"י שאין תחילתן מ"מ בעינן הפסקה בטהר', ונרא' ברור דאין חילוק לענין זה בין אי ס"ל לרב תחילתן דוקא בעי' או דס"ל כדמסקי' דהה"ד סופן אעפ"י שאין תחילתן, וזה דלא כסדרי טהרה, דרוצה לומר דלמאי דס"ל אליבא דרב סופן אעפ"י שאין תחילתן ובעת שספרה ששה ימים הראשונים עדיין לא נתבררו בודאי אם הם נקיים ברורים ואפ"ה מהני אלמא דס"ל דלא תלי' בהכי הה"ד נמי דלא בעי' הפסיק' בטהרה, משא"כ למימרא קמייתא דרב דתחילתן דוקא בעינן עיי"ש, ובאמת א"א לחלק בהכי כלל דהפסק' בטהר' בכל ענין בעינן כדפירש"י ותוס' דהא ילפי לה ממאי דתנן במתניתן גבי נדה, וכש"כ בזבה, והא דהביא הסד"ט ראי' לדבריו מדלא פריך הש"ס מברייתא דטועה למימרא קמייתא דרב, דאכתי הוי ס"ל דתחילתן דוקא בעי' עיי"ש לאו מילתא היא דבתחיל' מסיק לי' לכלהו מילתא דרב דמעיקרא קמ"ל תחילתן אעפ"י שאין סופן ושוב קמ"ל סופן אעפ"י שאין תחילתן ואח"כ מקש' אעיקר מילתי' ובזה מדוקדק מאד הא דפירש"י בד"ה אינו וז"ל כרב פריך דלא בעינן ספורין ובדוקין ודאי ולכאור' מאי בעי רש"י בזה מי לא ידע בכל אלה דהקושי' לא קאי אלא אליבא דרב ולהנ"ל ניחא דרש"י בעי לאשמעי' לאפוקי מדברי הסד"ט הנ"ל דלא תימא דקושיי' הגמר' אינו אלא אליבא דמאי דמסיק ר"י ב"א משמי' דרב דסופן אעפ"י שאין תחילתן משו"ה פירש"י דהקושי' היא אעיקר מימרא דרב דבין למאי דהוי ס"ל מעיקרא בין למאי דמסקי' אליבי' עכ"פ ס"ל לרב דלא בעי' בדוקין וספורין ודאי כן נ"ל נכון בס"ד, כללא דמילתא לענין הפסק טהר' לית דינא ודיינא דבלא הפסק טהרה אין מקום לספירת ז' נקיים אליבא דכו"ע, מיהא פסיקת טהרה לא מהני אלא לענין שתהא בחזקת שלא תראי עוד, או בחזקת שכבר פסק מעיינה, מיהו מ"ע דאוריי' היא שתספור דוקא שבע' נקיים והספיר' בזה גזיה"כ היא כולו טביל' במים, והשתא פליגו תנאי ואמוראי הך מצות ספיר' דכ' רחמנא באיזה אופן מתקיימת ובודאי לכו"ע אין הכוונ' על ספיר' בפה כמו שמבואר בכל דברי רבותינו האחרונים ז"ל דלא כשל"ה וכמש"כ לעיל אלא הכוונ' שתשגיח עליהם שיהי' מוחזקין בטהר', וע"כ כיון דכבר הפסיקא בטהר' דהא זה בעינן אליבא דכו"ע כמו שביארתי א"כ בלא"ה היא כבר בחזקת שאינה רואה, ע"כ הא דקאמר רחמנא וספרה לה אפי' נימא דלא בעינן בדוקין וספורין לפנינו בכל יום ויום אבל עכ"פ בעינן שיהי' השבעת ימים מוחזקין בטהר' מחמת חזקה שנתבררה לה בתוך אותן שבעת ימים, משו"ה בעינן מיהת שתבדוק בדיקה אחת עכ"פ בתוך שבעה דהיינו או בתחילתן או בסופן או בא' מאמצעים אליבא דרב, וכדס"ל להרא"ש והרשב"א אליבא דרב, אבל החזקה מחמת שפסקה טהרה לא מהני לענין זה כיון דהך חזקה אינה מחמת מה שנתברר לה בתוך השבעה והה"ד כשהגיע יום שביעי ולא בדקה בתוך שבעה כלל ואח"כ בדקה עצמה ביום שמיני ומצאה טהורה א"א להחזיק למפרע כל אותן שבעה בחזקת טהרה, דנהי דלענין שנדע שלא ראתה מהני גם חזקה דהשתא מ"מ גזירה"כ הוא שצריכה להחזיק עצמה בזו החזקה שביררה בתוך אותן שבעה ימים, וכיון שהגיע שביעי שוב אזדו להו הנך שבעה מלהיות עליהם שם שבעה שספרה לה, ובזה יתבאר לן בס"ד ע"נ מש"כ הרשב"א במשמרת הבית דטעם הבדיקה הוא, כי היכא דיהיו הימים מוחזקין עיי"ש, והקש' בסד"ט כיון דכבר אתחזק' ע"י הפסק טהרה שלה כדאיתא במתני' דף ס"ח ע"א דאפי' נדה שהפרישה בטהרה ואפי' בשני שלה ולאחר ימים בדקה עצמה ומצאה טמאה, ה"ה בחזקת טהרה ולמה לה הבדיקה דהנך שבעה הא מוחזקת ועומדת היא משהפרישה בטהרה בבדיקת הפס"ט עיי"ש, ולמאי דפרישית לק"מ, והשתא יתיישב נמי אידך קושי' שנתקש' בה בס' מעיל צדקה, אמאי לא מהני בדיקת שמיני ולמה יגרע מה שהמתינה עוד יום א' ובסד"ט הוסיף בקושי' למה אמרו דאם לא בדק' בז' נקיים עד יום שמיני דלא עלו לה ז' נקיים ומשלמת על יום השמיני עוד ששה ימים כמש"כ הפוסקים אמאי לא נימא דיתחילו הז' נקיים מיום ג' אחר יום שפסקה ונמצא יום ח' להפסקת טהרה הוא יום ז' לספירת ז' נקיים והא סגי אליבא דרב בסופן אעפ"י שאין תחילתן, ומתוך כך הוכיח דלכו"ע בעינן עכ"פ שכיונה דעתה לספירה וכל שלא חשבה בדעתה למנות למניין הנקיים לא עלו לה לספירת שבעה, ולמש"כ אין ראי' מזה די"ל דלא בעינן אלא שיהי' הימים מוחזקים לנקיים מחמת הבדיקה כמבואר ברשב"א במשמרת הבית, אלא דהך חזקה בעינן דאתי' לה מחמת בדיקה שבתוך שבעה, משו"ה כל שהגיע יום ז' ולא בדקה בא' מהם שוב נסתלקו הני שבעה מלהוי במניין ז' נקיים, אבל לעולם י"ל אפי' לא חשבה בדעתה למנות למניין נקיים כיון דעכ"פ נתיישבה בדעתה בתוך שבעה ובדק' עצמה טהורה כיון דעכ"פ מהני לה הך בדיקה להיות לה חזקת טהרה מחמת בדיקה שבתוך שבעה שפיר עלו לה לנקיים למ"ד סופן אעפ"י שאין תחילתן, וכל זה לרב אליבא דר"א דס"ל תחילתן אעפ"י שאין סופן והה"ד לסופן אעפ"י שאין תחילתן, אבל לרבי חנינא דס"ל אליבא דר"א דתחילתן וסופן בעינן ע"כ א"א לומר דהך בדיקה היא כדי שיהיו השבעת ימים מוחזקין מחמת עצמן, דא"כ הוי סגי לה עכ"פ בתחילתן אעפ"י שאין סופן, ונ"ל טעמא דר"ח דאיהו ס"ל כמש"כ המעיל צדקה הנ"ל דמה שהימים נקיים מחמת חזקה אפי' אי אתי' הך חזקה מחמת הבדיקה שבתוך שבעה אכתי לא סגי אלא בעי' עכ"פ שכיונה דעתה לספירה וכל שעלה על דעתה בתוך שבעה היפוך מזה שוב נסתלקו הנך ז' מלעלות לה לשבעה נקיים, משו"ה בעינן נמי ספירה בסופן שבאם אולי עלה במחשבה לפני' שלא למנות' אתי' הך בדיק' ומוציא מידי מחשב' כדקיי"ל בפ"ק דחולין דף י"ג מעשה מוציא מידי מחשבה:
וראיתי בתשו' ח"ס סי' קע"ה דס"ל נמי כשיטת המעי"צ וסד"ט הנ"ל דעכ"פ הכנה נכונה לספור בעינן וכתב דס"ל לר"א דחזקה מעליא היא כאלו בדקה לפנינו מ"מ דברים שבלב אינן דברים ומה מועיל כוונה בלב בלי דיבור אך קיימ"ל במחשבתו ניכר מתוך מעשיו מהני דברים שבלב ע"כ הבדיקה ביום א' הוי הוראה שמכנת עצמה לספור ולשמור הימים האלה, ושוב אין צריכה לבדוק יותר שהוא כאלו ידענו שהבדיקות טהורות שהרי מוקמי' אחזקה ורק בדיקת יומא קמא הוא להורות אדברים שבלב אתחילת ימי הספירה, וכן אם בודקת בז' מורה על מחשבת לבה כאלו היום פסקה כוונת ספירתה ובזה יי"ח ספירתה, אבל הספורים הם ע"י חזקת פסיקת טהרה, וזה שייך בבדיקת ראשון או ז' אבל באמצע אין זה שום הוראה על דבר מה ונהי שהיא בחזקת טהרה וגם במחשבתה כיונה לשמור נקיים מ"מ דברים שבלב אינם דברים זהו סברת ר"א שהלכה כמותו אלו דבריו ולא זכיתי לירד לסוף דעת קדשו אי עיקר הספורים ע"י חזקת טהרה של פסיקת הטהרה, אלא דמשום דברים שבלב בעי' בדיקה ביום א' או ביום ז', אכתי בדיקה למה לי תסגי לה אם אומרת בפי' שהיום מתחלת לספור ז' נקיים, דשוב יצא מדברים שבלב, וצע"ג, אבל מש"כ בס"ד הוא נכון וברור בביאור פליגתת רב ור' חנינא, וארוח לן בזה הא דקאמר בש"ס ומנא תימרא דלרבנן ל"ב בדוקין וספורין ומייתי מבריי' דטועה יום א' עיי"ש, והקש' במעי"צ לרב מי ניחא והא עכ"פ בעינן מיהת ספורים שלא לפנינו והו"ל להש"ס למימר ולטעמיך, ולהנ"ל א"ש דלרב כיון דמהני סופן או תחילתן עכצ"ל דטעמי' משום דהך חזקה דמחזקת עצמה ע"י בדיקת א' משבעה מהני א"כ ההד"נ התם ניחא דהא ביום שבאה לפנינו מצי לבדוק עצמה עיי"ש ותבין, והשתא דינו של המעי"צ הנ"ל תליא בפלוגתא דרב ור"ח, ולרוב פוסקים דס"ל כרב דהיינו הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן והרא"ש והרשב"א והרא"ה והטור והיא הדיעה הראשונה שבשו"ע סעי"ח ולא איכפת לן אי כיונה לספור, ולא בעי' אלא שתחזיק עצמה בטהורה מחמת חזקה דאתי' לה ע"י בדיקה שבתוך שבעה, לא קיי"ל נמי כהך דמעי"צ, אבל לשיטת הסמ"ג והראב"ן וכן כתב בב"י להחמיר בספק כרת, וכ"כ בשו"ע פסק דאין להקל א"כ ודאי דינו של המעי"צ שריר וקיים, והמעי"צ והסד"ט נראה דס"ל אפי' אי קיימ"ל נמי כרב דלא בעי' אלא שתחזיק עצמה מחמת בדיקה שהיא בא' מהשבעה מ"מ מהא גופא מוכח דבכוונתה תליא מילתא מדלא מהני בדיקת השמיני להא מילתא גופא שנאמר דיום השמיני נעשה מעתה שביעי והז' ימים יתחילו מיום ב' וע"כ משום דמעיקר' כיונה להפריש אלו הז' ימים א"כ כש"כ אם בא' משבעה ימים הי' לה היפוך כוונה לסלק הימים כולם כש"כ דלא עלו לה, מיהו על זה יש להשיב כיון דאמר רחמנא וספרה לה שבעת ימים וע"כ היינו כדפרישית אליבא דרב א"כ ממילא מוכח דלא מצינו למימר דיהא מצי להחזיק הז' ימים למפרע אבל אכתי איכא למימר כיון שבדקה עצמה באחת מימי השבעה באופן דמצינו לאחזיקה בטהרה מחמת חזקה דאתי' לה מחמת א' מהשבע' שפיר מהני, יהי' איך שיהי' עכ"פ למאי דמבואר בשו"ע דאין להקל בלא בדיקת א' וז' ודאי דינו של המעי"צ אמת ויציב ונכון וקיים וישר:
אלא שראיתי בס' לחם ושמלה פליג על כל הנך רבוותא ורוצה לומר דלכו"ע אליבא דר"א דהלכה כוותי' ל"ב כלל אפי' שתחשב הימים לנקיים ותחזיק עצמה לסופרת ז' נקיים, ורוצה להוכיח כן דלא כמעי"צ הנ"ל מהא דאיתא בש"ס ופוסקים וכן בשו"ע סעי' ח' החרשת והשוטה שאין להם דעת סופרת ז' נקיים ע"י שפקחות בודקת אותן, אלא ודאי דלא בעי ספיר' כלל אלא שתשב ז' ימים נקיים מדם עיי"ש, וכן ראיתי בתשו' בית יצחק נתקשה הרבה בזה ולפענ"ד אין כאן ריח קושיא דעד כאן לא הוצרכנו לאסוקי לכלל זה דנהי דספירה לא בעי מ"מ בעינן מיהת שתהי' מכוונת לחשוב ימים אלו לז' נקיים אלא היכא דאינ' בודקת ממש בכל יום, אבל היכא דסופרת ממש אין אנו צריכין שתכוין להחזיקן לנקיים, וכיון דהפקחות בודקת אותן א"כ היינו וספרה לה שבעת ימים בפועל ממש שוב לא איצטרך לאסוקי שתהי' מחשבתן לנקיים שלה, ואיה"נ דיצא לנו מזה דבחרשת ושוטה שחברותי' מתקנות אותן לא מהני מה שבודקין בתחילתן וסופן אלא שצריכין שתבדוק אותן בכל יום מז' נקיים, והפוסקים שלא ביארו כן בהדיא אפשר משום דהו"ל מילתא דלא שכיחא אבל לדעת המעי"צ הנ"ל עכצ"ל כן, ומה שכ' עוד לדחות הראי' של המעי"צ דאי לא נימא שתכוין באותן הימים למספר נקיים לא נדע למה לא תועיל הבדיקה ביום ח', דאכתי לא הועלנו כלום דהרי מוכח מלשון הפוסקים בגוני דמהני לה בדיקת יום ז' בגוני זו בעצמה לא מהני לה בדיקת יום ח' ועדיין הקושיא במקומה עומדת, אם כיונה בכל הז' שיהי' לה לנקיים רק שאירע לה מקרה שלא היתה יכולה לבדוק ביום ז' והיא רוצה להחזיק גם יום ח' לנקי ותבדוק בו אמאי לא תועיל לה, ומתוך כך העל' הוא דלא כועי"צ הנ"ל, וטעמא דלא מהני אם בדק' ביום ח' כדי שתוכל לספור למפרע השבע' ימים היינו משום שיהי' הז' ימים מופלגים מהפסק טהרה שלה ולא אמרי' סופן מוכיח על תחילתן אלא בצירוף הפסק טהרה שלה ביום הקודם והנה כבר עלה גם בדעת הסד"ט לומר כן ודחהו אח"כ עיי"ש, שהביא הוכחות דל"ב הספירה סמוך להפסק טהרה כלל, והלו"ש החזיק במעוזו לפסוק כן, ודבריו בזה אינם אלא מן המתמיהין, דהא מבואר בש"ס דאם לא בדקה עד יום ח' אין לה אלא אותו יום אבל אותו יום מיהת מצו לסופרו לתחילת ימים הנקיים ואיס"ד דבעי' הספירה סמוך להפסק טהרה שלה אפי' ליום א' נמי לא יהי' עולה לה, כיון דלא הפסיקה בטהרה אלא ז' ימים מקודם, ואין לומר דדוקא לענין שתחשוב כל הימים שלמפרע לז' נקיים לענין זה בעינן הפסק טהרה בסמוך להן ובזה אמרינן דמצטרף ההפסק טהרה עם מה שבדקה בסופה, דסברא זו אין לה שחר, דהא השתא קיימי' דע"כ האי וספרה לה שבעת ימים לאו משום דלהוי בחזקת שאינה רואה כתב רחמנא דלזה הוי סגי בהפסק טהרה גרידא, אלא דגזירת הכתוב הוא, וממה נפשך כיון דאמרת דבדיקת יום ח' שהוא מופלג מהפסק טהרה מהני למהוי אתחלתא דז' נקיים אמאי לא יהי' מהני לענין שיהי' יום השביעי למ"ד סופן אעפ"י שאין תחילתן, ומה שרצה להביא ראי' לזה ממימרא דרב דאמר זבה שהפרישה בטהרה בשלישי שלה סופרתו למניין ז' נקיים ומסקינן דהיינו לאשמעי' סופן אעפ"י שאין תחילתן ולכאורה למה לי' להזכיר דוקא בענין זה שהפרישה בטהרה אלא מוכח דדוקא שהפרישה בטהרה ביום ג' עולין לה ז' נקיים הסמוכין אם בדקה בסופן אבל בלא זה לא, אינה כלום, דלגופה איצטרך לי' לאשמעי' דהו"א כיון דמהני סופן אעפ"י שאין תחילתן הה"ד אפי' לא הפסיקה בטהרה כלל, וכדס"ל להמהרש"א באמת, כמו שהבאתי לעיל בארוכה, קמ"ל דדוקא הפסיקה בטהרה, אבל אין ראי' מזה כלל דבעי' שיהי' הפסקת בטהרה דוקא סמוך לתחלת ז' נקיים ובשלישי דנקט היינו משום דר"ל דמיירי בזבה גדולה, ועיי' בפירש"י, ומש"כ עוד בס' לו"ש הנ"ל דהרמב"ם ס"ל דאם בדקה בתחילתן מהני לה אעפ"י שלא הפרישה בטהרה, אבל אם לא בדקה ביום ז' לא מהני לה אא"כ הפרישה בטהרה, ומזה רוצה להוכיח שיטתו הנ"ל, ובאמת הוא דבר שאין לו שחר, שחלילה לומר כן ולהעלות על הדעת שאם בדקה בתחילתן מהני לה בלא הפסק טהרה, וממה שלא ביאר כן הרמב"ם בהדיא, אין ראי' דמי אלימא ממתני' דתנן מני הזב והזבה שבדקו עצמן ביום ראשון ונמצאו טהורין וביום ז' ונמצאו טהורין ולא הזכירו כלל מהפרישה בטהרה, וכתבו רש"י ותוס' דנלמוד כן ממה ששנינו במשנה שלפניה גבי נדה וא"כ גם להרמב"ם הכי הוא, בפרט דידוע דרכו בקודש למנקט לשון המשנה, ומש"כ עוד שם די"ל לשון ספורין שכ' הפוסקים לא נקטו אלא לישנא דקרא וקרא לא אתי אלא לחייבה שתשב שבעה נקיים וממילא היא סופרת אותן למען דעת מתי יכלו וחכמים הם שתיקנו שצריכה בהן לכה"פ בדיקה אחת להחזיקן בטהרה ואי לא לא מקרי ספורין, הנה דבר זה נסתר מחמתו ואין צורך להשיב עלי' דבכל הפוסקים מבואר היפוך מזה, ובהדיא כתב הרב"י דהוא חייב כרת אם לא בדקה כלל למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' וכן כ' בחו"ד ראי' מדברי ב"י הנ"ל, והוא פשוט ומבואר:
הכלל העולה מתוך דברינו דלשיטת הפוסקים כרב דתחילתן אעפ"י שאין סופן, והה"ד סופן אעפ"י שאין תחילתן אין דברי המעי"צ מוכרחין אבל למאי דקיימ"ל בשו"ע דאין להקל ובעי' תחילתן וסופן כר"ח אין מקום לנטות מדברי הונעי"צ דבעי' שתכוי' דעתה עכ"פ לספיר' הז' נקיים וכל שעלה במחשבה לפני' שהימים טמאים שוב בטלים מלעלות לה כשם נקיים, ומשו"ה בעינן דוקא בדיקת יום השביעי להיות הוראה על מחשבת לבה כאלו היום פסקו הז' לקיים כמו שכתב החתם סופר, וכמו שכתבתי בתוספת ביאור, לאפוקי מחשבה שהי' לה היפוך מזה, ולאפוקי אם בדקה עצמה ביום השמיני, דכיון דכבר הגיע יום הז' ולא בדקה, א"כ אזדה להו הנך שבעה מלעלות לה לשם נקיים ואין לה אלא יום א', וניחא בזה ליישב קושיא חמורה דיש להקשות בהא דקמבע"ל בש"ס בדקה עצמה ביום ראשון וביום שמיני לר"א מהו, למה להו למנקט שבדקו עצמן גם ביום השמיני כיון שבדיקה זו לא נחשב לכלום, וכן הקשה בס' ערל"נ והניח בצ"ע, ולהנ"ל ניחא דקמ"ל דלהך צד דבעי' תחילתן וסופן לא מהני בדיקת יום השמיני, אפי' אם כוונה בכל ז' שיהי' לה לנקיים רק שאירע שלא בדקה ביום הז' לא מהני אם תרצה לבדוק ביום השמיני ולהחזיק גם יום זה לנקי ולאפוקי מקשי' חלו"ש הנ"ל, ולפי"ז מכש"כ אם ע"י מעשה שלבשה בגדי נדותה גילה דעתה שאין ברצונה להעלות אלו הימים לספירת ז' נקיים שלה, שוב א"א להעלותן בחשבון כמו שהעלה במעי"צ ובסד"ט:
ולענין הך ספיקא דקמן היכא דבו ביום נתברר לה שבטעות החזיקה עצמה לטמאה, ונתיישבה לחזור ולהחזיק אותו יום ספירת הנקיים, לכאורה יש לומר מדרע"ק נשמע לרבנן כי היכא דלרע"ק דס"ל דבעי' ספירה ובדיקה בכל יום, ואי בדקה ביום א' וביום ז' אין לה אלא יום ז' בלבד, ומ"מ מודה דבדיקת סוף היום עולה לה לספירה וכמו שהוכיחו התוס' בנדה דף ס"ט ד"ה שבעה דאל"כ לא היה תקנה לבנות ישראל אלא א"כ יבדקו בעליית עמוד השחר א"כ הה"ד לרבנן דלא בעי' אלא שתכוין דעתה בכל יום ויום להחזיק עצמה להיות נקיה ה"נ דסגי במה שתחזיק עצמה:
כן בסוף היום אף אם לא עשתה כן בתחילתו אבל אחרי העיון נראה דאין ראי' מדברי רע"ק לרבנן די"ל היא הנותנת דדוקא לר"ע דס"ל בעי' בדיקה וספירה בכל יום א"כ הוי טעמא דקרא שמא ראו בנתים וסתרו ספירתן הראשונה, כדפירש"י במתני' עיי"ש, וע"כ גזיה"כ הוא דלא תסגי לה במה שכבר הוחזקה שפסק מעיינה ע"י הפסק טהרה, א"כ שפיר סגי לה במה שבודקת וסופרת בכל יום אפי' בה"ע, אבל למאי דקיימ"ל כר"א סגי בתחילתן וסופן א"כ ע"כ פירושא דקרא שתכוין להיות נקיים ותחזיק כל השבעה לשם ספירת השבעה נקיים שפיר י"ל כיון דלשיטה זו כל שעשתה מעשה שמורה על ההיפוך מסלקתן מלהיות עולין לנקיים, ולא מהני אם חזרה בה אח"כ לא מהני נמי אם חזרה בו ביום דהא להך שיטה ע"כ הך וספרה לה שבעה לא קאי על כל יום ויום בפ"ע אלא על כל השבעה ביחד דהיינו שתחזיק עצמה כל השבע' אלו להיות נקיים, וא"כ שוב אין חילוק אם החזיקה עצמה לטמאה יום שלם או מקצת היום, ותו דהתם לרע"ק נהי דלא בדקה בתחילת היום, אבל עכ"פ לא עשתה מידי המורה על ההיפוך, משא"כ היכא דאנו דנין על כוונת ספירת הנקיים והיא עשתה מעשה המורה על ההיפוך וא"כ אין ראי' מדברי רע"ק לומר דמדבריו נשמע לרבנן, ושוב ראיתי בתשו' בית יצחק חיור"ד ח"ב סי' ט"ז שנשאל ג"כ הך דקמן, ורצה לפשוט ג"כ מדברי התוס' הנ"ל, דע"כ לא בעי' ספירה בתחילת היום דוקא וכתב דאפי' לשיטת רש"י דף ל' ד"ה סוף שבוע ראשין דבעי' ספירה בתחילת הלילה היינו דוקא למ"ד דבעי' בדוקין וספורין לפנינו אבל לדידן דמהני תחילתן וסופן ול"ב בדיקה בכל יום א"כ ספירה היינו כוונה על הספירה גם לרש"י מהני כוונת ספירה בסוף היום עיי"ש, ולפימש"כ איפכא מסתברא, ומש"כ נראה ברור בס"ד:
אמנם כן לפימש"כ לעיל ליישב הקושי' מחרשת ושוטה שנבדקות ע"י פקחות אע"פ שא"א שכוונה דעתה לספירה דהא לא בני דיעה נינהו, ועכצ"ל דהא דאמר רחמנא וספרה לה שבעת ימים אפשר להתקיים או ע"י שיהי' הימים בדוקים וספורים לפנינו ממש ואז ע"כ מהני אפי' בלא נתכוונה לשם ספירת ז' נקיים, אי נמי ע"י שעכ"פ תחשוב לכוין הימים לשם ספירה א"כ בנ"ד נמי יש לומר ודאי אם ספרה ובדקה כל יום ממש שוב לא איכפת לן במה שבמקצת היום החזיקה עצמה לטמאה דלא גרע מחש"ו דג"כ מהני הבדיקה וספירה שבכ"י אבל אי לא בדקה וספרה כ"י דבזה ע"כ צריכנא לאסוקי דהך וספרה לה מתקיים ע"י דעתה וכוונתה לספירה בזה שפיר נסתרו הימים ע"י שגמרה בדעתה שלא לספרן ואף שעדיין יש לחלק דגבי חש"ו עכ"פ לא הי' הכוונה לאידך גיסא מ"מ לא מסתברא כיון שעשתה מעשה בדיקה וספירה שיהי' זה נסתר מחמת מחשבה בעלמא וכש"כ דלפי מה שמבואר בדברי השאלה שלא החליטה בדעתה לסלק הימים שספרה עד שתעשה שאלת חכם, נראה דיש להקל בזה באופן שתוכל לספור גם אותו יום למניין הנקיים כן נראה לפענ"ד בס"ד: