ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן קנו
בדיני קביעת וסתות:
א) בשו"ע סי' קפ"ט ס"ז כיצד קובעת בימי חודש בדילוג כגון שראתה בט"ו בניסן וט"ז באייר וי"ז בסיון לא קבעה וסת עד שתראה בי"ח בתמוז שאין ראיה ראשונה מצטרפת כיון שאין ההפלגות שוות מיהא אם היה לה וסת קודם שהתחילה ואח"כ שינתה וראתה בדילוג ג' פעמים קבעה וסת בדילוג שאף הראשונה בדילוג ראתה שדילגה מוסת הקבוע לה, וכו' עיין טו"ז סק"ח וש"ך ס"ק י"ח דלדעתם דאף בדילגה מוסת הקבוע בעינן דוקא שיהי' הדילוג שוה, כגון שהיה לה וסת קבוע בט"ו ודילגה לט"ז, ובאמת אין כאן שום רבותא, דהא יש כאן ד' ראיות, וגם אפי' באין לה וסת קבוע הדין כן כיון שראתה ד' פעמים בדילוג וכ"ש אם דילגה מוסת קבוע שלה בהפלגות שוות, ומה"ט ס"ל להדרישה דבדילגה מוסת קבוע סגי בג' דילוגין אפי' אם הדילוג הראשון אינו שוה בהפלגה לדילוגין האחרים אבל בש"ך ס"ק הנ"ל כתב דבדילגה מוסת קבוע נמי בעי' דוקא שיהי' הדילוג שוה, והרבותא היא דאפי' בהי' לה וסת מקודם סגי בג' ראיות אח"כ לאפוקי הסברה האחרונה דס"ל כרב דקבעה וסת בג' ראיות ולרב אם הי' לה וסת מקודם לא סגי בב' ראיות אח"כ וכדאיתא בש"ס להדיא אמר לך רב למודה שאני ע"ש בפירש"י, וא"כ לא תימא כי היכא דלרב גרע אם הי' לה וסת דלא מצטרפי' ראיית הוסת דתהוי ג' ראיות הה"ד לשמואל לא תצטרף דתהוי ד' ראיות ונימא דשדינן ראיית וסת שלה עם ראיות שעברו עליה דליתא כדאי' בש"ס בברייתא שם דלשמואל מצטרף ראיית וסתה דתהוי ד' ראיות, עכ"ד הש"ך, ולענ"ד דברי רבינו הש"ך תמוהים בזה, בשלמא אי הוי אמרי' דבעי' לשמואל ד' ראיות מצד עצמן שפיר הוי ס"ד למימר כי היכא דלרב לא תצטרף ראי' ראשונה למהוי ג' ראיות הה"ד לשמואל לא תצטרף למהוי ד' ראיות, אבל באמת רב ושמואל לא פליגו בזה דהא לכו"ע בג' ראיות קבעה לה וסת וכדאמרי' בש"ס כו"ע ס"ל כרשב"ג אלא דלרב ראיה ראשונה מצטרפת אע"ג דאין שם דילוג עליה ולשמואל לא מצטרפת אלא א"כ שם דילוג עליה, והשתא נהי נמי דלרב בוסת קבוע אין ראיה ראשונה מצטרפת היינו משום דבזמן וסת ראתה, וגם אין עליה שם דילוג מהיכ"ת תצטרף לג' ראיות לקבוע לה בזה וסת הדילוג אבל לשמואל לענין אם דילגה מוסת קבוע שלה כגון שהיתה למודה לראות בט"ו וראתה בט"ז וכו' נהי דיום ט"ו שדינן לה אראיותיה שלפניה מהיכ"ת הוי ס"ד דלא חשבינן יום ט"ז לג' ראיות שלאחריה דחזי' בדילוג שוות, דהא עכ"פ בט"ז לא היתה למודה לראות ואין כאן שום רבותא אליבא דשמואל, ודבר זה פשוט וברור, ולענ"ד נראה ראי' לזה מן הש"ס דף ס"ד, דפריך הש"ס לרב מהא דתניא היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר ושינתה ליום ט"ז וכו' שינתה ליום י"ח הותרה כולן ואינה אסורה אלא מיום י"ח ואילך קשיא לרב אמר לך רב למודה שאני, ודקארי לה מאי קארי לה למודה איצטריכא ליה מ"ד כיון דלמודה ועקרתי' בתרי זימני עקרה ליה קמ"ל, והשתא איס"ד דלשמואל דבעינן ג' דילוגין נמי איכא רבותא אם דילגה בפעם ראשון מוסת הקבוע א"כ מאי פריך דקארי לה מאי קארי לה, ומאי דוחקא נמי לשנוי' למודה איצטריך לי' דסד"א דוסת קבוע נעקר בב' פעמים דזהו משנה מפורשת דאין הוסת נעקר אלא בג"פ עדיפא מינה הו"ל לשנוי דהא המקשן הוי ס"ל דהברייתא כשמואל ס"ל דבעי ג' דילוגין א"כ שפיר נקט למודה לרבותא דאפי' היה לה וסת קבוע בט"ו ודילגה על ט"ז דהו"א דאין ט"ז מן המנין קמ"ל לרבותא דאפי' היתה למודה לראות בט"ו נמי מצטרף ראי' ט"ז לדילוגין שאח"כ, אע"כ דכל כהי"ג אין שום רבותא דמהיכ"ת לא כיון דסוף כל סוף בדילוג השוה ראתה כן מיהא יש ליישב קצת דשפיר פריך דאיס"ד דהמקשן הוי עלה על דעתו די"ל רבותא הנ"ל אליבא דשמואל, א"כ לא הוי מצי להקשות על רב דהא י"ל רב ס"ל לקושטא דמילתא בך וכמו שמתרץ הש"ס באמת אליבא דרב, א"ו דהמקשן לא הוי ס"ד בחלק בזה כלל בין אם דילגה מוסת קבוע לאינה קבוע ושפיר פריך דקארי לה מאי קארי לה, ובזה ניחא בס"ד מאי דאיכא למידק, בהאי שמעתא, דפריך דקארי לי' מאי קארי לי' והיינו כדפירש"י שם והאיך מצי להקשות מלמודה, הא פשיטא די"ל למודה שאני, א"כ מאי משני למודה איצטריכא לי, מ"ד כיון דלמודה ועקרתי' בתרי זימני עקרה ליה קמ"ל, ולכאורה יש להפליא בזה דנהי דהוה מצי למימר דלמודה איצטרכא ליה מ"מ לא משני מידי אקושייתו דקארי בי' מאי קארי כיון דעכ"פ איכא למימר נמי דלמודה שאני ומחמת הסברה של המתרץ א"כ מאי עלתה על דעתו להקשות, ומאי משני על קושייתו דקארי לי' מאי קארי לי', אולם לפי הנ"ל ניחא, דודאי האי סברת המתרצן לאו סברא פשוטה היא כולי האי עד שיש להקשות מזה דקארי לי' מאי קארי לי', אלא דהש"ס הכי פריך כיון דבלא"ה קשיא גם לשמואל מ"ש דנקט למודה וע"כ צריך לומר דהוי ס"ל לרבותא דאפילו בלמודה לראות בט"ו דלא תימא שדינן ראיה ראשונה בתר וסת הקבוע ולא תצטרף לד' ראיות וכמש"כ הש"ך משו"ה נקט למודה לרבותא וכיון דע"כ צ"ל דהי' עולה על דעתו לחלק בכך מיהת לרבותא דנקט למודה א"כ דקארי לה מאי קארי לה להקשות לרב הא לרב יש לומר דס"ל כן בקושטא דמילתא, ועל זה משני הש"ס שפיר למודה איצטריכא לי' וא"כ שפיר י"ל דהמקשן לא עלה על דעתו כלל לחלק בין אם דילגה מוסת קבוע לאינו קבוע והא דנקט היתה למודה משום רבותא אחרינא נקטי' ושפיר פריך על רב, כן נראה לענ"ד נכון מאוד בפירוש הסוגיא וא"כ אדרבא מזה סייעתא נמי איכא לסברת הש"ך, אבל מצד עצמו הדבר רחוק מן הסברא שיהי' בזה איזה רבותא אליבא דשמואל, וצ"ע:
והנה כ"כ הש"ך דמהטור נמי משמע כשיטת הדרישה הנ"ל וכן נראה לענ"ד מוכח מלשון השו"ע דהא כתב דלא קבעה וסת עד שתראה בי"ח בתמוז כיון שאין ההפלגות שוות, ועל זה קתני מיהא אם היה לה וסת קודם שהתחילה לדלג ואח"כ שינתה וראתה בדילוג ג"פ קבעה וסת בדילוג לפי שאף הראשונה בדילוג ראתה משמע דקאי על מש"כ ברישא כיון שאין ההפלגות שוות, ומיהא אם היה לה וסת מקודם לא בעי' שיהיה ההפלגות שוות, אלא דלענ"ד נראה ראי' ברורה מהש"ס לשיטת הש"ך והטו"ז הנ"ל דגם בדילגה מוסת קבוע בעינן דוקא בהפלגה שוה דהא פרכינן בגמרא לשמואל מברייתא ראתה יום כ"א בחודש זה יום כ"ב לחודש זה יום כ"ג בחודש זה קבעה לה וסת תיובתא דשמואל, ומשני א"ל שמואל הב"ע כגון דרגילה למיחזי ביום עשרים ושינתה ליום עשרים ואחד דוקא נמי דשבקינן ליום עשרים ונקט יום עשרים ואחד ש"מ פיר"שי דהל"ל ביום עשרים לחודש זה ויום א' ועשרים לחודש זה וכו' שכן דרך התנאים לשנות כלל ולשון קצרה, והשתא מוכח מהאי דיקא מני דמיירי ברגילה למיחזי ביום כ' ושינתה ליום כ"א, ואיס"ד כשיטת הדרישה הנ"ל, הו"ל למינקט רבותא טפי דאפי' רגילה למיחזי בט"ו ושינתה ליום כ' נמי אע"כ דסל כהי"ג שאין ההפלגות שוות באמת לא מצטרף ראיי' קמייתא:
וכשיטת הש"ך והטו"ז כן נראה לענ"ד ראי' נכונה ודו"ק:
ב) נסתפקתי היכא דהוה לה וסת קבוע ליום ט"ז לחודש, ושוב שינתה לט"ו, וחזרה וראתה בט"ז לחודש זה, וי"ז לחודש זה וי"ח לחודש זה באופן דראוי להוי וסת הדילוג, מי מצטרף יום ט"ז למקבע לה וסת הדילוג או לא, מי אמרינן דעכ"פ השתא קבעה לה וסת ג' פעמים לדילוגים שוים או דילמא כיון דיום ט"ז היה לה וסת קבוע שאינו נעקר אלא בג"פ א"כ שדינן האי ט"ז לוסת הקבוע לה מקודם, ולא מצטרף להיות לה וסת חדש לדילוגים כי היכא דאמרינן אליבא דרב למודה שאני, דהיינו בהיתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושינתה ליום ט"ז וכו', ופירש"י כיון דוסתה קבוע ליום ט"ו שדינן ראייה של ט"ו עם ראיות שעברו עליה, שהרי בזמנה ראתה והיכא הוי מצינו לממני' עם הני דדילוג, ה"כ בכהי"ג או דילמא דלא אמרינן כן אלא היכא דעדיין לא שינתה מוסת הקבוע אפי' פ"א, משא"כ בכהי"ג כיון דעכ"פ כבר שינתה פ"א מוסתה הקבוע אע"ג דלא נעקר אלא בג"פ מ"מ מהני שפיר לאצטרופי למקבע לה וסת בדילוגי' שוים, ולכאורה איכא למידק ממשמעות לשון רש"י בשמעתין דף ס"ד בד"ה למודה שאני, דפירש"י כי אמינא אנא היכא דראיית ט"ו היתה תחילת ראייתה או שלא היה לה וסת קודם לכן או שהיה לה וסת ליום עשרים, עכ"ל, ומדנקט ליום עשרים ולא נקט יום ט"ו או ט"ז ש"מ דבהסק אפי' שינתה ליום ט"ו ושוב דילגה ליום שני לא מצטרף יום ט"ז לקביעות וסת בדילוג ושדינן לה לוסת עם ראיותיה שעברו לה מוסת הקבוע לה מעיקרא ומסברא י"ל דעיקר הא דאמרינן למודה שאני ושדינן לי' עם ראיותיה שעברו היינו משום דכיון דחזקה אורח בזמנו בא מסתברא דראיה זו היתה מחמת חזקה הראשונה והיינו היכא דעדיין לא אתרע החזקה זו אבל כיון שכבר שינתה אפי' פ"א ועכ"פ איתרע הך חזקה שוב אמרי' דמצטרפת עם ראיותיה החדשות למקבע לה וסת הדילוג, ואם אמת נכון הדבר יש ליישב הא דכתב המחבר בסעי' ז' מיהא אם היה לה וסת קודם שהתחילה ואח"כ שינתה וראתה בדילוג ג' פעמים קבעה וסת בדילוג, ולפימש"כ הש"ך והטו"ז דדוקא בדילוגים שוים הדין כן ודלא כהדרישה, א"כ קשה מאי רבותי' דמצטרפינן לשמואל למהוי ד' ראיות, ומש"כ הש"ך והטו"ז דהו"א כי היכא דאמרי' כרב למודה שאני ה"נ לשמואל לא תצטרף למהוי ד' ראיות כ"כ לעיל דהוא דבר תמוה, ולהנ"ל י"ל דהרבותא הוא באופן הנ"ל כגון שהיה לה וסת קבוע לט"ז ושוב שינתה לט"ו ודילגה ליום כ"ז, וי"ז וכי"ח, דבכהי"ג לא שדינן הך ט"ז לראיות וסת קבוע שעברו אלא למקבע לה וסת מחדש לדילוגים כן נלענ"ד בס"ד ודו"ק: ג) בשו"ע סעי' ג' אם קבעה וסת לשעות ולא לימים אינה חוששת אלא שעתה בלבד והוסת הזה נעקר בפ"א, ואפי' בלא בדיקה, עכ"ל, דין זה מקורו מדברי הראב"ד בס' בעה"נ והובא בב"י, והכוונה כמו שביאר החוו"ד כגון שראתה כמה פעמים בימים שאינם שוין כגון א' בניסן וד' אייר וח' סיון דהדין שחוששת לאחרון שבהם דהיינו לה' תמוז עונה שכיונה כמו שחוששת לוסת שאינו קבוע, וע"ז כתב המחבר דאם בכל פעם שראתה בימים אלו ראתה תמיד בשעה אחת כגון בשעה ו' מהיום דאז אינה חוששת בח' תמוז רק בשעה ו' ולא בעונה שלמה דאתי' קביעותי' דשעה ועקרה ליה ליום שאינו קבוע עיי"ש, ובזה שוב לא תיקשי קושיית הפלתי שהובא במהש"ק, מנלן דנעקר אפי' בלא בדיקה דזה אינו מוכח מראיית הראב"ד מהאי עובדא דכל אימת דסלקא מטבילת מצוה עיי"ש שהצ"ע, ולהנ"ל לק"מ דראי' הראב"ד משם דלא נצרכא אלא ללמוד מזה דאתי' קביעותא דשעתה ועקרה ליה ליום שאינו קבוע וממילא נלמוד מסברא דנעקר בלא בדיקה, דה"נ הו"ל כמו וסת שאינו קבוע דנהי דהשעה קבוע דביום שתראה לא תראה אלא בשעה זו מ"מ כיון דהיום אינו קבוע שתראה בשעה זו ביום זה דוקא הו"ל כשאר וסת שאינו קבוע עיי' בחוו"ד זה ברור, אמנם הטו"ז בס"ק ד' כתב כגון אחר טבילתה או שאר דברים כיוצא בזה כגון שרגילה לראות מחמת אותו זמן, והוא תמוה מאוד כמו שהקשה בס"ט ע"ש, א"כ היינו קביעת וסת ע"י מעשה ופשיטא דקודם המעשה אין צריך לחוש ובאמת גם על ראיית הראב"ד תמהו בזה מאי ראי' מייתי מהך דשמא דימת עירך נגעה בך לכי והבעלי כ"ג הנהר דמשם אין ראי' לדינו של הראב"ד כיון דקביעותא הוי ע"י מעשה, ועיי' במקמ"ח הנדפס על גליון יור"ד ולענ"ד נראה בס"ד דראיי' הראב"ד נכונה, לא מבעי' לשיטת רש"י והטור דוסת שע"י אונס נמי נקבע בג"פ אפי' בלא ימים ועיין לקמן בב"ח שהעלה דגם הרא"ש ס"ל כן, א"כ כיון דהאי איתתא חזיא כבר כמה פעמים בשעה דסלקא מטבילת מצוה, א"כ כי נמי דימת עירה עלתה בה מ"מ מיתסרי מיהת דילמא מחמת שהוא וסת קבוע שקבעתה ע"י טבילה, אלא ודאי דלא אתי וסת דדימת עירה שהוא ספק ומוציא מידי ודאי שהיא שעה קבוע שקבעתה ע"י טבילה, אלא אפי' נימא כשיטת הפוסקים דוסת הקפיצה אינו נקבע אלא בימים ידועים, מ"מ י"ל דה"נ ליל טבילתה הי' נקבע לימים ידועים דהכי אורחא דמילתא, ומ"מ התירה אחר טבילתה ולא חשש שמא היום גורם אפי' בלא שעה קבוע חנ"ב שלאחר טבילה אע"כ דלא אתי ספיקא דיומא ומפקי לה מידי ודאי של השעה, וכיון דחלף שכתי' מותרת, ודו"ק היטב ועיין בביאור הגר"א:
ד) סעיף כ"ד וכולן אין חוששת להם אלא לשעתא וכו' בד"א בזמן שכל הראייה מובלעת בתוך הוסת אבל אם נמשכת גם אחר הוסת אסורה מתחילת הוסת עד סוף עונה אחת וכ' שם הש"ך ס"ק מ"א נראה כש"כ אם מתחלת גם קודם הוסת דצריכה לפרוש כל אותה עונה שלפני הוסת וכל הוסת עיי"ש ורבים ראו כן תמהו ממנפ"ש במאי איירא אי בוסת הגוף הבא לזמן ידוע הלא מדכתב המחבר בסעי' שאח"כ אם אחד מאלו באו לזמן ידוע משמע הא בסעי' זה מיירי שאינו בא לזמן ידוע ותו דא"כ פשיטא דצריכה לפרוש כל העונה של הוסת הן מקודם הן שלא"כ ואי מיירי בוסת הגוף לחוד שאינו בא לזמן ידוע איך כ' שצריכה לפרוש כל אותה העונה שלפני הוסת מנא ידעה דיקרה לה הפיהוק והעיטוש וא"כ לעולם תהי' אסורה כר"מ דאשה שאין לה וסת תצא בלא כתובה והוא דבר שאין לו שחר ועיין בפלתי ובחוו"ד ובמחהש"ק שעמדו בזה והחוו"ד תי' דמיירי לענין עונה בינונית ולא הבינותי דא"כ פשיטא ולפענ"ד נראה בס"ד ליישב עפ"י מה דאיתא בסס"י קפ"ד הי' לה וסת לימים ולוסת מוסתות הגוף כגון קפיצה וכיו"ב אינה חוששת לעונה הסמוך לוסת והקש' שם הש"ך ס"ק ל"ב מדכתב המחבר וכיו"ב משמע דהיינו פיהוק ועיטוש וכוותי' ובאמת מבואר בסי' קפ"ט סעי' כ"ה דבזה דינו כוסתות הימים לחוד ותי' החוו"ד דלעולם מיירי בפיהוק ועיטוש אלא כגון שהי' לה כמה ראשי חדשים שלא פיהקה ולא ראתה רק שכן אירע לה בג' ר"ח שלא כסדרן שפיהקה וראתה וכן פיהקה כמה פעמים שלא בר"ח ולא ראתה דאז לא הוי וסת קבוע רק לענין שאין צריכה לחוש רק לפיהוק של ר"ח אבל לר"ח לחוד ודאי דא"צ לחוש שמא תפהק דהא אלו ג' ר"ח הוי שלא כסדרן עיי"ש ובזה ניחא שפיר דברי הש"ך הנ"ל דהש"ך נמי בכהי"ג איירי והשתא קאמר הש"ך דאם התחילה לפהק בעונה הסמוכה לר"ח צריכה לפרוש כל אותה עונה שלפני הוסת וגם הוסת אע"ג דבכהי"ג אי לאו דהתחילה לפהוק לא הוי אסורה מחמת וסת הימים דהא כבר עברו עליה כמה ר"ח ולא פיהקה וכמבואר בשו"ע סי' קפ"ד בכהי"ג הנ"ל והה"ד גם היתה מפהקת בזימנא אחרינא נמי אין לה לחוש אבל כיון שהתחילה לפהוק בעונה הסמוכה צריכה לחוש ומש"כ בשו"ע סעי' כ"ה היינו שכבר קבעה לה וסת שבכל ר"ח מפהקות ורואה בזה ודאי דינו כוסת הימים לחוד משא"כ בכהיי"ג ובזה דברי הש"ך מזוקקין ונכונים איש בס"ד: