ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן קכג
בדין הכשר כלים הנקחים מן הנכרים, הביא בשו"ע סי' קכ"א ס"ב שני דיעות אם מהני טבילה קודם הגעלה, או נימא דהו"ל כמו טובל ושרץ בידו עיי"ש, ולפענ"ד נראה בס"ד דיש להביא ראיה לשיטת הרשב"ם שהביאו בתוס' שלהי ע"ז דצריך לחזור ולהטב לו, דלכאורה יש לתמוה טובא מ"ט לא ציוה רחמנא דין טבילת כלים חדשים הנקחים מן הנכרים במלחמת סיחון ועוג, וכבר הקשה כן הרמב"ן בחידושיו על התורה, לענין הגעלה ותי' משום דסיחון ועוג הוא מארץ ז' עממין והותר להם גם קדלי דחזירי ותירוץ זה לא שייך לענין טבילת כלים חדשים, והנה לכאורה ראיה מכאן לשיטת הרמב"ם דס"ל דטבילת כ"ח אינו אלא מד"ס, כמש"כ הפ"ח רס"י ק"ך, אבל באמת ס"ל לכמה פוסקים דטכ"ח דאורייתא א"כ הדק"ל, מיהא אי נימא כשיטת הרשב"ם הנ"ל ניחא בס"ד דלכאורה בלא"ה קשיא למה הוצרך להזהירם על טבילת כלים חדשים הא בלא"ה אין צריך טבילה אלא כלי מתכות והא כל אנשי המלחמה היו טמאי מתים וא"כ נטמאו כל הכלים במגען ובלא"ה היו מטבילין אותם מחמת טומאה, וממילא הי' עולה לשם טבילת כל"ח, מיהא לשיטת הרשב"ם ניחא, דהא נפק"מ אם יטבילו אותם קודם הגעלה דאי משום טומאת מת הי' עולה הטבילה, אבל משום טומאת כלים של נכרים הו"ל טובל ושרץ בידו, משא"כ במלחמת סו"ע דלא הוצרכו להגעיל באמת לא הוצרכו גם להזהיר טכ"ח, כיון דבלא"ה היו טובלין אותו מחמת טומאה, וכל זה לשיטת הרשב"ם הנ"ל אבל לשיטת הסוברים דמותר להטבילן ואח"כ להגעיל הדק"ל אמאי לא ציוה כן במלחמת סו"ע, ואפשר דבאמת ס"ל להני פוסקים כשיטת הרשב"ם הנ"ל, וא"כ למאי דמוכח מהשו"ע סי' ק"ך ס"ט, וסי"ד, דטכ"ח דאורייתא משמע נמי דבעי' הגעלה קודם טבילה, ושוב מצאתי בחידושי ח"ס ז"ל עה"ת שהרגיש בקושיי' הנ"ל, ותי' ע"ד אגדה כיון דכתיב סר צילם מעליהם והכוונה שכבר הוסר שר שלהם מממשלתו משו"ה לא הצריכו טבילה לפי מש"כ הראשונים דהטבילה כדי שיצאו מרשות הנכרי לרשות קדושת ישראל עיי"ש, ועיי' פירש"י ורמב"ן שלא פירשו כן פי' הכתיב סר צילם, ואפי' לפי' הח"ס מ"מ כשחטאו במרגלים מסתמא הושב השר שלהם על כנו, תדע דהא פירש"י בפסוק החילותי תת לפניך את סיחון מלמד שכפתו הקב"ה לשר של אמוריים והניחו לפני משה רבינו, אלא דמזה גופא הו"מ לתרוצי עפ"י דרכו של מרן הח"ס ז"ל, אבל צ"ע אם נימא כן א"כ גבי מדין נמי נימא כן דהא ארז"ל אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שנפרע מן אלוהיהם תחילה, א"כ איס"ד דבכהי"ג אין מן הצורך לטבילת כ"ח קשיא נמי גבי כלי מדין, אלא ודאי דלא תליא בזה והדק"ל, אלא ודאי כמש"כ בס"ד, אלא דאכתי יש לשדות בי' נרגא אפי' לשיטת הרשב"ם הנ"ל, מ"מ הו"ל להזהירם על כך דנפק"מ לאותן שישתמשו בהם בימי טומאתן, דהא כולם הוצרכו להזאה שלישי ושביעי וא"כ עד האי שעתא ישתמשו בהכלים בלא טבילה, משו"ה הו"ל להזהירם שיטבילום מחמת טבילת כלי חדש, ואפשר לומר מסתמא היו מהדרים לטהר גם הכלים במה דאפשר להקדים, ולא השתמשו בהם קודם שטיהרום וצ"ע, אלא דלכאורה עדיין הי' צריך להזהירם דהא נפק"מ לענין אי יטבילם בפחות ממ' סאה דלענין טומאה סגי ברביעית דמקוה, ואלו לענין גובכ"ח הי' צורך להטבילם במ' סאה דוקא אליבא דכו"ע, וע"כ ל"פ הטור והסמ"ק אלא אי מעיין כ"ש מהני, ואפשר דמשום זה לא הי' צורך להזהירם על כך דלא הוי שכיח להו מקוה חסרה אלא מקואות שהי' כשרים לטבילת אדם, אבל עכ"פ לשיטת הרשב"ם ניחא טפי, והנה רש"י בפירוש התורה כתב דתעבירו במים היינו טבילה, והרמב"ן הקשה עליו דטבילת כלי חדש מוטהר ילפי' לי' בגמרא, ועוד דאיך לא דיבר רחמנא מכלים שנשתמשו בהם בצונן כיצד הוא הכשרן, אלא ודאי דתעבירו במים לאו לענין טבילה מיירי אלא להכשר דבר שנשתמשו בצונן דצריך הכשר על ידי שפשוף והדחה, והנה לקושיא זו י"ל דס"ל לרש"י כלים שנשתמשו בצונן לא הוצרך להורות הכשרן כלל דפשיטא דלא ישתמשו בו בעוד האיסור בעין, וע"כ דמיירי מענין טבילה, אלא דמ"מ קושיי' קמייתא הוא פליאה נשגבה אפירש"י, ותו לקושטא דמילתא תרי קראי למה לי, מיהא אי נימא דס"ל לרש"י כשיטה הנ"ל דבעי, דוקא הגעלה קודם טבילה ניחא בס"ד, דהיינו דחזר רחמנא וטהר משום דכתיב כל דבר אשר לא יבא באש תעבירו במים, והיינו כלים שאין צריכין הגעלה, משו"ה איצטריך קרא בכלים שצריכין הגעלה דבעי' דוקא קרא כסדרן תעבירו באש ואח"כ וטהר במי מקוה, ואי כתיב קרא דתעבירו באש וטהר אכתי לא הוי ידעי' דבעי' הגעלה מקודם, וכדס"ל באמת לדיעה קמייתא דקרא לא"ד, אבל השתא דכבר כתיב תעבירו במים ומ"מ כתיב אח"כ תעבירו באש וטהר ש"מ לעיכובא, וכל זה אי נימא כשיטת הרשב"ם הנ"ל אבל אי נימא כשאר פוסקים הדרה קושיית הרמב"ן לדוכתה, ועיי' מש"כ עוד בחי' ע"ז יישוב לקושיי' הרמב"ן הנ"ל, אבל אי ס"ל לרש"י כשיטת הרשב"ם ניחא טפי בס"ד, ועיי' בדג"מ שם שכתב דאם הכלים אינם בני יומן לכו"ע שרי להטבילו תחילה שהרי אין כאן טובל ושרץ בידו שכיון שאיננו ב"י אין כאן שום שרץ ומדאורייתא היתר גמור הוא עיי"ש, ולפענ"ד צ"ע בזה, דהא שיטות הפוסקים הנ"ל ס"ל הא דקתני בברייתא מגעילן ומטבילן דוקא קתני וכן הא דקתני תעבירו באש וטהר הוא דוקא כסדר הזה, והנה בגמרא מסיים עלה וכולן שהשתמש בהן עד שלא יטביל וכו' תני חדא מותר, אלמא דמיירי בכלי שאינו ב"י עיי"ש בגמרא ומ"מ קתני בברייתא מגעילן תחילה ואח"כ מטבילן, אלא ודאי דאפי' בכלי שאינו ב"י נמי אכתי מקרי טובל ושרץ בידו, והיינו עפ"י מש"כ הר"ן דנוטלפ"ג בעינו אסור עד שיפסול מאכילת אדם וכל כמה דלא נפסל מאכילת אדם בעי' שיתבטל ברוב א"כ כל כמה שהוא מובלע בעין בתוך הכלי אכתי הו"ל טובל ושרץ בידו, תדע דהא מבואר ברמ"א דאין להגעיל שום כלי אלא כשאיננו בן יומו, וא"כ מסתמא איירא כשהכלי איננו ב"י ואפי"ה מבואר בשו"ע דיש אומרים דצריך לחזור ולהטבילו, ואף דמשכחת לה כשיש במים ס' כנגד הכלי דבזה מותר להטביל כלי ב"י, מ"מ הא הרמ"א לא מיירי מזה, וכמו שתמה באמת בטו"ז שלא העתיק זה, ועי' מש"כ בנקה"כ דהוא לרוב פשיטותו, אבל עכ"פ יהי' איך שיהי' הרמ"א מיירי כאן במגעיל כלי שאינו בן יומו, ומ"מ לא הגיה כלום על מש"כ המחבר די"א דצריך להחזיר ולהטביל, אלא ודאי כמש"כ כן נראה לפענ"ד בס"ד ודו"ק: