ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן קכב
בדיני טבילת כלים הדשים המבואר בסי' ק"כ:
א הפוסקים נחלקו אי טבילת כלים חדשים הוא רק מדרבנן וקרא דאך במי נדה יתחטא הוא רק אסמכתא וכן הוא שיטת הרמב"ם לדעת כמה אחרונים, אבל כו"כ פוסקים ס"ל דהוא דאורייתא וכן מוכח לכאורה ממה שכ' התוס' דטבילת נדה לא כתיב בהדי' בתורה וילפינן מדכתיב אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהם א"כ ע"כ קרא בטבילת כלים חדשים מיירי דאלו לשיטת הסוברים דרבנן צ"ל דמי נדה היינו מי חטאת ומשום טומאת מת וכפרש"י בחומש עיי"ש וכמה נפק"מ בזה לדינא, והנה פשוט דאפי' לשיטות הפוסקי' דהוי דאורייתא מ"מ אם השתמש בכלי הנקח מן הגוי בלי טבילה אין המאכל נאסר רק שביטל מ"ע וכ"מ בפוסקים ונראה הטעם לפי מש"כ הצל"ח בריש פסחים דחכמים לא עשו גזירה כ"א במצות ל"ת אבל לא משום קיום מ"ע א"כ ה"נ י"ל בדין ט"כ הנ"ל כיון שאינו אלא מ"ע ומיושב בזה קושי' הש"ך ביו"ד סי' ק"כ סק"ו אמש"כ המחבר צריך שיהי' הכלי רפוי בידו בשעת טבילה אמאי לא הביא שיטת הרמב"ם בפ"ב מה' מקואות הי"א האוחז בכלים ובאדם ומטבילן ה"ה בטומאתן ואעפ"י שרפה ידו גזירה שמא לא ירפה ולהנ"ל ניחא בס"ד דהכא כיון דהיא רק מ"ע לא עשו גזירה ועיי' בפ"ת הביא כעין זה בשם ס' תפל"מ ולמש"כ מוטעם יותר:
ב ועיי' מה שכ' רמ"א שם בשו"ע סעי' ב' דוקא אם לחלח ידיו במי מקוה אבל לא במים תלושים ובטו"ז סק"ד תמה ע"ז דכי תלושים מאי הוי הא סליק להו השקה במקוה וכן יש לתמוה לאידך גיסא גם מי מקוה לכשיוציא ידיו נעשו תלושים ומאי אהני אם היו תחילה מי מקוה גם מש"כ הש"ך סק"ז לתרץ זאת משום דאי לאו המים הוי חציצה הלכך המים באו לאפוקי מתורת חציצה לכך בעי שיהי' מי מקוה אינו מובן דאכתי קושי' הנ"ל במקומה אבל האמת יורה דרכו דכוונת הרמ"א כלפי מה שכ' המחבר שאם מהדקו בידו הוי חציצה ואם לחלח ידיו במים תחילה אין לחוש והוי ס"ל לרמ"א בכוונת השו"ע דבזה אין לחוש אם מהדקו ועכצ"ל טעמא משום דהמים מקדמין כמו דאיתא במשנה בפ"ח דמקואות שהובא גם בטו"ז ומבואר במרדכי דמים מקדמין לא מהני אלא לענין דלא להוי חציצה אבל לענין השקה לטהר את המים התלושים בעי' שיהי' חיבור יפה וכל היכא דמהדק הכלי בידו א"כ לעולם לא הוי חוזר יפה למים שבידו ולא סליק להו השקה ומשו"ה כ' רמ"א דבעי' שילחלח ידו במי מקוה ואיך הכונה שיוציא ידו מהמקוה ויאחז בכלי דבזה כבר ביטל מהם תורת מי מקוה והוי כמים תלושים אלא כוונתו דבעוד ידיו מלוחלחים נמי ישארו בשם מי מקוה והיינו שלא יוציא ידיו מהמקוה לאחוז בכלי אלא שיתן ידו לתוך המקוה ובעודו תחת המים מבלי תלישה נוטל הכלי בידיו ואז לא הוי חציצה מה שמהדקו בידיו כיון דאז המים מקדמין וא"צ להשקת המים וא"כ לק"מ קושי' הנ"ל ועפי"ד הנ"ל מבואר היטב מש"כ העט"ז שבתוך המים יתננו מיד ליד עיי"ש ובטו"ז כ' דדברי הטושו"ע לא מתפרשים עד"ז עיי"ש ולפימש"כ דברי העט"ז ורמ"א עולין בקנה אחד ודו"ק, ג) נסתפקתי אם הגוי נותן לישראל כלי במתנה עמ"ל מי צריך טבילה או לא דהא י"ל כיון דקיימ"ל בכ"ד מתנה עמ"ל הוי כמתנה י"ל ה"נ דכוותי' ונראה לפי מאי דקיימ"ל בשו"ע ס"ח דשוכר כלי מנכרי נמי מותר להשתמש בו בלא טבילה ואע"ג דקיימ"ל שכירות קני' לחומרא ואמרינן בב"מ דף נ"ו שכירות ליומא ממכר הוא מ"מ פטור מטבילה ובביאור הגר"א אסברה לה דהא לא כתיב לקיחה בקרא דנימא האי נמי לקיחה מקרי ובעי דומי' דמעשה שהי' ושכירות לא הוי דומי' דהתם א"כ ה"נ י"ל במתנה עמ"ל אלא דעדיין אני מסתפק לאידך גיסא היכא דישראל נותן לעכו"ם במתנה עמ"ל ושוב שואל ישראל הך כלי וכהאי דאיתא תקנתא ס' סי' ק"כ בשוכח להטביל כלי' מע"ש עיי"ש אם בכהיי"ג מותר להשתמש בו בלי טבילה מי נפק ע"י מתנה עמ"ל מחיוב טבילה כיון דהשתא הוי של גוי או דילמא כיון דסופו לחזור לרשות ישראל לא נפק מחיוב טבילה וצ"ע כעת, (ד) נסתפקתי גולמי כלי מתכות דקיימ"ל שאינן מקבלין טומאה כהאי דתנן כל שעתיד לשבץ ולגרר מהו שיהא צריכין טבילה בנקחין מן הנכרי ולכאורה נראה ממה שכ' הפוסקים לענין כלי עץ שי"ל חשוקים של ברזל ולענין דהכל הולך אחר המעמיד ועיי' בשו"ע ס"ו וס"ז דפליגי הפוסקים בדין זה היכא דעיקר תשמיש הכלי הוא של מתכות ומעמידו של עץ ועיי' בביאור הגרא"וו שם ס"ק י"ט דמדמינן לטומאה אלא דבכלי סעודה הולכי אחר מקום התשמיש ואף בזה פליגו הפוסקים אבל בשאר כ"ד שוה לטומאה וטהרה עיי"ש א"כ כיון דגולמי כלי מתכות אינם מק"ט הי' נראה פשוט דא"צ טבילה ולפי"ז צלע"ג על משכ' הפרימ"ג בה"פ סי' תנ"א במ"ז סק"ו דבלעכי"ן שמניחין מצות עליהם צריכין טבילה אף להש"ך ס"ק י"א משום דחזי לתשמיש מאכל ממש ולענ"ד לא עדיפא מגולמי כלי מתכות וצ"ע לדינא, (ה) ישראל ונכרי שקנאו כלי בשותפות מבואר ברמ"א דא"צ טבילה ומקורו הוא מאו"ה ומבואר בש"ך ס"ק כ"ד משום דבלא"ה אינו יוצא מידי שם טומאה בטבילה זו דהרי עדיין שם שותפות הנכרי עליו והנה דין זה נתקבל בעיני כל האחרונים אלא שבס' בית מאיר התפלא ע"ז מה בכך מ"מ מי התיר להשתמש בו בלי טבילה אדרבא נימא לחומרא דמשום זה באמת אסור ועוד הקשה דהא מבואר בש"ס ב"ק נ"א ע"ב דדבר של שותפות בעת שמשתמש כאו"א תלי' ביש ברירה וא"ב דלמא"ד יש ברירה בשעת השימוש הוי כילו שלו ולמא"ד אין ברירה הוי על חלק חבירו כשואל וא"כ נהי דבדאורייתא אין ברירה היינו לחומרא אבל אם הצד דיש ברירה עושה חומרא פשיטא דיש ברירה וא"כ בשעת שימוש כולו שלו ומהי"ת לא יהי' צריך טבילה ולמא"ד נמי דט"כ דרבנן וא"כ אם הצד דא"ב עושה קולא אמרינן דא"ב וא"כ בשעת השימוש שאול מ"מ קשה הא חלק הנכרי מותר בלא טבילה כדין כלי שאול א"כ למה לא יטבול, חלק ישראל בטבילה נטהר וחלק הנכרי אין עליו שום דין ואדרבא אף לנצח תועיל טבילה זו עיי"ש ולענ"ד נראה בס"ד דדין זה עולה יפה הנה מ"ש דאדרבא נימא דמשום זה באמת אסור להשתתף עמו בכלי סעודה תמוה א"כ אנן נימא נמי דאסור להשתמש בכלי שאול מן הנכרי דהא ודאי טומאה השורה על כלי שהוא ברשותו של נכרי לא נתחדש בעת שישראל לקחו ועכצ"ל דהתורה לא הקפידה אלא היכא דאפשר להפקיע שם טומאת הנכרי מהכלי וא"כ מהי"ת יהי' אסור להשתתף עם הנכרי בכלי סעודה הואיל ולית לי' תקנתא בטבילה וז"פ וברור, ומה דהקשה מברירה נלענ"ד דלק"מ דהא כבר כתבתי לעיל דבמתנה עמ"ל נמי א"צ טבילה מטעמא דאינו דומה למעשה שהי' וא"כ ה"נ נהי דבשעת שימושו הו"ל כלי של ישראל מ"מ כיון דאח"כ עתיד לחזור לרשותו של נכרי לגמרי עדיין לא נשתקע שם נכרי מהכלי ולא הוי דומי' דמעשה שהי' ולא עלתה לו טבילה כלל וא"ד כלל לכלי הנלקח מהנכרי ואח"כ חוזר ומכרו לנכרי כן נלענ"ד נכון בטעם כל הפוסקים שנתקבל להם דין של או"ה הנ"ל ונראה פשוט דהלוקח כלי הנעשה מאומן של ישראל ונכרי בשותפות דבזה לכו"ע צריך טבילה בברכה כיון דהשתא נפק בטבילה זו לגמרי מידי שם טומאת נכרי וז"ב, (ו) אם הטביל כלי ע"י נכרי עלתה לו טבילה הכי קיימ"ל בשו"ע סעי' ט"ו ובטו"ז שם משמע לי' מדברי תשו' הרשב"א דאפי' לכתחילה מותר ע"י נכרי היכא דאין נפק"מ לענין ברכה כגון שישראל מטביל ג"כ איזה כלי עיי"ש ולענ"ד מאד יפלא דין זה בשלמא הא דבדיעבד עלתה לו טבילה ניחא דנהי דע"י הנכרי בודאי לא נתקיים המצוה כיון דאין שליחות לנכרי מ"מ שפיר עלתה לו טבילה כמו שמבואר סברה זו בחי' הרמב"ן בפ' השוחט גבי נדה שנאנסה וטבלה דהתם לא תלי כלל במצות צריכות כוונה דנהי דטבילה בזמנה מצוה מ"מ אין הטהרה תלוי' כלל אי קיים מצות טבילה אי לא דכיון שטבל במקוה מ"מ עלה מטומאתו והמצוה באמת לא נתקיימה למא"ד מצות צ"כ:
מידי דהוי במילה בנכרי דנהי דהאי גברא נתקן כיון דעכ"פ אינו ערל מ"מ הא ודאי פשיטא שלא נתקיימה מצות מילה דנכרי לאו בני מעבד מצוה נינהו וה"נ לענין טבילת כלים שפיר עלתה לו טבילה אבל להטביל לכתחילה ע"י הנכרי האיך יתכן לבטל המצוה לכתחילה לא מבעי' לשיטת רו"פ דטבילה זו דאורייתא אלא אפי' למא"ד דרבנן מצוה דרבנן מיהת הוי ואין זה ענין כלל למאי דפליגי הפוסקים גבי נדה שנאנסה וטבלה דאפי' נימא התם דאפי' לכתחילה א"צ כוונה מ"מ מעשה הטבילה מיהת נעשה ע"י ישראל משא"כ הכא דגם המעשה לא נתקיימה כ"א ע"י נכרי מהיכ"ת שיהי' רשאי להטביל ע"י נכרי לכתחילה ולבטל מצוה זו ע"כ נראה דדברי השו"ע כפשוטן דדוקא בדיעבד עלתה הטבילה אבל לכתחילה אין לו להטביל ע"י נכרי שלא לבטל מצות טבילת כלים, ועיי' בהגה' זהב מזוקק להטו"ז במה שהעיר מש"ס מנחות דף מ"ב דכל מצוה שעשייתה ע"י נכרי אין ישראל מברך על עשייתה ועיי' בס' ב"מ במש"כ דאין המסקנא דש"ס הכי אלא דתלי' אם עשייתה הוא גמר מצוה, ויש לדון מזה לענין מצות מעקה דחקר בס' מח"א בעושה ע"י נכרי אם מברך עליו ובמ"א הארכתי בזה: