אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד

סימן קמב

סימן קמא

בדין אם וסתה נמשך ב' וג' ימים קיימ"ל ביור"ד סי' קפ"ד, אם וסתה נמשך ב' או ג' ימים, ששופעת או מזלפת אינה צריכה לפרוש אלא עונה הראשונה וכו' נראה דבדוקא נקט השו"ע ששופעת או מזלפת, וכן הוא הלשון בטור, אבל בפוסקת בנתיים צריכה לחוש לכל יום בפ"ע, דהא באמת קיימ"ל בסי' קפ"ט דבזמה"ז, אשה קובעת וסת אפי' בימי נדה וזיבה, ועיי"ש בש"ך ס"ק ע"א, דעכ"פ לחומרא אמרי' הכי, א"כ נהי דבשופעת ומזלפת לא חיישי' שהיא וסת בפ"ע, מ"מ כל שהפסיקה בנתיים צריכה לחוש לו בפ"ע, ומזה נ"ל ראי' למש"כ הש"ך בסי' קפ"ט ס"ק ע"א, דדוקא לחומרא אמרי' דקובעת וסת בזמה"ז אפי' בימי נדה וזיבה, והמנח"י חולק עליו וס"ל כיון דוסת דרבנן הם אמרו והם אמרו, כי היכא דתיקנו שלא תצטרך למנות ימי נדה וימי זיבה, שלא תבא לידי טעות, ה"נ לענין קביעת וסת אמרו להקל, דאין חילוק בין ימי נדה לימי זיבה, ולפימש"כ מוכח מהשו"ע הנ"ל כשיטת הש"ך דא"כ מ"ש דנקט ששופעת או מזלפת, ולענין מה שהקשה המנח"י מה הועילו חכמים בתקנתן שהחמירו כל החומרות, כמש"כ הטור בסי' קפ"ג שלא תצטרך אשה למנות ימי נדה וזיבה, והא אכתי תצטרך למנות כדי שאם תקבע וסת ויהי' בתוך ימי נדה לא יהי' לו דין וסת קבוע להקל, אלא ודאי דגם להקל הוי מאי דינא דאשה קובעת וסת, בימי"נ וימי"ז, נראה דאינה טענה דלא חשו חכמים, אלא שמא תבוא לטעות בין ספירת ימי"נ לספירת ימי"ז, דתוכל לבא לידי חשש דאורייתא, אבל לענין קביעות וסת דבזה אין חשש דאורייתא דהא קיימ"ל וסתות דרבנן, לא איכפת לן, ותו דאין סברא כלל לומר דמחמת שתוכל לבא לידי טעות, בקביעות הוסת בימי נדה וזיבה הקילו לגמרי דמצי לקבוע וסת אפי' בימי נדה וזיבה דוגמא לזה עי' באו"ח סי' רמ"ד בהרב"י גבי מכס עיי"ש, א"וו כמש"כ הש"ך, ועי' בחוו"ד ס"ק ז', שהעלה דבנשי דידן דדרכן לראות ד' או ה' ימים, ומ"מ אינה חוששת כ"א לראי' ראשונה, אע"ג דקיימ"ל כשיטת הרמב"ן הנ"ל צ"ל דלא ס"ל כרמב"ן אלא אם תחילת הראי' לא הוי דרך קביעת וסת, דהיינו שראתה בריש ירחא וה' בירחא, ושוב ראתה ר"ח, וה' בו ובפעם ג' לא ראתה רק בה' בירחא בזה מדינא דגמרא לא הוי ה' בירחא וסת קבוע דהא הוי בימי נדותה ומתוך מעיין פתוח, אבל היכא דכבר קבעה לה וסת כגון בריש ירחא, וראי' נמשך איזה ימים, בזה קיימ"ל דאזלי' בתר התחלת הקביעות אף בזה"ז דבזה אין לחוש שמא העיקר נופל והטפל עיקר, והגם שסברתו מתחוורת כשמלה חדשה, מ"מ מלשון השו"ע לא משמע כן מדאיכפל לפרש ולפרט אם וסת נמשך ב' או ג' ימים ששופעת או מזלפת, וכן הוא בטור, ע"כ נראה דבעל נפש יחמיר בזה מאחר דבלא"ה שיטת הרמב"ן והראב"ד לאסור כל ימי משך הוסת, ובהטור ושו"ע לא אשכחן התירא אלא בשופעת ומזלפת, אבל לא בפוסקת בנתיים:

ועי' בטור שהביא שיטת הרמב"ן דס"ל שחוששת לכל ימי משך הוסת שכל יום ויום וסת בפני עצמה היא, ואפי' נעקר יום ראשון חוששת לשאר ימים עד שיעקרו כולן, והרב"י הביא בשם הרא"ש, ראי' לשיטת הרז"ה, מש"ס פ"ק דנדה דף י"א אהא דתנן אי"צ להיות בודקת, הניחא לר"ל דאמר אין אשה קובעת וסת בימי נדתה אלא לר"י תיבדק, ואם איתא דאם נמשך זמן ראיתה ב' וג' ימים, חשיבא כעונה אחת, וצריכה לחוש לכולן גם לר"ל קשיא, דתבדוק כדי שתדע כמה צריכה שתפרוש כשיגיע וסת, אלא ודאי אי"צ לפרוש אלא תחילת הוסת, ולפענ"ד נראה בס"ד, דהרמב"ן, והראב"ד לטעמייהו דס"ל דכיון שהאידנא נהגו שלא להפריש בין ימי נדה לימי זיבה, ה"נ לענין קביעת וסת אין חילוק ולהכי חיישינן שמא הראשון הי' בימי זיבה או דם טהור והב' או הג' היו דם טמא ומתחילת נדה שראוי לקביעות וסת, וכל זה בזמן הזה בתר דהחמירו בנות ישראל וכו', אבל מדין המשנה דהוי בקיאי בין דם לדם וליכא למיחוש להנ"ל מודה הרמב"ן והראב"ד, דלא צריכה לחוש, אלא לתחילת הוסת, וממילא ל"ק נמי אידך קושי' דמייתא הרב"י בשם הרשב"א מהא דתנן היתה למודה לראות בסוף הלילה, אינה אסורה אלא בלילה, והא א"א לצמצם, שלא יהא מקצת ראיתה נמשכת, לתוך היום והו"ל לאסור גם כל היום, אע"כ בתר תחילת הוסת אזלינן, ולהנ"ל ניחא בס"ד: ואין להקשות דתינח להרמב"ן דס"ל דאיסור מטעם דכל יום חשבי' לי' כוסת בפ"ע, אבל אכתי תיקשי, לפימש"כ הראב"ד דאסורה כל השעה שהוסת נמשך לתוכו, כמו בסעי' ה', וא"כ אכתי תיקשא נהי דבזמן הש"ס לא הוי לן לחוש לוסת בפ"ע, אבל עכ"פ מהיי"ט הנ"ל תיאסר כיון שוסתה נמשך כמה ימים, דלענין זה כתבו הפוסקים לחלק בין ראי' מרובה לראי' מועטת, ועכ"פ מיושב בזה מה שהטו"ז בס"ק ט' הניח בצ"ע מנ"ל להמחבר חילוק זה ולהנ"ל א"ש דאם לא כן קשי' לשיטת הראב"ד והרמב"ן קושי' הרשב"א והרא"ש מש"ס נדה דף י"א הנ"ל, ודו"ק:

ובהא דהקשה הרשב"א והובא בב"י לשיטת הרמב"ן, עוד מהיתה רגילה לראות בסוף הלילה, דאינה אסורה אלא בלילה, והא אי אפשר שלא תהי' ראיתה נמשכת קצת לתוך היום, ותיתסר גם ביום, אלא ודאי דבתר תחילת הוסת אזלינן, נראה לי בס"ד דהרמב"ן נמי ס"ל בזה כשיטת הראב"ד, דבשו"ע סעי' ה' דאסורה כל הזמן שהוסת נמשך, אפי' אי לא הוי וסת בפני עצמו, מיהא בוסת אשר נמשכת כמה ימים, בזה לא מסתבר לי' למימר דהכל נמשך מראי' הראשונה, משו"ה חושש שמא אינך ימים כל או"א וסת בפ"ע הוא, וא"כ לק' מש"ס הנ"ל, דכל כהי"ג אינה אסורה משום שמא הוא וסת בפ"ע אלא מטעם סברת הראב"ד:

ובעיקר קושי' הש"ך ס"ק נ"ז משהקש' דבאם וסת נמשך ב' או ג' ימים אינה אסורה אלא בתחילת הוסת, ובסעי' ה' בוסתה נמשך מקודם הנץ החמה עד לאחר הנץ החמה אסורה כל זמן משך הוסת, היו נראה לפענ"ד ליישב בס"ד, דלכאורה יש לתמוה לפימש"כ הרב"י בסי' קפ"ג ליישב קושייתו על הטור, דכתב בשומרת יום כנגד יום דאסורה לשמש משום שמא תראה ותסתור, משמע אבל לטבול ביום אינה אסורה, ואלו בסי' קצ"ט פסק דאסורה לטבול ביום כשיטת רש"י ותוס', ותי' דהכא, בסי' קפ"ג מיירי מדאורייתא, ואיכא איסורא דאורייתא לשמש ביום דאדם מוזהר מה"ת שלא יכניס עצמו לספק כרת, וקשיא לי א"כ לרוב הפוסקים דס"ל פרישה סמוך לוסתה מדרבנן ולשיטת הרב"י הנ"ל הו"ל למיתסר מדאורייתא, ומתוך כך נראה לי בס"ד דדוקא גבי שומרת יום כנגד יום, דכל אימת דחזיא בו ביום סותרת למפרע התם איכא חשש דאורייתא משא"כ הכא דלא באנו לחוש אלא אזמן קצר דשעת מעשה לא חיישי' מדאורייתא שמא תראה באותו שעה, וכהי"ג מחלקינן במס' גיטין דף כ"ח בין מיתה לזמן מרובה ולזמן קצר עיי"ש בתוס', ועפי"ז נראה ליישב בס"ד פסק המחבר, דטעמא דהראב"ד דאוסר כל זמן משך הוסת, היינו משום דעד זמן משך הוסת איכא למיחוש שמא נשתנה ונשתהה מלבוא ועדיין יבא האורח בזמן הקבוע, ולפי"ז יש לומר בשלמא אי הזמן נמשך ב' או ג' ימים, וא"כ אם לא יבא בתחילת הזמן עדיין יש לו שהות לבא זמן מרובה, משו"ה לא חיישינן שמא יבא בשעת מעשה, משא"כ באם וסתה נמשך מתחילת הנץ עד סופו, כיון דעבר תחילת הזמן, ולא בא, וקיימ"ל חזקה אורח בזמנו בא ע"כ יש לן לחוש שמא יבא כעת, וכיון דע"כ צריכין אנו לחוש שמא יבא בשעת תשמוש, שוב מוזהר מדאורייתא מלהכניס את עצמו בספק כרת, כך הי' נראה לפענ"ד לחלק, אלא דלפי"ז אכתי באם וסת נמשך ב' או ג' ימים הי' לנו לאסור עכ"פ סוף זמן שהוסת נמשך לתוכו, מיהא לזה י"ל דלעולם לא חיישינן אלא כדרך שנקבע הוסת, וכיון דבסוף הזמן לא נקבע לה, אלא ממעין פתוח, והשתא כיון דכבר עבר תחילת הוסתה ולא נפתח מעיינה תו לא חיישינן לי', משא"כ בזמן קצר לא שייך לחלק בזה, ודו"ק:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה