ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן קמד
בדין רואה דם מ"ת שאסורה לבעלה אי צריכה להיות בג' לילות:
בענין רואה דם מ"ת דקיימ"ל דאם ראתה ג"פ רצופים אסורה לשמש עם אותו הבעל, יש לחקור אי בעינן שיהי' הנך ג"פ דוקא בג' לילות, או אם נימא אפי' שימשה ג"פ בלילה אחת וכגון שקינחה עצמה אחר כל תשמיש בעד, והי' לה ג' עדים מג' תשמישיה ומבואר בסי' קפ"ו ס"ב בהגה דאין צריכה בדיקה בין כל תשמיש שעושה בלילה אחת, אלא מקנחין עצמן אחר כל תשמיש בעד ולמחר צריכה בדיקה, ואם בדקה ומצאה על כל הג' עדים דם, מהר שתהא אסורה לאותו הבעל כאלו ראתה בג' לילות, ונראה דאיכא למיפשט האי ספיקא ממש"כ בהגה סי' קפ"ז סעי' י' ואם ראתה ג"פ בביאה ראשונה שאחר טבילתה אסורה לבעלה כאלו ראתה ג"פ רצופין, וכתב הש"ך שם ס"ק ל' כלומר כאלו עברה וראתה ג"פ רצופין בלא טבילה, דודאי בלא"ה א"א למצוא שלש פעמים רצופין, שהרי צריכה לטבול בכל פעם, ולכאורה דברי הש"ך תמוהים בזה הא שפיר משכחת לה ג"פ רצופין, באופן הנ"ל, ומאי קאמר דא"א למצוא ג"פ רצופין בהיתר, ובתשו' אמונת שמואל סי' נ"ז כתב באמת כן לפרש דברי הרמ"א באופן זה, אלא ודאי דס"ל להש"ך דבזה אכתי לא מיתסרי משום רואה דם מ"ת, דבעינן דוקא ג' לילות מוחלקין, אלא דאכתי טעמא בעי כיון דהוחזקה לראות ג"פ רצופין מ"ש תכופין מ"ש מוחלקין, ונראה לי דיש לומר טעמא מעליא לחלק דלפי מה דמבואר באחרונים, דהך רואה דם מ"ת לענין לאוסרה לבעלה לעולם הוי כמו וסתות וכן מבואר בתוספות דף ס"ו ד"ה ונאמנת ובסי' קפ"ד קיימ"ל בספק קודם הנץ החמה כיון דוסתות דרבנן הוי סד"ר ומותר כל הלילה, א"כ ה"נ כיון דלא הוי רק ספיקא דהא אינה חייבת רק אשם תלוי א"כ הוי ספק אי התשמיש הוי וסת והוי ספק דרבנן, וכן הקשה בתשו' נודב"י מהדו"ק סי' נ"ו וס"א ובחו"ד ס"ק א', ושניהם כיונו לדבר אחד כיון דעיקר הספק נולד בדאורייתא והחמרנו עליו לחייבו אשם תלוי תו אפי' אם בא אח"כ לידי ספק דרבנן אסור כמבואר בסי' ק"י, וכל זה בלילות מוחלקין, משא"כ בכהי"ג דאין נפק"מ לענין דאורייתא כלל, דהא לענין אשם תלוי ולבעלה בלא"ה אסורה מחמת ראייה ראשונה, א"כ היכא דבאנו לדין על ביאה שני' ושלישית אין כאן נפק"מ בדאורייתא שוב אמרינן לענין וסתות הו"ל ספק דרבנן, ולקולא, דילמא אחר תשמיש הוי, אלא דלכאורה יש להשיב על זה דהא מבואר בתוס' דף ס' בד"ה נמצא על שלו היי"ט דחייב חטאת אף דיכול להיות שהי' אח"כ משום דרוב פעמים בא מקודם וכתב החו"ד דהה"ד בשיעורא דאח"ז נמי רוב פעמים בא מקודם אלא דאין הרוב חשוב כ"כ דאוקי מיעוטא לגבי חזקה, והו"ל פלגא ופלגא משו"ה אינו חייב אלא אשם תלוי וכל זה בראי' ראשונה דאכתי איכא חזקת טהרה, משא"כ היכא דאנו דנין על ראיה שניה כיון דחזקת טהרה בלא"ה כבר אזדה לה ע"י ראיה ראשונה, שוב א"א לדון בספיקא לקולא משום סד"ר דשוב י"ל שפיר דרוב פעמים בא מקודם, אמנם אחרי העיון נראה דשפיר ניחא, דנהי דחזקת טהרה אזדה לה, מ"מ חזקת היתר לבעלה, אכתי כדקאי קאי, ושפיר איכא סמוך מיעוטא לחזקת היתר לבעלה, מיהא לזה י"ל דחזקת היתר לבעלה כבר איתרע גם ע"י ראיה ראשונה כיון דכבר יצאה מרוב נשים דאינן רואות בשעת תשמיש אלא דאנו דנין אם בא הדם בשעת תשמיש ממש או אח"כ הו"ל כמו נמצא מים במוח שכ' התב"ש בסי' ל' והגם דבחוו"ד סי' כ' חולק על התב"ש היינו היכא דהספק הוא בהריעותא גופא, משא"כ היכא דהריעותא ברורה לפנינו, כמבואר כל זה באחרונים והדברים עתיקין א"כ ה"נ עכ"פ איכא ריעותא ברורה לפנינו, ומ"מ נראה בס"ד נהי דבהך ספיקא שמא בא אח"כ י"ל כהנ"ל, אכתי בכל רואה מחמת תשמיש איכא תו ספק צדדין כמש"כ בחידושי הר"ן והובא בחוו"ד, וקשיא כהנ"ל כיון דוסתות דרבנן נימא סד"ר לקולא, וע"כ צ"ל גם בזה תי' הנ"ל, וכן הוא בחוו"ד ס"ק כ' דעיקר הספק אי הדם הוא מהצדדין או מהמקור ונוגע לדאורייתא לבעלה שוב לא אמרינן סד"ר לקולא, וא"כ בנו"ד בראיה שניה דאין נפק"מ שוב אמרינן מכח ספק צדדין סד"ר לקולא, ועי' בחו"ד שם שמיישב עד"ז דברי הש"ך בס"ק ל"ב דבזמן: שיושבת על דם טוהר לא נאסרה משום רואה דם מ"ת עיי"ש וה"נ דכוותי', ונהי דאכתי איכא נפק"מ גם בדם של ראי' שני', למאי דקיימ"ל מקור מקומו טמא, אי דם צדדין או דם מקור הוא, מ"מ י"ל כיון דאין טהרת נוהגות בינינו, עיקר הספק לא נולד לנו כ"א לענין וסתות דרבנן ושוב שפיר אמרינן סד"ר לקולא, אמנם אחר העיון נראה דטעם זה לא יתכן כלל, ודברי החו"ד בס"ק כ' במש"כ ליישב דברי הש"ך לא זכיתי להבין ודבריו הקדושים והו' תמוהים מאוד לפענ"ד, דהנה ברואה דם מית איכא תרי חששות, אי מחמת חולי הממלאת ונופצות אי שמא קבעה לה וסת לחימוד מחמת תשמיש, והנה אם באנו לחוש לחולי הממלאת ונופצות ל"ש בזה לדין אי וסתות דאורייתא או דרבנן, דמה ענין זה לוסתות ולחזקה אי אורח בא בזמנו או לא דהא אמרינן מחמת חולי שבה אתיא מאי דונא, והא נמי ברור ופשוט דאם באנו לדין בה משום וסת דחימוד תשמיש לא שייך להסתפק כלל אם הוא מהמקור או מהצדדין, דדין וסתות ל"ש בדם צדדין, וא"כ איך נאמר דמחמת וסתות דרבנן נקל משום ספק צדדין, דאם באת לדין אם הוא מהצדדין או מהמקור אין ענינו לוסתות כלל, וצע"ג, א"כ גם בנו"ד ל"ש להקל מחמת האי טעמא, ודו"ק:
ומ"מ נראה דאיכא למימר טעמא אחרינא להתירא, עפימש"כ הטו"ז סוף ס"ק י' גבי מכה דאם בשעת הכאב מוצאה דם מוכחא מילתא דממנו בא וע"כ מותר אף אם לאחר שיפסוק הכאב מוצאה דם דבראה דמתמצית אותם הדם שהיה בשעת הכאב נשאר זה עיי"ש, א"כ ה"נ בנו"ד יש לומר כן, דמה שמוצאה על העד השני עדיין נשאר מתמצית הדם שראתה מחמת תשמיש הראשון, ונראה בס"ד ראיה לסברא זו, ממש"כ הראב"ד בס' בעה"נ שהביא ראי' דאשה שאין לה וסת אין צריכה בדיקה לבעלה, מהא דתניא ראתה דם מ"ת משמשת פעם ראשון שני' ושלישית ואם יש כה וסת תולה בוסתה, מכלל דרישא באשה שאין לה וסת עסקינן, ואפ"ה קאמר דקמייתא לאו ממניינא, אלמא דאשה שאין לה וסת אי"צ בדיקה לבעלה, ופי' הפלתי כוונת הראב"ד והובאו דבריו במהחש"ק רס"י קפ"ז דהוכחתו דאיסיד דבעי בדיקה לפני תשמיש, א"כ גם בתשמיש הראשון ע"כ שבדקה עצמה קודם תשמיש מיירי ובשעת תשמיש ראתה דודאי מחמת תשמיש הוא, והו"ל למימר דגם תשמיש ראשון ממנינא, אלא ודאי דאינה צריכה בדיקה לפני תשמיש, ומשו"ה ראי' ראשונה אינה מצטרפת דמאן מימר שראתה מחמת תשמיש דילמא קודם ששימשה כבר היתה טמאה, אבל כשראתה פ"א מחמת תשמיש א"כ כבר איתרע ולכך צריכה לבדוק בכל פעם, וא"כ כשנמצא פ"ש הרי ברור לנו שמחמת תשמיש ראתה ואסורה לבעלה, אבל ראיה ראשונה אינה מצטרפת דאמרינן מקודם ראתה, א"ד, וא"כ כש"כ בכהי"ג דודאי הוי דם קודם תשמיש שני דהא מסתמא א"א לה לקנח שלא ישאר שם שום תמצית, כש"כ די"ל דם שמצאה על עד שני מקמי הכי הוי, ואפי' למאי דלא קיימ"ל כהראב"ד בזה כמבואר בש"ך ס"ק ב' ומצטרפין גם ראיה קמייתא, היינו משום דמסתמא לא אמרינן האי דם מעיקרא הוי, דחזקת דמים באים בהרגשה, והעמד אשה על חזקתה, משא"כ הכא דודאי הוי דם מעיקרא י"ל לכו"ע כהנ"ל, הן אמת דפירוש הפלתי בדברי הראב"ד, לפענ"ד הוא תמוה מאוד וא"א להולמו, דתינח בבעל ראשון אבל בבעל שני דכבר איתרעה דהא כבר ראתה ג"פ אצל ראשון א"כ ודאי צריכה בדיקה לפני תשמיש, וא"כ לפי שיטת הראב"ד דמפרש להברייתא דקתני משמשת פעם ראשונה שניה ושלישית חוץ מתשמיש ראשון קאמר, אכתי קשיא הא גם בבעל שני קתני הך לישנא, דהא קתני נשאת לשני וראתה דם מ"ת משמשת פ"ר ושניה ושלישית, והדק"ל אמאי לא מצטרף תשמיש א', ונראה לי בס"ד דבזה מדויק מאוד צחות לשון הקודש של רש"י שם שכתב דבכולהו גרסינן שלישית וכבר עמד בתשו' ח"ס מה בעי רש"י בזה ולהנ"ל מדויק מאוד לאפוקי דלא נפרש כהנ"ל, דמלבד תשמיש הראשון קאמר דמשמשת פ"ר שנית ושלישית כתב רש"י דבכולהו גרסינן שלישית, ובשני' ובשלישית פשיטא דהאי שלישית בהדי ראשון קאמר, וא"כ הה"ד בקמא, ודברי הפלתי בזה צע"ג, ומ"מ עכ"פ יש להביא ראיה לעיקר הסברא הנ"ל מק"ו כדפרישית וא"כ יפה כתב הש"ך בס"ק ל' דא"א למצוא ג"פ רצופין בלא טבילה בנתים כי עם בעברה וממילא אפשוט הך ספיקא דידן:
ושוב מצאתי בתשו' אמונת שמואל סי' כ"ג שכ' וז"ל גם שגג מחותני ז"ל בש"ך ס"ק כ"ט, לי, במש"כ כלומר כאלו עברה, והוכחתיו על פניו ז"ל דהאיך יעלה על הדעת דמקור הדין דאשה שראתה ג"פ מ"ת יהי' עסקו ברשיעי והדבר ברור דה"פ כאלו ראתה ג"פ רצופים היינו שקינחה עצמה וכו' כדלעיל, וסיים שם ומחותני מו"ה שבתי ז"ל הודה לדברי ותקנו בס' נקה"כ שחיבר על היו"ד, וא"כ נפשוט הך ספיקא דידן לאידך גיסא ולאסורא, ומ"מ עדיין אני אומר כיון דבס' נקה"כ שנמצא אצלינו לא יראה ולא ימצא תיקון זה ש"מ דלאחר שהודה חזי בי' טעמא ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה, ועכ"פ היכא דאיכא טעמי דהתירא לאצטרופי, נראה דהך נמי דפרישית חזיא לאצטרופי, ודו"ק היטב: