אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד

סימן קנג

סימן קנב

בדין יצא ממנה כמין שערות או קליפות או יבחושין:

בשו"ע סי' קפ"ח סעי' ה' יצא ממנה כמין שערות או קליפות או יבחושין אם לא נימוחו טהורה, ואם יש עליהם שום לחלוח דם טמאה, וכתב שם הרמ"א דאם בדקה ג"פ כל מה שראתה ולא נימוחו כלל שוב אין צריכה לבדוק מה שהיא רואה אח"כ בדרך זה שהרי הוחזקה שדברים אלו אינם דם רק ממכה שבגופה, וכתב ע"ז בפ"ת ס"ק י"א בשם ספר עמודי כסף דאף שראתה אח"כ דם עמו טהורה דע"י ג"פ הוחזקה דמכה בגופה, ותלינן בה כמו במכה דעלמא בין וסת לוסת, וזה שאמר בהגה ודוקא כו' כשראתה עמו דם גמור ובזה נסתלק' קושיי' הש"ך ס"ק ט"ז עכ"ד, והנה מה שכתב לפרש כן דברי הרמ"א ליתא, דהא כתב הרמ"א והה"ד אם נמוחו או נתמעכו קצתן, משמע דנמוחו קצתן שוה לדין זה שכתב המחבר דאם יש עליהם שום לחלוח דם טמאה, והא ודאי פשיטא דאם אירע אח"כ שבדקו לאותן שערות וקליפות ונימוחו דשוב טמאה דהא לא קאמר הרמ"א אלא דשוב אינה צריכה לבדוק משמע אבל אם בדקה אח"כ ונימוחו טמאה, וא"כ כיון דיש עליו לחלוח דם שוה לדין נימוח, ע"כ ממילא שמעת מינה דגם בזה היא טמאה וזה ברור, ושוב ראיתי בחוו"ד ס"ק ו' אמש"כ המחבר דאם יש עליו שום לחלוח דם טמאה, שהקשה דכיון דגוף השערות אינן יכולין להתמחות א"כ ש"מ דמכה יש לה, כמאמר הרופאים וא"כ עכ"פ באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסת הי' לנו לטהרה אף בכהי"ג, וכתב לחלק דדוקא בסי' קפ"ז דאית לה מכה מבוררת, אבל כאן אין המכה מבוררת רק כיון דאין דרך המקור לגדל דברים כאלו ואין דרך הדם להתקרש לדברים כאלה תלינן במצוי דהיינו במכה, ומש"ה כשנמוחו איכא כעין ס"ס להחמיר שמא אין לה מכה ואת"ל יש לה מכה אימר האי דם לאו מן המכה וא"כ האי טעמא גופא איכא נמי ביש עליו לחלוח דם, ול"ק הקושיי' שהכריחו לבעל עמודי כסף להמציא דינו, ותו נראה לי דהחו"ד לא הוצרך לתירוצו אלא אנימוחו נמי מקצתן, אבל אמה שכתב המחבר אם יש עליו לחלוח דם טמאה בלא"ה לק"מ דהא מבואר בסי' קפ"ז ס"ה דאם דם מכתה משונה מדם ראייתה אין תולין בדם מכתה, וא"כ נהי דהמקור הוחזק שיש שם מכה שע"י יוצאין כמין קליפות הנ"ל אבל מ"מ אם תראה דם שדומה לדם ראייתה, לענין כזה לא הוחזק מכה שבמעיה להוציא דם, אדרבא הרי הוחזקה מכתה להיות יוצא ממנה מחמת אותה מכה בריות משונות הנ"ל, אבל לא דם, וא"כ שוב א"א לפרש דאם בדקה ג"פ ולא נימוחו שוב תולה בזה אפי' אי נמצא עליה לחלוח דם דז"א, דאדרבא הרי מכתה הוחזקה שלא להוציא כ"א בריות הנ"ל ולא דם, ע"כ נראה ברור דליתא להך דינא שבפ"ת בשם ספר עמודי כסף ודו"ק היטב:

ועיין בש"ך ס"ק ט"ז שהקשה על הא דכתב הרמ"א ודוקא באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה כמו שנתבאר גבי מכה בסי' קפ"ז, דהתם הוי טעמא משום דאל"כ לא תטמא לעולם, אבל הכא אינה רואה דם אלא דברים יבשים וא"כ עכ"פ תטמא כשתראה דם, ועיי' במנח"י שכתב דכונת רמ"א דבשעת וסתה צריכה בדיקה, אבל אם בדקה בפושרים ולא נימוחו מודה הרמ"א דטהורה, אבל בפלתי הובא במחהש"ק הקשה דאכתי קושיי' הש"ך במקומה עומדת דעכ"פ תטמא אם תראה דם גמור, ולפענ"ד דברי המנח"י נכונים, דהא חזינן דצריך לבדוק אותן חתיכות אם נמוחו אם לא אלמא דמשכחת לה נמי שהדם נדות שבה ישתנה להני גוני, וא"כ נהי דכבר בדקה ג"פ ולא נמוחו ומזה ראיי' דמכה יש לה במעיה שממנה מוציאה דם הנ"ל, מ"מ דם נדות שבה להיכן אזיל, וכיון דבשעת וסתה נמי מוציאה דברים כאלה, נהי נמי דידעינן דמחמת חולי שבה מוציאה דברים כנ"ל, אבל אכתי אין הוכחה מזה דגם דם הנדות שבה ע"ד זה היא מוצאת דא"כ להיכן אזל, וזה גופא טעמא גבי מכה בסי' קפ"ז דאמרי' דא"כ לא תטמא לעולם, לאו דמחמת זה הטעם בעצמו מטמאין לה, דודאי אין החיוב דוקא שתטמא בשום פעם אלא דאנן הכי קאמרינן דזה א"א שלא תטמא בשום פעם דדם נדות שבה להיכן אזל, ולכן בשעת וסת דחזקה אורח בזמנו בא מטמאינן לה, וא"כ מהיי"ט גופא גם בזה צריכה לבדוק בפושרין הני חתיכות אם נמוחו, וזהו נראה נכון בס"ד ולפי"ז יצא לנו הדין דבאשה שאין לה וסת נמי איתא להך דינא של הרמ"א ועיין פלתי וחוו"ד שלא כתבו כן, מיהא עכ"פ חוששת מל' יום לל' יום כדלעיל סי' קפ"ז כמ"ש הש"ך שם ודו"ק, ובעיקר דינו של הרמ"א הנ"ל דאם בדקה ג"פ ולא נמוחו שוב א"צ לבדוק, צ"ע וכי עדיפה חזקה של ג"פ מחזקה דמעיקרא דקיי"ל כל היכא דאיכא לברורי מבררינן, וה"נ אמאי לא יברר אם נמוחו, ודוחק לומר דזה מקרי טירחא דהא יכול לבדוק ברוק, או ע"י מיעוך ציפרניו, וצע"ג:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה