ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן קמא
בדין פרישה סמוך לוסת:
א שיטת האו"ז הביא מרן הרב"י בסי' קפ"ד, דפסק אם רגילה לראות ביום, פורש ממנה כל היום והלילה שלפניו, ואם רגילה לראות בלילה פורש גם כל הלילה שלפניו, ותמהו הרב"י והטו"ז דהא אמרי' בגמרא מאי לאו עונה אחריתא, ומשני לא אותה עונה נמצא דהאו"ז פוסק כס"ד הגמרא, דקאמר מאי לאו עונה אחרת, ובאמת מסקינן דאותה עונה קאמר, ותי' בש"ך ס"ק ז' דבש"ס מיירי שיש לה וסת לשעה קבועה, והאו"ז מיירי באין לה וסת קבועה לשעות, ובחו"ד תמה מאוד ע"ז דאיפכא מסתברא, כלפי לאיי' אם יש לה שעה קבועה בתחילת היום, אתה מתירה בסוף הלילה, ובשביל שלפעמים היא מאחרת ראיתה אתה אוסרה בלילה שלפניו, ועיי' מה שתי' בדוחק ולפענ"ד נראה דיש להסביר דהא אמרי' בנדה דף ל"ט וסתה בריש ירחא הוא והאי דחזיא בכ"ה דמים יתרים הוא דאתוספו בה אלמא דלפעמים דמים יתרים שבה גורמין שהאורח מקדים לבא, ולפי"ז יש לומר היכא דאין לה שעה קבועה לראות, אמרי' דביאת האורח תליא בדמים יתרים דאתוספו בה דכפי רבות הדמים ככה מקדים האורח לבא, ולהכי שפיר אסרי' לה גם בלילה שלפניה, דשמא השתא נמי נתוספו דמים עד דקדמו וחזיא בעונה שלפניה, משא"כ אי יש לה שעה קבועה לראות אפי' אם קבעה לה שעתא בתחילת היום עכ"פ נראה דלא שכיחין בה דמים יתרים שגורמין להקדים האורח: שוב לא חיישינן לעונה שלפניה כלל וא"ש בס"ד, ועי' מש"כ הש"ך שם ס"ק ז', דבש"ס מוכח כשיטת האו"ז, ובנקה"כ ביאר דבריו, דכן מוכח ממאי דקאמר אהא דפסק רבא כר"י דאם רגילה לראות ביום צריכה לפרוש כל היום, ומי אמר רבא הכא והתניא והזרתם את בנ"י מטומאתם אזהרה לבנ"י שיפרש מנשותיהם סמוך לוסתן, וכמה אמר רבא עונה, מאי לאו עונה אחרת, לא אותה עונה, וקשה על המקשה מאי ס"ד דעונה אחריתא קאמר א"כ הול"ל תרי עונות, אע"כ דהוי ס"ל דאם אין לה שעה קבועה הו"ל כל היום שעת וסת וצריך לפרוש עונה אחת סמוך לוסת, וכיון דסתמא קתני משמע לי' דבכל ענין ואפי' ביש לה שעה קבועה נמי צריך לפרוש עונה אחריתי, דהוי נראה לו דוחק לחלק עונה דקאמר רבא לצדדין קאמר, ומשני לא אותה עונה ר"ל כל חד כדאית לי' ביש לה שעה קבועה סגי באותה עונה ובאין לה שעה קבועה עינה אחרת, וראיה זו תמוה בעיני א"כ מאי דוחקא לשנוי דרבא מיירי בשעה קבועה, כיון דע"כ צריך לומר להתרצן דרבא לאו בכל ענין מיירי בחד גוני אלא לצדדין קאמר, א"כ הי"מ למימר שפיר דעונה אחריתי קאמר, ומיירי באין לה שעה קבוע, והוי ארווח לן שלא הי' צריך לעשות צריכותא להני תרי מימרא דרבא, דהא דאמר רבא הלכה כר"י ע"כ ביש לה שעה קבועה מיירי, והא דאמר רבא עונה עונה אחריתא קאמר ובאין לה שעה קבוע וכדס"ד דמקשן וצע"ג, ולענין הא דקאמר הנקה"כ לאתוי' ראיה דמהיכ"ת עלה על הדעת המקשן לומר עונה אחריתא, דא"כ הו"ל לומר תרי עונות, נראה דלאו ראיה הוא דהא בברייתא קתני אזהרה שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, וע"ז קאמר וכמה, אמר רבא עונה והוי ס"ד דמימרא דרבא לאו אהא דקתני צריך לפרוש קאי דעל זה ודאי הול"ל תרי עונות, אלא אסמוך לוסת קאי כלומר כמה הוא סמוך וע"ז אמר רבא עונה סמוך הוסת, משמע לי' דעונה שלמה קאמר, ואי בעונה שהוסת בתוכו לא הוי עונה שלמה סמוך לוסת מלפניה, אלא ודאי וסת היינו כל עונה שהוסת בתוכה, וסמוך לוסת היינו וסת אחרת בסמוך לו מלפניו, לכך הוי ס"ד דמקשן דעונה אחריתא קאמר, וא"כ אין הוכחה מש"ס כלל לשיטת האו"ז, וכן הוא מסקנת החו"ד, כיון דפרישה סמוך לוסת דרבנן קיימ"ל לקולא:
ב ועיין בש"ך ס"ק י"ד בהא דאיתא בשו"ע אם רגילה לראות ראייה מרובה ולא קים לה שפיר, אי קודם תנן או אח"כ דאינה אסורה אלא ביום, וכתב הש"ך בשם הב"ח להחמיר ביום ובלילה, ועל זה כתב הש"ך וכש"כ למש"כ לעיל ס"ק ז' כש"כ הכא, ותמהו כל האחרונים דאדרבה הא הש"ך העלה בס"ק ז' דדברי האו"ז לא נאמרו אלא באין לה שעה קבועה, אבל הכא דרגילה לראות בהנץ החמה הרי אית לה שעה קבועה' ועי' בחו"ד ובחידושי רעק"א ובמחהש"ק שעמדו כולם בזה, ונדחקו מאוד ליישב סתירת הש"ך, ומתחילה עלה בדעתי דהא הוי כמו שאין לה שעה קבועה לראות, דהא נץ החמה אינה שוה מידי חודש בחדשו, וכיון דאיהו רגילה לראות בנץ החמה, מקרי אין לה שעה קבועה, ושוב התבוננתי דאי אפשר לומר כן דא"כ נסתר שיטת האו"ז מהגמרא, דהא מתני' קתני כיצד היתה רגילה לראות בהנץ החמה, וע"ז קאמר רבי יהודא כל היום שלה עיי"ש, ואיס"ד דזה מקרי אין לה שעה קבועה, א"כ שוב מוכח מהגמרא דגם בזה אין צריך לפרוש אלא עונה שהוסת בתוכו, אלא ע"כ דזה שעה קבועה מקרי וא"כ שוב קשיין דברי הש"ך אהדדי, ע"כ נ"ל בס"ד, דמש"כ הש"ך וכש"כ למש"כ בס"ק ז', לאו לשיטת האו"ז נתכוין אלא למש"כ אליבא דשיטת האביאסף, ולמה שביאר דבריו בנקה"כ דלעולם חשבי' היום לי"ב שעות, וכן הלילה, ואם וסתה ביום, א"כ ביומי טבת שהיום אינו אלא ט' שעות, לא סגי בהני ט' שעות אלא אסורה שעה ומחצה קודם אור היום ושעה ומחצה אחר תחילת הלילה, ולשיטתו ההד"נ אם רגילה לראות בלילי טבת בסוף הלילה חשבינן להני שעות לשעות היום, ואסורה כל היום, וההד"נ בימות הקיץ היכא דרגילה לראות בסוף יממא, חשבינן לשעות אלו מן הלילה ואסורה כל הלילה, דהיינו כל י"ב שעות שהם מן הלילה בזמן שהיום והלילה שוין, והשתא אי חזי תמיד בנץ החמה, לא שוי ימות הגשמים לימות החמה לענין איסור פרישה, דהא בימות החורף חשבינן תמיד לנץ החמה לעונת היום, ואלו בימות החמה אפי' חזיא בנץ החמה מ"מ אינה אסורה אלא בלילה, דהא הני שעות היום לוה מן הלילה, וכיון דלא מסתבר לחלק בזה בין ימות החמה לימות החורף א"כ מסתבר דלעולם אסורה בין ביום בלילה, כן הי' נ"ל לכאורה בכוונת הש"ך, אלא דלפי"ז לא הוי צריכין למה דלא קיים לה שפיר אי קודם הנץ החמה או אח"כ דהא אפי' קום לה שפיר נמי דינא הכי, מטעם הנ"ל, וא"כ עדיין דברי הש"ך צע"ג, ומ"מ לענין דינא צ"ע היכא דרגילה למיחזא בסוף יממא או בסוף הלילה דלכאורה לפימש"כ הש"ך לפרש שיטת האביאסף, משתנה דין פרישה, מימות החורף לימות החמה, והוא חידוש דין שלא הזכררו הפוסקים וצע"ג לדינא, (ג) שיטת האביאסף שהביא הב"י בסי' קפ"ד דעונה דבעי למהרש בסמוך לוסת חשבינן לעולם י"ב שעות, והטו"ז תמה על זה ממנפ"ש מאימתי חשבי' להני י"ב שעות, (והטו"ז תמה על זה ממנפ"ש מאימתי חשבי' להני י"ב שעות וכו') עיי"ש, והעלה דלהאביאסף חשבי' תמיד ששה שעות מקודם, וששה שעות לאחריו עיי"ש, ואני תמה ע"ז דמה יושיענו בזה לתרץ שיטת האביאסף אכתי היכא מצאנו ידנו ורגלנו בגמרא דהא בגמרא תני חדא ר"י אוסרה לפני הוסת ומתירה לאחריה, ותניא אידך לפני הוסת מותרת ולאחריו אסורה, ל"ק הא דרגילה לראות סוף יממא, הא דרגילה לראות תחילת יממא, ולהטו"ז לעולם אסורה בין מלפניו בין מלאחריו, וצע"ג, והנה הש"ך תי' דלשיטת האביאסף הכי קאמרינן, דאם וסת ביום א"כ ביומי טבת לא סגי בפרישה כל היום אלא חשבינן נמי מלפניו ומלאחריו כפי מה שהוא יום, בזמן שהיום והלילה שוין, וכ"כ לאידך גיסא בימות החמה עיי"ש, ולפי"ז נראה דהה"ד לענין אי תראה בהני שעות שהיום והלילה משתנין זה מזה, חשבינן לי' לעולם כזמן שהיום והלילה שוין, ולפי"ז נראה דשיטת האביאסף יש לה הוכחה מגמרא, דהא במס' נדה דף ס"ג ע"ב תנן היתה רגילה לראות בהנץ החמה וכו' ר"י אומר כל היום שלה, ופריך הגמרא והתניא כל הלילה שלה, ומשני ל"ק הא דרגילה למיחזא בתחילת יממא, ולכאורה תמיה מאוד הא אידי ואידי רגילה לראות בהנץ החמה קתני, ואיך אפשר למקרי' לנץ החמה סוף לילי' אבל להנ"ל ניחא כיון דלעולם חשבי' לענין זה יום ולילה כפי מה שהוא לעת שהיום והלילה שוין א"כ לפעמים משכחת לה דאפי' דחזי' בנץ החמה מ"מ הו"ל כאלו חזי' בסוף ליליא דהיינו בימות החמה, ושפיר קאמר הא דחזי' בסוף ליליא דהיינו בימות החמה, דהאי שעתא הוא סוף ליליא לענין זה, ולפי דרכנו למדנו דגם לענין הזמן דחזיא בי' חשבינן אם הוא יום או לילה בשעות ההשואה, אלא דהא צלע"ג לשיטת האביאסף הנ"ל דמילתא דתמיהא היא, דאם חזיא בסוף הלילה בזמן שהיום והלילה שוין אסורה כל י"ב שעות מלפניו, ואם חזיא, בסוף הלילה בימי הטבת תשתרי בסמוך לו, בשלמא לשיטת הפוסקים דלא כהאביאסף לא תיקשי אמאי אמרי' דאם חזיא בסוף היום אסורה כל היום שלפניו, ואם חזיא בתחילת היום מותרת בסמוך לו בלילה שלפניו, דקים להו לרבנן דאורח זה מתלי תלי קביעותו במאורות הרקיע יש מי שזמן קביעותו בממשלת החמה, ויש שקביעותו בממשלת הלבנה, ואין רגילות לשנות את תפקידם מעונת היום לעונת הלילה, אבל לאביאסף ע"כ לאו במאורות שברקיע תלי', א"כ מילתא דתמיהא הוא, ותו צע"ג דהא במתני' קתני, היתה למודה לראות בנץ החמה, ולכאורה קשיא הא קיימ"ל דבכל דבר שתלי' ביום ולילה חשבי' מעלות השחר עד צאת הכוכבים, א"כ ה"נ הו"ל למיתני היתה למודה לראות בעמוד השחר, וע"כ צ"ל כמו שתי' החו"ד דקים להו לרבנן דהילוך המאורות הוא דגורם לראי' משא"כ לאביאסף דע"כ א"א לומר כן, אמאי תלי' בהנץ החמה ולא בעלות השחר ומתוך כך נראה דע"כ ל"ק האביאסף אלא לענין זמן הפרישה דלא סגי בפרישה כל היום ביומי טבת, דאיכא למיחוש שיבא האורח גם בשעות שהלילה, לוה מן היום, וכ"כ לאידך גיסא בימות החמה, אבל אי רגילה לראות בהנץ החמה, אפי' בימות החמה לא אסרי' לה בלילה שלפניו מחמת שלפעמים זמן זה הוא מן הלילה, וטעמא דמילתא דדוקא לענין שעות שהלילה לוה מן היום חיישינן שמא תשנה את תפקידה לאותן השעות, משא"כ היכא דבאמת חזיא ביום אלא שלפעמים זמן זה הוא לילה, אם אתה אוסרה בלילה שלפניו, ע"כ צריכת לחוש שתשנה את תפקידה לשעות שלעולם לאו יממי נינהו לזה לא חיישינן כן נראה לפענ"ד נכון בס"ד: