ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן קלט
הלכות נדה בדין הרגשת זיבת דבר לח אם דיא דאורייתא:
מבואר בש"ס ופוסקים דאין אשה טמאה משום נדה אלא ברואה דם בהרגשה ושלשה מיני הרגשות יש א' שנזדעזעו אבריה כמוש"כ הרמב"ם בפ"ה מה' א"ב, ב' שמרגשת פתיחות פי המקור כמבואר ביו"ד בסי' ק"צ, ושני מיני הרגשות אלו לכו"ע דאורייתא נינהו והג' היכא דמרגשת שדבר לח זב ממנה בפנים ובהך הרגשה פליגו רבותינו האחרונים אי הוי הרגשה לטמאה מדאורייתא או לא ועיי' בתשו' כוב"י מה"ק יו"ד סי' נ"ה הוכיח דהרגשת זיבת דבר לח הוא מדאורייתא דהא דבעינן הרגשה ילפינן מבשרה עד שתרגיש בבשרה ומהך דרשה ילפינן כמי שמטמאה בפנים כבחוץ והרי אינה מטמאה אלא מן הבין שינים ולחוץ וע"כ האי בשר היינו אותו שמבין השנים ולחוץ וא"כ גם הא דדרשינן עד שתרגיש בבשרה היינו בשר זה והרי זה כבר חוץ לפתח פי המקור ואיך נימא דבעי פתיחוח פי המקור איו דהרגשת זובת דבר לח היינו הרגשה דקפיד קרא ועיי' בתשו' מרן החת"ס סי' קס"ז שהשיג על ראי' זו דמשמע מפי' המשניות וממש"כ הרמב"ם בפ"ה מה' א"ב וממאי דאמרינן בנדה דף מ"א דפה המקור היינו בין השיניים וא"כ דא ודא אחת הוא עי"ש תו מייתא הנוב"י ראי' לשיטתו דאמאי לא פריך הגמ' אהא דשמואל דבעי עד שתרגיש בבשרה מהא דתנן בנדה דף י"ח דם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו בא מן המקור דממנפ"ש אי הרגישה בפתיחות המקור אז בודאי מן המקור קאתי ומאי ספקא טמא דקתני ואי לא הרגישה מה בכך שהוא מן המקור הא סבר שמואל דשלא בהרגשה טהורה אודל"א דלא בעינן כלל הרגשה במקור אלא הרגשת זובת דבר לח בבשרה ובזה א"א להבחין אי מן המקור אי מן העליה ועי' בחוו"ד רס"י ק"צ מש"כ להשיב על ראי' זו ולענ"ד נראה דאין ראיה מזה כלל דהא פשיטא דהא דאמר שמואל דבעי שתרגיש בבשרה היינו לענין שתטמא טומאת שבעה ולבעלה אבל מ"מ טמאה טומאת ערב משום דם דהא קיימ"ל מקור מקומו טמא וא"כ לק"מ דמתני' דדם הנמצא בפרוזדור אין אנו דנין על האשה אלא על הדם דהכא קתני דם הנמצא בחדר וכו' ודם הנמצא בפרוזדור א"כ י"ל דמיירי בלא הרגשה ושפיר קתני ספקו טמא משא"כ מכל הני דמייתא בריש פ' הרואה כתם דהתם אנו דנין על האשה דהא קתני האשה שעשה צרכי' וכ"כ עד הנותן תחת הכר וכו' וכל הני דמייתא הכל מיירי באשה וקתני טמאה ע"כ משום טומאת נדה קאמר ושפיר פריך הגמרא:
וראיתי לרבנו החוו"ד בריש סי' ק"צ דס"ל נמי דזיבת דבר לח הוי הרגשה דאורייתא ולא לגמרי כשיטת הנוב"י דאלו להנוב"י אפי' אם מרגשת זד"ל בפרוזדור ולדידי' בעינן מיהת שתרגיש בו בשעה שזב מן המקור ומ"מ פתיחות פי המקור לא בעינן ואייתי ראי' מהא דאמרינן בריש כדה טעמא דב"ש אם איתא דהוי דם מעיקרו הוי אתי והילל ס"ל אומר כותלי ביה"ר העמידהו ואי ס"ד דלא הוי הרגשה אלא כשנפתח מקורה א"כ קשה מכאן לשמואל ממנפיש אי במרגשת שנפתח מקורה עכשיו איך שייך לומר שדם זה יצא מאתמול ואי בלא הרגשה טהורה לגמרי איוו דהרגשת זיבת דבר לח ג"כ הרגשה וא"כ י"ל דמיירי עכשיו זובת דבר לח וא"ש דטמאה מעל"ע שאפשר שאתמול ג"כ הי' זב אלא שסבורה שהוא הרגשת מי רגליה וכל דב"ק בזה אינם מובנים לענ"ד דהא ובאמת מודה שמואל דטמאה מדרבנן אפי' בלא הרגשה כלל וע"כ צ"ל דהוכחת' קאי למאי דס"ד הגמרא מעיקרא דשמואל מטהר לגמרי הו"ל למפרך מהנ"ל וכ"כ לתי' ר"י לשיטת רש"י דלקושטא אפי' מדרבנן אינה טמאה היכא דידעינן שבא בלא הרגשה תיקשי כהנ"ל וגם זה אינו קשי' דהא איכא עוד טעמים בריש נדה במאי דפליגו שמאי והילל וא"כ ליכא למיפרך מיני' וכ"ז לפי דבריו אבל באמת בלא"ה אין מזה ריח ראי' כלל לא מבעי' לפירש"י שם דמיירי השתא דבדקה בעד וסבורה הרגשת עד עי"ש ואפי' להתוס' דלא ניחא להו בזה היינו להך לישנא דאשה מרגשת בעצמה אבל לטעמא דאם איתא דהאי דם שפיר י"ל דמיירי שמצאה דם ע"י בדיקות עד וטעמא דב"ה אימור הדם מאתמול הי' ולא הרגישו אתמול כמי מהיי"ט דסבורה הרגשת עד או שמש והא דלא אתי משום דכותלי ביה"ר העמידוהו ויותר תמוה דהא מתני' מיירי לטהרות כמבואר שם בגמרא וא"כ י"ל דמיירי בלא הרגשה כלל דהא לקושטא דמילתא בלא הרגשה איה"נ דטמאה לטהרות דהא מקור מקומו טמא וא"כ אין כאן ריח ראי' כלל, והנה בתשו' ח"ס הנ"ל הביא ראי' מגמרא הנ"ל לאידך גיסא והיינו מל"ק דקאמר טעמא דשמאי משום אשה מרגשת בעצמה ופריך הגמרא הא איכא ישנה ומשני ישנה נמי אגב צערא מתערא וזה ליש אלא בהרגשת פה"מ ולא בזיבת דבר לח ולענ"ד גם מזה אין ראי' כלל דהא כבר כתבתי דע"כ מיירי אפי' בלא שום הרגשה וכבר הקשו בתוס' כיון דהשתא חזיא בלא הרגשה אימור מעיקרו נמי אתי בלא הרגשה ותי' דרוב דמים באים בהרגשה ומשו"ה לא פליג רבנן וא"כ אין ראי' כלל דלעולם הרגש זיבת דבר לח דאורייתא מיהא עכ"פ רוב פעמים ההרגשה הוא פתיחות פה"מ ובזה ודאי איכא טעמא דאשה מרגשת בעצמה והנה הח"ס ז"ל בעצמו הרגיש בדיחוי זו וכ' דהתוס' שם הו"ל להביא ראי' זו ולמה הוצרכו להביא ראיתם מלישנא בתרא עי"ש, ולענ"ד לאו דיחוי הוא דא"כ הי' מביאין ראי' לתירוצם מכח קושייתם ובודאי א"א להביא ראיה לתירוצם מכח הקושי' משו"ה הוצרכו להביא ראי' ממק"א ודו"ק היטב, ובזה נדחה גם הראיה שהביא ממש"כ התוס' בדף ד' בד"ה והא אשה מכוסה היינו שהמקום סתום וכשהדם יוצא נפתח והי' לה להרגיש עיי"ש וזה ל"ש כ"א בפתיחות פהמ"ק ולהנ"ל א"ר א"ר משם דהא ע"כ מיירי אפי' בלא שום הרגשה דהא לטהרות ל"ב הרגשה כלל וע"כ צ"ל דעל הרוב באנו לדון וא"כ אין שם ראי' כלל:
והנה בתשו' שב יעקב מייתי ראי' דבעי דוקא פתיחות פי המקור דאי ס"ד זיבת ד"ל א"כ בריש הרואה כתם דקאמר בגמרא אי דארגשה וכו' אי דלא ארגשה וכו' ומסיק אימא הרגשת מי רגלים הוא והשתא מאי קשי' פשיטא דארגשה זד"ל שהרי הטילה מי רגלים וכ' הח"ס ז"ל דראי' ברירה הוא זו לענ"ד ראי' זו אנכי מכיר דהא ודאי דמקום הרגשת זיבת מי רגלים אינו במקום הרגשת זיבת דם המקור כדמוכח מבדיקות מהרי"ו שמובא ברמ"א ביו"ד סי' קצ"א עי"ש ומ"מ משני הגמרא שפיר אימור הרגשת מי רגלים די"ל דלא ארגשה עד שזב הדם למטה בפרוזדור במקום מוצא מי רגלים ואז לא שמה על לבה להבחין אם הוא הרגשת דם או מ"ר אבל מהא לא מצי למידוק מדקאמר אי דארגשה אי דלא ארגשה דודאי גם בזיבת דבר לח מצי להבחין אם הוא הרגשה שבא מן המקור או ממוצא מ"ר ולפי"ז יש להוכיח מש"ס הנ"ל לאידך גיסא דאי ס"ד דלא מיקרי הרגשה אלא בפתיחות פי המקור מ"ק לעולם דארגשה וקסברה הרגשת מ"ר דהא ודאי הרגשת מ"ר אינו דומה כלל להרגשת פתיחות פיהמ"ק ואיך תטעה בהכי אלא ע"כ דזיבת דבר לח היינו נמי הרגשה דאורייתא ובזה ודאי נהי דמצי להבחין אם הזיבה זו בא מן המקור או ממוצא מ"ר כדפרישות מ"מ מצי נמי למטעי בזה וראיה זו הוא לענ"ד ראיה גמורה וכיו"ב יש להביא ראיה מש"ס ריש נדה הנ"ל דקאמר טעמא דשמאי משום דאשה מרגשת בעצמה והילל כסבורה הרגשת מי רגלים ואיס"ד שמאי הרגשת פתיחות פיהמ"ק קאמר א"כ מאי קדחי הילל כסבורה הרגשת מ"ר הא ודאי אין ההרגשת אלו שוין זל"ז אלא ע"כ דמיירי מזיבת דבר לח וא"כ שפיר י"ל כסבורה הרגשת מ"ר ומזה ראי' לשיטת הנוב"י והחוו"ד הנ"ל, אלא דמ"מ אי קשי' הא קשיא לי לשיטת הנוב"י הנ"ל דממקום שבא להוכיח שיטתו משם נראה לכאורה עזר כנגדו דהא ודאי פשיטא דפתיחות פיהמ"ק הוא הרגשה דאורייתא אליבא דכו"ע וא"כ ע"כ הא דא"ק בבשרה עד שתרגיש בבשרה היינו נמי פתיחות פי המקור וכיון דהאי בבשרה היינו המקור א"כ אמאי יכה מטמאה עד שיצא מבין השיניים ולחוץ וע"כ צ"ל משום דא"ק דם יהי' זובה בבשרה וכ"ק דם יהי' בבשרה ש"מ דבעי' שיהי' מיהת זב קצת להלאה מבשרה ואיס"ד כמוש"כ הנוב"י דהאי בשרה על כל הפרוזדור קאי א"כ הוי צריך להיות זב להלאה מהפרוזדר ובאמת קיימ"ל האשה מטמאה בפנים כבחוץ אע"כ דהאי בבשרה ל"ק אלא על המקור ומשם צריך שיזוב ולהלאה וכל שהוא מבין השיניים ולחוץ כבר זב להלאה מבשרה משו"ה מטמאה שפיר גם בפרוזדור ואינה מטמאה מן השיניים ולפנים וא"כ מזה ראיה דלא כהנוב"י ולענ"ד הוא ראיה שאין עליה תשובה, ועדיין הי' אפשר לומר דמדכ' בבשרה ולא כתיב מבשרה משמע דא"צ שיהי' זב מבשרה ולהלאה אלא כל שזב במקום בשרה נמי סגי מיהא לפנים מבין השיניים לא משכחת לה שיהי' זב כלל דמיד כשהטפת דם זז ממקומו עובר הגבול של בין השיניים אלא שא"כ שוב ע"כ צ"ל דדא ודא אחת הוא וכמו שכ' הח"ס ז"ל וא"כ עכ"פ נדחות ראי' הנוב"י ותו דזה דוחק גדול לומר דאין להדם מקום לזוז ממקומו עד שיהי' שייך בו לשון זיבה כל שהוא לפנים מן השיניים וא"כ מוכח בהדיי דלא כהנוב"י ומ"מ אם נימא כשיטת החוו"ד דהרגשת זיבת דבר לח שפיר הוי הרגשה אלא דבעי שתרגיש בו שהוא זב מהמקור לאפוקי אם מרגשת שהוא זב למטה בפרוזדר א"כ ניחא הכל דמהראי' הנ"ל שהבאתי מוכח שפיר דאפי' בלא הרגשת פתיחות פי המקור הוי הרגשה ומהראי' דבבשרה מוכח דההרגשה צריכה להיות במקום המקור א"כ נימא דהרגשת זיבת דבר לח היינו הרגשה שהדם זב מהמקור וניחא הכל והוא המחוור בס"ד וקיימ"ל הלכה כדברי המכריע והוא שיטת החוו"ד הנ"ל, וכן נ"ל מבואר בלשון הקודש של השו"ע בסי' קפ"ג שכ' וז"ל אשה שיצא דם ממקורה בין באונס בין ברצון טמאה והוא שתרגיש ביציאתו מיהא משתרגיש בו שנעקר ממקומו ויצא טמאה והנה השו"ע מיירי מדינא דאורייתא כמבואר בש"ך שם ואיס"ד דזיבת דבר לח למטה בפרוזדר נמי הרגשה דאור' הוא מאי קאמר והוא שתרגיש ביציאתו הא כשמרגשת זיבת דבר לח למטה בפרוזדר לא הוי הרגשה ביציאתו דהא לאו היינו מקום יציאתו א"ו דזה לאו הרגשה הוא ותו מוכח מדכתב משתרגיש בו שנעקר ממקומו ויצא טמאה משמע אפי' לא הרגישה אלא שזב ממקורה דהא עכ"פ הרגישה מיהת שנעקר ממקומו א"ו כהנ"ל כנ"ל בס"ד ברור להלכה כשיטת החוו"ד, ונפק"מ בזה למעשה במה דהעלו הפוסקים דהא דעד שאינו בדוק אינו מטמא אלא משום כתם היינו דוקא בלא הרגישה ובדקה אבל אי הרגישה ובדקה ומצאה אפי' טיפת דם כחרדל פשוט להאחרונים ז"ל שהיא טמאה אפי' בדקה בעד שאינו בדוק וטעמא משום דהרגשא סברה דאורייתא הוא ולהנ"ל הוי דינא הכי אפי בהרגישה זיבת דבר לח ממקורה ובדקה בעד שאינו בדוק לא בעי שיעור כתם כנ"ל להורות בס"ד ועי' בתשו':