אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד

סימן קלא

סימן קל

שלום וי"ר לכבוד ידידי הרב החריף מאוד נעלה, בכל מדה טובה ומעולה, כ"ש מו"ה ישראל הארטשטיין נ"י נ"י בק"ק וואלקא יע"א:

יקרת מכתבו הגיענו ע"נ, בשעה שהייתי מוטרד מאוד באופן שאפי' לקרותו לא הייתי מופנה, ע"כ אחרו פעמי תשובתי עד כה, ע"ד שאלתו היות כי הוא וחברו יש את נפשכם להשתתף יחד בעסק מו"מ דהיינו שלחבירו יש נחלת שדות וגם רשיון למכור כל מיני משקאות, וסוחר גם בשאר מיני סחורות וברצונו להכניס בשותפות את כל עסקיו, באופן שלעצמו יגיע מהריוח ג' חלקים, ולמע"כ יגיע חלק א' מהריוח ועליו מוטל כל העול והטורח והחשבון של העסקים ומעלתו צריך ליתן להשותפות סך ג' אלפים קראנען, באופן שיש כאן שותפות ממש וא"צ ליתן בזה שכר עמלו כמבואר ברמ"א סי' קע"ז ס"ג, וגם הותנה ביניהם להגביל זמן השותפות על ה' שנים, ואין רשות לסלק א' את חברו בתוך הזמן, והנה על ג' אלפים קראנען הנ"ל יתן חברו שטר חוב ויעשה אינטאבילאציאן על ביתו ושדותיו וחוץ מזה נעשה שטר שותפות אשר בו יבואר באר היטב שאותו החוב שבשטר חוב ואינ-

נואבילאציאן, הוא המעות שנותן בשותפות הנ"ל ושאם יהי' היזק בעסק אינו חייב לשלם בסוף הזמן, כ"א הנשאר לאחר נכיון ההיזק, וב' שטרות כאלו שוין יהי' לשניכם לצאת מידי חששא שבשו"ע סי' קע"ז סכ"ד, אבל על זאת לבו נוקפו לפקפק אם יש לקיים שותפות זה, כי לפי מה שהמדובר ביניכם וגם לפי החשבון דייכם להנהגת העסקים הנ"ל סך 500 קראנען, ובאם יצטרך יותר תקחו בהלואה ומעסק השותפות ישתלם הרבית ואת השני אלפים וחמש מאות קראנען הנותרים יוציא אידך לצרכיו, לפרוע פרעות חובותיו ואינו מתרצה להשתתף כ"א בזה האופן ע"כ עלה ע"ד מע"כ שיש בזה איסור רבית כיון דאותן 2500 קראנען הם אצלו רק בהלואה גמורה בלי שום עסק סחורה רק בשביל שכר המתנות מעות עושה שותפות עמו להמציא לו שכר מעותיו, וכבר מבואר בשו"ע התניא ה' רבית סי' מ"ב מ"ג שכל דרכי היתר עיסקא שהמקבל מוציא המעות ביציאותיו, או בפרעון חובותיו, אז לא מהני שטר עיסקא, וכש"כ בנידון הנ"ל שהתנה בפירוש שישלם חובותיו בודאי י"ל שהוא הלואה ממש ומה שנותן לו אח"כ על ידי עשיית השותפות הוי רק בשכר המתנת המעות, והגם שבדידכו הוי שותפות ממש מה בכך סוף כל סוף רק בשביל ההלואה נתרצה להשתתף, ושוב חתר מע"כ אחר תקנה ועצה למכור לו השדה סתם בשעת מכירה בלי תנאי כבסי' קע"ד ואח"כ יתן לו מע"כ הבטחה על החזרה בסוף הזמן, אלא שמפקפק גם על זה כיון דכבר גילה דעתו שלחלוטין אין רצונו למכור בשום אופן כ"א דוקא אדעתא להחזיר כשיתן לו מעותיו בסוף הזמן הו"ל כמו בסתם מנהג להחזיר ברמ"א שם ובטו"ז סק"ב, ובאמת גם מעלתו אי אפשי לו בקרקעותיו ואינו לוקח רק אדעתא דחזרה, ע"כ לבו הומה לדעת איזהו דרך ישרה שיבור לו בזה שיהי' ע"ד היתר: והנה ראיתי את אשר השיב לו בזה הגאון אבדק"ק נאדיפאלו נ"י ומע"כ לא נתקררה דעתו בדבריו, ע"כ ביקש ממני לחוות דעתי' ואפרש האי דסליק מניה ברישא דהיינו אם יש דרך היתר ע"ד מכירה כהנ"ל, ולכאורה היה נראה ההיתר בזה ברור, דהנה בחו"מ סי' ר"ז ס"ה מבואר דאם התנה המוכר או הלוקח שיחזור לו המקח בזמן פלוני או כשיתן המעות הרי המקח קיים ויחזור כמו שהתנה, וכבר מבואר בש"ך סי' קע"ד סק"ב כללא דרביתא דכל היכא דהמקח קיים מותר ואם לאו אסור אלא דדברי השו"ע חו"מ שם צ"ע דבסעיף הסמוך לו שם ס"ו כתב דאם מכר קרקע והתנה המוכר שיחזירנה לו כשיהי' לו מעות צריך להחזירו לו כשיביא לו מעותיו לפיכך אסור ללוקח לאכל פירות דהו"ל הנך זוזי הלואה גבי' א"כ דברי השו"ע סותרין א"ע מני' ובי' וכ"כ הסמ"ע שם לתרץ דמש"כ בס"ה מיירי שעד זמן פלוני יהי' השדה שלו בקנין גמור, ואין הלוקח מחוייב להחזיר בתוך אותו זמן, והאי כשיתן מעות דנקט היינו נמי לזמן פלוני דוקא אבל לא בתוך הזמן, משו"ה המקח קיים, משא"כ בס"ו מיירי דכל אימת שיביא לו מעות צריך שיחזירנה בכהי"ג אין שם מקח עליו כלל אלא הלואה היא משו"ה אסור, והנה החוו"ד בסי' קע"ד וכן בנתיהמ"ש שם סי' ר"ז השיג על הסמ"ע דלפי מה שהסמ"ע מדמה זה למתנה על מנת להחזיר אין חילוק בין מתנה עמו לזמן פלוני או אפי' לאלתר, וראיתי בס' שער הרוחה על ה' רבית מיישב דברי הסמ"ע שפיר, עפ"י מש"כ בסי' מ"א בטעם דברי הרמב"ם הנ"ל דבאומר כשיהי' לי מעות תחזיר לי דל"ק דכל שהתנאי נמשך לעולם הרי המוכר מובטח לעולם לקיים תנאי ולא גמר ומקני כלל דדמי לאסמכתא עיי"ש, וא"כ לכאורה לא דמי כלל למתנה על מנת להחזיר, דשם במתנה על מנת להחזיר לא שייך האי טעמא דמחמת זה לא גמר והקנה, דבשלמא גבי מוכר כיון דהך מחמת הכרח מכר שדהו ומצפה בכל יום אולי יהי' לו מעות להחזיר שפיר י"ל דלא גמר ומקני, משא"כ במתנה על מנת להחזיר דלא היה מוכרח לזה מחמת דחיקת מעות דבמתנה נתן לו בחנם וגם אח"כ תלי בו גופא דאימת שרוצה בשדהו מחויב להחזיר לו בחינם, וא"כ ע"כ כל אימת שאין הנותן מצוה שיחזור לו מתנתו ודאי עד זמן הזה גמר והקנה דמי הכריחו, דהא הברירה תלוי' בו, וא"כ לכאורה מה שהסמ"ע מדמה זה למתנה על מנת להחזיר אין דמיונו עולה יפה, מיהא במוכר לזמן פלוני ועד זמן פלוני אינו מחויב הלוקח להחזיר אף אם יהי' לו מעות אז שפיר מדמה הסמ"ע למתנה ע"מ להחזיר לזמן פלוני דבכהי"ג הרי שוב גם במכר לא שייך לומר דהמוכר מובטח לעולם לקיים תנאו ולא גמר ומקני דעכ"פ עד זמן הלז אף אם יהי' לו מעות על כל זה לא צריך להחזיר לו ועכ"פ עד זמן הנ"ל ודאי גמר והקנה ושוב דמי למתנה ע"מ להחזיר, ובזה שוב לא תיקשי השגת החוו"ד על הסמ"ע דמה שהסמ"ע מדמה זה למתנה ע"מ להחזיר היינו במוכר לזמן פלוני אבל במוכר דכל אימת שיהי' לו מעות חייב להחזירו נהי דבמתנה ע"מ להחזיר גם בכהי"ג הוי מתנה, אבל כל כהי"ג באמת לא דמי' מכירה זו למתנה ע"מ להחזיר, ודפח"ח וש"י וא"כ עכ"פ לדברי הסמ"ע גם בנ"ד לית בי' משום רבית דהא עכ"פ במשך ה' שנים ליתא בחזרה, אלא אפי' להחוו"ד דמחלק בע"א, ולדידי' החילוק בין סעי' ה' לסעי' ו' דכל שצריך לעשות קנין מחדש בשעת חזרת המכירה, כמו בעל מנת שתחזירהו לי אזי הוי מכר גמור ולית בי' משום רבית, משא"כ בסעי' ו' בשו"ע חו"מ הנ"ל ועיי"ש, דמיירי באומר כשיהי' לי מעות אחזירם לך כשמחזיר נתבטל המקח למפרע משו"ה לא הוי מכירה כלל ואסור לו לאכל הפירות, וא"כ בנ"ד נמי פשיטא דצריך המוכר לעשות קנין מחדש כשחוזר ומכרו לו בסוף ה' שנים, וא"כ לכו"ע מהני מכירה כזה לענין רבית, ואפי' אם נתפוס עיקר תי' הב"ח שהביא גם הש"ך בחו"מ שם ס"ק ז' דבסעי' ה' מיירי שהי' הקניין בסתם, ואח"כ קנו מיד הלוקח בקנין שיחזיר לו כשיביא לו מעותיו, מ"מ הא גם בנ"ד אפשר לעשות באופן זה, וא"כ לכאורה אין שום פקפוק בהיתר הנ"ל לעשות דרך מכירה אלא שאני חוכך בזה להחמיר ממה שכתב במקו"ח סי' תמ"ח שחילוק גדול יש בין תנאי ובין גילוי דעת שיש עמו אומדנא דכל שחוזר המקח משום תנאי כגון בע"מ שיחזור צריך לעשות קנין חדש כשיחזיר דמכירה הראשונה הוי מכירה גמורה וחלוטה רק שעל הלוקח בחיוב לקיים התנאי משא"כ בגילוי דעת באומדנא הוי כשיור בגוף המקח, והחזיק דבריו בנתה"מ סי' ר"ז ס"ק ה' דאפי' הגילוי דעת באומדנא הוא שהמכירה הוא ע"מ להחזיר מ"מ אין צריך קנין חדש בשעת חזרה ע"ש, וא"כ בנ"ד אם יש גילוי דעת ואומדנא מני דאין עושין כן כ"א על מנת להחזיר בסוף ה' שנים נפל האי התירא בבירא:

ולענין הדרך הראשון ששותפו ישלם חובותיו מסך הנ"ל כמבואר לעיל, נ"ל דאין דרך זו מוציאתו מידי עבירה, מטעם המבואר בעיל כיון דאותן מעות שמוציא בפרעון חובותיו אינם בתורת עיסקא ואך בשביל המתנת מעותיו עושה עמו שותפות להמציא לו שכר מעותיו, הן אמת שבתשו' שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"א סי' קל"ז הביא מש"כ המרדכי בהגוזל קמא סי' קכ"ב והמיימוני למשפטים סי' כ"ט שמלוה על עיסקא אם לקח המקבל המעות לצרכו אסור עד שיזכה לו מעות אחרות להעיסקא, והביא שם מה שפירש הגאון בעל התניא בשו"ע שלו דכל שפרע חובו הוי כלוקח מעות לצרכו, וכתב על זה הגאון בעל שו"מ דאין בדבריו ממש דהמרדכי מיירי בנותן מעות להתעסק בהם והוי מחצה מלוה ומחצה פקדון ואסור לקחת לעצמו מעות שלא על זה נתן לו המעות אבל כאן מתחילה נתן לו לפרעון חובו רק שהעיסקא הוא במה שיקבל לחיות מביתו או שלא יצטרך למכור נכסיו בזול וגם שישארו לו מעות אחרות שיוכל להתעסק בו, וא"כ המעות אחרות קיבל בעיסקא אבל זה המעות מתחילה הרשהו שיפרע חובו והרי מבואר בתשו' מיימוני שם שאם מתחילה הרשה לו לקחת בחובו רשאי ומחוייב לתת שכר וכאן עדיף טפי שמתחילה הלוה בשביל זה עכ"ל, ולפי דבריו ה"נ בנ"ד אין כאן בית מיחוש כלל:

אבל באמת דברי השו"מ בזה מרפסין איגרא, וכבר מחי לי' אמוחא, בתשו' תשורת ש"י ס"י פ"ח דאדרבא מבואר בתשו' מיימוני ובמרדכי שם דהרשהו שאם יצטרך המקבל להמציא המעות לצרכו יחזור בקרוב אחרות ויזכה אותן להמפקיד ע"י אחר שאם לא היו המעות בעין או בחובות או בסחורה איך יתן רבית על מה שהוציא הרי משלו נותן, ואם לא לקח רשות להוציא כשיצטרך ולהחזירם הרי שלח ידו בפקדון והרי הן מלוה עליו ואינו בחזקת בעלים וא"כ רבית הוא עכ"ל, ומבואר מזה כשהתנה שיהיה רשאי להוציא המעות לצרכו צריך לזכות למפקיד אחרות תחתיהן ובלא זיכוי לא מועיל, ואם לא הרשהו אפי' זיכוי לא מועיל כמש"כ התניא ומש"כ השו"מ שהעיסקא במה שיוכל לחיות מביתו או שלא יצטרך למכרו בזול וגם שנשאר לו מעות אחרות שיוכל להתעסק בו וא"כ המעות אחרות קבל בעיסקא עכ"ל גם ע"ז כתב בתשו' תשורת ש"י הנ"ל דאינו מובן דבמה זכה הנותן במעות אחרות של מקבל שלא ע"י זיכוי וכן ביתו במה הקנהו לו וכל היתר העיסקא הוא דלוקח חצי ריוח מפלגא דפקדון אבל כאן שנוטל משל מקבל מה שמרויח במאות עצמו או בביתו הוי רבית אגר הלואה שהלוהו, להוציאם לפרוע חוב, עכ"ל, וכל דבריו אמת וצדק א"כ ממילא מובן שגם בנ"ד אין מקום להתיר על דרך הנ"ל:

אבל הנראה לענ"ד עצה נכונה ופשוטה שאין בה שום פקפוק י"ל על דרך זה, הוא יתן לחברו סך חמש מאות קראנען להשותפות, וחברו יתנה, שכל הרבית שהוא מחוייב לשלם בעד חובותיו שחייב בהשפאארקאססא, כל זה יצטרך לשלם מתחילה מהריוח העולה מהשדות והעסקים, ושלא יתחלק בין השותפים רק הריוח הנקי שיהא נשאר בעסקים אחר תשלומי הרבית להשפ"ק הנ"ל, אלא שהרשות נתונה למעלתו אם יהי' ברצונו לשלם חובות שבשפ"ק הנ"ל מכיסו באופן שהעסקים יהי' פטורים ממשא תשלומין הנ"ל, וממילא יהא נשאר ריוח יותר ויתחלק ריוח יותר גדול להשותפות אלא שכל מה שישלם מעלתו להשפ"ק הנ"ל, יתחייב להמתין בחוב זה בלי אגר נטר כלל עד זמן פירוד השותפות, ואופן זה נלענ"ד שאין לפקפק עליו כלל וכלל, כן נראה לענ"ד נכון בס"ד, והשי"ת יצו את ברכתו עמו, ויהי עליו נועמו, עד יחיש פדות לעמו, כאו"נ ונפש הדורש טובו ושלומו:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה