ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן קמ
בענין י"א יום שבין נדה לנדה הלל"מ דאין אשה ראוי' לזיבה אלא בי"א: יום שבין נדה לנדה, וידוע מה שנחלקו אבות העולם בפי דין זה, דלהרמב"ם כל ז' ימים שנקבע לה וסת בתחילתן הם הנקראים ימי נדתה בין ראתה בין לא ראתה ומפני מה נקראו ימי נדה מפני שראוין לנדה וכל דם שתראה בהם דם נדה יחשב, וכל הי"א ימים שאחר הז' נקראו ימי זיבתה בין ראתה בהם דם בין לא ראתה, ולמה נקראו ימי זיבה מפני שראוין לזיבה, מכל דם שתראה בהם דם זיבה יחשב וכל ימי אשה מיום שנקבע לה וסת עד שתמות או עד שיעקר הוסת ליום אחר תספור לעולם ז' מתחילת יום וסת ואחריהם י"א, כ"ז לשון הרמב"ם פ"ו מה' א"ב אבל כל הראשונים השיגו על הרמב"ם, וס"ל שמשעה שהאשה נעשית זבה גדולה לעולם אינה חוזרת לתחילת ימי נדות עד משתספור ז' נקיים, ואפי' התחילה למנות ז' נקיים, וסתרה וחזרה למנותן וסתרה אינה אלא זבה שסתרה, ולכשתשלם ז' נקיים חוזרת לתחילת ימי נדה, ראתה נדה בתחלה ולא ראתה בי"א משתראה ביום י"ט לראייתה אזהרי היא נדה כבתחילה, לא ראתה עד כו' אין מונין ליום הראוי לזיבה אלא ה"ז תחילת נדה כ"ה לשון הרמב"ן שהביא הרב"י בסי' קפ"ג עיי"ש, ועיי' בחידושי הרמב"ן בנדה דף כ"ד הקשה על הרמב"ם מהרבה סוגיות, וחשבו בזה לטועה בדבר משנה, אמנם בחוו"ד כ' ליישב שיטת הרמב"ם בטו"ט, דדוקא באשה שאין לה וסת סופרת לעולם ז' וי"א, אבל אשה שיש לה וסת מתחלת לספור מיום וסתה ימי נדותה אף שחל יום וסת באמצע ימי זיבתה משום דרחמנא אמר גבי זבה בלא עת נדתה, ויום הוסת עת נדתה הוא, ואע"ג דקיימ"ל וסתות דרבנן ואיך אפשר לתלות החשבון פתחי נדה וזיבה שהן גופי הלכות דאורייתא בוסתות שעיקרן דרבנן, ס"ל להרמב"ם דהא דוסתות דרבנן אף דבכ"מ חזקת ג"פ דאורייתא היינו דוקא לעניין שנאמר דלעולם תראה כשהגיע יום וסתה דקיי"ל לחז"ל דוסתות הו"ל חזקה העשוי' להשתנות, אבל כשהיא רואה בשעת וסתה אמרינן מחמת חזקת ג"פ דוסתות דמחמת גרמת היום של וסת בא הדם, דחזקת ג"פ בכ"מ היא דאורייתא והוי עת נדתה, וימי זיבה תלי רחמנא בלא עת נדתה דוקא, ודפח"ח, מיהא מלשון הרמב"ם שכ' בפ"ו וכל ימי האלה מיום שנקבע לה וסת עד שתמות או עד שיעקר הוסת ליום אחר תספור לעולם ז' ואחריהם י"א וכו' משמע אפי' יש לה וסת אלא שלא נעקר ליום אחר מ"מ כך משפטה, ומזה משמע בהדיא דלא כחוו"ד, וצע"ג, והנה אליבא דכו"ע אם ראתה ג' ימים בי"א ימי זיבה וגם ספרה ז' נקיים בתוך י"א ימים כשחזרה לראות בז' ימים שאחר י"א יום היא נדה, מיהא אי לא הי' לה ז' נקיים בתוך י"א יום כשבא יום י"ב שהיא ראשון לשבעת ימי נדה אי צריכה עוד שבעה נקיים לשיטת הרמב"ם, אינו מבואר בהדיא, וראיתי במחצית השקל סי' קפ"ג ס"ק ד' דס"ל דבזה אינה צריכה עוד שבעה נקיים לשיטת הרמב"ם הנ"ל, ובהגהו' הגאון מהרב"צ מווילנא שם כ' ח"ו דהרמב"ם יסבור כן דלא צריכה ז' נקיים:
אלא כוונת הרמב"ם דימי נדה שאינה רואה בהם עולין לז' נקיים, אבל בימים שרואה בהן בז' ימים אלו אחר הזיבות אינן עולין לז' נקיים וגם אינם סותרין, דאינו סותר רק בימי זיבות עיי"ש, ולענ"ד קשי' לי ע"ז קושי' עצומה מש"ס נדה דף ל"ז ע"ב, בהא דפליגו אביי ורבא בימי לידה שאינה רואה בהם אי עולין לספירת ז' נקיים, ואמר אביי מנא אמינא לה דתניא כימי נדתה כך ימי לידתה מה ימי נדתה אין ראוין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהן אף ימי לידתה שאין ראוין לזיבה אין ספירת שבעה עולה מהן, ורבא הא מני ר"א דאמר מסתר נמי סתרה עיי"ש ולהנ"ל יקשה מכאן לשיטת הרמב"ם דהא ז' ימים שאחר י"א יום אינן סותרין ועולין לספירת נקיים, ולשיטת המחהש"ך ניחא דהא כיון שהגיע יום י"ב שוב אי"צ נקיים ולא שייך שיהא ספירת שבעה עולה מהן, אבל למש"כ בהג"ה הנ"ל קשיא, והיא לענ"ד קושי' חמורה וצע"ג:
תו קשיא לי לשיטתו מהא דאמרי' בהאי שמעתא אמר רבא מנא אמינא לה דתניא ואחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם, אי אמרת בשלמא דימי לידה שאינה רואה בהם עולה היינו דלא מפסקת טומאה אלא אי אמרת אינה עולה הרי מפסקת לי' לידה, ואביי אמר לך שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם, והנה לכאורה יקשה לשיטת הרמב"ם, דבאם ראתה בז' ימי נדות שלאחר י"א יום אינה סותרת ואינה עולה, וכשיעברו ז' ימי נדות משלמת על הנקיים שהתחילה לספור, א"כ הו"ל טומאת נדה מפסקת ביניהם, וצריך לומר כי היכא דמשני שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם, והאי נמי לאו טומאת זיבה היא דהא ימים אלו אינן ראוין לזיבה אלא לנדות, אבל לפי"ז יקשה לאידך גיסא מאי ס"ד דרבא דשלא יהא שום טומאה מפסקת ביניהם, הא ע"כ בז' ימי נדה שלאחר י"א ימי זיבה אי רואה בהם אינה סותרת, א"כ ע"כ צריך לומר דדוקא שלא תהי' טומאת זיבה מפסקת, ומאי ס"ד לאתוי ראי' לדבריו, וכ' צע"ג, אבל לשיטת המחהש"ך ניחא שפיר, ומ"מ גם זה קשה להולמו, ולומר דאליבא דהרמב"ם באם הגיעה יום י"ב שוב אינה צריכה שבעה נקיים, והוא שמעתא דמפרס איגרא וצע"ג: