ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן קיב
בענין ספק דאוורייתא אי מה"ת לחולה או לחומרא ובסוגי דרוב: (א) שיטת הרמב"ם ידוע משכ' בפ"ט מה' טומאות מת דכל הספיקות מותרין מה"ת ולגירסת הכ"מ שם קאמרינן דבספק כרת ספיקא דאורייתא לחומרא עיי"ש דאל"כ למ"ד דלא בעינן איקבע איסורא אשם תלוי דכיר היכא משכחת לה, וכבר הקשו הראשונים על הרמב"ם מהא דבעי הש"ס למילף בפ"ק דחולין דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה ומשבירת עצם בפסח מדלא חיישינן שמא ניקב קרום של מוח ולהרמב"ם לא מוכח מידי דהא י"ל משום דספיקא דאורייתא לקולא:
ועיי' במהרי"ט חיור"ד ס"ז א' והובא בשעה"מ ה' טו"מ דהיכא דאיכא לברורי מודה הרמב"ם דספיקא דאורייתא לחומרא עד שיתברר והתם איכא לברורי ולענ"ד הדברים תמוהים:
דמה לי אי לא מצינו לברורי מחמת דלא אפשר או מחמת איסור דשבירת עצמות או איסור דלא כתחיה לנתחים דהא עיקר ילפותא דילפינן דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה או משבירת עצמות היינו משום דהאיך כתב רחמנא תרתי דסתרי כיון דפסול רחמנא קרבן טרפה איך כתבה תורה ולא נתחיה לנתחים אי נמי גבי פסח איך כתב רחמנא ועצם לא תשברו בו אע"כ דאזלי' בתר רובא וא"כ הכי ב' מילי לאו סתראי נינהו אבל חי ס"ד דספיקא דאורייתא עכ"פ היכא דליכא לברורי מה"ה לקולא א"כ שפיר כתב רחמנא ולא נתחיה לנתחים וכיו"ב גבי פסח דהא כיון דעכ"פ א"א לברורי מחמת איסור יזה שוב אמרי' דכל הספיקות מותרין מה"ת וקושיית הראשונים כראי מוצק וקושיי' הראשונים מעיקרו לא קשיא להו מהיי"ט על הא דפריך הש"ס מנא הא מילתא דאמרו רבנן ז"ל בתר רובא, דבזה ודאי ל"ק תיפוק ליה דאפי' ספק בעלמא נמי לקולא דבזה ודאי מצינו למימר שפיר דקושיית הש"ס מהא דאזלינן בתר רובא אפי' היכא דאיכא לברורי לא מבררינן, ואלו מחמת ספק בעלמא הוי' צריך עכ"פ לברורי אבל מהא דפשיט הש"ס מרישא של עולה ומשבירת עצם שפיר קשי' להו לראשונים (ועיי' לעיל סי' כ"ו) (ב) ומ"מ קושיית הראשונים הנ"ל קשיא, ועני' בחוו"ד בקונטרס בית הספק: בסי' ק' שיצא לחדש דטעמא דהרמב"ם בזה עפ"י האמרי בש"ס סוטה דף כ"ט ריג א"כ רמי כתיב והבשר כל טהור יאכל בשר האם ספק אסור וכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הא ספק שרי עיי"ש אלמא מוכח דהתורה בכל מקום לא דיברא אלא מודאי ולא מספיקות ועפי"ז יצא לחלק בין היכא דכ"ר קום ועשה לשב ואל תעשה דודאי בכל הלאוין דכתב רחמנא שוא"ת אמרי' שפיר דוקא ודאי טרפה לא יאכל אבל ספק שרי וכיו"ב אבל היכא דכ"ר קום ועשה אמרי' לאידך גיסא דבעי שנודע לך בודאי דהכי הוא ועפי"ז מיישב כל קושי' הנ"ל דה"נ כיון דכתיב תמים בעינן שיהי' בודאי תמים וכמו כן בהא דילפי' דטרפה פסול לקרבן מכל אשר יעבר תחת השבט פרט לטורפה שאינה עוברת:
אמרי' דבעי שיהיה ודאי עוברת תחת השבט ולא ספק, וא"כ שפיר יליף הש"ס דאי לאו דאזלינן בתר רובא גם ספק טרפה פסול למזבח עיי"ש ודפח"ח ועפ"י דבריו נראה לי בס"ד ליישב ע"כ הא דקאמר רב אשי בהך שמעתא יליף משחיטה עצמה, דאמר רחמנא שחוט ואכיל, ודילמא במקום נקב קשחט עיי"ש וכבר דקדק בחי' הר"ן שם למה לי' למנקט האי לישנא משחיטה עצמה עיי"ש ויותר יש לדקדק דהוצרך להאריך האמר רחמנא שחוט ואכול והוא לכאורה שפת יתר וע"ז אין תי' הר"ן מספיק כלל עיי"ש ולהנ"ל יובן על נכון דבא לאסוקי דלא נימא דמשחיטה אין הוכחה כיון דהאיסור אינו אלא מחיות לאו דנבלה א"כ י"ל אפי' אי לא אזלי' בתר רובא מ"מ שרי משום דסדא"ו לקולא כיון דהך ספק שמא במקום נקב אי אפשר לברורי מיהא זה אינו דה"נ אי לא הוי אלא רך לאו דנבלה שפיר הומ"ל כן אבל הא איכא נמי איסור שאינו זבוח דקאמר רחמנא וזבחת ואכלת א"כ קאמר רחמנא בלשון קום ועשה וכל כמה דלא ידעינן שנשחט בודאי אכתי אסור וקאי אלא ע"כ משום דאזלינן בתר רובא והיינו דקאמר אתי' משחיטה עצמה כלומר לא מלאו דנבלה הוא דילפינן אלא משחיטה עצמה דקאמר רחמנא שחוט ואכול בלשון קים יעשה מוכח דבעי' שנדע בודאי שהוא זבוח ובלא זה אכתי באיסור שאינו זבות קאי וא"ש בס"ד ובמש"כ יתיישב ע"נ קושיי' המהרש"א על התו"ס בחולין דף כ"ח שהקשו לשיטת הסוברים דלענין דרוסה דוקא אין לושט בדיקה מבחוץ אבל נקב י"ל בדיקה א"כ מאי פריך הש"ס ור"מ היכא אכיל בישרא דהא הומ"ל למבדקי':
ותירצו דיש חולי שמאדים כמו דרוסה ואי חיישי' למיעוטא הו"ל לחוש לכך והקשה המהרש"א דהומ"ל בדריסה עצמה ולמה להו לומר חולי שמאדים וכהנ"ל יש לומר דעיקר קושיי' הש"ס אינו אלא מחמת חיסור שאינו זבוח דבזה סדא"ו לחומרא משו"ה שפיר מוכח דע"כ צריך לחלק בין אפשר ללא אפשר דאי מלאו דנבילה י"ל דר"מ לא חייש למיעוטא כיון דאפי' ספיקו לקולא מה"ת אהני לן רובא דלא נחוש לי' מדרבנן, משו"ה הוצרך להקשות מחולי שמאדים כמו דרוסה, ובכהי"ג הו"ל כמו ניקב הושט דלא מהני בי' שחיטה והו"ל ספק קום ועשה וא"ש בס"ד ואין להשיב על הנ"ל הא בספק נקובה בלא"ה ליכא למימר סדא"ו לקולא דהא איכא חזקת איסור שאננו זבוח דהא מוכח מהתוס" בכורות רפ"ג דל"ש לומר בזה חזקת איסור שאינו זבוח דהא לא הוי בחזקת שאינו ראוי לזביחה ודוקא היכא דהוי ספק במעשה השחיטה אוקמינן בחזקת איסור שא"ז וכבר האריך בזה הח"ס ז"ל בתשו' וכן בחי' מס' חולין וכבר הלכו נמושות בסברא זו עיי' בתשו' רע"א ז"ל וכן בחוו"ד סי' ק"י עיי"ש והוא סברא ברורה וא"כ ניחא הכל בס"ד ודו"ק ועפ"י הדברים האלו, אשכחנא פתרא ליישב בס"ד מש"ש הרמב"ם ב"פ מ"ה טרפות אעפ"י שכל הטרפות הלל"מ אין לך דבר שמפורש בתורה אלא דרוסה הלכך כל ספק שיסתפק לך בדרוסה אסור ובשאר טרפיות יש ספיקות המותרות, וכבר עמדו בזה הרב"י והטו"ז ביור"ד סי' כ"ט ע"ש ובלא"ה מצד עצמו הדבר קשה מאוד ממנפ"ש אי מדאורייתא קאמר הא באמת ס"ל להרמב"ם סדא"ו מה"ת לקולא אפי' באיסורים המפורשים בתורה דאטו בספק חלב ספק סימן או ספק כשרה או נבלה לכח ס"ל להרמב"ם ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ואי מדרבנן קאמר קשה לאידך גיסא הא באמת אשכחן בהדיא דגם בשאר טרפות מחמרין בספיקן וכן מוכח מכמה דוכתי ותו אטו כל מיני טרפות אין לוקין עליהם משום בשר בשדה טריפה וא"כ אמאי לא נחמיר בספיקן מדרבנן מיהת כמו כל איסורי תורה מיהא למש"כ בשם החוו"ד נלענ"ד ליישב דהנה בטרפות נמי כתיב בלשון קום ועשה דכתיב זאת החיה אשר תאכלו ודרשי' בריש אלו טרפות חיה אכול שאינה חיה לא תאכל א"כ י"ל דוקא אותה שבודאי היא חיה אכול אבל ספיקא אסורה מיהא כיון דס"ל להרמב"ם דמשמעותא דקרא דבשר בשדה טרפה לא מיירא אלא בדרוסה ושאר מיני טרפות אינן מפורשים אלא מהלל"מ משמע לי' דזאת החיה דדרשי' מיני' חיה אכול שאינה חיה לא תאכל אהך לחודה קאי וממילא שמעית מנה דבדרוסה כיון שהוא בפירוש בתורה ספיקא לחומרא אע"ג דבשאר איסורים אפי' במפורש בדאורייתא אמרי' ספיקא דאורייתא לקולא שאני הכא דקאמר רחמנא בלשון זאת החיה וא"ש ועפי"ז נלענ"ד ליישב ע"נ קושיי' הב"ח והפרישה בסי' כ"ט לשיטת הרמב"ם הנ"ל מאי פריך הש"ס בפא"ט אהא דאמר עולא ישב לו קוץ בושט חין חוששין שמא הבריא ופריך ולעולא מ"ש מספק דרוסה ולשיטת הרמב"ם לק"מ דהא דרוסה שאני הואיל ומפורש בקראי מחמרי' בספיקו והנה בתב"ש ובפלתי תי' דגם ספק נקיבת הושט הו"ל מפורש בקרא דהא נקובת הושט נבלה ולא זכיתי לירד לסוף דעתם דאטו כולהי טרפות אינם נכללים בלאו דטרפה לא תאכלו והא לוקין עליהם ועכצ"ל דכוונת הרמב"ם משום דעכ"פ משמעותא דקרא אינו מורה אלא על דרוסה שנטרפה ע"י חית השדה א"כ גם בנקובת הושט איכא למימר הכי דודאי משמעות נבלה דקרא אינו אלא במתה ממש ואין לומר דקושיי' הש"ס משום דספק נקובת הושט הו"ל אתחזק איסורא והו"ל להחמיר דא"כ בלא ספק דריסה הו"מ למפרך ותו דא"כ לא משני מידי ע"ש מיהא למאי דפרישית א"ש בס"ד דהא כל עיקר טעמא דהרמב"ם דמחמרינן בסד"ר הוא משום דזאת החיה דאמר רחמנא קאי אדרוסה וא"כ אמרי' דוקא ודאי חיה אכול א"כ גם בספק נקובת הושט דהי"ל נמי כהי"ג דהא כ' רחמנא וזבחת ואכלת וכמשכ' לעיל בהא דאמר רב אשי אתי' משחיטה עצמה א"כ גם בכה"ג הול"ל דסדא"ו לחומרא ושפיר פריך הש"ס וא"ש בס"ד וראיתי בהגהות הגרב"פ על החוו"ד שהקשה לפי דבריו מהא דקאמר הש"ס אמאי לא ילפי' ממשקה ישראל, הא י"ל אי מהתם הו"מ למימר דספק שרי' דהא עכ"פ לישראל שרי ספיקא משא"כ מקרא דכל אשר יעבר קאמר רחמנא דאפי' ספיקו נמי אסור ולכאורה צע"ג ואחרי העיון נראה ליישב שפיר בס"ד דהא כבר כתבתי לעיל בשם מהרי"ט דספק דאיכא לברורי מודה כו"ע דאסור מן התורה וא"כ שפיר פריך הש"ס דניליף ממשקה ישראל דאין לומר דמהתם הו"א דספיקא שרי' דהא עכ"פ לא שרי' עד דבדקי' לי' וממילא פסול לגבוה משום הקריבהו נח לפחתיך כדפירש"י בזבחים ר"פ התערובת עיי"ש ומ"מ צ"ע דלכאורה נראה דדוקא היכא דצריך לבדוק אחר כל הטרפות כמו בנפולה הוא דפסלינן לי' משום הקריבהו נא לפחתיך וי"ל:
ג וראיתי בקונטרס הגאון מהר"צ חריף בעל טיב גיטין ז"ל, שנדפס מחדש דבר נחמד ביישוב שיטת הרמב"ם הנ"ל דהרמב"ם מחלק בין הספיקות עפ"י מש"כ הרשב"א לעיל אליבא דרבא דה"ל ספק טומאה ל"צ להילכתא גמורא דס"ל בכל הספיקות דשריין אף בלי חזקה והא דחסר רחמנא ספק חלב ספק שומן הטעם לפי שהספק הוא בתולדה אבל אם הספק הוא במקרה שנתחדש שם מקרה זה כמו ספק טומאה ברה"ר טהור, וצ"ל לפי"ד בספק בחתוכה אם היא מכשרה או מן הטרפה אסור ג"כ מה"ת ואף שהטרפות נתחדש ע"י מקרה מ"מ כיון שעכ"פ כבר היה נתחדש מקרה הלז בחתיכה אחת ואנו דנין אם זו היא החתיכה שנתחדש בה המקרה או אם היא אחרת הו"ל כמו ספק בתולדה ודוקא ספק מגע שאנו דנין אם נתחדש מקרה זה בעולם או לא וז"ב ולפי"ז נראה דהרמב"ם ס"ל דס"ט ברה"ר דטהור לאו מהילכתא וכמו שנראה מדבריו בה' טו"מ אמנם הרמב"ם פסק כרבא כאן דהטהרה ברה"ר ח"צ כהילכתא גמורי ומחלק ג"כ בחילוקו של הרשב"א הנ"ל מה דמחלקינן לשיטת רבא ובזה א"צ לדחוקים שנדחקו כולם בדעת הרמב"ם דלמאן דסובר חתיכה אחת מא"ב חתיכות חייבתן א"ת וכ"ו שדבר זה היא רחוק מאוד דהנהי תנאי יפלגו בהא דכל מחלוקת התנאים אננו אלא לענין אשם תלוי אבל איסורא מה"ת מיהא איכא לכו"ע ולמש"כ ניחא בס"ד עפי"ד הרשב"א הנ"ל והשתא א"ש סוגיא דשמעתין ברווחא טובא דבלא"ה י"ל כיון דבאמת אין ריעותא לפנינו איך ס"ד דש"ס לחוש לטרפות אף אי לא הוי אזלינן בתר רובא כלל הא כללא הוא בכל דוכתא דאחזיקי רעותא לא מחזקינן ולא חשיב לספק כלל (ועיי' בחי' ח"ס ז"ל שנתקשה ג"כ הרבה בזה עד שלבסוף הניח בצ"ע) וע"כ עיקר קושיי' הש"ס כיון דלח אזלינן בתר רובא והרי איכא מיעוט בעולם והו"ל כאלו אנו יודעין שיש כאן חתיכה אחת שנולד בה טרפות ואין אנו יודעין מי הוא וכיון שכן שכבר נתחדש מקרה הלז רק שאנו מספקין על אחת אם היא היא שנולד בה מקרה זה הרי כבר ביארנו שזה הספק הו"ל כמו ספק חלב ספק שומן דאסור באמת מה"ת לכו"ע דהוי ספק בתולדה שחייבן עליו אשם תלוי אע"ג שעיקרו נתחדש ע"י המקרה כיון שבודאי כבר נתחדש ודו"ק אדפח"ח אלא דמ"מ אי קשיא הא קשיא לי דהנה הש"ס פריך דילמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר דאלת"ה ר"מ דחייש למיעוטא ה"נ דלא אכל בישרא והקשה החוו"ד בס"י ק"א מאי קושי' הא ע"כ ר'מ לא פליג אביטול ברוב וביטול ברוב הוא אפי' אחד בסוף העולם וכיון דרובא כשרות נינהו יתבטל הטרפות ברוב וכתב לתרץ דלא שייך ביטול ברוב רק היכא דהספק נולד מכח התערובות ואלו היה רק אחד לא היה ספק רק מכח התערובות נולד הספק שייך ביטול ברוב דומיא דסנהדרין שיש רוב מזכין ומיעוט מחייבין ואלו היו רק המזכין לחוד לא היה כאן שים ספק רק מפני ששניהם לפנינו נולד הספק משא"כ היכא שאפי' לא היה רק א' היה ג"כ הספק לא שייך ביטול ברוב עי""ש שמיישב בזה קושיי' הכו"פ מש"ס פסחים בחמשה שנתערבו עורות פסחיהם ע"ש מיהא לפי דברי הנ"ל א"כ כל עיקר מה שאנו צריכין לדון על בהמה זו אינו אלא מפני שידוע לנו שיש בעולם בהמות טרפות ומספק"ל אי הך דקמן הוא מהכשרות או מהטרפות א"כ הו"ל ממש כמו חתיכה שנתערבה בין החתיכות והו"ל רובא דאיתא קמן דגם ר"מ מודה דהא אי היתה הבהמה לבדה מצד עצמה לא הוי מספק"ל כלל דהא סדא"ו מה"ת לקולא וא"כ הדק"ל מאי פריך ור"מ היכא אכל בישרא מיהא נלענ"ד בעיקר קושיי' החוו"ד הנ"ל דלק"מ על הא דפריך הש"ס דילמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר דאלת"ה וכו' מאי אמרת התם טעמא משום ביטול ברוב, א"כ האיך מצי למילף משחיטה עצמה דילמא במקום נקב קשחיט, הא התם גופא נמי איכא למימר דמשום רובא דאיתא קמן וביטול ברוב קאתינן עלה וממנפ"ש פריך שפיר אלא דמ"מ מיהת קשיא על רב אשי היכא יליף משחיטה עצמה הא איכא למימר טעא משום ביטול ברוב כקושי' החוו"ד הנ"ל ותירוצי לא א"ש עפ"י הדברים הנ"ל אבל באמת קושי' החוו"ד מעיקרא לק"מ דהא מבואר בסס"י קי"א ס"ד הא דא" בעליה ואחד בבית מצטרפות לביטול היינו דוקא באם עתידין להתערב, ומבואר שם דדוקא אם הם של אדם א' לפי שכל שהן של אדם אחד עתידין להתערב אבל אם של שני בנ"א אינן מצטרפות א"כ קושייתו לק"מ ומן התימא על רבנו החוו"ד שלא נחית לזה:
ד והנלענ"ד בס"ד ביישוב שיטת הרמב"ם בזה, דלכאורה איכא לאקשויי לפימש"כ הריב"ש דכל היכא דכתב רחמנא והבדלתם כגון בהא דכתיב והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה לא סמכינן ארובא ומהיי"ט אמרי' בחולין דף נ"ט היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום וכו' בודק בבשרה וכו' ובלבד שיכיר ערוד והקשה הריב"ש למה לי שיכיר ערוד הא רוב בהמות שבעולם לאו ערוד נינהו ותירץ כיון דכתיב והבדלתם אין סומכין על הרוב דבעינן שיהיה ברור לו בודאי שהיא בהמה טהורה, וכבר כתבתי במק"א מה שיש לדין בזה כיון דאזלינן בתר רובא בכה"ת כולה שפיר קיים מצות והבדלתם כל שנתברר לו שהוא מן הרוב ואפי' לשיטת השמ"ק בפ"ק דב"מ דרוב אינו ודאי אלא ספק והתורה התירתו הייני דוקא רובא דאיתא קמן כיון דגם המיעוט חיתא קמן שפיר י"ל כן משא"כ ברובא דליתא קמן י"ל דהו"ל כמו ודאי מ"מ אפי' אם נימא כן לעניין רובא אבל בספיקא ודאי מסתבר טעמיה דהריב"ש דאפי' אם נימא בכה"ת כולה סדאו"ר מה"ת לקולא מ"מ היכא דכתב רחמנא בהדיא והבדלתם אי אפשר להקל מחמת ספיקו כיון דבעינן הבדלה ולפי"ז לכאורה איכא לאקשויי דהא כתב רחמנא והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וגו', ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל ופירש"י בחומש והוא מתורת כהנים אצ"ל בין חמור לפרה וכו' אלא בין שנולדו בה סימני טרפה וכשירה לבין שנולדו בה סימני טריפה ופסולה א"כ אית לן למימר דבכל ספק טרפות מה"ת לחומרא ולפי"ז יקשה על הרמב"ם בה' מאכלות אסורות שכ' בהדיא כיון דאין לך מפורש בתורה אלא דריסה ושאר טרפות הלל"מ הלכך כל ספק שיסתפק לך בדרוסה לחומרא ובשאר טרפות מה"ת לקולא ע"ש ואמאי לא נימא כיון דכתיב והבדלתם בעי' שיהי' נודע לך בודאי שהיא כשרה אמנם אחרי העיון נראה דלק"מ דלמאי דקיימ"ל טרפה אינה חיה א"כ ע"כ א"א לפרש קרא דבין החיה הנאכלת וכו' אטרפה קאי דהא טרפה אינה חיה וכבר הקשה הכו"פ בסי' כ"ט על פירש"י הנ"ל דכ' לפרש כן שלא כהלכה דהא קיימ"ל טרפה אינה חיה עיי"ש, ואקדים עוד משכ' בסוגיא דרובא ליישב הא דכ' הרמב"ם בה' עביוה"כ טעמא דשעיר המשתלח בעי' שלא יהי' טרפה מקרא דיעמד חי והקשו עליו נהי דניחא הא דלא יליף ממה דאין הגורל קובע לעזזאל אלא בראוי לשם דנפק"מ אם נטרף לאחר הגרלה מ"מ קשה מ"ט לא מייתא הש"ס מקרא דיעמד חי כמש"כ הרמב"ם וכתבתי בס"ד עפ"י מש"כ המהרש"ל דאפי' למ"ד טרפה אינה חיה אינו אלא רובא אבל מיעוטא מיהא חיות הנה ועפי"ז נראה ברור הא דאיכא למיעוטי מיעמד חי פרט לטרפה היינו לקושטא דמילתא דאזלינן בתר רובא א"כ האי מיעוטא דחיות הנה לאו ממניינא הוא כלל שפיר איכא למיעוטי מיעמד חי פרט לטרפה אבל כל כמה דלא ידעינן דאזלינן בתר רובא, א"כ גם רובא אינו אלא כמו שאר ספק, וכיון דאיכא מיעוטא דאינן טרפות, ואפי"ה אינן חיות ואיכא נמי מיעוט טרפות דחיות הנה, ליכא למשמע מדרשה דחי' פרט לטרפה וא"כ ניחא קושי' הנ"ל דהרמב"ם שפיר ממעט מיעמד חי פרט לטרפה משום דלקושטא דמילתא אזלינן בתר רובא אבל הש"ס דקאי לפרושי מנא הא מילתא דאזלינן בתר רובא א"כ כל כמה דלא ידעינן דאזלי' בתר רובא א"א למיעוטי מקרא דיעמד חי פרט לטרפה משו"ה הוצרך למיעוטי משום דאין הגורל קובע לעזעזל עד שיהיה ראוי לשם, וא"ש בס"ד:
ועפי"ז נבא אל המכוון בס"ד דודאי אי הו"מ למימר דקרא דבין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל קאי אטרפות כמו שפירש"י בחומש שוב לא הו"מ למימר בספק טרפות סדאו"ר לקולא כיון דכתב רחמנא והבדלתם וכמשכ' לעיל בשם הריב"ש, אלא כיון דאנן קיימ"ל טרפה א"ח א"כ קרא ע"כ לאו בטרפות משתעי' וכ"ז לקושטא דמילתא דאזלי' בתר רובא אבל בס"ד דמהדר למילף מנא הא מילתא דאזלי' בתר רובא וכל כמה דלא אזלינן בתר רובא גם טרפה היא בכלל חיות כמו שאר בהמות ושפיר איכא לפרושי קרא דבין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תיאכל כפירש"י בין שנולדו בה סימני טרפה וכו', וא"כ שוב לא הו"מ למימר בספק טרפה מה"ת לקולא כיון דכתיב ביה והבדלתם וממילא מתיישב קושי' הנ"ל על הרמב"ם כמין חומר בקודש דלא מצינו למימר טעמא ברישא של עולה ובשבירת עצם בפסח משום דסדא"ו לקולא דכל כמה דלא ידעי' דאזלי' בתר רובא א"א לומר בספק"ט ספיקו לקולא וא"ש בס"ד ודו"ק:
ה עונ"ל בס"ד ביישוב שיטת הרמב"ם הנ"ל עפ"י מה שהקשה השואל בתשו' רשב"א סי' רע"ב ורע"ג וכפי מה שביאר הפרמ"ג בפתיחה לה' תערובות הכי קשי' לי' אליבא דמ"ד אפי' בידי אדם א"א לצמצם עיי' חולין דף כ"ח א"כ אשם תלוי דכ"ר היכא משכחת לה למ"ד דבעינן אקבע איסורא דהא איסור ביטל ברוב לא בעינן דוקא חד בתרי אלא אפי' אי חתיכות היתר גדולה קצת מחתיכות האיסור ונתערבו, וא"כ אם האיסור גדול נעשה כולו איסר ואם ההיתר גדול נהפך גם האיסור להיות היתר עכ"פ אין כאן איקבע איסורא אלא אי כולו אסור או כולו מותר ועכ"פ איקבע איסורא לא משכחת לה דהא אין כאן חתיכה משתי חתיכות והנה לפי מש"כ התו"ס בחולין דף כ"ח דכל היכא דלפי מראות עיניני החתיכות שוין יש כאן ס"ס לאיסור ספק דילמא שניהם שוין ואת"ל דחד מני' גדולה דילמא אותה של איסור היא הגדולה ועכ"פ יש כאן ס"ס לאיסורא שפיר הו"ל איקבע איסורא דלעניין איסורא איכא ס"ס משא"כ לענין התירא, דהא אפי' אם שניהם שוין האיסור נשאר באיסורו, מיהא כ"ז לקושטא דמילתא דאזלי' בתר רובא גם ברובא דליתא קמן שפיר י"ל דהו"ל איקבע איסורא מחמת ס"ס הנ"ל אבל כל כמה דלא שמעינן דאזלי' בתר רובא א"א לומר דאזלי' בתר ס"ס, דהא מבואר בתש"ו רשב"א דכל ס"ס הוא מטעם רובא והיינו כרובא דלית"ק דרוב צדדין נוטין לצד זה ובזה נבא אל המכוון בס"ד דלכאורה קשיא איך אפשר לומר סדא"ו לקולא א"כ אשם תלוי דכ"ר היכא משכחת לה אפי' אי אמרת דבעי' חתיכה א' מב' חתיכות הא גופא לא משכחת לה כקושי' השואל בתשו' רשב"א מיהא למסקנא דאזלי' בתר רובא אתי שפיר דכיון דאזלי' בתר רובא גם ס"ס הו"ל כרובא ושפיר מקרי אקבע איסורא משא"כ כל כמה דלא ידעי' דאזלי' בתר רובא ממילא גם ס"ס לא מהני איה"נ דל"ל סדאו"ר לקולא דא"כ א"ת היכא משכחת לה ודו"ק היטב: