ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן קלח
בדיני דברים האסורים משום לא ילבש גבר שמלת אשה המבואר ביו"ד סי' קפ"ב (א) אמרינן בש"ס נזיר דף נ"ט ראב"י אומר מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה ת"ל לא יהי' כלי גבר על אשה משמע מזה דאפי' אינה מלובשת בו אלא דנקטה לה בידה נמי עוברת על לאו הנ"ל וכן מוכח ממה דפירש"י שם בנזיר דזה שמצינו ביעל אשת חבר הקני שלא הרגתו כסיסרא בכלי זיין אלא כמו שנאמר ידה ליתד תשלחנה ונראה בס"ד דבזה מדוייק מאד הא דכתב רחמנא גבי אשה לא יהי' כלי גבר ולא כתיב לא תלבש אשה שמלת גבר כדכתיב גבי איש ולהנ"ל ניחא דהלאו זה נאמר אפי' היכא דאינה מלובשת בכלי גבר וכן ת"א תיקון כלי זיין עי"ש משא"כ באיש דל"ש זה כתיב לשון מלבוש והגם דאשכחן גבי אנשים כמה דברים שאינם דרך לבישה ואסורין משום לאו הנ"ל מ"מ מדאורייתא י"ל דלא אסור אלא דרך מלבוש וכן משמע בשו"ע רס"י קפ"ב המעביר שער בית השחי ובה"ע מכין אותו מכות מרדות ועי"ש בש"ך דהה"ד שאר תיקוני אשה לנוי משמע בהדי' דאינה אלא מדרבנן משא"כ באשה היוצאת בכלי זיין דאיתא בהדי' בגמרא הנ"ל דהוא מדאורייתא עי"ש והיינו דדקדיק הכתוב גבי אשה לא יהי' כלי גבר וא"ש בס"ד מיהא בשו"ע סי' קפ"ב ס"ה איתא וז"ל לא תעדם אישה עדי איש כגון שתשים מצנפת וכו' או תלבוש שריון וכיו"ב ולא כתיב רבותא הנ"ל דאפי' אינה לובשתה אלא נקטם כלי זיין בידה נמי קעברה על לאו הנ"ל וצ"ע: (ב) בטור סי' קפ"ב איתא דאם לובשת מלבושי האיש לפי מנהג המקום ההוא, ולשון זה כ' ג"כ בהגהות רמ"א שם והנה הה"נ בהיפך אם מנהג העולם שתיקוני עניינים הנ"ל נוהגין בו רק אנשים ובמקום הנ"ל גם הנשים נוהגין כן נמי ליכא איסורא וכ"מ בשו"ע ס"א לענין מעביר שער בה"ש וכו' בד"א במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים אבל במקום שמעבירין אותו גם אנשים אם העביר אין מכין אותו עי"ש משמע דהכל תליא במנהג המקום וצ"ע מ"ש מהא דאמרינן בשבת דף צ"ב אחד מאנשי הוצל שהוציא משא על ראשו פטור אעפ"י שאנשי עירו עושין כן בטלה דעתם אצל כל אדם עי"ש א"כ ה"נ נימא הכא ועי"ש בתוס' שכ' דלא דמי לקוצים בערביא דקיימ"ל כחכמים דר"א דבאותו מקום שמקיימין קוצים אסור לקיימן דהתם אם הי' לכל העולם רוב גמלים כמו בערביא הי' מקיימין קוצים ואפשר דגם כאן שייך סברת התוס' ועיי' במג"א סי' ש"ך סק"א ודו"ק:
ג נסתפקתי למ"ד בפ"ק דב"מ היכא דהשליח לאו בר חיובא אמרי' ישלד"ע ואמרי' התם דלהך מ"ד האומר לאשה צא ואקפי לי את הקטן המשלח חייב, היכא דמשוי שליח את האשה להלבש שמלת אשה לאיש אי המשלח חייב מי אמרי' כיון דהלאו דלא ילבש גבר לא שייך באשה א"כ לא מקרי לענין זה בר חיובא וחייב המשלח או דילמא כיון דעכ"פ איתא בלאו דלא יהא כלי גבר הני תרי לאוי כחדא חשיבי לענין זה ושפיר נקראת ב"ח וא"כ השליח חייב לפי מה שיתבאר לקמן (אות ו') בס"ד דהיכא דהמתלבש הוא שוגג חייב המלביש וכמו דס"ל להרמב"ם לענין מלביש חברו כלאים, עיי"ש וצ"ע, (ד) הרמב"ם כ' טעם מצוה זו משום דהי' כן חק ע"ז, ובחינוך כ' שהוא גדר שלא יבואו לידי תערובות אנשים ונשים ונראה דאע"ג דבעלמא לא דרשינן טעמי' דקראי מ"מ הכא בהדיא כ' רחמנא כי תועבת ה' כל עושה אלה משמע דמשום תועבה הוא דאסרה רחמנא והני תרווייהו טעמי במשמעות תועבה איתניי' דע"ז איקרי תועבה כמש"כ ולא תביא תועבה אל ביתיך וכ"כ בעריות נמי כתיב תועבה, ולפי"ז היכא דלובשין להגן מפני החמה או צינה נראה דמותר כמש"כ הש"ך בסי' קפ"ב ס"ק ז' ובזה לא תקשה קושי' שהקשה בס' יד הקטנה והובא במהר"ם ז"ב כי מתכוין נמי מפני החמה ומפני הצינה מאי הוה הא לא שייך לומר מזה דשא"מ וגרע אפי' מפסיק רישא דלא שייך לומר כן אלא היכא דאינו מתכוין לשם מעשה העברה אבל היכא דמתכוין למעשה העברה אע"ג דאין כוונתו לעשות איסור איך זה בגדר דשא"מ ולענ"ד נראה דלק"מ דהפשוט דכוונת הב"ח משום דהכי מפורש טעמא דקרא כי תועבת משמע דוקא בכהייג' אסור דהא ת"ק דראב"י ס"ל מהאי טעמא דלא אסור אלא היכא דלובש עדי אשה ויושב בין הנשים ונהי דאנן קיימ"ל כראב"י דס"ל דאפי' אינו הולך לישב בין הנשים חייב מ"מ אהני מיהת טעמא דקרא דכל שלובשו מפני הצינה לא מיתסר ועיי' ש"ך שם שכ' דוקא בתיקוני אשה הוא דשרי מפני הצינה אבל אם לובש ממש בגדי אשה עד שאינו ניכר שהיא איש וכן איפכא בכ"ע אסור עיי"ש ולהנ"ל לא הו"ל לחלק בזה ואפשר דמדרבנן קאמר והנה נפ"מ בין ב' טעמים הנ"ל י"ל דלטעם שלא יבאו לידי יחוד או"נ לא מיתסר אלא היכא שלובש ממש בגדי אשה עד שאינו ניכר אבל במלבוש א' לבד ל"ש האי טעמא משא"כ לטעם הרמב"ם י"ל אפי' בכלי ובמלבוש א' נמי לוקה ועיי' בב"י ורמ"א סי' הנ"ל מבואר דאפי' בא' מן הבגדים אסור אעפ"י שנוכרים בשאר בגדים ובטו"ז שם בשם ב"י מבואר דאפי' מלקות נמי איכא ודוקא במעבור שער בה"ש ובה"ע ליכא מלקות משום דאינו ניכר בפרהסיא ליכא אלא איסור דרבנן ועכצ"ל דהטעם משום לתא דחק לע"ז, וצ"ל אע"ג דבלא"ה איכא לאו דבחקותיהם לא תלכו מ"מ נפ"מ לענין מלקות דעל לאו דבחקותיהם אפשר דאין לוקין דהוה לאו שבכללות: (ה) מבואר בשו"ע שם דבמקום שגם האנשים לובשין אותן הכלים ומשימין אותו תכשיט מותר ועיי' בפרישה דמספק"ל אם המנהג כן בין הגוים אם אמרי' כיון דנהיג נהוג ולמדין ממנהג ההוא דגוים או דילמא דוקא על ישראל קאמר דהיכא דהנהיגו כולם מותר והובא בחרע"א שם ולענ"ד נראה דתלי' בב' טעמים הנ"ל אם האיסור משום גדר שלא יבואו לידי יחוד או"נ כמש"כ החינוך א"כ שפיר י"ל דגם מנהג הגוים מהני בזה דעכ"פ שוב אין עדי זה מיוחד לנשים אבל לטעמא דהרמב"ם משום דהוא חק לע"ז נראה דוקא על ישראל קאמר היכא דנהיג כולם מותר כנ"ל, ויש לעיין אם התחילו לנהוג כן באיסור אם שוב אחר שנשתרבב כן המנהג בין האנשים אם מותר אח"כ גם מדינא כיון דהשתא מיהת אין המלבוש הזה מיוחד לנשים דוקא או דילמא כיון דהתחילו באיסור אין זה מן המנין ואין להקשות א"כ האיך משכחת לה האי דינא כלל י"ל כגון שהתחילו הגוים לנהוג כן ולפי"ז נצטרך לומר כאותו צד של ספיקו של הדרישה דגם מנהג הגוים מהני בזה וצ"ע:
ו יש לחקור לשיטות הרמב"ם בה' כלאים דהמלביש את חבירו כלאים אם הי' המתלבש שוגג לוקה המלביש אם אמרי' כן גם לענין לאו זה היכא דמלביש את חברו שמלת אשה והמתלבש הי' שוגג אם לוקה הלבישו וה"נ ס"ל להרמב"ם בהמטמא את הכהן דהמטמא לוקה אם הי' הכהן שוגג ומסתברא דההד"נ בלאו זה, ועיי' מש"כ [באות ג'] עיי"ש: