ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן קלז
בדיני איסור גילוח הפיאות והזקן המבואר ביו"ד סי' קפ"א:
א כ' הטור יו"ד סי' קפ"א הקפת הראש והשחתת הזקן גם באלו כ' הרמב"ם שאסרם הכ' מפני שעושין כן עע"ז וזה אינו מפורש ואין אנו צריכין לבקש טעם למצות ועיי"ש בב"י שביאר כוונת הטור שדעתו לחלוק על הרמב"ם למה לבקש לו טעם מדעתו לשום מצוה כי מצות מלך הם עלינו אף אם לא נדע טעמם אנו מצווים לעשותם, וכ' הרב"י דחס לי' להרמב"ם למסבר דאין לנו לקיים המצות אא"כ נדע טעמם אלא כל מה שנוכל לבקש לו טעם נאמר בו טעם וכר"ש דדריש טעמא דקרא ומה שלא נדע טעם נייחס הדבר לקוצר דעתנו ואנו חייבין לקיימם מצד גזירת המלך, ועיי' בד"מ שכ' על הרב"י דחס לי' לרבנו הטור שיחשוד להרמב"ם שיסבור שאם לא יודעים טעם המצות לא היינו מצווים לעשות לא מצינו לשום חכם בישראל שיאמין בזה אלא הוא דרך הפוקרים בתורה שאינם מאמינים רק מה שיסכים עליו השכל ולכן א"א שחשב רבנו הטור כן על הרמב"ם אלא מ"ש וזה אינו מפורש וכו' ר"ל שלא נדרוש טעמא דקרא לומר שאינו אסור אלא כדרך שעשו עובדי ע"ז וכומריהם אלא בכל ענין אסור הואיל ואין הטעם מפורש במקרא אין להתיר במקום שאין הטעם שייך עכ"ל ולענ"ד נרא' להוסיף תבלין על דברי הד"מ עפי"מ דפליגו הרמב' והרא"ש דלשיטת הרמב"ם אינו אסור להקיף (פיאות הראש) אלא בתער אבל גילוח כעין תער במספרים מותר והרא"ש ס"ל דגם במספרים נמי חייב על פיאות הראש ונלע"ד דהרמב"ם בזה לשיטתו דס"ל דטעמא דאסר רחמנא הוא מפני שעושין כן כומרי ע"ז וכיון דבהשחתת הזקן בהדי' מוכח דלא אסר רחמנא אלא גילוח שיש בה השחתה דהיינו בתער מכלל דמנהג הכומרים לא הי' אלא בתער וכיון דמשום חד טעמא תרווייהו אסורי ממילא ליכא למיסר גם גילוח הפיאות אלא בתער וע"ז פליג הטור וכ' כיון דאין הטעם מפורש ואין אנו צריכין לבקש טעם למצות א"כ מהיכ"ת נימא דטעם הקפת הפיאות הוא מחמת טעם הנ"ל, וא"כ א"א ללמוד דינו מהשחתת הזקן דהתם ילפינן בהדי' מדרשה דקרא דלא נאסר אלא בתער אמרי' כן משא"כ בפיאות הראש כנ"ל נכון בס"ד ועיי' טו"ז שכ' להרמב"ם דהטעם משום ע"ז מותר משום שלום מלכות ולהטור אסור וכבר תמה על זה בס' משנ"ח והובא במנ"ח לפימ"ש הרב"י דלספר קומי הוא דהתירו משום שלום מלכות משום דלאו בחקותיהם ל"ת אינו מפורש בתורה רק הכ' מסרן לחכמים והם התירו לקרובי מלכות משא"כ בפיאות הראש דמפורש בתורה לאסור לכו"ע אסור גם משום שלום מלכות והוא תמוה נשגבה והמנ"ח הוסיף להקשות על הטו"ז א"כ אם ישתנה מנהג מדינה שהגוים לא יגלחו פאת ראשם או במקום שמגדלין זקנם אנו יהי' לישראל מותר להשחית זקנם ולגלח פאת ראשם עיי"ש, והנה לא ידעתי למה שפך סוללה הזאת על הטו"ז ולא על הרמב"ם דמפורש יוצא מדבריו שאסרן הכ' מפני שעושין כן עע"ז עיי"ש, ועיקר הקושי' לק"מ דודאי מה שאסרה תורה בהדי' נהי דהטעם הוא משום חק לע"ז מ"מ אף אם יתבטל חק זה אצלם עדיין הדבר באיסור עומד תדע דהא בל"ת דלא תקום לך מצבה אשר שנא י"א פירש"י והלא היתה אהובה בימי האבות מ"מ כיון שעשאוהו אלו חק לע"ז נעשה שנואה לפני המקום, והתם כמעט מפורש בכתוב טעמא דקרא אטו מי נימא אם יחזרו העכו"ם מלעבוד על מצבה יהי' רשאי להקים מצבה וע"כ צ"ל כדפרישית א"כ אף אתה אל תתמה על איסור השחתת זקן ופיאות דמיתסרי מחמת טעם הנ"ל אף אם יתבטל הטעם וז"פ, אמנם קושי' המשנח"כ הנ"ל על הטו"ז הוא קושי' עצומה וצע"ג, ועיקר כוונת מחלוקת הטור והרמב"ם בזה הנכון כמ"ש בס"ד לבאר דברי הד"מ:
ב מבואר במשנה פ"ג דמכות דפאת הזקן הם חמשה כדאיתא שם על הזקן שתים מכאן ושתים מכאן ואחד מלמטה, והנה רבו בה הדיעות לפיכך מבואר בשו"ע דיר"ש יצא את כולם ולא יעבור תער על כל זקנו כלל ואפי' תחת הגרון והנה כי היכא דבפיאות הראש לוקה שתים משום דפיאות מחלקות ה"נ בהשחתת הזקן לוקה חמש ואפי' בהתראה אחת, וראיתי בחי' הריטב"א שכ' בשם רמ"ה דהא דל"ק וחייב על הזקן חמש כדקתני וחייב על הראש שתים משום דבהקפת הראש יכול להקיף שתיהן בב"א בשתי ידיו ויתחייב שתים אבל זקן א"י להשחית חמשתן בב"א ואפי' בשתי ידיו, ולא זכיתי להבין ד"ק, וכי א"י להשחית החמשה בב"א מאי הוי הא אפי' השחיתן בזה אח"ז נמי חייב חמש אפי' בהתראה אחת כל שלא הפסיק ביניהם, הן אמת דמתוך פי' ריב"ן שם בהא דמוקים לה הש"ס בקרחה חייב על חמשה קריחות שסך ה' אצבעותיו נשא, דבזאח"ז לא הי' מחייב כ"א אקרחה קמייתא שהיתה בתוכ"ד להתראה דאאינך לא מחייב כיון דלא הוי בתוכ"ד להתראה מצי למימר אשתלאי אבל כבר הקשו שם בתוס' אפי' זה והוכיחו מש"ס פ' בתרא דקדושין כיון דהתחיל לעבר תוכ"ד להתראה לא מצי למימר אשתלאי עיי"ש וא"כ ה"נ אפי' בזה אח"ז חייב חמש על השחתת חמשה פאת הזקן עוד צל"ע על הריטב"א בזה דשפיר משכחת לה שעבר כולן בב"א דהא במקיף אמרי' א' הניקף וא' המקיף חייב מלקות היכא דגם הניקף עבד מעשה כגון שהוא מסייע כמבואר בגמ' ובפוסקים וא"כ ה"נ שפיר משכחת לה כגון שהקיפוהו אחרים חמש פאת זקנו בב"א דבכהיי"ג בודאי לוקה חמש אפי' את"ל כפי' ריב"ן הנ"ל, ומתוך כך יש ללמוד דס"ל להריטב"א דוקא בהקפת הראש אמרי' א' המקיף וא' הניקף אבל לא בגילוח הזקן ויבואר עוד לפנינו בס"ד:
ג ואינו חייב על השחתת פאת זקן אלא בתער אבל במספרים אפי' כעין תער שרי לכל הפוסקים וכ"מ בשו"ע, והיכא דגילח תחילה במספרים עד שלא נשאר בשערות כדי נטילת הזוג ואח"כ רוצה להעבירו בתער עיי' בשמים ראש סי' י"ח, ובנוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' פ' מבואר דלא קבלו חכז"ל שיעור זה רק בפרה ונגעים ובן ובת, עיי' בנדה דף נ"ב ע"ב דעכ"פ כיון דראוי להתגלח בתער היינו שיעורו, ועיי' בתשו' ח"ס חאו"ח סי' קנ"ד שכ' דכאן שיעורו הוא בכדי קריצת צפורן וכ' דממנ"פ חייב בזה אי אין קבלה על השיעור א"כ הסברא נוטה דחייב עליו דהרי תער לא כתיב בקרא אלא לא תשחית וחכז"ל אמרו אין גילוח שי"ב השחתה אלא בתער ולא במספרים וא"כ ממנ"פ אי נימא דשערות הנשארים אחר גילוח הזוג הוי כמאן דליתא הרי השחית והיינו בתער ולא במספרים כעין תער אלא תער ממש שהרי גילח והשחית אע"כ צ"ל דמה שנשאר אח"כ שם שער עליו והוי גילוח בלי השחתה א"כ המשחית אחריו חייב ודפח"ח וש"י ולענ"ד נראה ראי' ברורה מתגלחת מצורע דכ"ר זקנו ומבואר בש"ס רפ"ק דיבמות ובנזיר דף מ"א הטעם משום עדיל עיי"ש והשתא איס"ד כדס"ל להרב השואל בנוב"י הנ"ל ובס' בשמים ראש הנ"ל הא אפשר לקיים שניהם דבתחילה יגלח במספרים כעין תער והנשאר יעבירנו בתער אע"כ כמש"כ הח"ס ז"ל דממנפ"ש אי יהא על הנשאר שם שער הרי יעבור על הל"ת כשישחיתנו אע"כ בתער ואם לא יהי' הנשאר בגדר שער גם מתחילה עבר על תשחית וזהו ראי' נכונה לענ"ד בס"ד ודו"ק: (ד) נסתפקתי כיון דבהקפת הפיאות שבראש א' המקיף וא' הניקף חייב ומלקי נמי לקי הניקף היכא דעבד מעשה ע"י דסעי' בהדי' כמבואר בש"ס ופוסקים מי אמרי' כן גם לענין השחתת פאת הזקן דגם המתגלח לקי כמו המגלח ועיי' מש"כ לעיל בשם הריטב"א, ונהי דגבי מתגלח ליכא רבוי לחייבו כמו גבי ניקף מ"מ י"ל כיון דהוקשו להדדי כמבואר בקידושין דף ל"ה כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה משו"ה נשים פטורות מל"ת דבל תקיף א"כ י"ל דלכולי מילתא איתקש ומקשי' נמי השחתה להקפה כמו דאמרי' א' המקיף וא' הניקף ה"נ לימא א' המשחית וא' הנישחת ולכאורה י"ל דתלי' בב' טעמים שכ' ריב"ן במכות לחד טעמא משום דשמעי' לקרא הכי לא תקיפו לא תניחו להקיף, א"כ שפיר י"ל נהי דגבי השחתה לא כתיב הך משמעות מ"מ י"ל דילפי' כן מהקישא אבל לאידך פירושא מדאפקי' בלשון רבים דכתיב לא תקיפו משמע דאתרי קמזהיר אמקיף ואניקף וכתב הריטב"א ואע"ג דאורחא דקרא דזימנין כתיב לשון רבים שא"ה דהדר כתיב בלשון יחיד לא תשחית פאת זקנך עיי"ש א"כ שוב אין סברא כלל לומר דמקשינן השחתה להקפה לענין זה דהא אדרבה עיקר ילפותא דניקף חייב נלמוד מדכתיב גבי השחתה בלשון יחיד וא"כ מאותו משמעות גופא מוכח דבהשחתה לא אמרינן כן אלא דפי' ריב"ן והריטב"א קשי' לי טובא בזה דהא אמרינן בש"ס קידושין דף ל"ה ע"ב מנ"ל דנשים ליתנייהו בהשחתה דכתיב לא תשחית פאת זקנך מדשני קרא בדיברי' לכתוב רחמנא פאת זקניכם מאי זקנך ולא זקן אשתך ולהנ"ל הא איצטרך קרא לשני בדברי' משום דבל"ז לא הוי דרשינן מלא תקיפו אחד המקיף ואחד הניקף מזה משמע דעיקור ילפותא דאחד המקיף ואחד הניקף הוא כטעמא דקמא דפירש ריב"ן הנ"ל דמשמעות לא תקיפו היינו שלא תניחו להקיף עצמכם ובזה א"ש טפי מה שכתבתי במקו"א ליישב הא דהשמיט הרמב"ם אוקימתא דרבא דהמקיף א"ע לוקה שתים וכתבתי דא"א לומר כן אלא אי נלמוד חיובא דניקף מדכתיב לא תקיפו בלשון רבים משא"כ לטעמא קמא דריב"ן א"א ללקות שתים במקיף א"ע דהא לא נאמרה ב' לאווין אלא ממשמעותא הוא דנפק"ל דגם הניקף בכלל אבל מהיכ"ת ללקות ב' אלא דעדיין הא גופא קשי' כיון דרבא ס"ל דניקף לוקה שתים א"כ מני"ל להרמב"ם דלא כוותי' עי' מש"כ שם ולהנ"ל ניחא טפי דהא א"א לומר דלוקה שתים אלא אי נלמוד חיובא דניקף מדכתיב בלשון רבים וזה לא הוי ילפותא אלא מדשני קרא בדבורי' לכתוב זקנך בלשון יחיד וקשי' הא מבואר:
בש"ס קידושין הנ"ל דהאי זקנך דשני קרא בדבורי' היינו משם דרשא דזקנך ולא זקן אשתך וא"כ ע"כ צ"ל דהוי ס"ל להש"ס דאיסורא דניקף ילפינן ממשמעותא דלא תקיפו כפירש א' דריב"ן וא"כ שוב א"א לומר דלקי שתים כנ"ל נכון בס"ד ומ"מ על הריטב"א צ"ע ואפשר לומר דתרתי ש"מ דהוי מצי למכתב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקן דהוי נמי משמע שפיר הך דשני קרא בדיבורי' לענין הניקף ומדכתיב זקנך ולא כתיב זקן ש"מ זקנך ולא זקן אשתך אבל לשון הש"ס מדשני קרא לא משמע כן, שוב האיר השי"ת את עיני ומצאתי הך ספיקא מבואר ומפורש יוצא בחי' הריטב"א שכ' דלמאי דאמרינן טעמא משום דכתיב בלשון רבים והדר כתיב בלשון יחיד לפיכך יש לפרש דדוקא לענין הקפה חייב הניקף כמקיף אבל בהשחתת הזקן אין הנשחת לוקה אבל מצינו בתוספתא בהדי' דקתני האי דינא גבי השחתה וסריטה וקרחה ותי' דבתר דשני קרא וכתב לא תקיפו בלשון רבים לחייב גם את הניקף הדר ילפינן השחתה מהקפה בהיקש עיי"ש, ועי' רמב"ם פי"ב מה' עכו"ם ה"ז כתב וז"ל ואין המתגלח לוקה עד שיסעי' הרי בהדי' דגם המתגלח חייב כמו בהקפות הפיאות שבראש מיהא הרמב"ם לטעמי' לפי מש"כ לעיל ע"כ ס"ל דילפינן לה ממשמעותא דלא תקיפו וא"כ שפיר איכא למימר דמקשינן השחתה להקפה ודו"ק:
ה ועבדים אע"ג דכל מצות שנשים פטורות עבדים נמי פטורים בהא עדיף מאשה משום דאשה לא אנמנעינוא אלא מדלית לה זקן וליתא בלא תשחית פאת זקנך משא"כ בעבדים דל"ש טעם זה משו"ה איתניי' בלאו דהקפה והשחתה כן מבואר בכ"מ פי"ב מע"ז ובש"ך סק"ה הביאו עיי"ש, ובמשל"מ ולח"מ תמהו על זה הא מסוגי' הש"ס בקידושין דף ל"ה מוכח דלפי המסקנא לא ממעטינן מהשחתה משום סברא דלית להו זקן אלא מגז"ש דפאת פאת מבני אהרן והנה הלח"מ כ' ואע"ג דבפ"ק דבקידושין איכא בגמ' ואב"א אשה אמעיט משום דכתיב זקנך וא"כ לפי טעם זה הה"ד עבד דאיתקש לאשה בכ"מ מ"מ תפס רבנו כל"ק לחומרא דהטעם משום דלית להו זקן ובמשל"מ הרבה להקשות דהא מהסוגי' מוכח דלפי המסקנא לא קיימא טעמא דסברא דלית להו זקן אלא עיקר הטעם דיליף פאת פאת מבני אהרן ואף טעם האחר דזקנך ולא זקן אשתך לא קיימא לפי המסקנא כמ"ש התוס' דדוקא מקמי' דשמעי' בברייתא דיש להם חשיבות זקן בשום מקום ממעטי' נשים משום דשנו קרא בדיבורי' אבל לבתר דשמעי' דגלי לית לן למעוטי מדשני קרא בדיבורי' סוף דבר הני דברי הרמב"ם בזה בצ"ע, ולחומר הקושי' נלענ"ד לתרץ בס"ד דס"ל לרבנו דגם למסקנא אכתי צריכין אנו לטעמא דזקנך ולא זקן אשתך ולסברא דלית להו זקן, ומתחילה נבאר דהא דקאמר בש"ס מעיקרו דליתניי' בהשחתה משום סברא הנ"ל ועוד מזקנך ולא זקן אשתך תרווייהו צריכי דאי מזקנך הו"א דשני קרא בדיבורי' למילף דא' המקיף וא' הנוקף וכדפירוש הריב"ן במכות דילפי' לה מדשנו קרא משו"ה איצטריך נמי סברא דהא לית להו זקן וא"כ מסתבר דקרא שני בדיבורי' למעוטי נשים וא' המקיף וא' הניקף נפ"ל ממשמעות כדפרישות לעיל, והשתא י"ל לפי מ"ש הפנ"י דלמסקנא נמי דילפי' מגז"ש דפאת פאת אכתי צריכין אנו לטעמא דזקנך ולא זקן אשתך דבל"ז הו"א דגז"ש איצטריך לאידך גיסא לחייב נשים בהשחתה דלפטורי' קרא דהא מסברא פטורי כיון דלית להו זקן אע"כ לחיובי' לאפוקי דלא נימא דבני אהרן אתי למעוטי נשים מהשחתה משו"ה איצטריך גז"ש לחייב נשים כהנות מגז"ש הנ"ל ונפ"מ ללקות שתים עיי"ש, משא"כ השתא דאיכא דרשה דזקנך ע"כ גז"ש לפטורי אתי וכיון דבדרשה דזקנך נמי אסברה דלית להו זקן קסמכת א"כ ממילא מוכח דלמסקנא נמי איתא להך טעמא דלית להו זקן ושפי' ס"ל להרמב"ם ושו"ע דבעבדים דל"ש האי טעמא באמת מחייבו בל"ת דהקפת פאות וגלוח הזקן כנלענ"ד בס"ד:
ו
והואיל ואתי לידן נלענ"ד ליישב סוגי' הגמ' שם דאמרי' מנ"ל דליתניי' בהשחתה אבא"ע סברא הואיל ולית להו זקן ואב"א דא"ק זקנך ולא זקן אשתך מדשנו קרא בדיבורי' דפתח בלשון רבים ל"ת פאת ראשכם, ופריך הש"ס והתניא זקן אשה והסריס שהעלה שער הרי הן כזקן לכל דבריהם מאי לאו להשחתה אמר אביי להשחתה לא מצית אמרת דיליף פאת פאת מבני אהרן מה להלן נשים פטורות דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן עיי"ש ותמהו בתוס' למה לי' גז"ש הא מוכח לה שפיר מדשנו קרא בדיבורי' וגם מסברא דלית להו זקן, ונלענ"ד בס"ד ליישב דבאמת הא דקאמר בש"ס סברא הואיל ולית להו זקן אינו מובן כלל דהא אנו דנין באשה שיש לה זקן אי איתא בהשחתה וא"כ מה סברא הוא זו דהיא פטורה הואיל ונשים אחרות אין להם זקן ונ"ל בס"ד דמזה ראי' לשיטות הרמב"ם שהביא הטור בסי' קפ"א דטעמא דאסור רחמנא הקפה פאות הראש והזקן משום דהוא חק לע"ז וא"כ שפיר י"ל דתינח באנשים דיש להם זקן א"כ אם מגלחו אסור משום חק לע"ז משא"כ בנשים כיון דלית להו זקן אף אם אירע דיש לה זקן והיא תשחיתנו אין כאן היכר כלל דהוא לשם ע"ז דהא נשים לית להו זקן והיינו דקאמר בש"ס סברא היא הואיל ולית להו זקן, מיהא תינח אי הוי טעמא כמ"ש הרמב"ם אבל לפי מש"כ הטור דגזיה"כ הוא א"כ אין זה סברא כלל הואיל ואין להם זקן דהא עכ"פ כיון דאנו דנין על אשה שי"ל זקן הול"ל דאסורה להשחית משו"ה כדפריך מברייתא מאי לאו להשחתה ע"כ ה"פ כיון דבברייתא קתני דאיתא בהשחתה א"כ ע"כ צ"ל דס"ל להברייתא דגזיה"כ וא"כ סברא הנ"ל לאו מעלי' הוא והדק"ל מנ"ל לתנא דמתני' דפטורי מב"ת וכן הא דדרשי' זקנך ולא זקן אשתך כבר כ' כ"פ דהאי מדשני קרא בדיבורי' אינו מוכרח די"ל דאיצטרך למילף דא' המקיף וא' הניקף ואע"ג דמשמעות דלא תקיפו משמע כדפי' הריב"ן בפי' קמא מ"מ הא איכא נפ"מ במקיף עצמו אי לוקה שתים עיי' מש"כ לעיל וא"כ מזקנך אכתי אין כאן הכרח ושפיר איצטריך אביי למימר להשחתה לא מצית אמרת דיליף פאת פאת מבני אהרן וכד הוינא טליא אמרתי דאי לאו גז"ש דפאת פאת לא הו"מ למעוטי מזקנך דהא מצינו למימר כפשוטו דזקנך אתי למעוטי מגלח זקן חברו דאינו עובר מיהא אי אפשר לומר כן דהא באידך קרא כתיב זקנם אלא דהומ"ל דהאי קרא בכהנים כתיב שריבה בהם הכתיב מצות יתרות אבל מישראל ממעטינן זקנך ולא זקן חברך אבל השתא דכתיב פאת פאת לגז"ש א"כ ע"כ ילפינן מגז"ש הנ"ל דישראל נמי מיזהר על זקן חברו א"כ ע"כ מזקנך דרשינן ולא זקן אשתך ושפיר איצטריך אביי למימר השחתה לא מצית אמרת דילפי' גז"ש דפאת פאת כנלענ"ד נכון בס"ד: