אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד

סימן קלה

סימן קלד

בדין אי הלוה נאמן לטעון שבאיסור רבית לוה דמשים עצמו רשע (א) בשו"ע יו"ד סי' קס"ט לענין טענות שבין לוה למלוה שזה טוען שהלוה לו באיסור, וזה טוען שהלוה לו בהיתר קיימ"ל דאין הלוה נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע, משו"ה המלוה פטור אפי' משבועה, ומבואר שם בהגהת רמ"א דדוקא שאם הלוה בא להוציאו מן המלוה, אבל אם המלוה בא להוציא מן הלוה, הלוה נשבע ופטור, והטעם דאית לי' מגו דאי בעי אמר פרעתיך, והקשה הש"ך בסי' ע"ט דהא אפי' במגו אין אדם משים עצמו רשע עיי"ש, ובחו"מ סי' פ"ב בדיני מיגו דין כ"ד הביא כן בשם הר"ש מקינון ומייתא ראי' מסנהדרין דף ט' בפלוני רבעני לרצוני דאינו נאמן אע"ג דאית לי' מגו דרבעני לאונסי, והנה ראי' זו תמוה מאוד, וכבר עמד בזה הגאון רש"א בחידושי רע"א למס' כתובות בסוגיא דעדים שאמרו עיי"ש, דממנפ"ש למאן קאמר אי לדידן דקיימ"ל פלגינן דיבורי' והורגין את הרובע וע"ז ק"ל דנאמינו במגו דהוא כן וכמו שאומר שרבעו לרצונו ומיפסל לעדות וא"כ לא נהרוג את הרובע, זה ודאי אינו קושי' דאם יהי' הדין דלא נהרגנו ממילא שוב לא יהי' לו מגו כיון דבאומר לאונסי הורגין את הרובע ואין הטענות שוות, ואי לרב יוסף דס"ל דאין הורגין את הרובע משום דהו"ל רשע ואיננו עדות וע"ז ק"ל דבאמינו שהוא אמת במגו דלאנסו, זה אינו קושי' דאטו הורגין עפ"י מגו, דמגו אינו אלא אומדנא חזקה שכך היא הדבר והיא באמת פליאה על הר"ש והש"ך, אבל מ"מ הדין שהביא הש"ך בשם הר"ש הוא אמת, ומוכח כן מגמרא מפורשת בפ"ב דכתובות דף י"ח ע"ב, במתני' דעדים שאמרו כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו וכו' הרי אלו נאמנים, ואם כת"י יוצא ממק"א אינם נאמנים, ומסקינן בגמרא ל"ש דבאין כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים הנ"מ באנוסים היינו מחמת נפשות אבל באנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים משום דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, אלמא אע"ג דאית להו מגו דאי"ב שתקו, מ"מ אינם נאמנים לשוי' נפשיי' רשעים, והוא תמוה נשגבה על הרמ"א הנ"ל, ועיי' בחרע"א ז"ל שעמד בזה הגאון רש"א ז"ל, להביא ראי' לדברי הש"ך הנ"ל, ולא העיר אוזן דסוגיא זו היא תמיהא רבתי על הרמ"א ביו"ד סי' הנ"ל:

והנראה לפענ"ד בס"ד ליישב, בהקדם מש"כ התוס' שם בד"ה ה"א נאמנים, וא"ת למה נאמנים והא מגו במקום עדים הוא, דהא אנן סהדי שלא היו אנוסים דהא אנהיי"ו אמרי' לקמן בברייתא דשנים החתומין על השטר ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכת"י הוא אבל אנוסים היו דבאם כת"י יוצא ממק"א אינם נאמנים, ועכ"פ חשבינן לי' כתרי ותרי, א"כ במתני' נמי אמאי נאמנים, ותירצו כיון דהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב כלל קיום מה שאומרים כתב ידנו הוה זה כיון דאינהו גופייהו אמרי תוך כדי דיבור קטנים או אנוסים היינו, אבל לקמן חשבינן להו כשני עדים, כיון דכבר מקויים הוא, שכת"י יוצא ממקום אחר, והנה תירוצם אינו מובן לכאורה כיון דסוף כל סוף א"א להאמינם אלא משום מגו, דהא בכת"י יוצא ממקום אחר אינם נאמנים, וכיון דעכ"פ אנן סהדי דלא היו אנוסים שוב ליכא מגו ובנתיבות סי' מ"ו ס"ק כ"ג אסברא לה שפיר, עפ"י מה דאמרי' בב"ק דף כ"ג בכת א' שהעידו על הגניבה ותוכ"ד העידו גם על הטביחה, והוזמו על הטביחה בטל גם העדות של הגניבה משום דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, א"כ ה"נ כיון דעכ"פ אינם נאמנים במה שאמרו אנוסים היינו, א"כ מחזקי' להו למשקרים שוב בטל עדות הקיום משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, אלא דלפי"ז לכאורה התמיה נשגבה א"כ באנוסים היינו מחמת ממון כש"כ דהו"ל למימר דעדות הקיום בטלי דהא במה שאומרים אנוסים היינו מחמת ממון כש"כ דאינם נאמנים משום דמשוי נפשייהו רשעים, הו"ל למימר דבטל גם עדות הקיום מחמתן דאותו עדות בטלה מקצתו, ונראה בס"ד עפ"י מה שכתב הרא"ש בפ"ק דמכות בסוגיא דאילעא וטוביה קריביה דערבא הוו בשם הראב"ד, וכן הביא בחידושי הר"ן למס' סנהדרין דף ט' בתוס' ביאור עיי"ש דלא שייך עדות שבטלה מקצתו בטלה כולה אלא במה שמעיד על אחרים אבל במה שמעיד על עצמו אע"ג דאינו נאמן במה שמשים עצמו רשע מ"מ פלגינן דיבורו דבזה לא שייך עדות שבטלה דמה שמעיד על עצמו איננו בגדר עדות כלל כדאמרי' במס' מכות דף ו' במקיימו דבר הכתיב מדבר ולא בעושין הדבר, ומהיי"ט אמרי' בעדים שנמצא א' מהם קרוב או פסול דעדות כולן בטלה, ואלו במה שמעיד פלוני רבעני לרצוני אמרי' להיפוך דפלגינן דיבוריה, משום דבזה לא שייך עדות שבטלה מקצתו בטלה כולה והשתא ניחא מאוד בס"ד, דבשלמא באנוסים היינו מחמת נפשות דבזה אינם מעידים על עצמן כלל, דהא לגבי דידהו אין נפק"מ בזה א"כ הו"ל בגדר עדות, שפיר אמרי' כיון דאינם נאמנים על זה משום דאנן סהדי דלא היו אנוסים, ממילא בטל גם עדות הקיום משום עדות שבטלה מקצתו משא"כ באנוסים היינו מחמת ממון דבזה פוסלין עצמן, ולגבי עצמן אין עליהם תורת עדות כלל ל"ש לומר דתיבטל מחמת זה עדות הקיום משום דהו"ל תוכ"ד, משו"ה שפיר אמרי' דעדות הקיום נשאר קיים, והשתא שוב לא תיקשי מסוגיא זו לשיטת הרמ"א הנ"ל, דלעולם היכא דאיכא מגו אמרי' דנאמן לשים עצמו רשע, והא דלא מהימני באנוסים היינו מחמת ממון היכא דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר, משום דבזה, נשאר קושיי' התוס' דאין כאן מגו דהו"ל מגו במקום עדים, ועדות שבטלה מקצתו ל"ש בזה, א"כ נשאר עדות הקיום שריר וקיים: וניחא בזה מה שיש לתמוה גם על התוס' שם דף י"ט דהקשו באומר מלוה שטר אמנה אינו נאמן היכא דחב לאחרים, ואמאי א"נ במגו דאי בעי מחיל, ודבריהם תמוהים כמש"כ הפנ"י, כיון דמשוי נפשי' רשע כדאיתא בסוגיא דהא אסור לשהות שטר אמנה בתוך ביתו, א"כ אף במגו לא נהימני' דהא מלהיי"ט עדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים אפי' באין כת"י יוצא ממק"א, ולהנ"ל ניחא בס"ד דבמגו שפיר י"ל דנאמן, ובעדים היי"ט דאינם נאמנים משום דהו"ל מגו במקום עדים, ודו"ק כי הוא נכון מאוד בס"ד:

ב בחו"מ סי' פ"ז הביא הטור שיטת רב אלפס בתשובה, נשבע היסת, ואח"כ הודה בעצמו במקצת הו"ל חשוד ופורע מה שמודה וכל אידך זה שכנגדו נשבע ונוטל, ותמהו עליו הא אינו נעשה חשוד עפ"י עצמו, דהא אין אדם משים עצמו רשע, ולשיטת רמ"א הנ"ל ניחא דהיכא דאית לי' מגו שפיר נאמן, לעשות עצמו רשע, אלא דלפי"ז צע"ג על הרמ"א למאי דפסק בסי' קס"ט, דנאמן עשות עצמו רשע כיון דאית לי' מגו, א"כ אמאי פסק בסי' פ"ז כשיטת החולקים על הרב אלפס, ונראה בס"ד, דלכאורה איכא למידק אמאי מתחייב שבועת התורה הא שפיר אית לי' מגו דאי בעי כפר הכל ואישתמוטי קמשתמיט ל"ש כיון דכבר כפר ונשבע היסת, מיהא הרי"ף לשיטתו דס"ל מגו לאפטורי משבועה לא אמרי' א"כ מחוייב לשבע שבועת התורה וא"י לשבע כיון דנעשה חשוד, משא"כ למאי דקיימ"ל בחו"מ סי' רצ"ז דאמרי' מגו אפי' לאפטורי משבועה וזה נכון מאוד בס"ד, ודו"ק היטב:

ג עוד נ"ל בס"ד ליישב קושיי' הנ"ל לשיטת הרמ"א הנ"ל ביו"ד סי' קס"ט, ועפי"ז יתיישבו כמה קושיות בסוגי' דכתובות, חדא הא דהקשה הפנ"י בהא דאמר רבא לאו כל כמיני' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, מנ"ל דקרא מיירי אפי' היכא דנותנים אמתלא לדבריהם, וניתן לכתוב כמו מודעה, ותו הקשו כל המפרשים כיון דרבא לא הקשה על דברי רב"ח אלא במה שאמר דבמחמת נפשות נאמנים אפי' בכת"י יוצא ממקום אחר מפני מה נטוה רבא מדבריו גם במה שאמר, דבאנוסים היינו מחמת ממון נמי נאמנים באין כת"י יוצא ממק"א, דהא על זה לא הקשה כלום, ועוד כמה קושיי' ונראה לפענ"ד בס"ד, עפ"י קושיי' התוס' הנ"ל אמאי נאמנים באנוסים היינו מחמת נפשות הא הו"ל מגו במקום עדים כיון דאנן סהדי דלא היו אנוסים כדאמרי' לקמן, והקשו בהפלא"ה ובחידושי רע"א אמאי לא הוקשו להם להתוס' אברייתא עצמה דאמרי' בסיפא דאינם נאמנים, אמאי ברישא נאמנים לגמרי היכא דאין כת"י יוצא ממק"א, הא מ"מ תרי ותרי הוי ואי משום המגו, הא מגו במקום עדים הוא, ותירצו בטו"ט דס"ל להתוס' בתרי ותרי כיון דאית לכת אחת מגו מהימני, ולא הוי מגו במקום עדים כיון דגם הם עדים, לזה הקשו רק על המשנה דאינם נאמנים בתורת עדות כלל לחזור ולהגיד, ומצד מגו להוי כמגו במקום עדים, א"ד, ולפי"ז נראה לי בס"ד, דגם תירוצם סובב על עיקר זה, כיון דחכמים הצריכו קיום, א"כ גם מה שמעידים עתה הוא בתורת עדות שוב לא הוי מגו במקום עדים כיון דגם הם עדים, ואית להו נמי מגו, וכל זה באנוסים מחמת נפשות משא"כ באנוסים מחמת ממון כיון דמה שמעידים על עצמן אין עליו תורת עדות, דהא אדם קרוב אצל עצמו שוב אינם נאמנים מחמת המגו דהו"ל מגו במקום עדים, והשתא ניחא קושי' הפנ"י הנ"ל, כיון דעכ"פ מחמת שאינו חוזר ומגיד אין על מה שמעיד עתה תורת עדות כלל, שוב אינו נאמן לומר אמתלא דאנוסים היינו מחמת נפשות, דבזה אכתי נשאר קושי' התוס' דאנן סהדי דלא היו אנוסים, וממילא מתיישב נמי קושי' הפלא"ה הנ"ל, דהא בהא תלי' כיון דאמרי' דמחמת שאינו חוזר ומגיד לא מהימני לומר אנוסים היינו מחמת נפשות וע"כ מטעם הנ"ל כיון דאין עליהם תורת עדות הו"ל אנן סהדי דלא היו אנוסים, ממילא מהיי"ט גופא א"א להאמינם באנוסים היינו מחמת ממון משום מגו כיון דלא משוי נפשייהו רשעים דאדם קרוב אצל עצמו ואינם נאמנים בזה מתורת עדות שוב הו"ל מגו במקום עדים, וא"ש בס"ד ומדוקדק בזה מה שפירש"י דאין אדם משים עצמו רשע דאינו נאמן לפסול עצמו דקרוב פסול לעדות, והקשה בחידושי רע"א ז"ל דמה זה ענין שלא יהיו נאמנים לפסול השטר דהא אינם קרובין לגבי השטר, ולהנ"ל ניחא בס"ד דכיון דא"נ לגבי עצמן, ממילא הו"ל מגו במקום עדים, דו"ק היטב:

והשתא שוב לא קשיא קושי' הנ"ל על הרמ"א, דלעולם י"ל דבעלמא שפיר נאמן במגו לעשות עצמו רשע מיהא הכא היי"ט משום דכיון דאדם קרוב אצל עצמו ואין עליו תורת עדות הו"ל מגו במקום עדים וכקושי' התוס', וא"ש בס"ד, מיהא לפימש"כ התוס', בב"ב דף ל"א ע"ב בד"ה וזו באה בפ"ע ומעידה בהא דהקשו בין לרב הונא בין לר"ח נהימני לבתרייתא במגו דאי בעי פסלו לקמייתא בגזלנותא, ותירצו דמגו לא יוכל לסייע יותר משני עדים ואפי' היו עמהם מאה עדים אינם נאמנים דתרי כמאה וא"כ ליכא למימר סברת רבנו ע"א הנ"ל דבתרי ותרי היכא דאיכא מגו לכת א' נאמנים, וצ"ע, ומ"מ תירוץ קמייתא דכתיבנא בס"ד נכון שריר וקיים:

ד ועיי' בחירע"א ז"ל בכתובות דף י"ח ע"ב שהגאון רש"א הביא ראי' לשיטת רמ"א הנ"ל ממה שהקשו התוס' במס' כתובות דף ס"ג לשיטת ר"ת דבמאוס עלי כופין אותו להוציא, אמאי לא מיהמנה לומר טמאה אני לך במגו דמאוס עלי, ומאי קושי' והא באומרת טמאה אני לך משוי' נפשה רשיעה, ואינה נאמנת אפי' במגו, ולדידי לאו ראי' היא כלל, דלטעמיך, בלא"ה קשיא דלמה לן למימר דאינה נאמנת משום דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר ת"ל משום דאין אדם משים עצמו רשע, ובגמרא שלהי מס' נדרים מוכח דאי לאו משום כתובה, הוי מוקמי' מתני' דג' נשים יוצאות ונוטלות כתובתן למשנה ראשונה, אפי' בא"י וברצון ואמאי, הא אינה נאמנת משום דאין אדם משום עצמו רשע, אלא ע"כ כמש"כ הר"ן שם משום דהא מילתא דטמאה אני לך כסיפא לה טובא ואי לאו דקושטא הוא לא הוי מזלזלה נפשה כולי האי, אלא דשוב חזי רבנן דיש לחוש שמא עינה נתנה באחר אקמוה אדינא עיי"ש, וא"כ שפיר הקשו בתוס', כיון דפלטינן מחשש שמא עיניה נתנה באחר במגו דמאוס עלי, שוב הי' ראוי להאמינה מחמת אומדנא דאי לאו דאמרה קושטא לא הוי מזלזלה נפשה, כדאמרו מעיקרו במשנה ראשונה עיי"ש וא"כ אין ראי' כלל, ומ"מ קושי' הש"ך מסי' קע"ז סעיף י"ב שהרמ"א לא הגיה שם כלום, עדיין צע"ג, ועי' חו"ד שם ודבריו מתחוורים, ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה