אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד

סימן קנז

סימן קנו

שלוכ"ט לכבוד ידינ"פ ור"ח הרב הגאון החריף ובקי בח"ת סועה"ר כקש"ת מו"ה נתנאל הכהן פריעד שליט"א האב"ד דק"ק אוי- וואראש יע"א: (בעהמ"ס פני מבין) מכתב יקרת כבוד ידידי ני' הגיעני עת הי' פני מועדות לנסוע מב יומא דהילולא דמרן הרב הקדוש אדמ"ו דק"ק בעלזא זי"ע:

עיי' רש"י יבמות דף קכ"ב בד"ה תלתא ריגלי שכ' בשם תשובת הגאונים כל הני ריגלי דאמוראי היינו יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו וכשמגיע אותו יום מתקבצים ת"ח מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם, וכן הוי שהיו שם אוכלסא כמה אלפים ת"ח חסידים ואנשי מעשה, ה' יוסף עליהם אלף פעמים ככה, ובשובי לשלום הקיפו עלי יחד טרדות אגודת אגודות, והגדילו עלי עכב מלהשיב למע"כ ידידי נ"י עד היום:

בענין דשאילנא קדמוהי בנדון אשה זקנה שכבר פסק לה האורח ואירע לה חולי הנקרא פארפאל באופן שמרגשת כעין חתיכה גדולה לערך ביצה נופל לה בבית החיצון, וממנו זב דבר לח שמראה אודם פתוך בו בתוך ליחה לבנה וכשעוסקת להחזיר החתיכה תראה מראה דם, אם יש מבוא להתירה לבעלה בלא טבילה:

והנה טרם אענה אני אומר דאין לבנות בנ"ד יסוד היתר על דין המבואר בשו"ע סי' קפ"ח ס"ג, דאשה שנעקר מקורה וכמין חתיכות בשר נפלה לה בביה"ח טהורה, ולהרמ"א אפי' ראתה דם כל זמן שהחתיכות בביה"ח דאין זה ענין לני"ד דודאי המחבר והרמ"א לאו בחולי פארפאל קמיירי דבזה לא שייך כלל מה שכ' המחבר דצריכה להטיל החתיכות במים פושרין ול"ש נמי בזה א"א לפתיחת הקבר בלא דם א"ו פשוט וברור דהמחבר והרמ"א ס"ל הפירוש בעובדא דר"ש שהובאה ברא"ש פ' המפלת שממנו מקור דין זה כמו שפירשו כל הקדמונים דמיירי שנפלו ממנה חתיכות כמין בשר בלוי וכעין פלוגתא דר"א ורבנן שם, א"נ שנקרע חתיכה אחת או הרבה חתיכות מהמקור ונפלו לבית הרחם ואינו כלל מענין מארפאל המצוי שאין שום קרע במקור אלא דאשתרבובי הוא דאם חבל ע"י שנתקו מוסדותיו ויורד למטה לתוך הפרוזדר וזה דלא כהבנת מעכ"ת וכל הרוצה להקל במקרה פארפאלל אין לו לעשות סמוכין להתירא אלא עפ"י מה שהמציאו הגאונים בתשו' מעי"צ סי' כ"ד והפלתי בס' תפארת ישראל לפרש עובדא דר"ש הנ"ל בכגון זה דהא דקאמר הר"ש כמין חתיכות בשר נופל לה בביה"ח היינו המקור עצמו אשתרבוב ונפל למטה וכל אותו זמן עלולה לראות דם שהוא חוץ למקומו ומותנדנד ונדחק בין רגליו וזה שטיהר הר"ש מפני שאין דרכה לראות כך, ומ"מ הג' בעל ועי"ל שהוא הראשון שהמציא היתר זה עפ"י פירוש שחידש בעובדא דר"ש הנ"ל מסיים לבסוף, אכן מי יקל לכוון הלכה עפ"י פירושי מה שלא פירשו הראשונים כיון דעובדא כזה אין דרך שיצא ג"כ דם מן המכה אלא דרך הרחם הנדחק והוא למטה ויוצא דמו מפיו והרי שמו עליו מה לי הכא מה לי התם ע"כ, וכן הנודב"י מהדו"ק סי' נ"ח כ' דמה שדימו קצת האחרונים לומר שאם המקור כלו כמות שהוא ירד ממקומו למטה יותר לתוך הפרוזדר שוב כל דם שיוצא ממנו בעת שהוא למטה ממקומו לא יטמא משום נדה דאין דרך אשה לראות כך זה דבר שאין דעת סובלתו ודחה שיטה זו בשתי ידים, זולת הגאון פלתי בס' תפארת ישראל הורה בזה הלכה למעשה לטהרה והח"ס ז"ל בתשו' סי' קמ"ה קלסי' וכתב דכל מעיין בצדק מישרים ישפוט שבלתי ספק הר"ש עצמו לדבר זה נתכוין ואנהיר לעיינין להסביר שיטה זו עפ"י מש"כ הר"ן בחידושיו ר"פ הרואה כתם דקפריך הגמרא אשמואל דאמר בבשרה שתרגיש והא האי בבשרה מבעי"ל ולא בשפיר ולא בחתיכה ומשני תרתי ש"מ וקאמר הר"ן דשפיר וחתיכה נמי היי"ט משום דאינו הרגשת דם אלא הרגשת שפיר וחתיכה, ואסברה לה הח"ס דהתורה לא טומאה אלא דם שנתעורר לצאת בשעתו מעצמו, אי בזמנו הקביע לו או אפי' היכא שנתמהר התעוררת שבו לצאת מחמת דבר אחר שגרם לו להוציאו, אבל היכא שלא התעורר הדם לצאת מעצמו, אלא דבר אחר גרם להוציאו זה לא טומאתו התורה, וההד"נ היכא דהמקור נשתרבב בין רגלי' וע"י דחיקתו יוצא הדם אפי' אם תרגיש מ"מ אין זה מחמת התעורר טבע הדם אלא מחמת דחיקת הצדדין וזה לא טומאתו התורה, ולדבריו צ"ל הא דקיי"ל א"א לפתיה"ק בלא דם היינו נמי בכהי"ג דע"י שנפתח הקבר נעשה התעוררות בדם נדות לצאת מעצמו בטבעו דאל"כ נימא גם בזה דאין זה דם נדות שהתורה אסרתו, אע"כ דקים להו לחז"ל דבזה מתעורר הדם לצאת בטבעו, ונ"ל בס"ד להביא ראיה להח"ס ז"ל בזה מדברי הרא"ש ר"פ המפלת שהקשה אהא דאמר רבא התם א"א כפתיה"ק בלא דם והא רבא גופא קאמר גבי פלוגתא דר"א ורבנן ברואה דם בחתיכה, דכ"ע אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה והכח במקור ונקומו טמא קמפלגי, והא רבא ס"ל אי"א לפתה"ק בלא דם א"כ ת"ל דטמאה משום הכי ותי' הרא"ש דרבא לא בא אלא לאשמעינן דכו"ע ס"ל בבשרה ולא בשפופרת עיי"ש, ולכאו' דברי הרא"ש בזה תמוהין מאוד דהוצרך לדחוק כולי האי והו"מ לתרץ קושייא זו ברווחא דבאמת הקושי' מעיקרו לא קשיא מידי, דהא איהו גופי' ס"ל כשוטת הר"ש הנ"ל, וא"כ כי נמי אי"א לפתיה"ק בלא דם מ"מ קאמר רבא שפיר דאשה טהורה ברואה דם בחתיכה משום דאין דרכה לראות כך, ושוב ראיתי קושי' זו בתשו' אמרי אש סי' ס"ג והעלה דהרא"ש חש נמי לשיטת רש"י ותוס', והוא דוחק גדול בעיני, דבעיקר הדין הביא במסקנתו שיטת הר"ש הנ"ל ולא רפרף בדבריו כלל ובריש המפלת דלא קאי לענין הלכה אלא בשקלא וטרי' בפירוק קושי' עשה א"ע כאלו לא ידע שיטת הר"ש ולא הזכיר דלשיטה זו קושייתו לק"מ, מיהא לפי מה שהעלה הח"ס ז"ל א"ש דאף לשי' הר"ש לא מטהרינן אלא הדם שאינו יוצא מחמת התעוררות טבעו, אבל בפתיה"ק ע"כ צ"ל דע"י פתיה"ק נתעורר דם המקור לצאת בטבעו דאל"כ היכי משכחת לה הך דינא דא"א לפתיה"ק בלא דם א"כ האי דם דנפק ע"י פתיה"ק גם הר"ש מודה דטמא, ומיושב בזה נמי קושיית החו"ד בסי' קפ"ח ס"ק ד' שהקשה שם על הטו"ז אמאי לא הגיה הרמ"א ג"כ אהא דסיים בשו"ע דחתיכה גדולה טמאה משום דא"א לפתיה"ק בלא דם ולהרמ"א טהורה משום דאמרי' החתיכ' הוליכה הדם עמה, ולפימש"כ א"ש דודאי אם נפתח הקבר מודה הר"ש דטמאה אפי' אם החתיכה הוליכה הדם עמה כיון דע"כ צ"ל דבכל פתיה"ק אמרי' דא"א שלא נתעור' דם לצא' עי"ז עפ"י טבעו, ועיין שם עוד בחו"ד שהקשה אעיקר הדין שכתב המחבר דבחתיכה גדולה טמאה משום דא"א לפתיח"ק בלא דם, מה בכך, בשלמא בחתיכה יבשה שפיר אמרינן כיון דא"א לפיה"ק בלא דם מסתמא הי' דם לפנינו ונתנגב, משא"כ בכהי"ג כיון דאיתא דם לפנינו אלא דכיון שירד דרך הבקעים ולאו כאורחי' משו"ה מטהרי' לי' א"כ מהיכ"ת נימא לחוש לדם אחר, והוא קושיי' חמורה, ולהח"ס ז"ל א"ש דע"כ לא טיהר רחמנא דם החתיכה דלאו כאורחי' אלא משום דלא יצא מחמת התעוררת טבעו, אבל היכא דנפתח הקבר ע"כ צ"ל דעי"ז מתעורר דם הנדות לצאת דאל"כ לא משכחת הך דינא, וא"כ נהי נמי שירד דרך הבקעים שבחתיכה לא איכפת כן וא"ש בס"ד, והגם דהח"ס לא חידש סברתו כ"א עפ"י פי' הפלתי בעובדא דר"ש וכבר כתבנו דלהמחבר והרמ"א ע"כ ל"ס להו כפי' הפלתי מ"מ נימא מסייע לי' גם בזה להח"ס ז"ל שהעל' שם באותה תשובה דאף לשי' הב"י והרמ"א ושאר פוסקים דמעשה דר"ש הי' בתחיכות ממש, מ"מ איתא להך דינא, ולקמן נדבר מזה עוד בס"ד וא"כ שפיר נתיישב קושיית החו"ד על נכון בס"ד:

אלא דמ"מ הח"ס ז"ל חוכך בה להחמיר דמה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה שיטת הרמב"ם, דפסק להדיא בפ"ה מה' אי"ב הי"ג וי"ד דלא כהר"ש וס"ל דדם הבא עם החתיכה טמא א"כ ע"כ ס"ל אפי' מה שאין דרכה לראו' כך נמי טמאה, ולשיטתו נפל כל התירא הנ"ל בבירא, ונ"ל בס"ד דאי משום הא לא אירי' בשנשים לב להתיישב בדברי רבינו הגדול שם וז"ל בה' י"ג המפלת חתיכה אעפ"י שהוא אדומה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה ואפי' נתקרעה החתיכ' ונמצא מלא' דם הרי זה טהור' שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה, ובהשגות כתב הראב"ד הא דלא כהלכתא דהא קיימ"ל א"א לפתיה"ק בל"ד ושם בה' י"ד המפלת חתיכ' ודם אגור בתוכו טמא' וגם על זה כתב הראב"ד הא נמי דלא כהלכתא ע"כ וכתב ההמ"ג ע"ז לא ידענא מ"ק דהא לשי' הראב"ד כש"כ דטמא' דהא אפי' בלא דם כלל טמאה משום דא"א לפתיה"ק בלא דם, ונרא' כוונתו דאליבא דהלכתא אין צורך לדם אגור והי' לו לבאר עכ"ל ההמ"ג וצע"ג אם זה כוונת הראב"ד א"כ היינו הך דכבר השיג בהי"ג וא"כ למה לו לכפול דבריו מני' ובי', ע"כ נ"ל בס"ד לבאר דברי הרמב"ם והשגות דבר ברור על אופניו, דלכאור' קשיא לי קושי' עצומה על הרמב"ם בהי"ד דאם דם אגור בתוכו טמאה דהוא נסתר מהסוגיא דהא בהא דאמרינן הרואה דם בשפופרת טהורה דבבשרה ולא בשפיר ולא בשפופרת פריך בגמר' אינו והאמר ר"י בשם רשב"י דאם נמצא דם אגור בתוכו טמא' ומשני דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואין דרכה לראות דם בשפופרת א"כ מוכח דא"א לומר אם דם אגור בתוכו טמאה אלא אם נימא דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה וכיון דרבנן ס"ל אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה א"כ ממילא שמעי' דאפי' דם אגור בתוכו נמי טהורה כדמוכח מהסוגיא ואיך פסק הרמב"ם בהי"ד דבדם אגור טמאה, ונ"ל דזה באמת כוונת הראב"ד בהשגות שבהי"ד דכתב הא נמי דלא כהלכתא דלמאי דקיימ"ל דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה הו"ל למפסק אפי' דם אגור בתוכו טהורה כדמוכח מהגמרא, ואין להקשות הא מ"מ טמאה מיהת נשום דא"א לפתיה"ק בלא דם כמש"כ הראב"ד בעצמו בהי"ד וכדהקשה ההמ"ג, לזה י"ל דס"ל להראב"ד באמת כקושי' החו"ד בס"ק י' שהבאתי לעיל דלא שייך לטמאות' משום פתיה"ק אלא בחתיכה נגובה דאמרי' מסתמא הי' דם ונתנגב אבל היכא דבאמת איתא לדם אלא דאנן מטהרינן לי' מחמת שאין דרכה לראות כך מהיכ"ת לומר דע"י פתיה"ק הי' כאן עוד דם אחר, ולפי"ז א"ש דבהי"ג אמש"כ הרמב"ם דאם אין עמה דם טהורה שפיר השיג הראב"ד טמאה משום דא"א לפתיה"ק בלא דם, משא"כ בהי"ד דאית בה דם אגור אלא דאנן מטהרינן לרבנן משום דאין דרכה לראות כך שוב א"א לטמאות' משום דא"א לפתיה"ק בלא דם דמנ"ל לומר דאיכא עוד דם אחר, וא"ש דברי הראב"ד בהשגות, ומ"מ קושייתי על הרמב"ם קמה וג נצבה בפרט למש"כ שהראב"ד נתכוון לזה בהשגו' ונרא' לפענ"ד בס"ד דהרמב"ם מפרש הסוגיא דלא כפי' רש"י ותוס' אלא כמו שמצאתי להרמב"ן ז"ל בחידושי נדה, שהביא פי' רש"י ותוס' והק' על דבריהם ומתוך כך מפרש דה"פ מ"ס דאינהו רבנן ס"ל דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ולא טהרו כאן אלא משום דאין זה דם נדות אלא דם חתיכה, והיכא דהוי ודאי דם נדה כגון מצא בה דם אגור טמאה והיינו כר' יוחנן ומר דהוא ר"א ס"ל אין דרכה:

של אשה הלכך הו"ל כשפופרת ורחמנא אמר בבשרה והאי דמדקרא סברא דרבנן מקמי' דר"א א"ל משום דאמרינן לעיל דרכה של אשה כסברתייהו עכ"ל הרמב"ן ונראה לי ברור בס"ד דהרמב"ם נמי מפרש הסוגיא כפי' הרמב"ן ולק"מ קושייתי והשגות הראב"ד והשתא דאתית להכי שוב אין ראי' כלל דהרמב"ם ס"ל דלא כהר"ש ואפי' אין דרכה של אשה לראות כך טמאה דהא למאי דפרישית ע"כ טעמא דהרמב"ם דמטמא דם חתיכה משום דס"ל דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, אבל ודאי היכא דרואה באופן שאין דרכה לראות כך י"ל דלהרמב"ם נמי טהורה וא"כ אם נניח ליסוד מוסד פי' הפלתי בעובדא דר"ש עפ"י סברתו של הח"ס ז"ל אשכחנא היתר בזה אליבא דכל הפוסקים, אלא דעיקר חידושו של הח"ס ז"ל בזה צלע"ג מש"ס נדה דף ל"ו ע"ב דאמרי' המקשה בימי נדה כדה בימי זיבה טהורה דדרשי' דונה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ואמרי' התם דאין לך אונס גדול מזה, ומ"מ אמרי' ביוני נדה נדה, ודוחק לומר דקים להו לחז"ל דג בזה מתעורר הדם נדות לצאת בטבעו דמנ"ל הא מילתא דהא משמע דע"י קישוי הולד מדחה הדם ממקורה ומ"מ טמאה בימי נדה עיי"ש וצ"ע, והא דקאמר בחידושי הר"ן דמייתי הח"ס ז"ל סעד לדבריו לולא דב"ק הי' נ"ל כוונת הר"ן כפשוטו דכיון דרחמנא אמר עד שתרגיש בבשרה בעינן שיהא הדם גורם ההרגשה דהיינו פתיחות פי המקור או הזדעזעות איברי' משא"כ היכא דהדם יוצא ע"י שפיר או חתיכה א"כ הוא הגורם פתיח' פי המקור ולא מקרי הרגשת דם ושפופרת נמי דממעטינן נמי משום הכי הוא דהא ע"כ מיירי שהכניסה השפופרת לתוך פה המקור דאל"כ כיון דכבר נטמאת ביציאת הדם במפתח פי המקור מאי אהני לה השפופרת וע"כ כהנ"ל שתחבה השפופרת עד פי המקור, וא"כ הא נמי לאו הרגשת דם הוא אלא ע"י שפופרת נפתח המקור, והתורה הקפידה שתרגיש פתיחת המקור ע"י הדם משא"כ היכא דהרגישה פתהמ"ק ע"י הדם אלא שדבר אחר גרם להוציאו בזה לא מוכח כלל מדברי הר"ן שהתורה לא טומאתו וממילא אזדה לה נמי הא דכתב הח"ס ז"ל דמסברא נשמע דגם לשי' הב"י והרמ"א ושאר קדמונים דמעשה דר"ש הי' בחתיכות ממש מ"מ זיל בתר טעמא שטיהר משום דאין דרכה לראות כך א"כ הה"ד בעקירת המקור ויוצא חוץ למקומו נמי, ולפימש"כ הפי' בדברי החידושי הר"ן אין הנושאים שוים, ורחוקים זה מזה הרחק מאוד דודאי היכא דהדם בא עם החתיכה י"ל אין זה הרגשת דם אלא הרגשת חתיכה משא"כ היכא דהדם יוצא מהמקור כאורחו אלא שהמקור הוא שלא במקומו אז אין כנו, ונראה דזה בעצמו הוא כוונת הנודב"י במהדו"ק סי' נ"ח שדחה שי' הפלתי הנ"ל בשתי ידים וכ' דאין הדעת סובלת לומר שאם המקור כלו כמות שהוא יורד ממקומו למטה תוך הפרוזדר שוב כל דם שיוציא ממנו לא יטמא משום כדה, מה כי אם המקור הוא למעלה או למטה לעולם הוא דם נדה, וכתב עלה הח"ס ז"ל דלא ידע מה קשיא לי', וברור דכוונת הנודב"י כנ"ל דהיכא נלמוד דין זה ממאי דאמרו רבנן אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה התם הדם בא מן המקור דלאו כאורחי' אבל היכא דהדם בא מן המקור וכי אורחי' והמקור הוא שלא במקומו מנ"ל דמטהרי רבנן גם מה דמשמע מהח"ס ז"ל דהטו"ז בס"ק ה' נמי מפרש עובדא דר"ש כעין שכ' הפלתי מצאתי בתשו' עטרת חכמים להגאון מהרב"פ בחיור"ד סי' י"ח שם דכוונת הטו"ז לאו הכי הוא והרוצה לטהר פ"פ אין לו לעשות יסוד מדברי הטו"ז אלא מדברי הפלתי והמעי"צ, ואגב אמינא בהא דפליגו הטו"ז והב"ח שם דלהב"ח צריכה שתבדוק עצמה בשעה שנופל המקור לביה"ח ואם יש עמה דם טמאה רק מה שתראה אח"כ טהורה, והטו"ז חולק ע"ז ולפענ"ד ראי' ברורה מהגמרא לשי' הב"ח דהא אמרי' בגמרא כתנאי המפלת חתיכ' אעפ"י שמליאה דם אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה שר"א אומר בשפיר ולא בשפופרת ולא בחתיכה וחכ"א אין זה דם נדות, ואמר רבא כו"ע אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה והשתא כיון דס"ל לכו"ע אין דרכה לראות בחתיכ' אם יש עמה דם אמאי טמאה, אלא ע"כ דס"ל להב"ח דבשעה שנופל החתיכה או המקור האי דם דמייתא עמה ודאי טמאה, ולהטו"ז צע"ג ומזה גופא תשובה לפי' הפלתי והמעי"צ הנ"ל בדברי הר"ש דלפירושם ודאי לשי' הר"ש אפי' אם הדם טוח רק עפ"י החתיכה באופן שאין לו שייכות עם החתיכה נמי טהורה הואיל ואין דרכה לראו' כך וזה מבואר בהדיא בתשו' ח"ס הנ"ל א"כ אם יש עמה דם אמאי טמאה לאוקימתא דרבא הא אין דרכה לראות כך לכו"ע דהא ודאי אפי' לרבא דבמקור מקומו טמא קמיפלגי, מ"מ הא דקאמר ר"א אם יש עמה דם טמאה ע"כ אאשה קאי עיי"ש, ואיס"ד כהפלתי אם יש עמה דם אמאי טמאה הא אין דרכה לראות כך, אע"כ דל"ש לומר כן אלא בדם היוצא מהמקור דלאו כי אורחי' אבל לא היכא דנפק כאורחי', וא"כ מוכח דלא כדבריהם ובלא"ה אפי' אם נניח ליסוד מוסד מש"כ הח"ס ז"ל להסביר דברי הר"ש עפ"י פי' הפלתי והמעי"צ בדבריו, היינו אי הוי קים לן ודאי דע"י דחיקת הצדדין הדם שבמקור נדחק לחוץ שלא מחמת התעורר טבעו הוי א"ש אבל מנאן לימא לן דהכי הוא, דחזינא לנודב"י במהד"ת סי' קי"ד דבעי למימר דכשהמקור שף ונדוכתי' וירד למטה ושם הוא במקום צר בין הירכיים עי"ז מתחמם וגם תנועת ההילוך מחוממו, ועי"ז נתעורר טבע הדם שבו לצאת ממקורו ובא לצדד מחמ' זה דבזקנ' שאירע לה מקר' הנ"ל אחרי חדל לה להיות אורח כנשים יש להחמיר טפי ואם נימא דהכי הוא אזי לא יושיענו סברת הח"ס ז"ל לכחא דהתירא:

וראיתי למרן בתשו' דברי חיים להגאוה"ק מצאנז זי"ע ח"ש סי' ס"ג שיצא לידון בדבר החדש להמציא טעמא דהתירא בנידון פ"פ יעיי"ש שהאריך, ותורף דבריו דדוקא היכא שאין המקור כלו שלא במקומו רק קצת ממנו נפל לביה"ח והשאר נשאר במקומו כל כהי"ג תליא בשיטות הנ"ל אם הפי' בגמרא הוא כרש"י ותוס' או כהר"ש וגם עובדא דר"ש גופא באיזה אופן מיירי, אבל היכא דהמקור כלו נשתרבב למטה באופן שלא נשאר אפי' מקצתו למעלה, בזה לכו"ע טהורה, וטעמא משום כיון דממעטינן מבשרה ולא בשפופרת והאי בבשרה דמיירי בי' קרא היינו ביה"ח הנקרא פרוזדר, דעלה קאמרי' כל הנשים מטמאין בביה"ח ואמרי' נמי שתטמא' מבפנים כבחוץ היינו משנכנס לפרוזדר אפי' לא נפק לחוץ וכיון דאמר רחמנא בבשרה בעינך שיהא הדם נוגע דוקא בהאי בשר דמיירי בי' קרא דהיי' בפרוזדר משא"כ היכא דהמקור נשתרבב כולו למטה באופן שהדם דנפק לא נגע כלל בפרוזדר בודאי ט טהורה דכי היכי דממעטינן שפופרת ה"נ ממעטי' ממילא היכא דהמקור נשתרבב למטה ונהיי"ט גופא ונראה דתלי' בפלוגתת האחרונים בעיקר ההרגשה האמורה בתורה באיזה ענין קאמר דלשיטת הנוב"י דהרגש' היינו זיבת דבר לח ועלה קאי עד שתרגיש בבשרה א"כ ע"כ הך בבשרה אפרוזדר קאי א"כ שפיר מצינו למימר דבעינן שיהא הדם נוגע דוקא באותו בשר דהיינו פרוזדר משא"כ לשיטת רוב הפוסקים דהרגשה האמורה בתורה היינו פתיחת פי המקור אז בבשרה אפי המקור קאי א"כ אין נפק"מ כלל אם הדם נוגע בבשר הפרוזדר אלא כל שיוצא דרך פי המקור טמא דהא היינו בבשר' דכתב רחמנא, ושוב אין חילוק אם המקור הוא למעלה או נשתרבוב למטה, ובזה צע"ג להבין דב"ק דהא ודאי פתיחת פי המקור הוא לכו"ע הרגשה דאוריי' ול"פ אלא אם גם זיבת דבר לח הוי בכלל הרגשה וא"כ עכ"פ האי בשרה דקרא אפי המקור נמי קאי, וממילא כל שיצא דרך פי המקור שפיר קרינן בי' בבשרה לכו"ע וצע"ג, ובתשו' עטרת חלונים סי' י"ח הביא ג"כ דברי הפלתי והמעי"צ בביאור מעשה דהר"ש ואחר שהאריך להשיג על תשו' שבו"י סי' ל"ז סוף דבר העלה דקשה לסמוך ע"ז בחומר איסור נדה דמי יקל ראשו לכוין הלכה עפ"י פירושו שלא נזכר בדברי הקדמונים, ושוב המציא הגאון פשר דבר עפ"י הקדמה מחכמי הניתוח שיש ב' מיני פארפאלל כשהמקור עם פיו משתרבב לתוך הפרוזדר אם אינו נשתרבב הרבה נקרא בלשון הרופאים אונפאלכנקאונמען, וכשמנשך הרבה למטה עד בית הבושת נקרא פאללקאונמען, ועוד יש מין פארפאלל שהרופאים קורין אומווענדינג והיינו שמתהפך המקור כהיפוך כיס שמתהפך ונופל לחוץ דרך פיו לפרוזדר באופן שפנימיות עורו של המקור הוא בחוץ וחיצוניותו בפנים ועד"ז שב עליונו של המקור למטה ותחתיתו למעל' ופי המקור במקומו כאשר הוא תמיד, ועפי"ז ממציא פשר דבר דכשנופל למטה באופן שהדם יוצא מתוך פה המקור אין להתיר דמחשב ג"כ דרך ראיי' כיון דעכ"פ בא דרך פי המקור לא איכפת לן אם המקור נשתרבב למטה, אבל בפ"פ שנתהפך באופן ש יו נשאר למעלה וגוף המקור למטה בכהי"ג אם מחשבין שיציאת הדם הוא מחלק המקור שבפרוזדר כיון שבא שלא דרך פה הוי שלא כדרך ראיי', דסתם ראיי' הוא דרך פי המקור ולא שיצא לחוץ שלא דרך הפה, ולכך טיהר הר"ש, ומה דלא חיישינן שמא יוצא דם גם ממקצת המקור שנשאר למעלה בתוך הגוף דרך הפה שנשאר במקומו דזה הוי דרך ראיי' ממש צריכין לסברת הרמ"א דתולין יותר שהדם הנוזל הוא רק מדופני המקור שבתוך הפרוזדר כמו שתולין במכה כי באוונווענדינו מצוי שיהא גזילות הדם אף שלא בזמנו מדופני המקור התלויים מחמת חולשת אותו חלק הנדח' ואף שדם הבא ממקור מצד חלישת המקור דם נדה הוא, מ"מ שא"ה דאינו בא דרך ראיי' וסרה בזה כמה קושיית כי צריכין להיתר זה ועמו של הר"ש דהוי שלא כדרך ראיי' וגם טעמו של הרמ"א דתולין במכה, ומיושב קושי' הטו"ז בס"ק ה' יעיי"ש, ועד"ז יתיישב לן כוונת תשו' דברי חיים הנ"ל דאפשר דאיהו נמי בפ"פ כזה מיירי דנתהפך ככיתינא, דנהי דבבשרה אפי המקור קאי מ"מ כיון דבאוונווענדינהג עור הדק הנקרא שליימהויט המכסה פנימיות המקור נשתרבב ויוצא ופי המקור נשאר למעלה במקומו נמצא דפי המקור נתכסה באותו עור הדק ושוב עשה דם יוצא דרך פי המקור אינו נוגע בבשרה דאמר קרא דעור המכסה מפסיק בינו לבינו ושפיר קאמר הד"ח דבאופן זה לכו"ע טהורה ונפק"מ בזה בין העט"ח והד"ח דלהעט"ח דצריכין בזה לטעמא דתולין במכה א"א לתלות אלא שלא בשעת וסתה, דבשעת וסתה אין תולין במכה ואמרי' מסתמא בא דרך פי המקור שנשאר למעלה, משא"כ להדב"ח אפי' אם נדע בבירור שבא דרך פי המקור, מ"מ טהורה, דהא לא נגע בבשרה דכתב קרא, ועכ"פ לדברי הגאונים האדירים האלו א"א להתיר פא"פ כ"א אם יתברר מקודם עפ"י רופא אומן ונאמן באיזה אופן הוא ומקרה שלה, וכן סיים בס' עט"ח וכתב אבל לא לבי הלך לחוות דעי כהת ירא בפא"פ על אופנים הנ"ל ע"כ לא אאריך עוד, יבא בעל נפש ויורה הטוב בעיניו ומימי לא הוריתי היתר רק שני שכורה בזקנות שהי' הפ"פ שלהם רק בבשר פרוזדר כאשר נתברר כי כן מפי עדות רופא ראל שהי' מוחזק אצלי לנאמן ובקי יעיי"ש:

ולדידי קשיא עוד אחרי כל הטעמים והסברו' שם בזה, תינח אם באנו לדין עלי' אם טמאת מדאוריי' אבל כונה יגרע ונד דחזיא שלא בהרגש' דטמא עכ"פ מדרבנן בשלמא להמפורשים עובדא דר"ש בחתיכות בשר ממש א"ש דהא תלינן דהדם יוצא לחוץ מתוך החתיכות והו"ל כדם מחמת מכה כמש"כ הרמ"א אבל אם ידעינן דהדם בא מגופה אלא משום דלא יצא מחמת התעוררות טבעו, כמש"כ הח"ס ז"ל, א"כ כמש"כ הדברי חיים דבעינן בבשרה עכ"פ לא גרע מדם שלא בהרגשה ונטמאנ' מיהא מדרבנן גדולה מזו כתב הרא"ש בפ' תינוקות סי' ג' בשם הראב"ד דאפי' ידוע שבא מן הצדדין הרי גזרו בנות ישראל שכל רואה טיפת דם כחרדל יושבת עליו ז' נקיים, והרא"ש לא פליג עליו אלא משום דבדם שידוע שבא מן הצדדין לא גזרו עליו אבל היכא דידוע שבא מן המקור אלא שבא מיד הנ"ל למה יגרע מדם שלא בהרגש' וזה צע"ג, ואין לומר משום דעפ"י רוב יש בכהי"ג חשש עיגון ולא גזרו, דלא אשכחן הכי לענין כתמים דאשה שאינה יכול' לטהר עצמה מכתמי' פשיטא דאין מקום להקל על זה משום עיגון וכ"ז צע"ג, ואין לומר כיון דעכ"פ הוצרכו לגזור כתמים שוב לא חילקו משום לא פלוג משא"כ בכהי"ג עפ"י רוב כל היכא דאיתא מקרה כזה אית בי' חשש עיגון זה אינו דהא איכא רואה דם בשפופרת ורואה דם בשפיר ובחתיכה דבגור' דבכלהו משום שאין דרכה לראות כן מטהרינן לה וצריך עיון:

ומ"מ מיהת בנו"ד באשה זקנ' שכבר חדל לה אורח רבו המקילין, והנוב"י במהדו"ת סי' נ"ח שהחמיר בנדון כזה, מ"מ במדו"ת סי' קי"ד הקיל באשה זקנה שפסק לה אורח, הן אמת שמש"כ הנוב"י שם טעמא להתירא משום ס"ס ספק מצדדי הפרוזדר והאשה והדם טהורין ואת"ל מן המקור שמא מן החיצוניות המקור והדם טמא והאשה טהורה ס"ס זה צלע"ג דס"ס זה יסודו עפ"י שכ' דיש לנו לתלות דמחמת דוחק והמקור בצדדין נתחדש איזה פצע וחבורה עיי"ש ולפענ"ד תמו' מאוד הא איכא כאן ס"ס להחמיר שמא אין כאן פצע וחבירה כלל וכלל, ואת"ל דיש כאן פצע מ"מ הא אפשר דהאי דם נדות הוא, ואף שכבר פסק לה האורח מ"מ כתב שם הנודב"י דאפשר ע"י שנדחק המקור בין הירכיי' תנועת ההילוך מחממין אותו וחזר לטבעו, וא"כ איכא לס"ס לאיסורא, ושוב עיינתי דשפיר קאמ' הנודב"י דלחומרא ס"ס אין כאן, כיון דכבר חדל לק האורח, א"כ האי דם ע"כ או מחמת שנתהו' פצע וחבור' במקור או בפרוזדר או מחמת שע"י חימום ההילוך חזר לה טבע, וכיון דאמרת שמא אין כאן מכה כלל ע"כ צ"ל האי דם אתי' מן המקור, מחמת שחזר טבעו ע"י חימום שוב ל"ש לומר ואת"ל דיש כאן פצע שמא האי דם מחמת מקור שחזר לטבעו הוא דאתי דהא היינו ספק הראשון, וא"כ שפיר קאמר הנודב"י דלקולא יש כאן ס"ס ולא לחומרא, ותו דעכ"פ פוסקים המקילין בזה חזו מיהת לאצטרופי לספיקא, והוי ס"ס בצירוף סברת הנודב"י שמא נתחדש עי"ז איזה פצע בצדדין, גם בתשו' עט"ח שהחמיר בשאל' הנ"ל מ"מ באשה זקנה, נטה שלא להחמיר וכ"כ בסדרי טהר' הקיל בזקנה, וכדאי הן הני אריותא לסמוך עליהם, מ"מ כיון דבכל הני עובדא דהובאו בדברי רבותינו בעלי תשובות הנ"ל הי' מקום עיגון דלא הי' אפשר לה לספור ז' נקיים משו"ה הוצרכו לכנוס בפירצה דחוק' להתיר', ובנו"ד כפי מה שנ"ל מכותלי מכתב הד"ג נ"י, במה שכתב שהיא עני' וקשה לה לשלם בכל פעם מחיר המקו', משמע דאי הוי בעי הו"מ לספור ז' נקיים, ואין כאן אלא דררא דממונא בלבד, אי משום הא מה לנו להכניס עצמינו בסבך הזה שנתלבנטו בו כל רבותינו בעלי תשובות עד שמצאו לה תקנתא, מיהא אם הוא בענין דאיכא חשש עיגון כהנ"ל אזי מטינא שיבא מכשורא, והשי"ת אשר לכבודו הכל ברא יזכנו להורות כהלכה וכתורה, ויצילנו מכל מכשול ועבירה:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה