ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן קיט
שלום וכ"ט לכבוד ידיד נפשי הרב הגאון המאה"ג המפורסם בנש"ק כקש"ת מו"ה שמחה בונם עהרענפעלד נ"י אבדק"ק מאטערסדארף יע"א
אחדשה"ט מכתב גי"ה לנכון הגיעני ותחילת דינו על ד"ת שנקרא ראשית בהא דשאיל לן מר בדין קציצת אילנות טובות שנשאל מעיר באדען באחד שיש לו אילנות נושאים פירות מויל בערן (הנקרא עפריס או יגעדיס) והגם שאי אפשר לאכלן מחמת שהמה מתולעים מאד ונלוו אפשר למכרן לגוים והתכלית בקציצתן כדי לנטוע במקומם אילנות יותר יפים לצל וע"י זה יתעלה דמי שכירות של ביתו בימות הקיץ כידוע שבמקום הרחצה מקום נטוע באילנות שצילתה מרובה מעולה בדמים וביקש מעכ"ת לחות לו דעתי בזה גרסינן בב"ק דף צ"א א"ר דיקלא דטעון קבא אסור ליקצציה וכו' אמר רבינא אם הי' מעולה בדמים מותר ומבואר שם בפסקי הרא"ש דהה"נ אם הי' צריך למקומו, ולכאורה פשוט דהה"ד בכל דבר שימצאו בו תועלת וכן משמע לשון הרמב"ם פ"ו מה' מלכים עי"ש ומבואר יותר בספר החינוך להרא"ה שסתם דמותר לקצוץ אם ימצאו בו תועלת, אלא דקשי' לי מהא דגרסינן בפ' מקום שנהגו דף נ' ע"ב קוצצי אילנות טובות אינן רואין סימן ברכה לעולם וא"כ אמאי שרי למקצצי' אי דמיו יקרים הא בלא"ה אינו רואה סימן ברכה מאותן דמים לעולם וא"כ שוב אית בי' איסור קציצה ונ"ל דבזה מדוקדק לשון הקודש של רש"י בד"ה ואם הי' מעולה בדמים פירש"י דמיו יקרים לבנין יותר משבח פירותיו ולכאורה מה לי אם הוא לבנין או לד"א ולהנ"ל ניחא דרש"י בא לאפוקי דלא נפרש אם הוא מעולה בדמים דהיינו דמבעי לי' למכרן ולישא וליתן בדמיו דבזה איה"נ דלא שרי דהא בלא"ה אינו רואה סימן ברכה מאותן דמים ודייקא אי רצונו ליקח מהן לבנין דלא שייך בזה אינו רואה סימן ברכה כמובן וכן בכהיי"ג דמייתי התם דהוי מזיק לנטיעות אחרות שרי ויתיישב בזה מה דאיכא למידק בהך דפסחים מאי ארי' דאינו רואה סימן ברכה תיפק"ל דעבר על לאו מפורש לא תשחית את עצה ותו דאיכא נמי סכנה כדאמר ר"כ לא שכיב ברי אלא משום דקץ תאנה בלא זמנא וראיתי להמהרש"א בח"א הרגיש בזה וכתב דקוצצי אילנות טובות איסורא נמי איכא משום בל תשחית אלא דקאמר הכי דעונשן דאין רואין סימן ברכה ומשמע מדבריו דכל דליכא איסור דבל תשחית ליכא נמי האי דאינו רואה סימן ברכה, אבל לכאורה נראה דלא משמע כן מפירש"י שם שכתב וקוצצי אילנות טובות למוכרן לעצים הכל תמהים עליהם ומתוך כך העין הרע שולטת בהם וצעקת בנ"א עכ"ל, מבואר מזה דהאי דאי"ר סימן ברכה אינו מחמת עונש אלא ע"ד סגולה ומטעם שפירש"י, והאי טעמא שייך אף במי שלא עשה בעבירה וא"כ הדקל"ד, ועיין בפר"ח או"ח סי' תצ"ו שכ' וז"ל מילתא דפשיטא היכא דל"ש איסורא ליכא למיבעי' מידי וכגון בהאי דפ' מקום שנהגו המצפה לשכר אשתו ותגרי סימטא ואינך דמייתי התם אינו רואה סי"ב, הנה הדבר מבואר מעצמו דל"ש התם שום איסורא עכ"ל, מבואר מזה דמיירי היכא דל"ש בזה איסורא והדבר נכון מאוד דהא באמת אם הי' מעולה בדמים מותר לקצצו והשתא א"ש דאיצטרך לאשמעי' דאי"ר סי"ב וממילא יש איסור לאו בקציצתן אפי' במעולה בדמים דהא הדמים אי"ר בהם סי"ב, ומיושב שפיר הרגש מהרש"א, והשתא ע"כ צריך לפרש הא דשריא באם הי' מעולה בדמים לא מיירי במידי דאכתי מתלי תלי' וקאי בדבר דספק אתי' דכל כהיי"ג ודאי איכא איסורא כיון דאי"ר ממנו סי"ב אין לו בזה שום תועלת, ולפי"ז ממנו נקח נמי בני"ד דהא אין לו תועלת באותן העצים שקוצץ אלא משום דאמודי אמיד דעי"ז יקפצו עליו שוכרים בימות הקיץ, וידוע דאין זה ברור דעי"כ יקח דמי דירה יותר דהכל תלוי במזל דהנסיון מעיד שכמה פעמים מזדמנים שוכרים על בית הפחות בשויו ובתים מעולים נשארים ריקם, וכיון דקציצת אילנות הוא בכלל דברים שאי"ר בהם סי"ב אין לו לקוות מזה תועלת וממילא אפי' למאן דלא קפיד אסי"ב איכא מוני משום איסורא, וראיתי בתשו' חיים שאל להגאון חיד"א ז"ל בסי' כ"ג שהוקשה לו נמי אש"ס פסחים הנ"ל ת"ל דאיכא איסורא משום ב"ת וכתב דאפשר לומר דקוצץ אילנות בעת שקצץ עבר אדאורייתא וכבר סליק הא וכשהוא מוכרן דהוא עניין אחר בהא ליכא איסורא ואיכא אי"ר סי"ב וזש"כ רש"ג וקוצצי אילנות טובות למכרן לעצים וכו', וא"כ הכא מיירי בעת מכירתן ובהא ליכא איסורא דמאי דהוי הוי בעת הקציצה, ולפענ"ד אין זה מספיק לתרץ קושיי' הנ"ל דהא ודאי א"א להוציא הלשון ממשמעותו דקתני קוצצי אילנות טובות משמע דאשעת קציצה קיימינן אלא דרש"י דקדק לפרש למוכרן לעצים כי היכי דלא תקשי קושייתינו א"כ היכא משכחת לה הא דאמר רבינא אם הי' מעולה בדמים שרי לזה פירש"י דייקא בקוצץ למוכרן דבזה שייך לומר אי"ר סי"ב ובב"ק לאו בקוצץ למוכרן מיירי אלא לצורך בנין וכיו"ב באופן דל"ש לומר אי"ר סי"ב ומשו"ה שרי ועל קו' הנ"ל צ"ל כדפרישית וממילא בנ"ד נראה דאיסורא נמי איכא:
והנה בתשו' ח"ס חיור"ד סי' ק"ב העלה כל דלא ברור שיהי' ריוח הקציצה יותר מהפירות דטעין אילנא אסור למקצצי' וסכנה נמי איכא בספיקא אפי' שלא כדרך השחתה והוכיח כן מדקשי' לי' קרא אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא ל"ל פשיטא דמספיקא לא נתיר איסור דאורייתא דהא ע"כ מיירי קרא דכבר אתחזק איסור קציצה בזה האילן שהי' עץ מאכל ושוב הזקין כמש"כ בס' מעיין החכמה דאל"כ מהיכ"ת יהא חמור איסור זה מכל איסורין דפסק הרמב"ם סדאו"ר לקולא אע"כ דמיירי שכבר אתחזק האיסור וא"כ קשיא לאידך גיסא קרא אשר תדע למ"ל, ומ"ש דפרט רחמנא איסורא דאתחזק הכא לחומרא טפי מכל איסורין שבתורה אע"כ דהכי צריך טפי אזהרה משום דהתורה לא אסרה אלא דרך השחתה א"כ מי שחושב לפי אומדנא דילי' שזה הדקל קורותיו מעולין בדמים וקצצו אע"פ שאין הדבר ברור ואולי טועה בדמיונו מ"מ הקציצה אינה דרך השחתה כי עכ"פ הוא הי' סבור להרויח בקציצה והו"א דאין זה ספק איסור אלא ודאי היתר קמ"ל קרא דאיכא קפידא אשר תדע ולא זולת א"ד הח"ס ז"ל עיי"ש, ולולי דבה"ק הי' נ"ל דאין מזה הכרח דבלא"ה הרמב"ם בפ"ז מה' מלכים תמוה מאוד, שכתב שם הל"ח וז"ל אין קוצצין אילני מאכל וכו' ושם ה"ט כתב כל אילן סרק מותר לקוץ אותו ואפי' אי"צ לו וכן אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט שאינו ראוי לטרוח בו מותר לקוץ אותו, וכתב הכ"מ שרבינו מפרש אילן שידעת שהי' עץ מאכל מתחילה ועתה הזקין ואינו עושה פירות אלא דבר מועט וזה דלא כפירש"י שפירש דאילן מאכל נמי מותר לקצוץ לבנות מצור דל"ק קרא אלא להקדים אילן סרק לאילן מאכל, ומלבד מה שהקשה הלח"מ דהא מברייתא דמייתי שם משמע כפרש"י דהא אמרי' תנ"ה רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל כי לא עץ מאכל זה אילן סרק וכי מאחר שסופו לרבות כל דבר מה ת"ל כי לא עץ מאכל להקדים סרק למאכל להכי קאמר כל דבר משמע להדיא דגם אילן מאכל שרי לצורך מצור, אבל בלא זה נמי תמוה לי מאוד דהא מבואר שם בברייתא דמאחר שסופו לרבות כל דבר מה ת"ל כי לא עץ מאכל להקדים סרק למאכל ולהרמב"ם דלא מרבי' מקרא כ"א אילן שהזקין דמקרי כל דבר לערך אילן סרק כמש"כ הלח"מ וממילא הא דהוצרך להקדים אילן סרק קאי נמי להקדימו אפי' לאילן שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט ופלא על הרמב"ם שהשמיט דין זה לגמרי ומן התימא שלא הרגישו בזה נושאי כלי קדשו והנראה לפענ"ד בזה בס"ד די"ל דהרמב"ם נמי מפרש בפירש"י וכפום דאסברא לן הח"ס ז"ל שם דהאי אשר תדע לשון קורבא הוא ואמר רחמנא האילן אשר קרוב יותר וידוע לך תחילה או אותו שאיננו עץ מאכל אותו תשחית וכרת ומסיק כיון שסופו לרבות הכל הול"ל בקיצור האילן היותר קרוב אליך אותו תכרות, אע"כ להורות דבשניהם שוין בקורבא אז צריך להקדים סרק לאילן מאכל ועל אותו קדימה כתיב רק מיעוטא שאם עץ מאכל שוה יותר לקורות מפירות אזי מותר להקדימו לסרק כן שיטת רש"י ז"ל לפי"מ דאסברא לן מרן הח"ס ז"ל, ונ"ל דהרמב"ם נמי מפרש הסוגיא כך ומ"מ לשיטתו לא קיימ"ל כהא ברייתא דע"כ הכרח דרשה הנ"ל מיתורא דאשר תדע הוא דלמה לי קרא דהא פשיטא דמספיקא אסור ולא יקוץ רק אחר הידיעה אע"כ דלילפותא הנ"ל איצטרך קרא, ולהרמב"ם נמי דסדא"ו מה"ת לקולא מ"מ הא ע"כ קרא באתחזק איסורא מיירי כמש"כ במעיין החכמה אכתי אייתר קרא להנ"ל, מיהא לכאורה י"ל דקרא שפיר איצטרך בלא"ה כגון דאיכא רובא אילני מאכל שכבר הזקינו וחד ספיקא בנייהו הו"א דאזלי' בתר רובא ורובא כבר הזקינו קמ"ל קרא דמ"מ בעי' דוקא עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, ותו נ"ל די"ל באופן יותר מרווח דבאמת קושיי' המעיין חכמה וח"ס ז"ל נראה לפענ"ד דלק"מ מ"ש דהחמירה תורה הכא טפי מכל הספיקות דס"ל להרמב"ם סדאו"ר מה"ת לקולא ונראה דאין כאן קושי' דאין זה ספק כלל דאינו אלא ספק מחמת חסרון ידיעה דודאי המבין יוכל להכיר אם הוא אילן מאכל או אילן סרק באופן שתימה על רבינו הח"ס ז"ל שלא הרגיש בזה, עכ"פ קרא י"ל דשפיר איצטרך להיכא דאיכא רוב אילני סרק וחד ספק והו"א דאזלי' בתר רובא ובזה לא מרע לן הא דחסרון ידיעה קמ"ל קרא דבעי' אשר תדע דוקא, מיהא גם זה אינו דהא גם לזה לא איצטרך קרא דתיפ"ל דהו"ל קבוע וכל קבוע כמעמ"ח דמי וזה כבר מוכח מקרא דוארב לו וקם עליו וא"כ שפיר מוכיח ברייתא הנ"ל הילפותא מיתורא דקרא אשר תדע, וכל זה אם כבר למדנו קבוע מקרא, אבל הרמב"ם לשיטתו דפסק כר"ש בנתכוין להרוג א"ז והרג את זה, והקשה בתוס' סנהדרין דף ע"ט א"כ לר"ש קבוע מנ"ל וקושי' זו גם על הרמב"ם קשה וא"כ כיון דלית לן קרא לקבוע שוב י"ל שפיר דיתורא דקרא אשר תדע איצטרך להיכא דאיכא רוב אילני סרק דלא ניזול בתר רובא אלא אמרי' כל קבוע כמעמ"ח דמי וכהנ"ל ואיה"נ דמהכא נילף קבוע כמעמח"ד ומיושב קושי' התוס' לר"ש וכן להרמב"ם קבוע מנ"ל והגם דהשעה"מ בסוף ה' מגילה חידש דל"ש קבוע היכא דלא יצא מתוך הקבוע מ"מ הוכיח שם דמהר"ש בס' הכריתות לא ס"ל האי סברא עיי"ש, ואגב אורחא נ"ל דיתיישב נמי לפי דרכינו הא דס"ל להרמב"ם נחל איתן היינו נחל שוטף והוציא קרא ממשמעו עיין פ"ו מה' רוצח ולהנ"ל י"ל דהרמב"ם ס"ל דקבוע אפי' אינו ניכר האיסור, וא"כ איס"ד דהוא שדה קשה קושי' הר"ש נימא קבוע כמחעמ"ד וכל העולם יהא נאסר בזריעה מיהא אי הו"מ למימר סברת השעה"מ הנ"ל לא הוי קשיא קו' זו, אבל הרמב"ם לשיטתו דלאו מקרא דוארב לו ילפינן קבוע כ"א מקרא דרק עץ אשר תדע א"כ מוכח דגם בכהי"ג אמרי' קבוע כמעמח"ד וע"כ נחל איתן היינו נחל שוטף, נחזור לעניינו דעכ"פ להרמב"ם דלא יליף קבוע מוארב לו א"כ קרא דרק עץ אשר תדע אינו מיותר דאצטרך לקבוע, ולפי"ז א"ש די"ל הרמב"ם נמי ס"ל כפירש"י בפי' הברייתא מיהא כל זה לא מוכח אלא מיתורא דאשר תדע וכ"ז לרבנן דלר"ש דלא איצטרך קרא לקבוע:
אבל להרמב"ם דס"ל כר"ש א"כ י"ל הך קרא לקבוע אתי' ולא מוכח כלל כל הילפותא הנ"ל משו"ה לא הביא הך דינא דצריך להקדים אילן סרק לאילן מאכל דלדידי' דקרא מיירי באילן מאכל שהזקין איה"נ דאי"צ להקדימו כיון דליכא ילפותא ע"ז ומיושב נמי כ"כ קושי' הלח"מ דו"ק היטב: והשתא דאתית להכי עכ"פ לא מוכח דכל דלא ברי שיהי' ריוח הקציצה יותר מהפירות שיהי' אסור דהשתא י"ל לפי האמת כיון דלא אסרה תורה אלא דרך השחתה איה"נ מי שחושב לפי אומדנא דילי' שזה הדקל מעולה בדמים לקציצה אע"ג דטועה בדמיונו מ"מ הקציצה אינה דרך השחתה כי היו סבור להרויח ואי"ז ספק איסור אלא ודאי, להיתר וקרא אשר תדע איצטרך בלא"ה כדפרישית ובלא"ה נמי לא ידענא מאי קשיא להו להמעה"ח ולמרן הח"ס ז"ל להרמב"ם דסדא"ו לקולא מ"ש דהחמירה התורה טפי הכא מבשאר איסורין דבעי' עץ אשר תדע דהא י"ל משום דסכנתא הוא וספק סכנתא גם להרמב"ם לחומרא ואפשר שזהו הי' טעותו של שכחת ברי' דר' כהנא דקץ תאינה בלא זימנא והק' בשאילת יעב"ץ סי' מ"ו איך עבר אלאו דלא תשחית ולהנ"ל י"ל דאותה תאינה הוי עומדת בין שאר תאינות שכבר הזקינו והוי מספ"ל בתאינה זו והלך אחר רוב אילנות שבאותו גינה ולא הוי ס"ל כל קבוע כמחצה ע"מ דמי מכח סברת השעה"מ ומיושב קושיי' היעב"ץ, ומ"מ לדינא הכי אפי' בלא כח קושי' הנ"ל כתב שם הח"ס ז"ל דאע"ג דלרש"י קרא לא אייתר להכי מ"מ כיון דאיכא סכנה אסור כל דלא ברי שיהא ריוח ע"י הקציצה, ויעיי' בתשו' חו"י סי' קצ"ה שהעלה דדוקא אם רוצה לבנות שם או לתקן שם במקומו דבר הנצרך משא"כ להרחיב חצרו לצורך טיול ותוספות אור והרוחה בעלמא, ובתשו' החיד"א העלה בסי' כ"ב דצריך שיהא נצרך יותר מהאילן לדעת רובא דעלמא ומייתי לשם תשו' הר"י באסאן וכן הסכים בתשו' בית שלמה בסי' קצ"ב וא"כ בני"ד יש לדון בי' טובא דלפי דעתי האי רווחא שיתרבה עי"ז שכר דירתו אינו בריא כ"כ ואינו אלא אומדנא בעלמא ובפרט לפי"מ שהעליתי מש"ס פסחים הנ"ל דאי"ר סי"ב א"כ קרוב הדבר שלא ישתכר עי"ז כלום וממילא איכא איסורא וסכנתא מיהא לזה הוי מצינא למעבד לי' תקנתא דהא מבואר בפירש"י דאי"ר סי"ב משום דתהי בה אינשא וכו' וטעם זה שייך נמי הכא דעכ"פ בשעת קציצה תהי בה אינשא טובא איך עוקר אילנא מאכל דהא הרואים לא ידעו דרצונו לנטוע שם במקומם עצים יפים יותר לצל ולפי"ז הו"מ למעבד תקנתא דמקודם יטע שם אילנות שצילתם מרובה ושוב יכירו וידעו טעם קציצת האילני מאכל באופן דלא יהי' שם תמהון לבב ושוב תליא לפי הענין אם הוא דבר שהריוח ברור ועבידא דאתי וא"א לדון בזה בריחוק מקום כ"א הכל לפי הבנת מעכ"ת שהוא במקום קרוב ולבבו יבין הדבר לאשורו ובאם אפשר למיעקרנהו עם גוש עפר עמהם באופן שיכולין לנטוע אותם במקו"א חזי לאצטרופי שיטת היעב"ץ בתשו' סי' ע"ו שכתב דאין כאן בית מיחוש אמנם זה שהמציא בתשו' בית שלמה סי' קצ"ב למכור האילנות לעכו"ם בקנין כסף ושטר והעכו"ם יוכל אח"כ לקוצצן לא נלע"ד דבזה נפלן ברבוותא פלוגתות התבו"ש והמקו"ח: אי שייך בזה ערמה עיי' מג"א סי' של"ט ומקו"ח סי' תמ"ח וראוי לחוש לחומרא בספק איסור דאורייתא וספק סכנתא דחמירא והשי"ת אשר הכל לכבודו ברא יהי' עלינו סתרה ויחיש לנו פדות ועזרה בקיבוץ נדחי ישראל ובבנין בית הבחירה אכיה"ר: