אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד

סימן קכה

סימן קכד

שולוכ"ט לכבוד הרב הגדול זך הרעיון במיטב הגיון כש"ת מו"ה שמעון גאטלימב נ"י בק"ק האלווין יע"א:

ע"ד שאלתו בנידן חביתי יין שהי' במרתף ופעם א' בבוקר הלכה בעה"ב עם שפחתה הערלית למרתף וכאשר פתחו הדלת הרגישה כונו נחל שוטף במרתף, ותאמר האשה לשפחתה שתטעום את המשקה אם הוא יין או מים וכאשר טעמה השפחה אה הנשפך אמרה כי הוא יין ושוב שאבו את היין בלא דעת מהקרקע והחזירוהו לחביות, ועתה נפשו בשאלתו לדעת משפט היין אי שרי' בשתי' או לא והן כל יקר ראתה עינו ברמ"א סי' קכ"ד סעי' כ"ד דבזה"ז אם לא ידע שהוא יין מותר אף בשתי' אפי' באם נגע אף בידו, אלא דלכאורה צ"ע ממאי דאמרינן ואיתא בשו"ע שם סעי' י"ב דנכרי שנכנס לחנות של ישראל לבקש יין ופשט ידו כשהוא מחפש ונגע ביין ושכשכו אסור בהנאה, ולכאורה קשיין אהדדי, וע"כ משמע לי' למע"כ דדוקא היכא שנכרי סבור שהוא מידי אחרינא הוא דשרי' בנגיעה בלא כוונת יין אבל היכא דהנכרי מספק"ל אם הוא יין או ד"א הו"ל כמגע נכרי בכוונה א"ד, וניחזי אכן בס"ד: גרסינן בע"ז דף נ"ז ע"ב האי עובדא דהוי במחוזא אתא נכרי עייל לחנותא דישראל, אמר להו אית לכו חמרא לזבוני א"ל לא, הוי יתיב חמרא בדולא שדי בי' ידו שכשך בי' א"ל הא לאו חמרא הוא שקלי' האיך בריתחא שדיי' לדנא שרי' רבא לזבוני, ולמסקנא דשמעתיך איתותב רבא מברייתא דאגרדמים, וברמב"ם פי"ב מה' מ"א ה"ז כתב וז"ל נכנס העכו"ם לבית או לחנות לבקש יין ופשט ידו כשהוא מחפש ונגע ביין אסרו שהרי ליין נתכוון ואין זה נוגע שלא בכוונה, והראב"ד בהשגות כתב א"א זה המעשה שבל עכו"ם שנכנס לחנות ואמר איכא חמרא לזבוני וכו' ושדא בי' ידו ושכשך בי' ואונר האי לאו חמרא הוא ואסרוהו בהנאה מפני השכשוך ע"כ, ודבריו באו סתומים בהשגה זו על מה תסוב, ועיי"ש בכ"מ שכוונתו להשיג על הרמב"ם שלא כתב שכשך בו כמו שאמרו בגמרא, והכ"מ מתרץ לטעמי' שסמך עצמו עמש"כ בר"פ דשם שאין נגיעה אוסרת אא"כ שכשך, אמנם בטו"ז סי' קכ"ד ס"ק ט' הקשה ע"ז ומתוך כך העלה דבא הראב"ד בזה להשיג עמש"כ הרמב"ם ופשט ידו כשהוא מחפש ונגע ביין אסרו שהרי ליין נתכוון, וקשה על זה במה ידענו שהנגיעה היתה בכוונה שמא הנגיעה בעצמו היתה שלא בכוונה כדרך אדם בחיפושו ואת"ל נתכוון לנגיעה שמא קסבר שזה מים, ע"כ מביא הראב"ד לשון הגמרא שאמר האי לאו חמרא, ובזה נודע שכוון לנגיעת יין עיי"ש, והנה לפי דרכו של הטו"ז נראה דהאי עובדא דידן בפלוגתא דהראב"ד והרמב"ם מתלי תלי' וקאי דלהראב"יי בעינן שידע בודאי דהאי חמרא הוא, ומדלא העתיק הרמב"ם ושו"ע דבעי' שיאמר הנכרי האי לאו חמרא הוא, ש"ם דלא ס"ל כן, אלא דבגמרא מעשה שהי' כך הי' ולפי"ז בנ"ד נמי הי' ראוי לאסור, אמנם אחרי העיון נראה דבנ"ד אפי' לשיטת הרמב"ם ושו"ע גמי יש מקום להתיר דשאני התם כיון דעבד מלתא יתירתא ששכשך בו חיישי' שנא לנסך נתכוין כמש"כ הרא"ש והר"ן וממילא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שהרגיש בו בשעת נגיעה שהוא יין ומדוקדק בזה לשון הרמב"ם שהרי ליין נתכוין ואין זה נוגע בלא כוונה, דנהי דהרמב"ם לא הזכיר בפי' שכשוך מ"מ ע"כ בהכי מיירי כמש"כ הכ"מ דבלא שכשוך לא מיתסר להרמב"ם, ולפי"ז בנ"ד דלא עבדי מילתא יתירתא דניכרת מחשבתה שהי' סבורה שהוא יין י"ל אפי' להרמב"ם ושו"ע נמי שרי', אלא דפי' של הטו"ז צלע"ג דהא לדידי' עכצ"ל הא דקאמר הנכרי והאי לאו חמרא הוא ע"כ בעודנו נוגע קאמר הכי דאל"כ אכתי קשי' במה ידענו שבשעת אותו נגיעה נתכוון ליין שמא סבור שהוא מים, וכ"מ לשון הטו"ז וכיון שכן מאי סיד דרבא דשרי האי חמרא לזבוני נכרים משום דחשיב לי' גריעה דלא נתכוון אלא לידע אם הוא יין, דהא בעודנו ידיו נוגעין כבר ידע שהוא יין ולכשהוציא ידיו נאסר, ואפי' להראב"ד לשיטתו גבי האי נכרי דנפל לו אתרוג, דאי תחלת הכנסת ידו הי' בלא כוונה היינו משום דכשידע שהוא יין הוציא ידו מיד כמש"כ הב"ח שם ועיי"ש, דבזה מחשבתו ניכרת שלא נתכוון, משא"כ הכא, וא"כ מאי ס"ד דרבא, ולולא ד"ק של הטו"ז הייתי אומר ודאי כוונת השגתו של הראב"ד כמש"כ הכ"מ שלא כתב הרמב"ם ושכשך כדאיתא בגמרא, והא דהקשה דהקשה הטו"ז דהא כבר מבואר ברמב"ם באותו פרק, ותו דלא הו"ל להראב"ד להביא הא דאמר ולאו חמרא הוא, נראה ליישב עפ"י מש"כ הראשונים אמאי איתותב רבא לימא אנא דאמרי כרבנן דפליגי עלי' דר"נ גבי מדדו בידו או ברגלו, דכל הנוגע ביין מחמת דבר ידוע אין חוששין לומר שמא אף לנסך נתכוון, ותי' הר"ן ועיי"ש, דלא דמיא משום דבדעובדא דרבא איכא נגיעה וגם שכשוך יתירא שדי הי"ל לומר והאי דרמי בדולא לאו חמרא הוא דבהכי סגי לי' ומדנגע בי' חוששין שמא לנסך נתכוון, משא"כ במדדו בין ביד בין ברגל דליכא מילתא יתירתא וכו', ולפי"ז היינו כוונת הראב"ד דהרמב"ם הו"ל להביא דדוקא כה"ג דאמר האי דרמי בדולא לאו חמרא הוא דמיני' מוכח דשכשוך דקעבד מילתא יתירתא הי' ולפיכך חוששין שמא לנסך נתכוון דבא"א הו"ל כמדדו ביד או ברגל וכרבנן דר"נ דשרי, וכן מבואר בהר"ן דהראב"ד ס"ל כרבנן, ומיושב שפיר קושיי' הטו"ז והרמב"ם והשו"ע דלא כתבו האי לישנא י"ל דס"ל כשיטת הר"ן שם דדוקא היכא דעושה לצורך ישראל הוא דשרי נגע בלא כוונה לרבנן דר"נ, אבל כל שעושה לצורך עצמו מחמת איזה דבר בהא שקלינן וטרינן בגמרא הנ"ל דלרבא שרי ואיתותב מדאגרדמי' ומוכח דכל שעושה לצורך עצמו איכא למיחש דלמא מנסך, ולפי"ז י"ל דאין ראי' להתיר' בנ"ד אפי' לשיט' הראב"ד דהשתא לאו משום דלא ידע בבירור שהוא יין קאתי הראב"ד להשיגו אלא משום כיון דלא קאמר והאי דרמי לאו חמרא הוא הו"ל השכשוך כמו מדדו ביד לרבנן דר"נ אבל לעולם י"ל אכתי דלכו"ע אין צורך שידע בבירור שהוא יין אלא אפי' נחית מעיקרא לספיקא נמי קמיתסר, ומ"מ מסתימת לשון השו"ע שכ' שם בסעיף י' ג' תנאים וכו' ושידע שהוא יין וכו' וכ"ה לשון הטור אם הכניס ידו לתוך חביות של יין ואינו יודע שהוא יין משמע דבעי' שידע כן מעיקרא כמש"כ מעכ"ת דדוחק לפרש הנהו לישנא דל"ק אלא לאפוקי שלא יהא סבור דהוא מידי אחרינא ויותר מוכח כן ממשמעות לשון רש"י במסקנא דמילתא בשלהי פ' רי"ש שכ' שלא בכוונה כגון שלא הכיר בו שהוא יין ושם עוד לא הכיר בו מותר אף בשתי' מההוא עובדא דר"י בן ארזא ועיי"ש, וההוא לישנא ודאי אין לנטות בו ימין ושמאל דבעי' שיכיר כן בהדיא, אלא דמ"מ הא גופא תמוה ארש"י מאי ראי' מייתי מעובדא דהני תנאי דהתם הא איתא דהוי ס"ד דההוא נכרי דשיכרא הוא דמימר אמר ס"ד דרבנן כי הני חמרא שתי, וא"ל לדידי תא אשקינן, אבל לעולם כל שלא הכיר בו אי יין או שכר י"ל דאסור ומאי ראי' מייתי רש"י דשרי כל שלא הכיר, ונ"ל דיש לתרץ עפ"י מה שהקשה הר"ן כיון דלילה הוי ולא עיינין בי' ניחוש דלמא נגע והו"ל מגע נכרי שלא בכוונה דעכ"פ מיתסר בשתי' מדינא דגמרא ואכתי האיך התירו האי תנא אפי' בשתי' ותירץ דלא חיישי' להכי כיון שהוא סבור דשיכרא הוי למאי הלכתא נגע בו והרי המוזגין דרכן ליזהר שלא ליגע במה שהן מוזגין אלא למאן דאסר בהנאה חיישינן כיון דרמי אדעתא דחמרא הוי דלמא יהיב דעתי' לנסך ונגע בי' עיי"ש, ויש להוסיף על דבריו די"ל בפשיטו' לא הוי סמכינן אהא דדרכן לזהר שלא יגע דמ"מ מילתא דלא רמי' עלי' ולאו אדעתא, מיהא בשיכרא אמרינן בשבת דף ק"ט וכן הוא בשו"ע או"ח סי' ד' י"ד לגיגית של שכר תקצץ משום דנגיעת היד מפסיד השכר כדפרש"י א"כ כיון דסבר דשיכרא רמי' עלי' דאינשי שלא ליגע משו"ה שרי משא"כ בשאר משקין הוי אסור מיהת בשתיי' לדינא דגמרא וא"ש:

וראיתי למע"כ ני' שהרגיש בסתירת הדיוקים, בעובדא דהני תנאי דמעיקרא קאמר מאן דאסר מימר אמר ס"ד דרבנן כי הני שיכרא דשתי' א"ו חמרא הוא ונסכו משמע דאם הי' מסופק הוי שרי ושוב אמר בטעמו דמאן דשרי משום דמימר אמר ס"ד דרבנן כי הני חמרא דשתי ואמרי לדידי תא אשקינך א"ו שיכרא הוי משמע דאי הוי מספק"ל הוי אסור, ולפי מש"כ א"ש דאצטרך לטעמא דודאי שיכרא הוא למשרי אף בשתי', דאל"כ הו"ל לחוש מיהת למגע נכרי שלא בכוונה דאסר מיהת בשתי' לדינא דגמרא, וממילא א"ש פירש"י דשפיר מוכח מהא דבלא הכיר שהוא יין שרי' אף בשתי' מיהת היכא דאין לחוש למגע נכרי שלא בכוונה, דכן מוכח מדיוקא דמאן דאסר דבלא הכיר הו"ל שלא בכוונה, ומה שהוסיף עוד מעכ"ת לדקדק בל' הגמרא, דדברי האוסר קאמר א"ו האי חמרא הוא, ובדברי המתיר סיים א"ו שיכרא קשתי הדבר פשוט לפענ"ד כיון דבאמת חמרא הוי א"כ לדברי האוסר כיון הנכרי אל האמת משו"ה קאמר וודאי האי חמרא הוא כמו שהוא האמת, משא"כ לדברי המתיר לא נקיט אלא ודאי שיכרא קשתי והוא רק סיים סברתו של הנכרי, ומ"מ מיהת מדברי רש"י הנ"ל משמע בהדיא דבעינן שיכיר שהוא יין אלא דיל"ד דברייתא דחרם נכרי שהושיט ידו לחביות וכסבור של שמן הוא ונמצאת של יין זה הי' מעשה ואמרו ימכר מוכח לכאורה דדוקא כסבור שהוא שמן אבל אם מעיקרו נחית לספיקו לא, ונ"ל דגם מהא לא תברא דלכאורה יל"ד דל"ל למינקט חרם נכרי מאי נפק"מ בזה דא"ל מעשה שהי' כך הי' דהא התנא דינא רוצה לאשמעינן ולא הו"ל לומר אלא נכרי שהושיט ידו וכו' זה הי' מעשה ואמרו ימכר דבמה שהי' חרם לא נפק"מ בזה:

ע"כ נ"ל דבל"ז הו"ל למיסר האי מעשה דנהי דסבור שהי' שמן מ"מ כשכבר הושיט ידו א"א שלא ירגיש בגישתא ובמישושא החילוק בין יין לשמן ולא גרע מעובדא דההוא אתרוג דנפל לחביתא דחמרא ואצרכי רב אשי לאנקוטי לידי' ולברצוהו לחביתא כי היכא דלא לנסכי' הנכרי כשהוציא ידו, אלא משום דההוא נכרי חרם הי' ופרש"י שוטה וקיימ"ל שוטה אינו מרגיש, אבל בנכרי פיקח באמת הוי מיחסר בכה"ג וא"כ י"ל מהיי"ט נקט שמן ואף דל' המחבר בסעי' י"ב נמי הכי הוא והוא לא נקט חרם גוי אלא סתם אם הושיט מ"מ י"ל דנקט שמן לרבותא דמ"מ שרי' ולשון הרי"ף וכחו שלא בכוונה לא גזרו בי' רבנן ושרי' אפי' בשתי' ה"ד דקא מוריק ממנא למנא ולא קנגע לחמרא, וסבר דשיכרא הוא ומדקאמר וסבר דשיכרא הוא ולא נקט ולא הכיר דחמרא הוא כדנקט רש"י מוכח לכאורה דס"ל כל שלא סבר דנהפוך הוא מספיקא נמי מיתסר והכי אין לומר כדפרישית לעיל בל' הגמרא משום למשרי אף בשתי' ובשכר הוא דזהיר מליגע בלא כוונה דהא כבר כתב הרי"ף ולא קנגע בחמרא משמע דידעינן דלא נגע ומ"מ הוצרך דסבר שיכרא הוא, והכי משמע לכאורה מל' הרמב"ם פ' י"ב ה"ו בא היין מכחו של נכרי בלא כוונה הואיל ולא נגע ביין הרי זה מותר בשתי' כיצד כגון שהגביה כלי של יין ויצק לכלי אחר והוא מדמה שהוא שכר או שמן הר"ז מותר, משמע דבלא ידע לא מקרי שלא בכוונה והכא נמי ל"ש תי' הנ"ל, ותו נראה לכאורה ראי' לזה דבעי שנדע בבירור דהגוי קסבר שהוא מידי אחרינא, ממה דפריך הגמרא בעובדא דר"י בן ארזא והא קחזו ומשני בליליא והא קמרח לי' בחדתא, ותימא על הרמב"ם וטושו"ע שלא הזכירו מזה כמו שהרגיש מעכ"ת נ"י מיהו אם נימא דבעי' שנדע בבירור דקסבר שהוא שמן א"ש דהגמרא לא פריך אלא אעובדא דהתם דטעמא דמאן דשרי הוא משום דמסתבר לי' דהגוי הבין בשיקול דעתו דהוא שכר ע"ז שפיר פריך דאדרבה מסתבר טפי דהגוי הרגיש בריחו דהוא חמרא והו"ל לתסור מחמת הרגשת הריח משיקול דעתו משא"כ להלכה דבעי' שנדע בבירור שגוי סובר שהוא מילתא ואחריתא לא הוצרך להביא זה דכל שיש לדון שמא הרגיש הגוי שהוא יין מחמת איזה סיבה שיהי' שוב אין צ"ל שאסור דהא אנן בעי' שנדע שגוי מדמה בנפשו שהוא שכר או שמן, ולפי"ז בנ"ד נהי דמחמת ריח נ"ל דלא הו"ל למיחש הגם שבטו"ז סי' קכ"ה ס"ק ה' מבואר דאפי' בריחא תלי' מילתא י"ל היינו כהאי עובדא דגמרא משא"כ בנ"ד דהמרתף בלא"ה מלא יין וריחו נודף מן היין כדרך מרתף של יין לא הוי מצי להרגיש מחמת הריח אם הוא יין או מים וכדמות ראי' לסברא זו מדלא פריך נמי בעובדא דמחוזא דשרי' רבא משום דהוי ס"ד דשכשוך כדי לידע אם הוא יין הו"ל שכשוך כ"ד, ואמאי לא פריך הגמרא והא איכא ריחא, אע"כ דהתם בחנות של יין מיירי דבלא"ה איכא חביות של יין וכלי היין שנודפין ריח לא הוי מצי להרגיש ע"י הריח וה"נ בנ"ד, מ"מ הואיל ומלשון הרמב"ם והרי"ף ז"ל משמע כי דבעי' שנדע בבירור דהגוי סבר שאינו יין הגם דמלשון רש"י הנ"ל ונוכח איפכא מ"מ דרכו של רבינו הב"י לפסוק בכ"מ דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדיעה אחת כמותם: ותו נ"ל בנ"ד אפי' לשיטת רש"י הנ"ל דנהי דבעה"ב אמרה לה שתטעום אם הוא יין או מים מ"מ מאן לימא לן דגם אצל ערלית הי' הדבר ספק השקול דלמא לדידה הוי פשיטא לה מסברא דוודאי יין הוא כמו שהי' האמת ומסתמא כן הוא המושקל ראשון גם אצל הבעה"ב ולהעדפה בעלמא הוא דאמרה לשפחתה לטעום וא"כ בוודאי מנגע בכוונה מיחשב ואין לומר בזה דמוקמינן ליין בחזקת היתר כיון דהנגיעה נעשה בוודאי ואנחנו לא נדע באיזה כוונה לא אמרינן אוקמה אחזקה כמש"כ סברא זו הרשב"א ביבמות דף ל' ע"ב והאחרונים השתמשו בסברא זו לרוב, ע"כ נראה לפענ"ד דיין זה מיתסר בשתיי':

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה