ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן קנא
יראה בנחמה, בעיר ה' שמה כבוד אהובי ידידי הרב הגאון המופלג כחוי"ט חו"ב בח"ת:
כשית מו"ה ר' של שלום גאל דב ערג נ"י האב"דק"ק סוואליווע יע"א: מכתב הדרכ"ת הגיעני לנכון, וסיבות המטרידות הסבו איחור תשובתי וכהיום פניתי לבי להשיב למעכ"ה נ"י ואם אמנם איני כדאי ששלח מע"כ אלי ואין דעת פעוט כמוני מכרעת בענין חמור כזה, עכ"ז אמרתי רצון יראיו יעשה ובחסד עליון בטחתי שלא אכשל בדבר הלכה, ע"ד אשה באה בשנים קרובה לחמשים שלא יכלה לטהר א"ע לבעלה ע"י ששפעה דם מעורב בליחה לבנה שלא בשעת וסתה גם הרגישה במשמוש היד מכה טורי' בחדרי בטנה גדול כראשו של תינוק, ונסעה לדרוש ברופאים לעיר פעסט והרופאים אמרו בבירור שיש לה מכה במקורה שממנה הדם יוצא וכעת יכולין לדעת זאת ע"י אינשטרמענטען, וכלי מביט שהמציאו בדורות האחרונים ואז נתנו לה רפואות ופסקו ממנה דמים מעוכרין הנ"ל, וחזר לה אורח כנשים כבראשונה שהי' לה וסת קבוע ומאז לא הי' באפשרי לטהר עוד מחמת ראיות דמים מעוכרין הנ"ל ומעורבין בליחה עד שחזרה לדרוש ברופאים וחזרו לבדקה ע"י אינשטראווענטען הנ"ל ושפטו שכבר חדל לה להיות כאורח הנשים מחמת שנותיה והדם ששופעת היא מתמצית המכה טורי' שעדיין לא נתרפא' לגמרי, והנה שלא בשע' וסת נרא' פשוט וברור דיכולה לתלות במכה הנ"ל לכו"ע, לא מבעי' כפי המובן הפשיט בדברי רמ"א סי' קפ"ז ס"ה דשלא בשעת וסתה תולין במכה אעפ"י שאינה יודעת בודאי שמוציאה דם והמובן הפשיט דאפי' לענין שבעה נקיים תולה וכ"פ בתשובת נודב"י מהדו"ק סי' מ"א, וכ"פ בהגר"א בביאורו דהרמ"א צירוף שיטת הרשב"א להקל עכ"פ שלא בשעת וסתה וכ"פ הב"ח אלא אפי' לשיטת הטו"ז וכפי מה שפירש הש"ך דהרמ"א לא מיירי אלא ברואה דם מ"ת שלא תיאסר לעולם, אבל ז' נקיים מודה הרמ"א דצריכה מ"מ מכה זו לפי העניין נראה שהוא כמו מכה שבוודאי מוציאה דם, א' מחמת שהדם מעורב במגלא וליחה אי מחמת שהרגישה בעצמה שיש לה מכה בחדרי בטנה ומרגשת כאב בשעת ששופעת, ואפי' אי מתרמי לפעמים שאינו כואב לה ותראה ג"כ דם מ"מ כיון דבשעת הכאב עכ"פ מוכחא מילתא שהוא ממכה שוב הוי כנודע שיש כאן מכה כעין מה שכתב הטו"ז סוף ס"ק י"ז ורואה אני הדברי' ק"ו, ותו כיון שהרופאים שפטו כן בבירור ואיכא רגלים לדבר דנראה לפענ"ד דבזמן הזה אחרי שהמציאו הרופאים אינשטוראווענטען וכלי מביט אשר באמצעותם יוכל כל אדם לראות עין בעין בחדרי בטן עד מקום שכלי מביט הנ"ל מגיע לכו"ע נאמנים אפי' על גוף פרטי דהו"ל כמו שלף ואחוי דאיכא לברורי מיד ע"י רופאים אחרים וע"כ לא האריכו האחרונים בדין נאמנות הרופאים אלא במה ששופטים בשכלם וחוות דעתם, ובכהי"ג העלה הח"ס בתשו' סי' קנ"ח, דאינם נאמנים אלא בדברים כללים ולא על גוף פרטי אבל במידי דלא תלי' בהיקש שכלם אלא בראיית עיני בשר הו"ל כמו שלף ואחוי דאפי' אם נימא דגם בזה אין גוי נאמן, מ"מ בצירוף חזקה דלא מרע אומנתי' בודאי נאמן בזה לכ"ע וכעין זה מצאתי בתשובת דברי חיים מהדו"ת סי' ע"ז דהעלה דבדבר שיכול לברר תיכף ע"י מילדת אחרת או רופא נאמן אפי' גוי, עיי"ש ע"כ נראה פשוט וברור דשלא בשעת וסתה תולה במכתה לכו"ע ולית דין צריך בושש: אמנם מה נעשה לאחותינו בזמן וסתה או מל' יום ללמ"ד יום דמבואר ברמ"א סוף ס"ה דחוששת דאם נחוש לו יהי' קשה להמציא לה תרופה לפי מה שהעלה גדולי הפוסקי' האחרונים בחוו"ד סי' קצ"ו ס"ק ג' דז' נקיים צריכה בדוקין וספורים לפנינו וזה יהי' קשה להמציא לה בנדון זה' ואפי' אם נימא דיהא סגי לה אם תתן דעתה שלא תרגיש פתיחת פי המקור ולא יהא איכפת לן בזיבת דבר לח נסמוך בזה על החוו"ד בסי' ק"ץ והח"ס ז"ל בכמה תשו' שהעלה דהרגשה זו לא"ד דלא כהנוב"י בסי' נ"ה מ"מ הא מבוא' בחוו"ד בסי' קפ"ז ס"ק י"א דע"י המכה א"א לה להרגיש פתיחת פי המקור כלל עיי"ש, וזה יבואר בס"ד עוד לפנינו א"כ א"א להיות בדוקין וספורין לפנינו שוב יהי' קשה להפיק לה טהרה לעניין הפסק טהרה ולעניין ספירת ז' נקיים, וראיתי למעכ"ת נ"י הראה כחא דההירא אפי' בשעת וסתה דמידי הוא טעמא דרמ"א הנ"ל, אלא דא"כ לא תטמא לעולם ועפ"י דאסברא לה בתשובת ח"ס בסי' קנ"ב והכא כיון דהרופאים אומרים שמחמת שנותי' כבר פסק לה להיות לה אורח כנשים איה"נ דלא תטמא לעולם, ואפי' אם לא נאמין להרופאים מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ועכ"פ אין כאן הכרח מחמת שלא תטמא לעולם ועוד דהנוב"י במהדו"ק סי' מ"א העלה דאי חזיא שלא בשעת הרגשה לא שייך טעם הנ"ל וטהורה גם בשעת וסתה א"ד:
ולפענ"ד נראה דקשה לסמוך ע"ז דמש"כ מחמת זקנה אינה נראה דודאי כל שלא הגיעה לזקנה המבואר בסי' קפ"ט סעי' כ"ט לא חזיא לאצטרופי כלל, ומש"כ דאמירת הרופאים עכ"פ משוי לי' לספיקא, הנה במקום חזקה דגופה דבריהם לענין זה אינו מעלה ואינו מוריד דכל כמה שלא עברו עלי' ג' עונות שלא ראתה בחזקת הגוף קיימא, והרי קמן שחזר לה האורח, ע"כ קשה לעשות מזה סניף ומצאתי און לי בתשו' ח"ס סוס"י קמ"ח יע"ש בסוף התשוב' דמיירי באשה שהיתה סמוך לעת זקנותה, וכבר פסקה ב' חדשים מלראות והרגשת כאב ועשו לה בדיקת מהרי"ו שבסי' קצ"א וטיהר כל הדמים שראתה עם מ"ר, ומ"מ בכל יום ל' או ליום וסתה חשש לה מטעם שא"כ לא תטמא לעולם אע"ג דהתם הי' ראויה יותר לומר איה"נ שלא תראה לעולם דהרי קמן שכבר חדל לה להיות האורח זה פעמיים והוי חזי לאצטרופי שיטת הפוסקים דבתרי זימני הוי חזקה ועיי' נמ"י סו"פ הבא על יבמתו דאנן מספק"ל אי בתרי זימני הוי חזקה או בג' ועיי' בח"ס סי' קע"ה באמצע התשובה, עכ"פ בנדון הנ"ל בודאי הי' ראוי להקל יותר מבני"ד ומ"מ חשש לטעם שא"כ לא תטמא לעולם, א"ו אנו אין לנו אלא זקנה המבואר בסי' קפ"ט ועד האי עידנא בחזקת רואה דמים קיימא ושייך טעמא דא"כ לא תטמא לעולם:
ומה שרצה מע"כ לומר עפ"י הנוב"י דבלא ארגשה כלל לא שייך א"כ לא תטמא לעולם, הנה בחוו"ד ס"ק ט' העלה בהדיא דאפי' רואה ממש שלא בהרגשה טמאה ולא שייך כאן לומר סברא כיון דתהי' טמאה עכ"פ לכשתרגיש ל"ש לומר א"כ לא תטמא לעולם דלא פליג ברואה ממש כיון דאף במרגשת אין כאן הרגשה ברורה דאימר דם מכה היא מרגשת דהא מכה במקור ואפי"ה טמאה משו"ה אפי' בלא הרגשה ג"כ טמאה והביא ראי' מדברי הש"ך ס"ק כ"ו שאינו מטהר רק במרגשת שדם זה בא מהמכה משמע באינה מרגשת כלל טהורה עיי"ש ולכאו' דבריו מוכרחים לפי מה שהכריח הוא בס"ק ח' כוונת רמ"א בדין ב' שבהגה דמיירי בדלא ארגשה כלל ליישב בזה השגות הש"ך בס"ק כ"ז א"כ ממילא הא דכתב רמ"א ומ"מ בשעת וסתה אינו תולה במכתה נמי בכהי"ג מיירי ואפי' אי נימא דמש"כ הרמ"א ומ"מ בשעת וסתה אינו תולה לא קאי אדין ב' אלא אדין ג' שם אם ידועה שיש לה מכה במקור כמו שיתבאר לפנינו בס"ד, מ"מ כיון דדין ב' מיירי בלא ארגשה כלל ההד"נ בחלוקה הג' מיירי בכהאי גוונא דהא הרמ"א לא חולק אלא דבדין ב' מיירי דהוא ספק מן הצדדין או מן המקור, ובדין ג' מיירי שבוודאי הוא מן המקור, אבל באופן הראייה הוא הכל בחד גווני וממילא הכל מיירי בלא הרגשה אפי"ה ס"ל לרמ"א דבשעת וסתה אינו תולה במכתה:
הן אמת דדברי החוו"ד תמוהים מאוד בעיני ובעניותי איני מבין דבריו כיון דס"ל דבבדיקות עד מודה רמ"א דאין להתיר מטעם ס"ס משום דאיכא ספק הרגשה דאימר ארגשה ולאו אדעתא דאיכא למימר הרגשת עד הוא, א"כ אפי' בלא בדיקה נמי איכא ספק הרגשה דהא איהו גופא קאמר בס"ק י"א דבהרגשת פתיחת פי המקור א"א לה להרגיש היכא דאית לה מכה במקור, וא"כ בכ"ע איכא ספק הרגשה, וצע"ג, אלא וודאי כמש"כ הש"ך לפרש דברי הרמ"א דאפי' בבדיקת עד נמי מיירי, שוב התבוננתי דדברי החוו"ד נכונים דע"כ ל"ק בס"ק י"א אלא דבנפתח מקורה א"א לה להכיר אם הו אמחמת המכה או מחמת נדות אבל מ"מ מודה דאפשר לדם מכה שבמקור לזוב בכי פתיחת מי המקור כלל ובכהי"ג הוא דמוקי לה שפיר דברי הרמ"א בלא הרגשה כלל א"כ כש"כ דאתי שפיר טפי דינו דבלא ארגשה נמי בשעת וסתה אינו תולה ודוק ומה שהקשה החוו"ד שם דלא שייך כלל למימר במצאה דם בבדיקה ספק צדדין דהא דם הנמצא בפרוזדר חייבין עליו על ביאת מקדש, נראה דיש ליישב שפיר עפ"י דברי החוו"ד עצמו בסי' ק"ץ ס"ק כ"ז שיישב סתירת הטו"ז בס"ק כ"ט שכתב דאם ראתה תיכף אחר הבדיקה בעד ומצאה עליו דם טמאה ומשמע אפי' שלא בהרגשה ובס"ק כ"ג כתב דאינו אלא מדר' כיון שלא הרגיש', ותי' בחוו"ד הנ"ל בטו"ט דכל שהדם ודאי מגופה הוא ודאי דאוריי' דתלינן שהרגישה והוא טעתה ותלתה בהרגשת עד דחזקה לדם שבא בהרגשה אבל כשיש ספק בדם אי מעלמא אתא או מגופה תלינן מדאוריי' הדם מעלמא והרגשה בהרגשת עד עיי"ש וא"כ לק"מ קושיי' החוו"ד הנ"ל דה"נ כיון דאיכא למיתלי בדם מכה שוב תלינן שפיר ההרגשה בהרגשת עד ואין לו דמיון לדם הנמצא בפרוזדור ומן התימא על החוו"ד ז"ל דגם בזה דבריו סותרין זא"ז יעיי"ש עכ"פ אין הכרח לפרש דברי הרמ"א דמיירי בלא שום הרגשה, וא"כ אכתי אין דברי החוו"ד מוכרחים במה דס"ל דבלא הרגשה כלל נמי בשעת וסתה לא תלי' בד מכה, מיהו נראה דנהי דאין דבריו מוכרחין מחמת הנ"ל מ"מ מצ"ע מסתבר טעמי', ותו נרא' דאפי' להנודב"י דס"ל בלא הרגשה טהורה אפי' בשעת וסתה דתליא במכה, איהו נמי ל"ק אלא אליבא דהרשב"א כי היכא דלא תיקשא לדידי' וכי לעולם לא תהי' טמאה, אבל להתוס' והסמ"ג דס"ל דבשעת וסתה לא תלינן במכה משום אכפ"כ לא תטמא לעולם ע"כ ל"ס להו האי סברא, ואין לומר דס"ל להנוב"י דאינהו באמת לא מיירי אלא בדארגשה שדם בא מן המכה וכן הוא באמת לשון התוס' בנדה דף ט"ו שממנו מקור דין הנ"ל ואיה"נ דלקושטא דמילתא ס"ל דל"פ א"א לומר כן דהא מבואר שם בכודב"י שהעלה עפ"י דרכו דדינו של רמ"א אמת עפ"י מה שפירש הוא דברי הרשב"א ואם לא כיון דברי טענתו לדברי הרשב"א אנן טענינן לי' והעלה עפי"ז ליישב קושיי' הח"צ על מפרשי הטור שפירשו דהרשב"א אינו מצריכה כלל שתדע שמכתה מוציאה דם עיי"ש בסי' מ"א אות ז' הרי דהעמיס כן בדעת מפרשי הטור והיינו הרב"י והרמ"א והרי כולם פליגו על הרשב"א דבשעת וסתה מיהת לא תלינן במכה, הרי שלך לפניך דהנוב"י בעצמו ל"ק כן להלכה אלא לפ' דברי הרשב"א למען הצילו מקושיי' וכי לעולם לא תהי' טמאה, אבל מודה הנוב"י דהפוסקים פליגו על הרשב"א גם בזה, מיהא שם בתשוב' אות י"ג משמע דס"ל כן להלכה וצ"ע ממש"כ באות ז' וקרוב לשמוע הא דפליגו הרשב"א הנ"ל עם התוס' אי בשעת וסתה מיהת טמאה משום דאל"כ לא תטמא לעולם בסברת החוו"ד הנ"ל פליגו דבאמת קושיי' הנ"ל על הרשב"א תקיפא ואלימא וכי לעולם לא תהי' טמאה ועיי' מה שתירץ הח"ס דהרשב"א ס"ל דאיה"נ דלעולם לא תטמא דע"י מכה שבמקור המוציא דם נולד לה עוצר בדם נדות וכל מותרי דמים שבה שופכין דרך מכתה ובהגיע עידן וסתה לא יהי' לה מה להוזיל דרך העורק אשר מי נדה שופכין שמה לפענ"ד רחוק מאוד לטהר אשה בשעת וסתה על המצאה כזו שאין לה ראי' מהגמרא ותו וכי יפלגו הפוסקים במציאות כזה דתליא בדרך הטבע, וראיתי לחוו"ד בס"ק י"א שמתרץ שיטת הרשב"א הנ"ל כיון שיש שלשה מיני הרגשות זיבת דבר לח ופתיחת פי המקור ונזדעזעו אבריה, ונהי דע"י המכה אינה יכולה להבחין הרגשת זיבת דבר לח וגם פתיחת פי המקור אי הוא מחמת דם המכה או מחמת דם נדות מ"מ הרגשת נזדעזעו אברי', ודאי אין לו עניין לדם שבמכה וא"כ תו אין להקשות וכי לעולם לא תהי' טמאה דשפיר תהי' טמאה כשתרגיש שנזדעזעו אבריה, ולפענ"ד גם תי' זה אינו מספיק כלל דהא לא כל הנשים שוות בהרגשה הנ"ל וא"כ אשה שאין לה הרגשות הנ"ל של נזדעזעו איבריה אכתי אם יש לה מכה וכי לא תטמאה לעולם בפרט לפי מה דאסברה לה הח"ס, ושאר אחרונים להאי סברא דוכי לא תט טמאה לעולם, ע"כ נראה לי בטעמא דהרשב"א כמש"כ האב"מ דעכ"פ תטמא כשתרגיש פ"פ המקור והפוסקים דפליגו עליו ס"ל כסברת החוו"ד הנ"ל וזה דבר שא"א לעמוד עליך ואם תרגיש פ"פ המקור שלא בשעת וסתה איה"נ דלהראשונים הנ"ל טמאה כמש"כ החוו"ד דהרמ"א מיירי דוקא בלא ארגשה כלל והשתא ממילא מוכח סברת החוו"ד הנ"ל להילכתא וכ"כ שיטת דבלא ארגשה כלל נמי טמאה כמש"כ בס"ק כו' וא"כ קשה לסמוך בזה על הנודב"י הנ"ל:
מיהא לפי מה דמשמע לי מדברי מעכ"ת שא"י אי מהצדדין או מהמקור י"ל דבזה ל"ש לא תטמא לעולם דעכ"פ תטמא אם תרגיש בודאי שבא מן המקור דבזה לא יהי' אלא ספק א', כמש"כ הנוב"י סוס"י מ"א, אלא די"ל הא גופא נמי תליא בסברת החוו"ד הנ"ל, דבאמת הנודב"י שם סוף התשובה הנ"ל שדי בי' נרגא כיון דגם במרגשת היא טהורה מן הדין ואינה טמאה בשעת וסת אלא מטעם שלא תטמא לעולם א"כ אין חילוק בין מרגשת לאינה נרגשת בשניהם אנו צריכין לטמאה בשעת וסת אלא דשוב הכריע הנוב"י להקל מחמת דכשרואה שלא בהרגשה כלל מטהרינן משום דל"ש דאל"כ לא תטמא לעולם דהא תהי' טמאה כשתרגיש ואז תהי' טמאה מן הדין א"כ יציבא בארעא דמכה המוציאה דם לא תתלה בה לטהרה וגיורא בשמי שמיא דבאינה יודעת אם מוציא דם תולה אפי' בשעת וסתה, וכל זה לשיטתו, אבל לפי החוו"ד הנ"ל דבאמת בלא הרגשה כלל נמי טמאה אין זה מוכרע כלל, ובלאה"נ נראה מתוך קולא שהקלנו עלי' בתחילתה לסמוך בזה על הרופאים א"כ כיון דאיכא לברורי י"ל אין זה ס"ס כלל בזמן הזה כיון דאיכא לברורי ע"י הרופאים אם הוא בצדדין או במקור ע"כ נראה לפענ"ד קשה לסמוך ע"ז לטהרה בשעת וסתה:
ולענין הפסק טהרה הנה בחוו"ד סי' קצ"ו ס"ק ג' העלה דלזה לא תלי' במכה חדא כיון דטומאה מופסקת ביניהם, למאי דקיימ"ל מקור מקומו טמא, והנה טעם זה נסתר למש"כ בתשו' שבסוף ס' אב"מ ביישוב שיטות הרמב"ם דסותר עצמו, ומ"מ אידך טעמא הוא טעם לשבח כיון דבעינן בדוקין וספורין לפנינו מדאורייתא ודמיי' לסברת הריב"ש בתשו' סי' קצ"ב גבי והבדלתם דלעניין סימני בהמה טמאה לא אזלינן בתר רובא כיון דא"ר והבדלתם בעי' שיהי' ידועה לן בבירור, וה"נ כיון דבעי' בדוקין לפנינו לא תלי' כלל במכה, ועפ"י דברי החוו"ד נראה בס"ד ליישב קושי' הש"ך ס"ק כ"ב על הרמ"א, דהו"ל ס"ס משם א' ולהנ"ל יתיישב שפיר דנפ"מ לעניין ספירת ז' נקיים דאם הוא מן המקור אז למ"ד מקור מקומו טמא א"א לספור נקיים כיון דטומאה מפסקת והוא באמת תירץ הנוב"י אבל אייתר לן מה שהוצרך הנודב"י לדחוק דעכ"פ לדידן דליכא טהרות לא נפק"מ מידי, ולהנ"ל נפק"מ נמי לדידן ועפ"י החוו"ד הנ"ל נתיישב שפיר כ"כ קושיית הח"צ על הרשב"א אליבא הרב"י וד"מ, א"כ קשי' מתניתין דרע"ק ראה תלמידיו מסתכלין זה בזה עד שאמר להם דם ולא כתם משמע דם גמור לא תלי' במכה שיכולה להתגלע וכתם נמי דוקא במכה שיכולה להתגלע ולהוציא דם ולא זולת, ואיך יאמר הרשב"א דתלי' במכה שא"י אם מוציא' דם או לאו והנה קושי' זו כבר תי' הפלתי ובס"ט בטו"ט דהתם מיירי שכבר נתרפאית המכה רק עדיין קרום עליה וקלסי' הח"ס בסי' קמ"א, אבל אכתי ממאי דאמר דם ולא כתם קשי' ועיין בח"ס שם שכתב דגם קושיי' זו לק"מ עפי"ז, אבל תברי כגזוזי לקמן בסי' קמ"ח הודה להס"ט דבהנ"ל אכתי לא מתיישב הקושי' מדם ולא כתם והחילוק ק"ל, אולם עפ"י החוו"ד הנ"ל יתיישב שפיר בס"ד די"ל מה שתלמודי רע"ק הסתכלו זב"ז היינו משום דהי' לו עכ"פ לשאול אם הוא בתחילת ראייתה או בימי ספירה דהא בעינן בדוקין וספורין לפנינו משו"ה הוצרך לומר דם ולא כתם דבכתם לא מחמרינן כלל ותולין אפי' לענין ספירת ז' נקיים, וכ"כ יש ליישב בהנ"ל קושי' הטו"ז ס"ק י' על הרמ"א מסעי' ז' די"ל נפק"מ לעניין ז' נקיים:
וראיתי בזה דבר נכון שחי' בזה בתשו' נפש חי' להגאון מפיטרקוב בחיור"ד סי' ס"ג דלפי מה שהעלה בתשו' ח"ס סי' קמ"ב דנדה כ"ב הפס"ט דלא כהחוו"ד קצ"ו א"כ כל היכא דלא באנו לטמאותה אלא משום דא"כ לא תטמא לעולם, והסברא זו מיוסדת עפ"י מה דאסברוהו האחרונים כיון דאנו יודעין דכל הנשים רגילין לראות, ואם נימא שהכל הוא מהמכה תצא אשה זו מחזקת כל הנשים, וזה כ"א דהוא נגד הבירור, וא"כ די אם אנו מחזיקין אותה מחמת זה רק לנדה ולא לזבה דדם נדה רגילה כל אשה לראות ולא נוציא אותה מחזקת כל הנשים, אבל זבה אדרבא אין אשה רגילה לראות דהא זבה הוא כשרואה בלא עת נדתה ואין זה מטבע האשה, וא"כ לעניין הספק דזבה נתלה יותר בדם מכתה שבוודאי מוציא דם משא"כ לענין ספק נדה לא נוכל לומר כן וכיון דאין עליה רק חומרא דנדה א"כ אחרי עבר ימי נדה טהורה וא"צ בדיקת נקיים, ולפי דברי הח"ס גם הפס"ט לא בעינן, והנה הגם שהוא המצאה שכליית אבל מסתימת הפוסקים לא משמע כן, ובעיקר הדין תמוה לי תמיה נשגבה על מרן הח"ס ז"ל דהא מבואר בהדיא בטור רס"י קפ"ג דנדה דאורייתא צריכה הפס"ט והתם מדין דאורייתא קאמר יעיי"ש, תבאנא לדינא לפענ"ד קשה מאוד לטהר האשה הנ"ל גם בשעת וסתה בפרט כיון שכבר קרובה להתרפאות לגמרי ודמיה דשכוחין בה הוא רק מתמצית המכה הישנה כמשפט הרופאים אין כאן עיגון גדול כ"כ ומה לה לכנוס בספק איסור כרת תמתין עד תעלה ארוכה ושב ורפא לה: