אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד

סימן קלד

סימן קלג

בדין רבית ע"י שליח [א] שיטת המרדכי בשם תשו' רש"י וכן פסק הרמ"א ביו"ד סי' ק"ס סט"ז דרבית ע"י שליח מותר מטעמא דאין שליח לדבר עבירה, והרעישו על דין זה העט"ז והטו"ז שם ס"ק י"א דממנפ"ש אם אינו שלוחו נגד המלוה א"כ כש"כ דיש כאן שני איסורים דהשליח לוה ברבית מהמלוה, ושוב נעשה הוא מלוה ברבית ללוה, ותו הקשו על דין זה האחרונים חבולות קושיות, עיי' שעה"מ שהקשה קושיי' חמורה, מש"ס פרק שום היתומים דפריך אהא דאמר ר"א אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהם ממתני' דתנן שום היתומים ל' יום, ה"ד אי בנכרי מי ציית דינא, ואי בישראל מי שבקינן לי' למשקל רבית ומשני דמיירי בנכרי שקיבל עליו לדין בדיני ישראל, למה לי' להאי דוחקא הא מצי לתרץ ברווחא דמיירי שלוה ע"י ישראל שנעשה שלוחו, ותו הקשה בתשו' חינוך ב"י סי' ס"ג מהא דאמרו בר"פ איזהו נשך זה התולה מעותיו בנכרי ולא אמרו זה התולה מעותיו בישראל ואומר שהוא שליח, ותו ממה שאמרו התם בשלהי פ' הרבית דהמלוי ברבית אומרים אלו ידע משה כמה יש ריוח בדבר וכו' ומה ריוח הא יכול להגיע לזה ע"י שליח, תו הקשה בס' שער הרוחה לשיטה זו מהא דאמרי' מלוין ברבית לצורך פ"נ, ולשיטת רש"י אפשר למעבד בהתירא ע"י שליח עיי"ש:

ונראה דכל אלו הקושיו' לק"מ, עפ"י מה דאסברה לה המשל"מ בפ"ה מה' מלוה ולוה, ה"ה, בטעמא דכיון דאין שליח לד"ע אין הלוה מתחייב כלום ע"י הלואת השליח וחשבינן לי' כאלו השליח הוא הלוה לעצמו, ומ"מ לא נתחייב השליח ברבית כיון דלא לקחם ברבית אלא בחשבו שהלואה היא למשלחו לא לו, אבל האמת הוא שהשליח נעשה הלוה והוא חוזר ומלוה אותן למשלח, ושוב כשנותן הלוה הרבית להמלוה, אינו נותנם למי שהלוה לו, אלא למי שהלוה לשלוחו וזה מותר גמור כדקיימ"ל שרי לי' לאינש למיהב ד' זוזי לחברי' כדי שילוה לפלניא זוזי דלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה, וכשמשלח הרבית ע"י שילוחו נמי לא עבד שום איסור, דנהי דשליח זה הוא הלוה מ"מ האי רבית לאו דידי' הוא, ועפי"ז שוב ממילא קושי' הטו"ז לק"מ מה שהקשה דיש כאן שני איסורים, דעפ"י הסבר זה אין כאן שום איסור כיון דהשליח לא מתחייב ברבית דהקציצה הי' בטעות, והלוה נמי הא לא יהיב רבית למלוה דידי' דהוא שלוחו, וממילא גם קושי' השעה"מ ל"ק מהאי דשום היתומים דהכא כיון דלוה ע"י שליח אמרי' דהשליח נעשה הלוה של המלוה, א"כ פשיטא דהמלוה לא מצי לתבוע קציצת הרבית מהמשלח כיון דלאו בע"ד דידי' הוא, והשליח נמי נהי דהוא מלוה דהמשלח מ"מ לא מצי לתבוע הרבית מהמשלח כיון דאי יהיב לי' הרבית לדידי' ודאי הוי רבית קציצה, וא"כ בישראל אפי' ע"י שליח לא משכחת לה כלל שתהי' הרבית אוכלת בהם ושפיר פריך הגמרא, וקושי' החב"י הנ"ל נמי לק"מ, והיא כשגגה דעד כאן לא שייך האי התירא דרש"י אלא היכא דהלוה משוי שליח להלות לו אבל היכא דהמלוה משוי שליח והמעות הם של המלוה, דלא שייך לומר ששלוחו של המלוה נעשה לוה על המעות הללו דלאו בתורת הלואה באו לידו ועדיין המעות של המשלחו, אין זה ענין כלל להך דינא של רש"י, גם הראיי' ממש"כ אלו ידע משה כמה ריוח יש בדבר אין לו שחר לפי"ז דהא לא שייך היתר זה אלא היכא דהלוה משוי שליח, וא"כ אין בידו של המלוה כלל שיגיע לידי זה בהיתר דאיהו לא מצי משוי שליח להלות ברבית, וזה פשוט וברור, וראיתי בגליון מהרש"א שהביא ראיות הנ"ל מס' חב"י ומן התימא שלא הרגיש דאין התחלה לראיות הנ"ל כלל וכלל, וממילא אדחי נמי ראיה ממלוין ברבית לצורך פ"נ, דהנה עפ"י מה דאסברא לה המשל"מ, נעשה שליח לוה להמלוה ואין לו להמלוה על המשלח כלום, אלא שהמשלח רשאי להעלות לו רבית דלא נאסר אלא רבית הבא מיד לוה למלוה, אבל פשיטא דהמלוה אין לו לתבוע כלום מהמשלח, א"כ מי ילוה לו מעותיו, והריוח יהי' מונח על קרן הצבי, משו"ה הוצרכו להתיר אפי' רבית באיסור, ומה שהביא עוד, בס' הנ"ל בשם מהרש"ק ראי' מהא דאמרי' בפ' אי"נ אל תקח מאתו נשך ותרבית אבל אתה נעשה לו ערב, ופריך ערב למאן אי לישראל הא תנן אלו עוברין בלא תעשה המלוה והערב וכו' ומאי פריך אימא כגון שלוה על ידי שליח עיי"ש, הא נמי לאו קושי' א"כ מאי ארי' דאתה נעשה לו ערב הא כל כהי"ג אפי' בלא זה משרי שרי אפי' בלוה עצמו ולמה לי קרא למשרי ערב וזה פשוט:

אלא דמ"מ אי קשיא הא קשיא לי על המשל"מ הנ"ל, דמלשון הרמ"א שכתב ומותר לתת אח"כ את הרבית לשליח להביאו לו משמע דדוקא ע"י השליח בעי' שישלח הרבית ולהמשל"מ הנ"ל כש"כ דהלוה בעצמו רשאי ליתן ליד המלוה הרבית דבזה כש"כ דהו"ל למשרי' דזה ודאי איננו מיד הלוה למלוה, וראיתי שהרגיש בזה בס' חו"ד:

ולהמשל"מ הנ"ל ע"כ צ"ל דלאו דוקא ע"י שליח, אבל החו"ד אסברא לה, באופן אחר דמיירי שהשליח הזכיר שם המשלח על ההלואה ולא הזכיר שם המשלח על הרבית ונהי דקיימ"ל בחו"מ סי' קפ"ב דאם עשאו שליח לקנות והשליח קנה סתם ולא הזכיר שם המשלח מ"מ הקנין הוא של המשלח דשליחו של אדם כמותו, אבל הכא כיון דאין שליח לד"ע לא מתחייב המשלח בקציצת הרבית אלא על הקרן, אבל על הרבית נתחייב השליח, ואפי' נאנסו המעות ביד שליח מ"מ המשלח מחייב לשלם הקרן דע"ז נעשה שליחו ואח"כ כשהשליח נותן המעות ליד המשלח אף שמחייב עצמו ברבית נגד השליח לא עביד איסור כלל דהא לא להמלוה מתחייב, ואין להמלוה הנאה מזה דהא השליח כבר מחוייב ועומד ליתן לו הרבית ממילא אין זה רבית הבא מיד ללוה ליד מלוה, וגם עפ"י הסבר זה נתיישבו כל הקושי' הנ"ל על שיטה זו שפיר, והנפק"מ בין המשל"מ להחו"ד, דלפי מה דאסברא לה המשל"מ, השליח הוא הלוה ואין לו למלוה על המשלח כלום, וההד"נ דאין לו תביעה כלל על הרבית אלא שהלוה רשאי לשלם לו הרבית, ואלו להחו"ד הוא לאידך גיסא דעיקר הלוה הוא המשלח, אלא דהשליח מתחייב לשלם לו הרבית, אלא דצע"ג אמאי יתחייב השליח לשלם הרבית הא הקציצה היה בטעות דהא איהו לא התחייב עצמו אלא בחושבו שהמשלח יתחייב להמלוה, ואפשר לומר כיון דלקושטא דמילתא רשאי המשלח לחייב עצמו ברבית נגד השליח כיון דאיננו מיד הלוה למלוה א"כ אין זה קציצה בטעות כלל:

ב עיי' מש"כ הש"ך בס"ק כ"ב לדחות ראי' הרב"י מסי' קס"ט, עפ"י מה דמבואר בד"מ שם וז"ל, דכל זה לא מיירי אלא בישראל שישלח לנכרי, דזהו אסור לרש"י דיש שליחות לנכרי לחומרא ולא שייך לומר אין שליח לד"ע כיון דנכרי איננו ב"ח אמרי' בפ"ק דב"מ יש שליח לד"ע וכ"פ הרמ"א ברס"י קפ"ב בחו"מ עיי"ש, ולפענ"ד נראה דשפיר הקשה הרב"י, דבלא"ה יש לתמוה על דין הנ"ל כדתמה בקצה"ח סוס"י שפ"ח, לטעמא דאין שליח לד"ע משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, א"כ איך שייך להתיר רבית ע"י שליח משום דאין שליח לד"ע הרי הכא השליח איננו עושה שום איסור מהיכ"ת שלא ישמע לו עיי"ש שהצ"ע, מיהא באמת לפימש"כ הש"ך בחו"מ סי' שמ"ח דלמסקנא הדרן מהאי טעמא וס"ל דגזיה"כ הוא משום דהו"ל מעילה וש"י או טו"מ בכהכ"א א"כ שפיר מצינו למימר דאפי' היכא דל"ש טעמא הנ"ל מ"מ אמרי' אין שליח לד"ע מגזיה"כ, מיהא נראה דהא גופא תליא בפלוגתא דרבינא ורב סמא, דלרבינא דתלי' אי השליח הוא בר חיובא ע"כ טעמא דאין שליח לד"ע משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ובשליח שאינו בר חיובא לא שייך האי טעמא משום הכי ס"ל יש שליח לד"ע וכ"פ רש"י שם בב"מ, משא"כ לר"ס דס"ל אפי' היכא דהשליח אינו בר חיובא אמרי' אין שליח לד"ע היכא דא"ב עביד, ע"כ ל"ס לי' טעמא דדברי הרב ודברי התלמיד דמ"ש אלא מגזיה"כ אין שליח לד"ע, וא"כ הרב"י שפיר קשיא לי' על דין הנ"ל מהאי דסי' קס"ט, דממנפ"ש קשיא, אי אמרת טעמא דאין שליח לד"ע הוא משום דברי הרב ודה"ת דמ"ש א"כ בלא"ה לא שייך להתיר הכי משום דאין שליח לד"ע דהא לא שייך הכי דברי הרב וכו' כקושייא הקצה"ח, וע"כ צ"ל דגזיה"כ הוא, וכיון דגזיה"כ הוא ע"כ לא תליא כלל באם השליח הוא בר חיובא או לאו וא"כ שוב תיקשי מהאי דסי' קס"ט ברבית ע"י נכרי, והוא באמת קושי' חמורה על שיטה זו: וליישב שיטת הרמ"א נראה לי בס"ד עפ"י מש"כ הרב בעל תפארת צבי בתשו' נודב"י סי' ע"ח אות ט' דהקשה כמו כן קושי' הקצה"ח הנ"ל כיון דהשליח לא עבד שום דבר איסור א"כ ל"ש בזה דברי הרב ודה"ת וכו', ותי' בטוטו"ד דנהי דכתבו התוס' בפ"ק דב"מ דמחמת לאו דלפני עור לא תתן מכשול עדיין לא מקרי ב"ח משום דעכ"פ איננו ב"ח על הלאו שנשתלח עבורו, מ"מ פשיטא דאם שלחו לעבר על לפני עור א"כ הו"ל כאלו משלחו לעבר על לאו זה ושפיר שייך בזה אין שליח לד"ע אפי' לטעמא דדברי הרב ודה"ת וכו', ודפח"ח, והשתא מיושב ממילא נמי קושי' הרב"י שפיר דודאי אנן אמרי' טעמא דאין שליח לד"ע הוי משום דברי הרב וכו' ומ"מ שייך שפיר ברבית אין שליח לד"ע, וממילא שפיר מצינו למימר דתליא אי השליח בר חיובא, ושוב לא תיקשי מסי' קס"ט דהנכרי אפי' לענין לאו דלפני עור לאו ב"ח הוא כלל ושפיר אמרי' בי' יש שליח לד"ע, וא"ש בס"ד, ועיי' מש"כ לקמן בס"ד עפי"ז לענין רבית דרבנן:

ודע דדברי הש"ך צע"ג דכאן החליט להלכה כשיטת הרמ"א הנ"ל וא"כ ע"כ צ"ל דקיימ"ל כמ"ד דתלי' אי השליח בר חיובא הוא או לא מהכרח הקושיי' מסי' קס"ט ואלו בחו"מ סי' קפ"ב העלה להלכה כרב סמא דאפי' אי השליח לאו בר חיובא אמרי' אין שליח לד"ע וצע"ג, ודע עוד דמכאן מוכח דלא כמו שהעלה בנתהמ"ש בסי' קפ"ב דהיכא דאמרי' יש שליח לד"ע לא איכפת לן אי השליח הוא בר שליחות ועיי' מש"כ מזה לעיל בסי' הקדום, דהא לענין רבית ע"י נכרי הוצרך רש"י והפוסקים לטעמא דיש שליחות לנכרי לחומרא, ולר"ת דאין שליחות לנכרי לחומרא שרי ולהנ"ל הו"ל למיסר בלאו האי טעמא ויל"ח:

ומה שכתב השיך בסוף ס"ק הנ"ל להשיג על העט"ז אהא דאין מפרסמין הדבר וכו' וכתב העט"ז שהרי התורה בפומבי ניתנה וכו' וע"ז הרבה הש"ך להשיב דלאו מילתא היא דכהי"ג אשכחן טובא שמה"ת מותר אלא שחז"ל ציוו שלא לפרסם הדבר בפני ע"ה עיי"ש, חלילה לשוי' להרב עט"ז טועה בזה, אלא כוונתו לתמוה על דין הנ"ל דעיקר כוונת רחמנא בלאו זה משום דנושך ללוה ומחסרו ממונו, ונהי דגזיה"כ הוא, דהא אפי' ללוה אסרה רחמנא, מ"מ עיקר טעמא הוא משום וחי אחיך עמך, ואי הותר באופן זה איך יתקיים וחי אחיך עמך וכל או"א יוכל להערים ולהלות ע"י שליח ואעפ"י שציוה רמ"א שלא לפרסם מ"מ על התורה עצמה לא שייך לומר כן דודאי התורה בפומבי ניתנה עיי"ש שזה כוונתו, וא"כ בחינם השיג הש"ך עליו בזה, אמנם מה שדימה זה לאומר לשליח צא אכול חזיר הוא תמוה מלבד מה שכבר השיגו במשל"מ פ"ז מה' מלוה, בלא"ה אינו ענין לכאן דלא שייך בזה שליחות דלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב וצ"ע:

ג במשל"מ פ"ז מה' מלוה העלה דאפי' לשיטת הרמ"א בשו"ע סי' ק"ס, דמותר ללות רבית ע"י שליח משום דאין שליח לד"ע, הנ"מ ברבית קציצה, אבל ברבית דרבנן אסור, לפי מה שהעלה בתשו' מהרי"ט סי' קי"ו דבאיסור דרבנן אמרי' יש שליח לד"ע עיי"ש, ובשעה"מ השיג ע"ז והובא ג"כ בפ"ת ליור"ד סי' הנ"ל כיון דאיסור רבית דרבנן לא גזרו אלא אטו רבית דאורייתא וכיון דרבית דאורייתא שרי' משום דאין שליח לד"ע שוב לא שייך למגזר רבית דרבנן אטו דאורייתא ולאחר העיון נראה דדברי המשל"מ נכונים:

לפימש"כ המשל"מ בעצמו והבאתיו לעיל דעיקר ההיתר הוא משום דכיון שאין שליח לד"ע א"כ לא בעשה המשלח הלוה של המלוה אלא השליח הוא הלוה, וממילא הרבית הניתן מהמשלח להמלוה לא הוי מיד הלוה, וממילא ברבית דרבנן כיון דיש לד"ע הו"ל המשלח הלוה, וניתן מלוה למלוה, ושוב שייך למיגזר שפיר אטו רבית דאורייתא שניתן מיד לוה למלוה, וכן לפי ההסבר שכתב החו"ד והבאתיו לעיל כמי איתא שפיר האי חילוק בין רבית דאורייתא לרבית דרבנן ודו"ק, מיהא נראה לפענ"ד דמסתימת לשון הרמ"א משמע דאין חילוק, דאם איתא לא הוי שתיק מלאשמעינן האי חידוש דין דרבית דרבנן חמיר בזה מרבית דאורייתא, אלא ודאי דאין חילוק, ואפי' איתא להאי דינו של מהרי"ט דבאיסור דר' אמרי' יש לשליח לד"ע, מ"מ הכא אין חילוק דהא בלא"ה איכא למידק דהא טעמא דדברי הרב ודה"ת דברי מי שומעין לא שייך בזה, כיון דהשליח אינו עושה שום איסור כמו שהקשה בקצה"ח סי' שפ"ח וכבר כתבתי לעיל לתרץ בשם הרב תפארת צבי שבתשו' נודב"י סי' ע"ח דנהי דכתבו התוס' דמחמת לפ"ע לא מקרי השליח ב"ח דבעי' שיהא בר חיובא באותו איסור עצמו ששלחו, מ"מ בעושהו שליח לעבר על לפ"ע לא גרע משאר אין שליח לד"ע וכיון דהלוה עובר אלפ"ע הו"ל כעשאו שליח לעבור על לפ"ע עיי"ש, ולפי"ז י"ל לפי מה דמבואר באחרונים ז"ל דאפי' מכשיל חברו באיסור דרבנן מ"מ קעבר מה"ת אלאו דלפ"ע לא תתן מכשול דמה לי אם מכשילו באיסור דאורייתא או דרבנן מ"מ הוא נותן מכשול לפניו, ולפי"ז ברבית דרבנן נמי איכא לפ"ע מה"ת, ושוב אמרי' בי' אין שליח לד"ע והו"ל ממש כמו ברבית דאורייתא כן נראה לפענ"ד בס"ד נכון:

ד ובעיקר ספיקו של המהרי"ט הנ"ל אי בדרבנן אין שליח לד"ע, עיי' משל"מ פ"ב מה' רוצח ושה"נ, ומש"כ המשל"מ ראי' מב"ק דף נ"א בור של שני שותפין המ"ל אי ע"י שליח הא אין שליח לד"ע, ובודאי מקלקל ברה"ר לא מתסר מדאורייתא, כבר דחה בתשו' נודב"י סי' ע"ח דאין זה דומה לקלקול ר"ה בעלמא רק למזיק בידים דאל"כ לר"י בב"ק דף ל' דכל שמותר לקלקל ברה"ר אם הזיקו פטורין לא משכחת בור ברה"ר מה"ת, ומש"כ המשל"מ מהאומר לאשה צא ואקפי לי את הקטן אע"ג דאשה מיהת אסורה להקיף מדרבנן וא"כ שפיר הו"ל ב"ח, אלא ע"כ דבדרבנן יש שליח לד"ע ראיתי בנודב"י סי' ע"ה כתב לדחות ראי' זו, דעיקר האיסור הוא משום מכשול הקטן והוי רק לפ"ע, וכ"כ התוס' דמשום לפ"ע אכתי לא מקרי ב"ח, הנה לפימש"כ לעיל לא דמיא למש"כ התוס' דש"ה דעשאה שליח לעבור אלפ"ע, אלא דלפי"ז כש"כ דקשי' טפי לפימש"כ לעיל דבמכשול דרבנן נמי איכא לפ"ע דאורייתא, ועכצ"ל כמש"כ המשל"מ דהסוגיא אזלי אליבא דר"ה, ומש"כ הנודב"י הוכחה מקושי' התוס' דהו"ל למימר כהן שאמר לישראל כיון דאיכא לפ"ע לא תתן מכשול והוצרכו לחילוקם שם ובפשיטות הול"ל דבתרי עברי דנהרא ליכא רק אד"ר, כבר ביאר בתשו' רע"א דדוקא אי בע"א לא הוי איסור דלפ"ע אבל הכא דבתרי עברי נמי הוי עובר אידך אלפ"ע אף בתרי עברי דנהרא איכא איסור דאורייתא וא"כ לא משכחת בכהן דאמר לישראל דלא יעבור משום לפ"ע רק מדרבנן כיון דעכ"פ האשה עוברת אלפ"ע ודו"ק, ומ"מ בעיקרא דמילתא לא ידענא מאי ספיקו דהא מבואר ברמב"ם דכל איד"ר אית בי' משום לאו דלא תסור וא"כ מהיכ"ת לא יהא שייך בזה דברי הרב ודה"ת דברי מי שומעין, ואפשר דאי הטעם משום דאין שליח לד"ע משום גזיה"כ, א"כ לא מוכח מהתם כ"א לאו שהוא מיוחד מה"ת, ולפי"ז י"ל דתלי' בפלוגתא דרבינא ור"ס לפי מש"כ דפליגו בזה אי הוא מגזיה"כ או מסברא ודו"ק:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה