ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן קכט
שלוכ"ט לכבוד ידינ"פ הרב הגאון המאוה"ג המפורסים חו"ב בח"ת בנש"ק מו"ה שמחה בונם עהרענפעלד נ"י האב"ד ור"מ דק"ק מאנוערסדארף יע"א: על דבר מה שנשאל מעכ"ת מע"מ וויען מיהוד' שעובד בפאבריק ונעשים שם גם צלמים קטנים אי שרי להשכיר יום בהפאבריק לעשות הצלמים שנעשים לנוי להטילם בצואר וביקש ממני לחוות לו דעתי בזה, הנה לכאורה נראה לפי"מ שמבואר ברמ"א רס"י קמ"א צורה שמשתחוים לו דינו כצלם ואסור בלא ביטול אבל אותן שתולין בצואר לזכרון לא מקרי צלם ומותר א"כ הי' נראה לכאורה דאין כאן איסור דהגם שכתב שם הש"ך דדוקא בידוע שלא השתחוה להם התם אמוצא צורות הנ"ל מיירי ומשום חשש שמא כבר נעבדו ואסורין משום ע"ז על זה שפיר כתב הש"ך דאם אינו יודע שלא נעבדו לא גרע מכלים שיש עליהם צורת ע"ז שאסורים, אבל הכא אין כאן חשש משום הנאת ע"ז דהא ודאי עדיין צורה זו לא נעבדה בה עבירה דהא אפי' בעשאה לשם ע"ז קימ"ל דע"ז של ישראל אינו אסורה עד שנעבדת, כדאיתא רס"י קל"ט והישראל שעושה ודאי אינו עושה אלא למוכרה לשם נוי לפי מה דמבואר במכתב מעכ"ת אכתי לאו ע"ז הוא ולא מיתסר והא דכתיב הרמב"ם פ"ג מה' ע"ז ה"ט העושה ע"ז לעצמו לוקה ב' והעושה לאחרים לוקה התם בעושה ע"מ לעובדה מיירי אבל על עשיית צורה גרידא אי לא נתכוין על מנת לעובדה לא אסרה תורה כ"א אותם שבמדור העליון ובמדור התחתון מקרא דלא תעשון אתי, אבל לא בשאר צורת ואי משום לפני כעור לא תתן מכשול דהא אפי' למכור אסור צרכי ע"ז כדאיתא רס"י קנ"א כש"כ לעשות צורת הנ"ל משום הא נמי לא אריא חדא דהא מבואר ביור"ד ברמ"א דאותן שתולין בצואר לא מקרי ע"ז א"כ אפי' איכא נמי דזבני לשם ע"ז מ"מ בשעת מכירה איכא למיתלי להתירא, דאימר לשם נוי קזבין כהאי דתנן בפ"ב דשבועות ב"ה מתירין למכור פרה חורשת מפני שיכול לשחטה וכ"פ הרמב"ם בפ"ח מה' שמיטה ויובל ועיין בע"ז דף ט"ו ומש"כ שם הראשונים לחלק בין האי דאסור למכור בהמה לישראל החשוד למכור לנכרי ובין האי דשביעית דתלינן אימר לשחיטה זבנה ובנו"ד אין צריכין לזה דהא מבואר בש"ך סי' קנ"א ס"ק ו' דהא דלפני עור אסור מיהת מדרבנן אפי' היכא דלא קאי בתרי עברא דנהרא היינו דוקא בישראל אבל לגוי או לישראל מומר אפי' איסור דרבנן ליכא והכי נמי ליכא תרי עברא דנהרא דהא יכולים לקנות במק"א, ותו לפימש"כ עוד שם הרמ"א וש"ך כיון דב"נ אינו מוזהר על השיתוף לא שייך לפני עור, ומעכ"ת במח"כ אזל בזה בתר איפכא שהביא דברי הרמ"א ברס"י קמ"א וכתב דכל זה לענין היתר הנאה במוצא אבל למכור צלמים הנ"ל פשיטא דאסור כיון דהיא צורה הנעבדה בזמן הזה ואסור למכור צרכי ע"ז וגם אסור לעשותה דהעושה ע"ז לאחרים לוקה כמש"כ הרמב"ם וזה אינו כדפרישות, ומ"מ אחרי העיון נראה לפי מה דמבואר בש"ך ס"ק ו' דבכל צורה הנעבדת אפי' נעשית לנוי מ"מ אסורה במוצא דחיישי' שמא נעבדה ורמ"א מיירא דוקא בידוע שלא נעבדו א"כ בפאבריק הנ"ל שנעשים צלמים כאלו למאות ולאלפים פשיטא דלא ימלט דכמה וכמה מהם נעבדים אח"כ וא"כ העושה אותם הוי כאלו ברור שעושה צורה ע"מ לעבדה, וא"כ אפי' נסמוך לענין לאו דלפני עור לא ת"מ אהיתר הנ"ל שבסי' קנ"א ברמ"א וש"ך מ"מ הכא איכא איסורא דאורייתא משום לאו דלא תעשון לכם ומלקי נמי לקי להרמב"ם הנ"ל ובהא פשיטא דלא מהני טעמא דבן נח אינו מוזהר על השיתוף:
ובמה שתמה הלח"מ על הרמב"ם במצוה לאחרים לעשות הא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ותי' כיון דבשליחותו נעשה מעשה ותמה מע"כ על הלח"מ אי בעכו"ם הא אין שליחות לעכו"ם, ואי בישראל הא אין שליח לדבר עברה, ועיקר הקושי' על הרמב"ם כבר הקשה הרא"ה בס' החינוך פ' יתרו, ולא ידעתי מה בעי מע"כ מהלח"מ, לא עליו תלונתו כ"א על הרמב"ם, ומש"כ מעכ"ת דזה חשיב כעושה מעשה כיון דבע"ז חייב מיתה גם על הדיבור בעלמא באומר אלי אתה כי העיקר המחשבה לא קרב זה אל זה דהכא לאו משום עובד ע"ז מחייבינן לי' אלא משום לאו דעושה ע"ז דהוא ענין בפ"ע דאפי' ברור לן שאין כוונתו לעבדה אלא עושה לגוים העובדים נמי לקי אלאו זה ופשיטא דמי שעובר על לאו דל"ת לכם אינו מומר לכה"ת כולה כמומר לע"ז, אלא מומר לדבר א' הוי כעובר על לאו דל"ת כל נבלה, וא"כ אכתי אי מצוה לאחרים אמאי לקי הא אין שליח לד"ע ואין שליחות לנכרי והוא קושי' רא"ה הנ"ל, ולפענ"ד נראה בס"ד דהרמב"ם מיירי בעושה ע"י פועל משום דיד פועל כיד בעה"ב דמיא כמבואר במחנה אפרים הל' שלוחין דאפי' בעכו"ם דלאו בר שליחות, מ"מ בנוטל שכר ידו כיד בעה"ב ומייתי ראי' מהירושלמי מס' פיאה שדה שקצרוה נכרים הן אמת שהשעה"מ ה' מעילה ושער המשפט חו"מ סי' קפ"ב הקשה ע"ז מש"ס ב"ק דף נ"א בור של שני שותפים היכא משכחת לה אי ע"י שליח הא אין שליח לד"ע ולמח"א שפיר משכחת לה בפועל דידו כיד השותפין ששכרוהו, ואני אמרתי בס"ד דלק"מ דהמ"א ל"ק אלא בנכרי דאימעוט מגזיה"כ דלאו בר שליחות הוא בזה שפיר אמרי' כהנ"ל אבל בשליח לד"ע דאימעוט משום דדברי הרב ודה"ת דברי מי שומעין וסברא זו שייך גם בפועל המקבל שכר, ואפי' לשיטת הסוברים דגם בשוגג אמרי' אין שליח לד"ע אע"ג דלא שייך סברא הנ"ל משום דאימעוט מב' כתובים הכ"א מ"מ י"ל לפימש"כ הרא"ש בפ"ק דגיטין בטעמא דלא מהני שליח בתופס לבע"ח דלאו כל כמיני' לשוי' שליח לחוב לאחרים, א"כ ההד"נ בהאי דבור ברה"ר עכ"פ הו"ל שליח לחוב לאחרים ובזה לא איכפת לן אי הוא שליח בשכר כיון דהחסרון הוא משום דהמשלח אין בכחו לעשות שליח לחוב, משא"כ בעלמא דטעמא דלאו בר שליחות הוא מגזיה"כ בזה שפיר אמרי' כהנ"ל בפועל ידו כיד בעה"ב, ולפי"ז הכא נמי משכחת לה שפיר במצוה לנכרי לעשות דמשום שליח לד"ע ליכא דנכרי אינו מצוה על לאו דלא תעשון ואפי' את"ל דהוא מאביזריי' דע"ז מ"מ הא אינו מצוה על השיתוף וכל היכא דהשליח לאו בר חיובא הוא ל"ש אין שליא לד"ע כדאיתא בב"מ דף י' וא"כ לא באנו לפוטרו אלא משום דאין שליחות לנכרי ובזה שפיר מהני טעמא דמח"א, דיד פועל כיד בעה"ב דמי' וממילא לענין לאו שאין בו מעשה נמי שפיר קאמר הלח"מ כיון דיד פועל כיד בעה"ב הו"ל כאילו בעה"ב עושה המעשה וזהו נ"ל נמי שיטת הסמ"ג דמייתי הרב"י ונו"תד באו"ח סוף סי' רמ"ג דיליף מלא יעשה מלאכה אפי' בעושה מלאכה ע"י נכרי והוא תמוה מכל הש"ס דאמירה לנכרי שבות בעלמא, ויותר תמוה אהטו"ז דמקשה כן בפשיטות על הרמ"א משיטת הסמ"ג ואדרבה על הסמ"ג גופא אנו מצטערים ולהנ"ל א"ש דהתם בעושה בשכר מיירי וזה שייך גם בנכרי, ועיי' בס' מנחת חינוך מצוה תרנ"ג שמחלק כיו"ב לענין מה דאיהו לא מצי עביד ל"מ שוי' שליח לא מהני נמי יד פועל כיד בעה"ב עיי"ש:
והנה מקור דינו של הרמב"ם הנ"ל לחייב המצוה לאחרים לעשות הוא מתו"כ פ' קדושים כמו שהערה מקורו גם מעכ"ת וצלע"ג על הגאון מנחת חינוך פ' יתרו בלאו דלא תעשה לך פסל שכתב לתרץ קושי' הרא"ה הנ"ל מאין שליח לד"ע ואין שליחות לנכרי דהתורה אסרה עשיית ע"ז על ידי גרמתו מגזיה"כ ולאו מטעם שליחות אתינן עלה וכ' שם דבאמת הא גופא לא ידע טעם הרמב"ם מנ"ל דבר זה דלמא הוא ככל לאוין שבתורה שבעצמו מצוה עליו וע"י אחר הוא מטעם שליחות שריבתה תורה והיכא דלא שייך שליחות א"ח ומנלן דאסרה תורה כאן גרמא ותמוה לי דאישתמיטתי' ברייתא דתו"כ דיליף לה מקרא דאלהי מסכה ל"ת לך וא"כ ההד"נ לאו דל"ת לך פסל כל תמונה דמיירי מני בעושה ע"מ לעובדם כדאיתא במס' ר"ה דף כ"ד ובע"ז מ"ב נמי אפי' במצוה לאחרים מיירי דמ"ש, ותו נ"ל דאפי' את"ל דיש איזה סברא לחלק בין שני לאוין הנ"ל מ"מ א"ש הרמב"ם לשיטתו דהנה ממה דמבואר בש"ס ר"ה ובע"ז שם לאו דלא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב ל"ת לכם מיירי בשמשים שבמדור העליון ושבמדור התחתון ואפ"ה בעושה עיור לעבדם, הא אפי' שלא ע"מ לעבדם נאסרו אותן שבשמים ממעל ודוחק לומר לעבור עליו בשני לאוין אלא ע"כ דעושה ע"מ לעבדם אסור אפי' במצוה לאחרים לעשות, והנה בשמשים שבמדור עליון לכו"ע אסור אפי' במצוה לאחרים דאע"ג דבמס' ר"ה דף כ"ד ובע"ז מ"ב קאמר שאני ר"ג דאחרים עשו לו ונ"מ מבואר בר"נ שם בשם מהר"ם רוטנבורג וכ"כ תוס' ביומא דף נ"ד סד"ה כרובים דדוקא אותן שבמדור העליון אפי' לעשות לו ע"י אחרים נמי אסור והוכיח שם מהסוגיא דשם מדל"ק אלא, משמע דלא הדר בי' משנוי קמא ונפק"מ כהנ"ל, ודריש לה לקרא דל"ת אתי אלהי כסף ואלהי זהב לית לכם בסכינא חריפה דמפסיק קרא עיי"ש בר"ן, ואין להקשות לשיטת הרמב"ם הנ"ל אכתי קשה למה לי קרא לאסור אותן שבמדור העליון אפי' ע"י אחרים ת"ל דכל הצורות שעשוין לעבוד נמי מתסרו ע"י אחרים, ואפשר דהרמב"ם כמי מדרשא דל"ת אתי וכו' נפק"ל אפי' ע"י אחרים כהאי דהביא הר"ן בשם מהר"ם, אלא דלא משמע לי' לחלק בין אותם שבמדור העליון לבמדור התחתון דלא בעי למפסק קרא בסכינא חריפא ע"כ לא הביא כלל תי' הגמרא באחרים עשו לו וכ"ה שיטת הרי"ף ובפרט לפי מש"כ הרמב"ם פ"ג מע"ז הטעם לאו דל"ת אתי כדי שלא יטעו בהם הטועים וידמו שהם לע"ז א"כ אין סברא לחלק כלל בין אותן שבמדור עליון לתחתון משו"ה לא מייתי תי' הגמרא דאחרים עשו לו שאני, ובהנ"ל נ"ל ליישב מש"כ הרא"ה בס' החינוך בלאו דל"ת לך פסל עיי"ש איזה צורה אסורה לעשות ואיזה מותרת והחילוק שבין בולטת לשוקעת ויתר פרטי' מבוארים במס' ע"ז והרעיש במנחת חינוך ע"ז הא לאו הנ"ל קאי אעושה ע"מ לעובדם ומאי חילוק יש בזה בין צורה לצורה ובין בולטת לשוקעת, והוא פליאה נשגבה באמת ולפענ"ד נראה בס"ד ליישב ברווחא עפ"י שיטת מהר"ם מרוטנבורג הנ"ל, דהא רא"ה כתב לעיל מינה ותמה אני על הרמב"ם ז"ל שכתב דאין הפרש בין שיעשה בידו או יצוה לעשות לאחרים וכו' וס"ל דמותר לעשות ע"י אחרים, והנה מ"מ באותן שבשמים ממעל ע"כ אפי' עושה ע"י אחרים נמי אסורי במש"כ הר"ן בשם מהר"ם דכ"מ מסוגיא דגמרא הנ"ל, וא"כ עלה קאי הרא"ה דנפק"מ איזה צורה אסורה או מותרת יתבאר במס' ע"ז, והיינו משום דנפק"מ בזה אי שרי לעשות ע"י אחרים, וראיתי במהרי"ט ח"ב סי' לה' שהקשה מהא דאמרי' בריש פ"ב דקדושין אין שליח לד"ע דהו"ל מעילה וטביחה ומכירה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ופריך הניחא למ"ד אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי איכ"ל, ולהרמב"ם הו"ל שלשה כתובים הבאים כאחד, דבהנ"ל נמי מחייב שולחו, ולפי מש"כ לק"מ דהכא משום יד פועל כיד בעה"ב דמיא הוא דמחייבי' לי' וכ"כ לפימש"כ המנ"ח דהכא אין ענינו לשליחות אלא גזיה"כ הוא דאפי' בגרמא נמי מתסר נמי לק"מ אלא דכגון דא צלע"ג להמנ"ח הנ"ל דטעמא משום גרמא א"כ הא דכתב הרמב"ם בפי' המשניות הביאו הב"ח בסי' קמ"א דצורת דרקין מותר לעשות דאינו בכלל ל"ת אתי דצורה זאת איננה נמצא כ"א הטועים בדו מלבם כיון דעכ"פ הם טועים בכך למה יגרע מאם עשו ע"י אחרים דאסור משום דבגרמא דידי' נעשית, וזה צ"ע בלא"ה כיון דמבואר בהדיא בפ"ג מה' ע"ז הנ"ל טעם איסור עשיית הצורות שלא יטעו בהם הטועים וידמו שהם לע"ז וזה שייך גם בצורות בדויים וכ"ז צע"ג, ואולי הרמב"ם ל"ק האי טעמא אלא בצורות שדרכן להיעבד אז אסורי אפי' נעשים לנוי כדי שלא יטעו הטועים שנעשים לשם ע"ז, אבל בצורת שבמדור עליון מגזיה"כ אסורי ולא מהאי טעמא וכן משמעות לשונו אלא דא"כ שוב א"א לומר טעמא משום דהתורה אסרה גרמא דע"ז דהא משמע דהרמב"ם אוסר אפי' ע"י אחרים דהא לא הביא תי' הגמרא דאחרים עשו לו שאני וע"כ לאו משום גרמא אסור ע"י אחרים וצ"ע' והנה מעכ"ת פשיטא לי' דכיון דהמשלח לקי א"כ השליח פטור דלא אשכחן דיהא שניהם חייבין אמעשה א' אלא בניקף ומקיף ורצה לדמות להא דאמרי' בסי' ת"מ באו"ח עובר עליו אף המפקיד ופליגו התם האחרונים אי הנפקד נמי עובר או לא והנה הרגיש בעצמו חולשת הדמיון הלזה, מ"מ יש לדמות למש"כ הרמב"ם סוף ה' כלאים המלביש את חבירו כלאים אם הי' הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש לוקה משום לפני עור לא תתן מכשול ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והי' המלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור וכתב שם הכ"מ בטעמו של הרמב"ם מדאפקינהו רחמנא ללובש ומלביש בחד תיבה חד מפשטי' וחד מקרי בי' אין לחייב שניהם כ"א וכל היכא דחד חייב אידך פטור א"כ ה"נ י"ל דלאידך דמיא, מיהא כל זה לענין מלקות אבל לענין איסורא דאורייתא אפי' אי מיירי בכהי"ג דליכא לפ"ע מדאורייתא כגן דליתא בתרי עברא דנהרא ובישראל מומר נמי דאפי' איסור דרבנן ליכא בדלא איכא בתרי עברא מ"מ איסור דאורייתא מיהו עבר אפי' אי המשלח חייב, לא מבעי' לטעמא דמנ"ח הנ"ל דמשום גזיה"כ הוא דהכא גלי רחמנא דאפי' גרמא דע"ז אסור א"כ כי היכא דהמצוה עובר משום גרמתו כש"כ העושה דהוי גורם טפי אלא אפי' אי נימא טעמא כדכתיבנא דהרמב"ם משום דיד פועל כיד בעה"ב דמי מ"מ אפי' בכל שליח לד"ע דמחייב השליח והמשלח פטור מ"מ בדיני שמים חייב גם המשלח כדהוכיח הש"ך בחו"מ סי' ל"ב ס"ק ג' מש"ס קדושין מ"ג דפריך בפשיטות מכלל דת"ק סבר אפי' בדיני שמים נמי פטור ומשני דינא זוטא ודינא רבא איכא בנייהו א"כ כש"כ הכא דהשליח חייב בדיני שמים אפי' תימא דהמשלח לוקה וז"ב, והגם דהש"ך גופא תברא לגזוזי' במאי דמייתא ראי' מש"ס סנהדרין ממה דאמרי' התם אין טוענין למסית ויליף לה מנחש הקדמוני דהומ"ל דברה"ר ודברי התלמוד דמ"ש והתם בדי"ש הוא ואפי"ה הו"מ למיטען למפטר נפשי' אפי' מדי"ש, מ"מ כבר העיר בתומים שם ובפנ"י עה"ת לדחות שפיר דהתם היי"נו דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב, ול"נ בס"ד בכוונת הש"ך דראייתו נכונה דנראה לפענ"ד דבשוכר עידי שקר או שולח את חבירו להעיד שקר אין עניינו כלל לאין שליח לד"ע דאפי' למ"ד נמי בעלמא יש שליח לד"ע מ"מ לא שייך הכא לחייבו משום דשלוחו של אדם כמותו דבעדות ל"ש שליחות כיון דצריך להעיד בעצמו ומ"מ אצטרך לסברת דברי הרב ודה"ת דברי מי שומעין דאל"כ הו"א דמחייב משום גרמי דהעדים גופייהו נמי משום גרמי הוא דמחייב משו"ה כתבו התוס' דהיכא דלא שייך שליחות מדיני שמים נמי מפטר מחמת סברת דברי הרב ודה"ת דמ"ש, וע"ז שפיר מייתי הש"ך ראי' מסנהדרין דסברא זו מהני אפי' לפוטרו מדי"ש, מיהת היכא דל"ש שליחות כגון התם דזה נהנה וזה מתחייב וה"נ בשוכר עידי שקר דלא שייך בי' ענין שליחות וא"ש דברי הש"ך מיהו היינו היכא דאנו דנין על המשלח דשייך בי' סברת דברי הרב ודה"ת דמ"ש, משא"כ בנ"ד דאנו דנין על השליח אפי' אם נחייב המשלח מ"מ אין מקום לפטור השליח מיהת ונדי"ש, ע"כ נראה ברור דמלבד איסורא דלפני עור מחייב נמי ונדי"ש אלאו דל"ת כן נראה לפענ"ד ברור בס"ד, כל זה ראיתי להשתעשע במה דשאילנא קדמוהו ומחמת רב טרדותי אשר סביב שתו עלי מכל פינות ועברים הי' מן הנמנע לגמור תשובתו עד השתא הכא ועם מעכ"ת משפט הבחירה לרחק או לקרב ובזה אצא ואומר שלום למר ולתורתו אוה"נ דושו"ט ושתה"ק באה"ר ובפלונפ"ח: