אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד

סימן קיא

סימן קי

בדיני ספיקות שאירעו במקום קבוע (א) סי' ק"י ס"א, דבר חשוב אוסר במינו בכ"ש:

עיי' ש"ך סק"א, דבאמת אף שלא במינו אוסר בדבר חשיב בכ"ש ומשכחת לה שפיר שנתערב שלא במינו כמ"ש בסי' ק"ט סק"ח עיי"ש, ולפענ"ד נראה די"ל הא דנקט המחבר במינו, עפ"י מש"כ הש"ך לקמן ס"ק כ"א בשם העט"ז שמחלק בדיני קבוע בין מינו למבשא"מ והש"ך השיג עליו עיי"ש, ונ"ל דמ"מ יש נפק"מ בין מינו למבשא"מ עפ"י מש"כ המחבר בסעי' ד' דאם לקח מן הקבוע ונתערב באחרות מותר, ומבואר שם בש"ך ס"ק כ"ב הטעם משום דקבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו עיי"ש ועיי"ש עוד בס"ק כ"ג ועוד בס"ק ל"ז דדין קבוע אינו אלא במקום הקביעות ראשון והכל משום דקבוע חידוש הוא, משום דמדאורייתא ברובא בטל ועיי' לעיל סי' צ"ח בחוו"ד על מש"כ הרמ"א דמבשא"מ אזלי' בתר שמא, שהוכיח מאי"ה דמבשא"מ מה"ת בעינן ס' דהא כזית בכא"פ הלל"מ אפי' לא יהיב טעמא וא"כ הה"ד ביבש עיי"ש, ולפי"ז במבשא"מ קבוע אינו חידש כלל לענין מבשא"מ, וממילא כל הני קולות לא שייכי אלא במב"מ, והשתא י"ל דלהכי נקיט המחבר אוסר במינו בכ"ש משום דלקמן בדינים שלפנינו קתני כמה דינים לעניין קבוע דדבר חשיב דמקילינן בהו מחמת טעמא דקבוע חידוש הוא כמש"כ הש"ך והני דיני ליתנייהו אלא לעניין מב"מ, ודו"ק היטב, (ב) שם, ס"ב, בע"ח שנתערבו, בהגה ודוקא בע"ח קטנים שאינם ראוים להתכבד לאח"ש, עיי' טו"ז סק"ב וש"ך ס"ק י"ג שתמהו דהא בסי' ק"א פסק דאפי' תרנגולת בנוצתה לא מקרי חהר"ל, וכ"ש כבש בעורו וצמרו:

ועיי' משכ' בכו"פ דעכ"פ הלב וכבד הו"ל חהר"ל, ואינו מספיק דמלשון הרמ"א נשמע דעל הכל קאי, וראיתי במטה יהונתן שנדפס עה"ג שכ' כיון דמעיקרו הוי בע"ח ולא בטל א"כ יהי' ראוי להתכבד אח"כ אף שאין ראוי עכשיו להתכבד דמחוסר מעשה אפי"ה לא בטל והביא ראי' לסברא זו מהא ד"פ התערובות דף ע"ג דפריך ונכבשינהו דניידי ואימא כל דפריש מרובא פריש ומשני גזירה שמא יבואו עשרה כהנים בבת אחת ויקרבו א"ל האי מדרבנן אלא מעתה מגיסא אסורא, אלא שמא יבואו עשרה כהנים בב"א ויקחו, והנה לכאורה מ"ק בתחילה שמא יבואו וכו' הא בעודו בחיים ליכא חשש כלל למאי דס"ד השתא וליכא חשש אלא לאח"מ, ואח"מ אמאי לא יהא בטולא אע"כ צ"ל כיון שכבר הי' בע"ח ואחר הפשיט וניתוח יהי' חהר"ל ל"ב יע"ש, ולפיענ"ד דבריו אין להם שחר, דמלבד שאין לזה טעם וסברא כלל, וכי בשביל שהי' מעיקרו בע"ח יהי' לו חשיבות יותר מחמת חהר"ל, כיון שבאמת אזלי' בתר השתא, והשתא אין בו חשיבות דבע"ח, וגם אין בו חשיבות חהר"ל, מהיכ"ת לא יתבטל, והראי' מש"ס דזבחים הנ"ל בטלה, דהתם ע"כ א"א לומר מחמת חהר"ל דהא מבואר בש"ס פ' הערל דחתיכות חטאת טמאה שנתערבה בחתיכות חטאת טהורה בטלה, ולא הוי חהר"ל בקדשים משום דכהנים לא קפדי אהדדי בחתיכות קדשים א"כ ע"כ התם ליכא למימר טעמא משום חהר"ל, ומה דהקשה מ"ק שמא יבואי עשרה כהנים בבת אחת ויקחו, לאח"מ אמאי לא יהי' בטל לק"מ, דהוי ס"ד דבב"א אסור לאדם א' לאכל התערובות דהו"ל כטומאת משא, משו"ה אסור להקריבם בב"א וז"ב, ובאמת אי נמי הוי בע"ח מעיקרו מ"מ לא מיקרי חהר"ל כל שמחוסר מעשה ולענין הקושיי' מסי' ק"א ע"כ צ"ל כמשכ' הש"ך בס"ק י"ג, (ג) שם:

ס"ג:

בש"ך ס"ק י"ד עיי"ש, מה שהביא בשם הרא"ה והרשב"א בתוה"א, לעניין קבוע למפרע, ומש"כ הר"ן בפרק גיה"נ כיון דקבוע חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ולא אמרי' קבוע למפרע, ועיי' לקמן בש"ך ס"ק כ"ב וכ"ג, ומה שיש לתמוה בזה על הרשב"א דהכא ס"ל דאמרי' קבוע גם למפרע ולא אמרי' קבוע חידוש הוא ולקמן לעניין תערובות ס"ל דקבוע חידוש הוא וכל שנתערבו אח"כ אזלי' בתר רוב עיי"ש, ועיי' משכ' לקמן בס"ד ליישב הדברים שפיר, ודע דלפימש"כ בחי' הר"ן בסנהדרין דף ע"ט ליישב הקושיי' לר"ש קבוע מנ"ל, דלר"ש הא דאמר כל קבוע כמע"מ דמי אינו אלא מדרבנן, א"כ ע"כ צ"ל שיש איזה טעם וסברא דלא אזלינן בקבוע בתר רוב, דאל"כ מפני מה ראו חכמים להחמיר בקבוע, וא"כ שוב לא שייך לומר קבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו, הא להר"ן הנ"ל ע"כ יש סברא לומר כן, ולפי"ז צ"ע על הר"ן בחולין הנ"ל דס"ל אין קבוע למפרע משום דקבוע חידוש הוא, וי"ל, וכעת צ"ע, (ד) שם, שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, עיי' ש"ך ס"ק ט"ו דהכי ילפי' בש"ס ב"ק דף מ"ד, ובפ"ק דכתובות דף ט"ו מקרא דואהב לו יקם עליו פרט לזורק אבן לגו וכו' ואע"ג דרוב ישראלים מ"מ הו"ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי, ועיי' כו"פ ופרמ"ג שהביאו הקושיי' להרמב"ם דס"ל נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור כר"ש ויליף לה מוארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו, א"כ קבוע מנ"ל, והתוס' הקשו כן בסנהדרין דף ע"ט לר"ש עיי"ש, ותי' התוס' שם לר"ש אינו מספ"ק ליישב הקושי' להרמב"ם, ונ"ל בס"ד עפי' מה שחקר הפרמ"ג בשפ"ד ס"ק י"ד אי אמרי' חזקה מהני במקום דהו"ל קבוע דהא רובא עדיף מחזקה ואפי"ה אמרי' קבוע כמחצה עמ"ד כ"ש דחזקה לא מהני, ולפיענ"ד נראה דיש לפשוט זה ממקורו דהא דאמרו רבנן זיל בתר חזקה ילפינן מנגע בפ"ק דחולין דילמא אדנפק בציר לי' שיעורא, וא"כ עדיין הנגע עמד בעיניו או"ו דאזלי' בתר חזקה עיי"ש והרי התם הספק הוא במקום קבועת הנגע ואפי"ה סמכינן על החזקה א"כ יש לפשוט ספיקו של הפרמ"ג שפיר ולפי"ז י"ל דכל עיקר דאיצטריך קרא לקבוע כמחצה ע"מ דמי לכאורה לא הוי צריך קרא כלל, כיון דאי לאו דילפינן מקרא או כהלל"מ דאזלינן בתר רובא לא הוי אזלי' בתר רובא כלל והוי אמרי' דהוי כמו כל הספיקות דאזלי' לחומרא במקום דאיקבע איסורא, תדע דהא בפ"ק דחולין קשקלי' וטרינן טובא מנא הא מילתא דאזלי' בתר רובא מכלל דבלא קרא או הלל"מ לא הוי מסתבר כלל דאזלינן בתר רובא וא"כ השתא נמי כיון דלא מוכח אלא היכא דלא הוי קבוע מהיכ"ת נימא דאפי' בקבוע אזלינן בתר רובא, וא"כ י"ל דבאמת לא איצטריך קרא לזה, אלא משום דקיימ"ל רובא עדיף מחזקה, וכבר נתבאר דאזלי' בתר חזקה אפי' היכא דהוי קבוע כדמוכח מנגע א"כ הו"א כש"כ דאזלי' בתר רובא דרו"ח רובא עדיף משו"ה אצטריך קרא דאמרי' קבוע כמחצה ע"מ דמי וכל זה למאן דיליף חזקה מקרא דנגע אבל לראב"י דמנגע לא מצינו למילף וחזקה ידעי' מהלל"מ, א"כ אפי' נימא נמי דאזלי' בתר חזקה גם במקום קביעות אפי"ה א"א למילף ק"ו מהלכה, ותו דבחזקה גופא לא ידעינן אי מהני בקבוע כיון דמנגע ליכא למילף:

שוב י"ל דבאמת לא איצטרך קרא דקבוע כמחעמ"ד דמהיכית כיון דליכא קרא, ומרובא ליכא למילף, והשתא מיושב קושיי' התוס' שפיר, ומיושב נמי אליבא דהרמב"ם ונפק"מ ממה דכתיבנא אליבא דהילכתא, דהשתא דאתית להכי קבוע ע"כ לאו חידוש הוא:

דהא אדרבא אנן איפכא אמרי' דא"א למילף דאזלי' בתר רובא כיון דבקבוע לא גלי קרא, וא"כ נפק"מ לענין קבוע למפרע ולענין קבוע שנתערב ולענין הדר לקבועות בפעם שנית עיי' ש"ך ס"ק י"ד וס"ק כ"ב וכ"ג וס"ק ל"ז, ודו"ק, (א"ה וע"ע לקמן סי' קי"ט יישוב נכון לשיטת הרמב"ם ז"ל) (ה) ועיי' פרמ"ג, בשפ"ד, אות ט"ו הביא פירש"י בסנהדרין דף ע"ט ד"ה לא שכ' והא ליכא למימר קבוע כרובא דמי ותמה הפרמ"ג מהיכ"ת לומר כן ויותר תמוה ממנ"פ אי כרובא דמי א"כ גם צד השני הוא כרובא, ושוב אכתי כמחצה ע"מ דעמי, ונראה לי בס"ד דלכאורה יש לדין כל היכא דאמרי' קבוע כמחצה ע"מ דמי, אי אמרי' דמחמת הקביעות נגרע חשיבות הרוב או דילמא לאידך גיסא דהמיעוט שהוא קבוע נעשה ג"כ חשיב כמו הרוב, ונפק"מ בזה לדינא אי פריש הרוב ממקום קביעות והמיעוט נשאר קבוע במקומו אי אמרי' איסורא ברובא איתא, דאם נימא דהרוב נגרע מערכו כל זמן שהוא בקביעות, אבל המיעוט כדקאי קאי, א"כ כל כהיי"ג שכבר פריש ממקום קבוע אמרי' איסורא ברובא איתא משא"כ אם נימא דמיעוט שהוא קבוע נעשה חשיב כמו הרוב, ליכא למימר איסורא ברובא איתא כיון שעדיין המיעוט קבוע והוא חשיב כמו הרוב, מיהא מלשון כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ול"ק דבקבוע לא אזלי' בתר רוב משמע דהרוב נגרע מערכו ונעשה כמחצה, אבל המיעוט כדקאי קאי וע"ז פירש"י שפיר דא"ל קבוע כרובא דמי כלומר דהמיעוט יהי' חשיב כמו הרוב ונפק"מ כהנ"ל דהא מהיכ"ת דמפסוק הנ"ל לא מוכח אלא דהרוב אינו חשיב, כן נ"ל נכון בס"ד, ועיי' לקמן בש"ך ס"ק ל"ח ו) ובענין קבוע שאינו ניכר, ממשכ' הש"ך בס"ק י"ד, וכן ממש"כ הב"ח לפרש דברי הטור שם משמע דס"ל כל היכא דאיכא טרפה ודאי בא' מן החניות אפי' שא"י באיזה מהן מ"מ הו"ל קבוע דאורייתא ועיי' מה שהשיג הדג"מ דמתוס' נזיר דף י"ב לא משמע כן ובאמת נראה דהיא מחלוקת הראשונים, דלדעת התוס' שם הא דאיסור בכה"נ שבעולם אינו אלא משום קנסא, משום דמדאורייתא לא הוי קבוע כיון שאינו ניכר, וכן ס"ל לרוב הראשונים, מוכח דס"ל קבוע שאינו ניכר לא הוי קבוע דאורייתא ונ"ל דלפי דבריהם מוכח דקבוע מדרבנן נמי לא הוי דאל"כ למה הוצרכו לומר משום קנסא ת"ש משום קבוע דרבנן ובזה צלע"ג על הפרמ"ג בשפ"ד בחקירה ב' עיי"ש שלא כ"כ אולם לדעת הרמב"ן שהובא בחי' רשב"א בגיטין פ' האומר דמדינא אסור בכה"נ שבעולם מוכח דס"ל קבוע שאינו ניכר נמי מדאורייתא כמחצה ע"מ דמי, ועיי' פרמ"ג הנ"ל שכ' ואני תמה על עצמי הא מבואר דאם איכא חד שיודע ומכיר האיסור אף שהוא ספק ללוקח הו"ל קבוע, א"כ בהאי דהאומר לשליחו הנ"ל עכ"פ ניכר לשליח ואפי' מת השליח מ"מ האשה שנתקדשה יודעת, והצ"ע, ובאמת כבר הרגיש בזה בכו"פ, עיי"ש, והנה מה דפשיטא לי' להפרמ"ג וכו"פ דבכהיי"ג ודאי הוי קבוע דאורייתא פשיטא לי' להחוו"ד לאידך גיסא והוכיח כן מקושיי' הנ"ל בהאומר לשליחו, ועוד א"כ אם יאמר אדם שיודע ומכיר איזה טרפה בעולם ואם יבא לידו יכירנו שוב יהי' אסור לכל העולם לשחוט בהמות א"וו כל זמן שאין אצלו בשעת לידת הספק או אח"כ או"ה ידועים במקומם לא הוי קבוע עדי' ביאורים ס"ק ו', ולפענ"ד נראה ליישב קושיי' הפרמ"ג והכו"פ הנ"ל, דאנן בעינן שיהי' האיסור ניכר למאן דאית לי' נפק"מ בידיעת האיסור אבל למאן דלא נפק"מ מידי בידיעתו והסרתו לא איכפת לן דכהי"ג כתב הש"ך דאם נמצא ביד קטן הו"ל כנמצא ביד נכרי עיי"ש, וטעמא משום דאין אנו דנין דין לוקח מן הקבוע אלא אם לקחו אדם שי"ל נפק"מ מזה אי לקח מהכשרות או מהטריפות והה"נ לענין ניכר האיסור בעי' שיהי' ניכר לישראל שי"ל נפק"מ מזה, אבל מה שניכר למאן דלית לי' נפק"מ לדידי' הכרתו וידיעתו לא משוי לי' קבוע, ולפי"ז ניחא האי דנזיר דשם אין נפק"מ לאותה אשה שנתקדשה מזה השליח, דהא אין אנו דנין אלא אם האשה שרוצה לקדשה עכשיו אם היא אחת מנהקריבות שכבר נתקדשו ע"י השליח או לא וא"כ האשה שכבר נתקדשה אין נפק"מ מזה כלום, משו"ה לא מהני מה שהאיסור ניכר לדידה, והנה הכו"פ והפרמ"ג והחוו"ד הביאו בשם הר"ש מקינון שהוכיח דלא אמרי' קבוע שאינו כיכר דאל"כ יהי' אסור לזרוע משום ספק דנחל איתן, א"וו כיון דאינו ניכר לא הוי קבוע מדאורייתא, וראיתי להפרמ"ג שכ' דלשיטת הרמב"ם דמפרש נחל איתן היינו נהר שוטף לק"מ קושי' הר"ש ומאוד אני תמה בזה על הפרמ"ג אטו להרמב"ם עקרינן מה שכ' בתורה אשר לא יזרע, והרמב"ם בעצמו כתב כן בפ"י מ"ה רוצח עיי"ש, או"ו להרמב"ם נמי איסור זריעה הוא בשדה שנערף העגלה אלא דמפרש נחל איתן דבעינן שיהי' נהר שיטף באותה שדה, וא"כ גם לדידי' איכא לאקשויי דכל שדה שנהר שוטף עובר בתוכה יהי' אסור לזרוע משום ספק דנחל איתן, והוא תמיה על הפרמ"ג ועיי' בכו"פ שכתב לתרץ הקושיי' דאין כאן איסור בריר דנהי דלא ימלט ברבות הימים שהיו ישראל שרויין על אדמתן שלא יארע עגלה עריפה מ"מ בנו עליו בנין בית באופן שכל השדות של זריעה מי יימר דאית בהו שום שדה של נחל איתן, ואני תמה גם על תי' זה הא מבואר ברמב"ם פ"י מ"ה רציחה שכל עבודת קרקע אסור בנחל איתן ומהיי"ט כתיב לא יעבד בה ולא יזרע מה זריעה בגופה של קרקע וכו' עיי"ש, וא"כ בניין בית נמי אסור עליו, מיהא בירושלמי פליגו אי כל השדה נאסר, או אינו נאסור אלא ד' אמות עיי"ש, והנה אם נאמר דלא נאסר כ"א ד"א שפיר י"ל כתי' הפלתי שבנו עליו בניין והכניסו כל ד"א בפנים באופן שלא עבדו עבודה בגופה של קרקע אבל למאן דאוסר כל השדה דהיינו חמישים אמה, דבר רחוק לומר שעשו עליו בניין והכניסו כל הנ"ל אמה בפנים באופן דלמ"ד הנ"ל אכתי קושי' הר"ש במקומה, ועיי' בשעה"מ ה' מגילה כתב בשם לשון לימודים דלא אמרי' כל קבוע כמחצה ע"מ דמי אלא דומיא דתשע חניות ולקח מא" מהם, אבל היכא דלא יצא ממקום קביעות וקאי באפי' נפשי' לא, ומתרץ בזה הקושי' על הר"ן בפ"ק דמגילה דבעיירות המוקפת חומה ולא ידעינן אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נין אזלי' בתר רובא, ומקשים הא הו"ל קבוע ותי' עפ"י הנ"ל, ובשעה"מ מיישב בזה קושיי' הר"ש הנ"ל מנחל איתן, ולכאורה הדברים תמוהים היא ממקומו הוא מוכרע ומיפרך דהא ממקום שבאת מוארב לו וקם עליו פרט לזורק אבן לגו מוכח דאף בכהי"ג אמרי' קבוע דהא התם נמי לא פירש ממקום הקבוע, וכיו"ב בפ' בתרא דימא לעניין מפקחין הגל נמי הכי הוא עיי"ש, וראיתי בס' אלי' רבא סי' תרפ"ח דקשי' לי' נמי קושי' הנ"ל על הר"ן דמגילה, ותי' בשם ס' דרך תמים דלא אמרינן קבוע אלא כגון תשע חניות וכו', שנתברר לנו איזה חניות מוכרת בשר שחיטה ואיזה מוכרת בשר נבילה, והשתא איתילד לן ספק על חתיכה אחת שלקחה אם לקחה מחנות המוכרת בשר טרפה או מאותן המוכרת בשר כשרה, משא"כ היכא דמספק"ל בחנות א' אי מוכרת בשר נבילה או בשר טרפה ויש כאן תשע חניות בשר כשר וא' בשר נבילה, בזה לא אמרי' קבוע כמ"ח עמח"ד אלא אזלי' בתר רובא עיי"ש, ואם דבריו צודקים נתיישב גם קושיית הר"ש מקינין, ואולי נתכוין לזה בס' שעה"מ הנ"ל, ולפענ"ד נראה די"ל עוד דעד כאן לא אמרי' כל קבוע כמחצה עמ"ד אלא היכא דהספק נתהוי לן מחמת שיש כאן איסור ויש כ"כ היתר ואנו מסופקין מהיכן הוא זה שאנו דנין עליו, משא"כ היכא דמצד עצמו נמי הי' ראוי להסתפק בו אם הוא כך או כך כגון בעיר המוקף חומה אפי' הי' ברור לן שאין שום עיר מוק"ח מימות יב"נ אפי"ה הי' ראוי להסתפק בעיר זו בעצמה אם היא מוקפת מיב"נ, וכיו"ב בנחל איתן מה שאנו מסופקין אם שדה זה הוא נחל איתן לא נצמח לנו מחמתו של שאר שדות שבעולם, אלא דמצד עצמה ראוי ג"כ להסתפק בזה לא אמרי' האי כלל דקבוע כמחצה עמ"ד ואמרי' דאזלי' בתר רובא ודו"ק היטב, ועיי' חוו"ד שתמה על הר"ש דמשמע מדבריו דקרקע בקרקע שייך בה ביטול א"כ שדה שנאבד בה קבר דמטמא מדאורייתא כמבואר באהלות אמאי מטמא ניזל בתר רובא, ולא ידעתי להלום קושייתו דאיך נאמר דהקבר נתבטל ברובא של הקרקע, והתם אין אנו דנין על הקרקע אלא על הקבר, וגם אין לומר דאזלי' בתר רובא והאי קרקע שעומד עליו אינו קרקע של קבר כיון דאיקבע טומאה באותה שדה, וגם החוו"ד בעצמו לא הקשה אלא מתורת ביטול כדמוכח מהראי' שהביא מגיטין דף נ"ד גבי נטיעה של ערלה שנתערבה בין הנטיעות עיי"ש, גם ראייתו בזה מנטיעי' של ערלה לא ידעתי מ"ק התם משום דהו"ל דבר חשיב ולא בטל מדרבנן ככל דבר חשיב, וי"ל הר"ש נמי מודה לזה דקרקע אין לה ביטול משום דהו"ל דבר חשיב ולענין נחל איתן ל"ק כיון דלא אפשר לא אחמיר רבנן, וקושייתו הוא אי נימא קבוע אף בלא ניכר האיסור א"כ מדאורייתא יהי' אסור לזרוע, באופן שדברי החוו"ד בזה צע"ג, וראיתי להכו"פ הביא הוכחה מתוס' ב"ב דף כ"ב שהקשו מאי קמ"ל ר"ח דרוב וקרוב הלך אחר הרוב, הא מברייתא דתשע חניות מוכח כן דבנמצא הלך אחר הרוב משמע אע"ג דקרוב לחנות המוכרת בשר טרפה ומאי קושי' דילמא ברייתא מיירא שלא נודע באיזה מהן ישנו לבשר טרפה, אע"כ דכהי"ג לא הוי קבוע ודבריו בזה תמוהים מאוד איך אפשר לאוקמי ברייתא בכהי"ג הא קתני ולקח מא' מהם וא"י מאיזה מהן לקח משמע אלו הוי ידע מאיזה מהן לקח לא הוי שום ספק ואי באינו ידוע איזה מהן מוכרת בשר טרפה אפי' ידע מאיזה מהן לקח איתא להך דינא, תו הוכיח הכו"פ ואחריו נמשך הפרמ"ג ממה דאיתא בסי' קי"ד גבי קורט של חלתית כתב שם הרמ"א דאם ידע נכרי א' בעיר שאינו מערב בו יי"נ אעפ"י ששאר עכו"ם דרכן לערב מותר ליקח מכולן דתלינן לקולא, ואם ידוע שמקצת בודאי נותנין בו ומקצתן בודאי אין נותנין בו יי"נ אזלי' בתר רובא, אבל אסור ליקח מהן בביתם משום דכל קבוע כמחצה עמ"ד והוכיחו מזה דאפי' אין האיסור ניכר אמרי' כל קבוע כמע"מ דמי, ולפימש"כ הטו"ז שם דמיירא שיש כאן ג' מינים דמין א' ידוע שמערבין, ומין א' ידוע שאין מערבין, ומין א' שלא נדע, בזה כתב הרמ"א דאזלי' בתר רובא, ובביתם אסור משום קבוע, וא"כ ליתא להוכחה זו דהתם הו"ל איסור ניכר במקומו, אלא שמספק"ל אם הוא מרובא דהתירא או ממיעוט, ודע דהרמ"א הנ"ל מוכח דל"ס לי' חילוק הנ"ל שכתבתי בשם האלי' רבה דהתם נמי דומה ממש להאי דהר"ן במגילה, ודו"ק, תו הביא הכו"פ הוכחה מש"ס יבמות דף ט"ו נכרי שקידש בזה"ז חוששין לקידושין שמא הוא מעשרת השבטים ופריך נימא כל דפריש מרובא פריש ומשני בדוכתא דקביעי ופרש"י משום קבוע כמחצה עמח"ד, והנה לפי' התוס' התם לאו ראי' דה"ק דוכתא דקביעי עשרת השבטים התם הו"ל רובא, ולרש"י נמי נ"ל דא"ר דנהי דלא ידוע לן מקום מושבותם של עשרת השבטים מ"מ מינכר איסורא מיקרא דאלו הוי אתו לקמן ודאי הוי מינכרי לן דהן הם מעשרת השבטים, והאי כותי שקידש לאו משום דמספק"ל שמא הוא בעצמו הוא מהם אלא דילמא אביו או אבי אביו קידש נכרית והו"ל ממזר דס"ל ישראל הבא על הנכרית הולד ממזר כדפירש"י התם עיי"ש ועיי' עוד בתשו' ח"ס חלק ששי סי' י"א, שכ' הא דפליגו רבוותא הנ"ל אי קבוע שאינו ניכר הוא קבוע מדאורייתא פליגו בי' אביי ורבא בהנזקין אי סמכינן ארוב ע"ה מעשרים עיי"ש ועיי' מש"כ בזה בחי' פ' גיה"נ ודו"ק היטב ואין כאן מקום להאריך יותר, (ז) שם בשו"ע אבל בשר הנמצא בשוק או ביד עכו"ם מותר כיון שרוב החניות מוכרין בשר שחיטה וכו', יש לחקור היכא דלקח הנכרי בשר בשליחותו של ישראל אי הוי דינא כאלו לקחו ישראל ממקום הקבוע כיון דלצורך ישראל לקחו מכש"כ אם לקחו בממונו של ישראל די"ל דהו"ל כנולד הספק במקום קבוע, ונראה דבכהי"ג אזלינן בתר הרוב, וכ"מ ממש"כ הש"ך בס"ק י"ח בשם רוקח דלקחו קטן דינו כלקחו נכרי ומסתמא הקטן נמי לא לקחו אלא במעותיו ובשליחתו של המשלחו ולא לצורך עצמו, ועפי"ז נתיישב לי קושיי' חמורה שהקשה בכו"פ סק"ח דהא מבואר בראשונים דבמקום שאין מכריזין תיקנו שיהי' אסור לקנות בשר מן הנכרי כדי שיהי' ישראל רשאי למכור לו טרפה שתזדמן לידו ולא יחוש שמא יחזור וימכרנו ובמקום שמכריזין עכ"פ ביום שהכריזו אסור לקנות מן הנכרי א"כ הך דינא בנמצא ביד נכרי אזלי' בתר רובא היכא משכחת לה, ממנפ"ש במקום שאין מכריזין לעולם בשר הנמצא ביד נכרי אסור שמא קנה מישראל שנזדמן לו בשר טרפה, ואי במקום שמכריזין א"כ כש"כ דקשה טפי דהא כיון דבחנות אחת איכא בשר טרפה כש"כ דאסור דהא מסתמא הכריזו ואיך קתני מותר, והנה הפלתי כתב דאין לומר שלא הכריזו אטו ברשיעי עסקינן והא באמת אחת מוכרת בשר נבלה, ולא הוי צריך לוה דאטו בהכרזה תליא מילתא כיון דעכ"פ יש כאן בחנות א' בשר טרפה, א"כ אפי' אירע שלא הכריזו אסור ליקח מכח התקנה דמכריזין כנ"ל, והנה הכו"פ רוצה להביא ראי' מזה לשיטת הרא"ה דאפי' אם נתברר הטרפות אח"כ אמרי' קבוע למפרע וא"כ י"ל דמיירא שלא הכריזו, ולא נודע הטרפות אלא אחר שכבר לקחו, והוא תמוה מאוד דא"כ היכא קתני וא"י מאיזה מהן לקח אפי' ידע מאיזה מהן לקח נמי הדין כן דהא מיירא דא"י באיזה חנות נזדמן הטרפות והקושי' עצימה, ועיי' בס' כ"ב ארי' בחולין דף צ"ה בתוד"ה ובנמצא משכ' בקושי' זו, ולפמש"כ ניחא בס"ד, דודאי מיירא במקום שמכריזין והכריזו ואיה"נ דאסור ליקח בשר מנכרי מחשש הנ"ל שמא מכרו לו טרפות שנזדמן לישראל, מיהא הכא מיירא בישראל ששלח שליחו נכרי לקח לו בשר מהמנקולין ולקח מא' מהן וא"י מאיזה מהן לקח, בכהי"ג שפיר איתא להך דינא דנמצא ביד נכרי הלך אחר הרוב, עוד נ"ל ליישב בס"ד תמיהת הכו"פ הנ"ל דבלא"ה יל"ד למה לי' למינקט מניינח תשע חניות כולן מוכרות בשר שחיטה ואחת מוכרת בשר נבלה, לא הול"ל אלא רובן מוכרין בשר שחיטה ימיעוטן בשר נבלה ונראה עפ"י קושי' הכו"פ הנ"ל, ונראה דמיירא שיש תקנה בעיר שכל טרפות שתזדמן לא ימכרו בשום דוכתא אלא ימכרו למקולין שמוכרין בשר טרפה, וכל מי שרוצה ליקח בשר כשר יקנה במקולין המוכרין בשר כשרה ובמקילון אחרים לעולם אין מוכרין כ"א בשר טרפה, וכל הלוקחין בשר טרפה נפנין לשם' וכמו שהוא המנהג בכמה ההילות, ובזה שוב לא הוצרכו לתקנות מכריזין הנ"ל, ובזה ניחא נמי הקושי' שהקשה הכו"פ עוד לפימש"כ הר"ן דלכך במקום שאין מכריזין אסור ליקח מהנכרי משום דאזלי' מוזלי' הטרפות לגבי' משו"ה לא אזלי' בתר הרוב כשרות וחיישי' שהנכרי לקח מהטרפית, ולהנ"ל ניחא דהכא מיירא שבכל העיר אין מקום ליקח בשר טרפה כ"א באותה מקולין א' המוכרת בשר טרפה, והתם לא מוזלי כלום, וא"כ שפיר הולכין בתר הרוב, וא"ש דקדוק לשון הב ייתא כולן מוכרות בשר שחיטה ואחת מוכרת בשר נבלה:

ויותר תמוה לשון השו"ע דבסעי'" זה נקיט האי לישנא, ובסעי' הסמוך קתני רוב חניות מוכרין בשר שחיטה ומיעוטן בשר נבלה וכו' ונתערבה באחרות עיי"ש, והוא תמוה מאוד, וגם לא הוי צריך כלל לומר רוב חניות וכו' דהא אדלעיל נמי קאי, ולמשכ'" ניחא מאוד דדין שבסעי' ג' הוא דוקא באופן הנ"ל דיש תקנה בעיר שכל החניות ימכרו בשר שחיטה ואחת דוקא בשר נבלה, דאל"כ תיקשי קושיי' הכו"פ משא"כ הדין שבסעי' ד' דאם נתערבה אותה חתיכה הך דינא איתא נמי במקום שמכריזין, דנהי דאסור ליקח מנכרי מחמת תקנתא במקום שמכריזין מ"מ אינו אסור אלא בדין ולא בתערובות, ודו"ק היטב:

ח שם בש"ך ס"ק י"ח בשם הרוקח דבנמצא ביד קטן דינו כביוצא ביד נכרי עיי"ש וצע"ג לפי משכ' הש"ך בסי' א' ס"ק כ"א דקטן מקרי בר זביחה משום דעכ"פ אסור למספי לי' בידים והשיג בזה על הלבוש, ועיי"ש בפרמ"ג א"כ בנמצא ביד קטן אמאי דינו כנמצא ביד נכר, ואי משים דאין נפק"מ לקטן הלוקח דאיסורא דספי לי' בידים לא רמיא עליה כ"א על הגדול א"כ גם לעניין שחיטה נימא הכי, ודוחק לומר דמיירא בקטן שאין בו דעת כלל ולהכי לא הוי כאלו לקחו ממקום קביעות משום ועיי' דאינו יודע להבחין מאיזה חנות לקח פרמ"ג וצע"ג, (ס) שם בש"ך ס"ק כ"א, הביא בשם העט"ז שכתב לחלק בין מינו לאינו מינו ופשיט היא שחין עניינם לכאן ועיי' במילואים שנדפס עה"ג משכ' ליישב דברי העט"ז, ואינו מספיק כלל דמשכ" במבשא"מ כיון דתלי' בטעמא ולא ברובא לכן קבוע אינו מעלה ומוריד כלל, בורכא היא מאי ענין זה לכל דפריש מרובא פריש, דקיימינן בי' השתא, ותו דגם לעניין ביטול בחהר"ל וכיו"ב בקביע דרבנן, מ"מ במבשא"מ נמי בעי' מיהת שהממש יתבטל ברובא דלא גרע ממב"מ, וא"כ יפה השיג הש"ך על העט"ז וזה פשיט וברור, (י) שם בש"ע דכל דפריש מרובא פריש, בכו"פ מספק"ל לקח מן הקבוע דאסור, אם הוא עומד ובשרו בידו סמוך לחנות המוכרת בשר שחיטה אי שרי' דהא קורבא דאורייתא ורובא דאורייתא אלא דגלי רחמנא דבקבוע לא אזלי' בתר רובא וי"ל ברובא וקורבא דאיכא תרתי מתני גם בקבוע ועיי"ש שרצה לפשוט מהאי דאומר לשליחו לקדש לו אשה וכו' אסור בכל הנשים והטעם משום קבוע דהדרי לניחותא ואמאי דנימא דלא יאסר אלא באותה עיר שהשליח שיכן שם דהם קרובים לשליח יותר משאר נשים דקורבא דאורייתא, וע"כ צ"ל כיון דקבוע דוחה רוב דוחה נמי קרובא וצ"ע דמהתם ליכא למפשט כלל, דודאי אי הוי ידיע לן באיזה מקום קודשה שפיר הוי מצינו לומר דאזלי' בתר קורבא, אבל התם הרי ידענו דהשליח הי' גם במקומות אחרים, וא"כ אנחנו לא נדע איזהו מקים הקורבא, ולשיטת התוס' דעיקר האיסור תם הוא משום קנסא, בלא"ה אין ראי' משם, אבל לפענ"ד נראה ראי' ברורה משס' ספ"ק דכתובות הולכין אחר רוב העיר והיא דאיכא רוב סיעה בהדייהו, ואמרי' טעמא דאין הולכין אחר הרוב מהעיר לחודי' משום דהו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה עמ"ד ופריך אי דאזלו אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש לא צריכא דאזלי איהי לגבייהו, מ"מ ניחזו מאן קרובים אצלה אי כשרים קרובים אצלה הו"ל רובא וגם קורבא, אע"כ דשניהם יחד נמי לא מהני היכא דהו"ל קבוע וע"ש ודו"ק:

יא שם בשו"ע ס"ד, רוב חניות מוכרות בשר שחיטה וכו' ונתערבה באחרות ואינה ניכרת בטלה ברוב משום ס"ס, עיי' טו"ז ס"ק ג' וש"ך ס"ק כ"ב וכ"ג מה שתמהו על דין זה, מ"ש מספק א' בגופו וספק א' בתערובות לקמן ס"ט כיון דהספק הראשון אסור מה"ת לא מהני מה שנעשה ס"ס על ידי תערובות, ותו דאפי' באם הספק הא' מחמת התערובות קיימ"ל לקמן דבעי' ג' תערוות עיי"ש, ועיי' מה שתי' הש"ך דס"ל להמחבר דש"ה כיון דקבוע חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו כ"ז שהוא בעינא ולא ע"י תערובות, והנה התי' מצד עצמו פלאי סוף כ"ס ספק הראשון אסור מה"ת תיתא מהיכ"ת, ויותר תמוה למה יגרע ספק מקבוע שהוא מה"ת דלא בעינן ג' תערובות ואלו בדבר חשיב שנתערב דמדאורייתא ברובא בטיל יהי' צריך ג' תערובות ודבר זה הוא מרפס איגרא, תו קשיא לי הא דין זה נובע מהרשב"א בתוה"ב, ואיהו לא ס"ל הך סברא דקבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו לענין קבוע למפרע עיי' לעיל בש"ך ס"ק י"ד, ורואה אני דלכאורה הדברים ק"ו דלעניין קבוע למפרע, שפיר מסתבר לומר דע"כ לא גלי' רחמנא דין קבוע אלא משעת ידיעת איסורו ואילך ולא למפרע ואפי"ה ס"ל להרשב"א דלא אמרי' כן, כש"כ לענין התעריבות דאין שום סברא לומר דיהא עדיף ספק איסור דאורייתא הבא מחמת קביעות משאר ספיקא דאורייתא דלא אמרי' בו ס"ס מחמת דאיסור ראשון אסור מה"ת, וכש"כ דקשה טפי קושיי' הש"ך בס"ק כ"ג דהא אפי' בתעריבות דבר חשיב דמה"ת ברובא בטל בעי' ג' תערובות, וע"ז תי' הש"ך מקבוע חידוש הוא אינו מובן כלל, והנראה לפענ"ד בס"ד ליישב, ומתחילה ניישב ענין חידוש הוא שכ' הש"ך בכאן אינו דומה לחידוש הוא דאמרי' לעיל לעניין קבוע למפרע, דהכי ה"ק, דכיון דמצד הסברא הי' ראוי לומר כל דפריש מרובא פריש, אלא דגזיה"כ הוא דבקבוע לא אמרי' כן, וכל זה כשהאיסור בפ"ע אבל כל שהאיסור בתערובות דליכא גזיה"כ שוב נשאר לן הסברא דאזלי' בתר רובא ונהי דלא הוי אזלי' בתר רובא כל זמן שהוא בפ"ע לאו משום דבקבוע אין הסברא כל דפריש מרובא פרים אלא מגזיה"כ וכיון דבתערובות לא גלי רחמנא הגזיה"כ שוב הדר' הסברא קמייתא לדוכתא, ואינו כמו ספק טרפה שנתערב דהתם הוי ספק השקול משא"כ הכא הא י"ל כל דפריש מרובא פריש וכל זה בנ"ד משא"כ לעניין קבוע למפרע שפיר ס"ל להרשב"א כיון דעכ"פ גלי רחמנא דבקבוע לא אזלי' בתר רובא אין חילוק בין אי נודע האיסור השתא אז מעיקרו ואמרי' קבוע גם למפרע, וא"ש:

מיהא אכתי צריך ליישב אינך תמיהות הנ"ל ונ"ל בס"ד דהא דבעי' בתערובות דבר חשיב ג' תערירבות, ולא סגי בב' י"ל כיון דתיקון רבנן דדבר חשיב וכיו"ב אין לו ביטול הו"ל כתעריבות חד בחד דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ובדאורייתא בתעריבות חד בחד הא לא שייך לומר כל דפריש מרובא פריש ממילא בתעריבות דבר חשיב דהו"ל מדרבנן כתעריבות חד בחד נמי לא אמרי' כל דפריש מרובא פריש (וכו') ותו דע"כ הוצרכו חכמים לתקן דלא נימא ג"כ כל דפריש מרובא פריש, משום דאי לא הא לא קיימא נמי הך תקנתא שלא יהא בטל, דהא תרווייהו מאחרי רבים להטות נפק"ל, ואם נאמר כל דפריש מרובא פריש מכלל דאזלי' בתר רובא גם בדבר חשיב שוב לא קיימא גם הא דאמור רבנן שלא יתבטל משו"ה שפיר אמרי' בתעריבות דבר חשיב דאפי' אם נתערב אח"כ בתעריבות השני לא מהני ובעי' ג' תערובות, משא"כ לענין קבוע דאורייתא דל"ש זה שפיר מצינו לומר כל שנתערב אח"כ שוב הדר' סברא קמייתא לדוכתא, דמסברא אמרי' כל דפריש וכו' וכיון דגזיה"כ אין כלן לא מיחשב ספק השקול ושפיר מקרי ס"ס ודו"ק ועיי' בחי' רע"א ז"ל ובחי' בית מאיר שנדפסו עה"ג משכ" לתמוה ג"כ על הש"ך כמשכ' לעיל דהא לקמן בסעי' ח' יותר חידוש דהראשון לא נאסר אלא מכח שפי' לפנינו מקבוע דרבנן ולפי משכ' הדבר מוסבר שפיר ודו"ק, (יב) שם בשו"ע סעיף ה' מי שלקח בשר מהמקולין ואפי' חהר"ל, ואח"כ נמצאת טרפה במקולין ולא נודעו חתיכת טרפה וא"י מאיזה לקח כל מה שלקחו מהמקולין קודם שנמצאת הטרפה מותר שלא נפל הספק בקבוע אלא לאחר שפירש וכיון שהרוב כשר מותר עכ"ל השו"ע:

הנה לכאורה משמע הטעם משום כל דפריש מרובא פריש:

אלא דצ"ע דא"כ הו"ל לפרש דדוקא מיעוט שפירשו אבל אם פירשו כל כך עד שא"א להתיר מטעם כל דפריש כגון שניים האחרונים ובאופן שנודע מי ומי שלקחו בשר משניים האחרונים אסור ואיך פסק ותני כל מה שלקחו מהמקולין קודם שנודע הטרפה מותר, ועכצ"ל דלאו מחמת כל דפריש מרובא פריש, אלא משום דין ביטול הוא דנוגע בה, וצ"ל כי היכא דלעניין דין קבוע לא אמרי' כמחצה עמ"ד קודם שנודע האיסור הה"ד דברים החשובים שאינם בטלים היינו דוקא אם כבר נודע האיסור, ומשו"ה אין נפק"מ בשניים האחרונים כלל כיון דכבר נתבטל, ובהכא ניחא לי מה דאיתא בבאר הגולה אות ה' וז"ל פי' והוי כדין תערובות יבש ביבש בחד בתרי בטל עיי"ש, ולכאורה דבריו תמוהים דהול"ל מטעם כל דפריש, דמה עניין תערובות יבש ביבש להכא, דהא בחהר"ל עסקי' ולפימשכ' ניחא אלא דלאחר העיון א"א לומר כן, דא"כ ליקח מכאן ואילך אמאי אסור, כיון שכבר נתבטלו החתיכות הר"ל מקמי הכא, איך נאמר דהדרו לאיסירא קמא:

ע"י שנודע וא"כ לא משכחת לה כלל להאי דינא דא"כ נימא הכא גם לעניין החתיכות שכבר לקחו ממקולין לעניין החתיכות דלא אפשר לומר בהו כל דפריש מרובא פריש, ותו תמוה לי דהא לפימסכ' הש"ך בסוף סי' ק"ט כל היכא דלא נודע התערובות ל"ש ביטול כלל עיי"ש, א"כ שוב א"א לומר הטעם משום דחד בתרי בטל, וע"כ אין מקום לנטות אלא לפרש דהשו"ע באמת לא התיר אלא מטעם כל דפריש מרובא פריש ואיה"נ דלא שרי שנים האחרונים וסמוך עצמו על שמבואר כן במק"א, ודבר הבאר הגולה הנ"ל צריך נגר דלפרקינהו ודו"ק, (יג) שם, בשו"ע, אבל לקח מכאן ואילך אסור אפי' חתיכה שאינה ראוי' להתכבד וכו' עיי' טו"ז סק"ה מה שהקשה מש"ס שבת דף קמ"ז אבל עשה בנ"א וכו' ופירש"י הואיל ומרובין הם מדכרי אהדדי ועיי' בנקה"כ ובחרע"א, שדחו קושי' זו, ועיי' מה שהעלה הטו"ז בסוף דבריו לפרש שיטת הטור בזה עד אלא ודאי גם החתיכות שאינן ראויות אסורות כמו הראויות כיון ששניהם מגוף א' ע"כ הקשה הטור דכולן אסורות מצד הדין מטעם קבוע דרבנן שגזרו עליו להיות כמחצה עיי"ש, וכבר דחה הנקה"כ גם בזה דברי הטו"ז עיי"ש דחהר"ל דלא בטלה הוא מדרבנן והם אמרו והם אמרו עיי"ש, ולא זכיתי להבין בזה דברי רבנו הטו"ז, וגם דברי הנקה"כ שהוצרך לבא לידי מדה זו משום דחהר"ל מדרבנן והם אמרו תמה על עצמך הרי שיש כאן איסור ברור ונחתך קצת מאותו איסור ונתערב באחרים וכי שייך לומר שלא יבטל אותו מקצת מחמת שחלק גדול שלא נתערב עדיין עומד באיסורו וכי מה עניין זה אצל זה, אותי חלק שנתבטל הרי נהפך להיתר מחמת ביטול ואידך כיון שלא נתבטל מהיכ"ת יהי' איסורו סותר ביטול אותו מקצת שנתערב, והשתא למה יגרע מה שעדיין נשארו ממנה חתיכות הרל"ה, מאלו הי' נשאר ממנה חתיכה שלא נתערבה כלל וצע"ג (יד) שם בשו"ע סעי' ו' בהג"ה, והא דאסור אם הפרישו במתכוין היינו שלא פירש רק מעט ונשארו מקצת האיסורין במקומן דאז גזרי' שמא יקח מן הקבוע ג"כ, אבל אם נתפרשו כולן ולא נשארו במקומן ובשעת עקירתן פירשו קצתן אותן שפירשו אז מותרין וכו' עיי' טו"ז ס"ק ז' שהקשה הא מש"ס ר"פ כל הזבחים מוכח דאפי' בכהי"ג גזרי' שמא יקח מן הקבוע דהתם נמי פריך ונכבשינהו לכלהי ומשני גזרה שמא יקח מן הקבוע ועיי' מה שהעלה הטו"ז בתירוצו דאע"ג דר"י מחולק בזה על ר"ת וס"ל דלא מחלקי' בין חולין לקדשים לעניין זה מ"מ בהך גזרה לעניין אם הפרישו כולן מודה ר"י דבקדשים החמירו טפי עיי"ש, ודבריו צע"ג להבין דמלבד דהדבר מצד עצמה אינו מובן, אם אין אנו מחלקין בין חולין לקדשים לעניין גוף הגזרה מ"ש לעניין אם הפרישן כולן דנחלק טפי אבל יותר קשה דהא עיקר הגזרה שמא יקח מן הקבוע לא הוזכר כלל בש"ס בשום דוכתא אלא בהך דכל הזבחים שנתערבו וממנפ"ש כיון דמהתם ע"כ א"א ללמוד לענין חולין דהא בפהי"ג דמיירא התם דהיינו כשנתפזרו כולן ע"כ בחולין לא גזרינן א"כ מנ"ל כלל דגזרינן בחולין שמא יקח מן הקבוע אפי' בלא נתפזרו כולן, והיכא אשכחן הך גזרה כלל וצ"ע, גם משכ'" הש"ך בס"ק ל"ז דדעת הרב דאעפ"י שחזרו ובאו יחד במקום א' כל שנתפזרו כולן ונעקרו מקביעות הראשון שוב לא חשיב קבוע דדין קבוע חידוש הוא כמש"כ לעיל בשם הר"ן ואין לך בו אלא חידושו דהיינו שנשאר במקומו הראשון וצע"ג דלכאורה אין שום טעם וסברא לומר בזה סברא הנ"ל דקבוע חידוש הוא, כיון דסוף סוף הו"ל קבוע מ"ש השתא מדמעיקרו, ויותר קשה קושיי' הדג"מ מנזיר דף י"ב דאמרי' הדר' לניחותא מוכח בהדיא דלא כהש"ך, ומשכ' בזה הדג"מ חולי הש"ך ל"ק אלא בקבוע דרבנן צ"ע דהאי דנזיר נמי הו"ל קבוע דרבנן כמבואר שם בתוס", ונראה לפענ"ד בס"ד ליישב הכל ומתחילה נסביר דברי הש"ך מה טעם לחלק בין קביעות ראשון לשני די"ל הא דגזרו חז"ל דבעלי חיים ודברים חשובים לא יתבטלו היינו משום גזירה אטו קבוע דהא נמי לקבוע דמיא, וכן כתב בס' בינת אדם עיי"ש, ולפי"ז י"ל דזה לא שייך בבע"ח שנתפזרו כולן דאין כאן שים קביעות במקומן ממילא גם מחמת חשיבות בע"ח לא גזרו והותרו כולן, והנה מבואר במרדכי והובא ברמ"א לעיל סי' ק"ב ובאו"ח סי' ש"ך דבדבר דתחילת ביאת האיסור לעולם היא על ידי תערובת לא אמרי' חומרא דדשיל"מ והה"ד חשיבות שאר דברים שאינם מתבטלין וא"כ י"ל כן גם לעניין קביעות דכיון דבשעה שנתפזרו הותרו כולם נהי דחוזרין אח"כ למקום קביעות מ"מ כבר נקרא שם היתר על כולם, וכיון דקבוע חידוש הוא, אין לך בו אלא חידושו ולא אמרי' כן היכא דביאות האיסור לעולם הוא בתערובות וה"נ להך דמיא, והשתא ממילא לא תיקשי קושיי' הדג"מ הנ"ל מנזייר דהתם ל"ש ענין ביטול כלל באמת אין חילוק בין קביעות הראשון לשני, וממילא יהא מקום להסביר בזה חילוק בין חולין לקדשים, דהנה מבואר בבכורות כ"ג דטומאת משא לא בטל וא"כ הה"ד אם באנו לדין על כל התערובות יחד לענין להנות ממנו בפעם אחת הו"ל כטומאת משא, מיהא בחולין לא שייך זה דכמעט לא משכחת לה שיהא כל התערובות של אלו הבעלי חיים נאכלות בב"א, משו"ה שפיר י"ל כיון שנתפזרו שוב לא נקרא עליהם שם איסור כלל משא"כ בקדשים כיון דאיכא למיחוש שמא יבואו י' בנ"א להקרובן בב"א, ולגבי אכילת מזבח ודאי גזרה קרובה היא נמצא דמעיקרו לא בטל מכל התערובות שם האיסור מיהת לעניין להקרובן בב"א, שוב אי יחזרו למקום קביעותן אין זה כמו איסור נולד בתערובות דהא עדיין לא פקע שם איסור מנייהו לגמרי ושפיר נקרא שם קבוע עליהם אפי' שלא במקום קביעות הראשון, וא"ש בס"ד ודו"ק היטב (טו) שם בשו"ע סעיף ז' דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו וכו' ונאכל א' מהם בשוגג או נפל מעצמו לים בענין שנאבד מן העולם הותרו כל האחרים וכו' הנה כל המפרשים תמהו על דין זה הא בש"ס פ' כל הזבחים פריך על רב דאמר כן בטבעת של ע"ז ונפל א' מהן לים הגדול ממתני' דכל הזבחים שנתערבו ומשני רב דחמר כר"א דאמר חם קרב רחש ח' מהם יקרבו כל הראשים, ואנן לא קיימ"ל כר"א רק כמתנ' דכל הזבחים:

כבר תמה כן בהשגת הראב"ד פ"ז מ"ה ע"ז, ובפט"ו מ"ה תרומת, ועיי' בכ"מ שם משכ' בזה, ונ"ל בס"ד דהנה כבר הקשה בכ"מ ה' תרומות בשם מהרי"ק מאי פריך הש"ס הא רב לא התיר אלא בנפלה מעצמה אבל לא בהפילה, והכי קיימ"ל, וא"כ בכל הזבחים שנתערבו אם ימות א' הו"ל כהפילה ועיי"ש בכ"מ שכתב בשם מהרי"ק הנ"ל דבאמת היי"ט דהרמב"ם וכבר השיג על זה זקני בפמ"א עיי"ש, דמ"מ מנ"ל להקשות מאי דוחקי' דש"ס לאוקמי' הך דרב כר"א, ועיי' בבה"ז מה שהקשה על תי' זה, והנה החוו"ד תי' דהקושי' היא דימתינו עד שימות א' מהם ממילא, אלא דקשה על זה הא מבואר ביומא דף ס"ו כל דבת הקרבה הוא טריד ואתי לידי תקלה, אלמא כל דאפשר לבא לידי (תקלה) לא עבדינן תקנתא ברעי' ועכצ"ל דקושיי' הש"ס שפיר דהא רבא ס"ל התם דבע"ח נדחין וא"כ לא חזי להקרבה אף שימות ואינו עומד לרעות עד שיסתאב וליכא למיחוש לתקלה, משו"ה מקשה שפיר אמאי ימותו ליעבד להו תקנתא עד שיסתאבו, אבל לדידן דקיימ"ל בע"ח אינן נדחין בלא"ה לק"מ קושיי' הש"ס כיון שע"י שימות א" מהם יחזו כולן להקרבה לא עבדינן תקנתא ברעי' משום חשש תקלה, א"ד החוו"ד, ודבריו תמוהים דהא רב הוא מארי דהך שמעתא ורב לשיטתו דס"ל ביומא דבע"ח אינן נדחין, וא"כ הדרא קושי' לדוכתה, מ"פ הש"ס, הא י"ל דלא עבדינן תקנתא ברעיא, משום חשש תקלה מיהא נ"ל דהוי ס"ל להש"ס דמשום הפסד"ק לה"ל למיחוש לתקלה מיהא י"ל דזה תליא אי חשש תקלה הוא דאורייתא או דרבנן, דודאי אי הך חששא שמא יבא לידי תקלה אינו אלא מדרבנן שפיר איכא למימר משום הפסד קדשים ל"ג, אבל אי חשש תקלה דאורייתא א"א לומר כן, וי"ל דזה תליא בפלוגתא דרב ושמואל דפליגו באיברי שעיר המשתלח ביומא דף ס"ז, ואמרי' התם מסתברא כמ"ד מותרין משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה, אלמא דס"ל תקלה דאורייתא, וא"כ ע"כ צ"ל, מאן דס"ל דאסורין בהנאה ס"ל חשש תקלה לאו דאורייתא, ולפי"ז י"ל דקושיי' הש"ס הכי אליבא דרב לשיטתו, נהי דלא מסיימו התם ביומא בפלוגתא דרב ושמואל אי רב ס"ל מותרין או אסורין מ"מ י"ל המקשה הוי ס"ל אליבא דרב, איברי שעיר המשתלח אסורין בהנאה, וא"כ ע"כ חשש תקלה לאו דאורייתא ושפיר הו"ל למימר ירעו, ולא נחוש לתקלה משום הפסד קדשים אבל אנן קיימ"ל איברי שעיר המשתלח מותרין בהנאה, משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה, א"כ ע"כ צ"ל חשש תקלה דאורייתא והה"נ כאן א"א להתיר משום הפסד קדשים משום חשש תקלה כן נ"ל בס"ד, עוד נ"ל לתרץ קושיי' הנ"ל, עפ"י קושיית המהרי"ק שהביא הכ"מ מ"פ הש"ס הא בהפילה מודה רב דאסור ועיי' בה"ז שכ' דבהפילה לא אסרי' אלא משום קנסא, ובקדשים לא שייך קנסא, כיון דאיכא מצוה שלא להפסיד קדשים, מיהא צ"ע נהי דקנסא לא שייך מ"מ איך מותר להמית בידים הא זה הוי כמבטל איסור לכתחילה, ונראה די"ל דזה תליא אי אין מבטלין איסור לכתחילה הוא דאורייתא או דרבנן, דאי אמרת דרבנן שפיר י"ל דמשום קדשים לא מיתסר, אבל אי הוא דאורייתא לא שייך להתיר משום הפסד קדשים, ונ"ל די"ל אי אי"מ איסור לכתחילה דאורייתא או לא תליא בזה דהנה ידוע שיטת הראב"ד ס"ל דאורייתא והכריח כן ממאי דאמרי' בש"ס חולין מזרוע בשלה לא ילפינן דחידוש הוא, ולכאורה הא גופא קשיא אמאי לא יליף מזרוע בשלה דמותר לבטל איסור לכתחילה, מיהא י"ל התם אין כוונתו לבטל, משו"ה שרי, מיהא תינח אי דבר שאינו מתכוין מותר, אבל אי דשא"מ אסור א"כ למ"ד אין מבטלין איסור לכתחילה דאורייתא אפי' באין כוונתו לבטל אסור ושוב איכא למילף מזרוע בשלה דמותר לבטל איסור לכתחילה, ולפי"ז יש לומר אליבא דרב דס"ל בכתובות ו' כר"י דדשא"מ אסור, א"כ מוכח מזרוע בשלה דמותר לבטל איסור מדאורייתא ולא מיתסר אלא מדרבנן א"כ י"ל משום הפס"ק לא גזרו ושפיר פריך הש"ס משא"כ למאי דקיימ"ל דשא"מ מותר א"כ מזרוע בשלה לא מוכח וי"ל אין מבטלין איסור לכתחילה דרבנן ושפיר י"ל משום הפסד קדשים ל"ג, ושוב ל"ק קושיית הש"ס די"ל להמית בידים אסור משום אי"מ איסור לכתחילה, ושפיר קיימ"ל כמתני' דכלה"ז, וקיימ"ל נמי כרב דנפלה א' מהם ליה"מ הותרו כולם, וא"ש, מיהא זה אם נימא כשיטת הראב"ד דאי"מ איסור לכתחילה דאורייתא, אבל רוב הפוסקים ל"ס להו כשיטת הראב"ד בזה, ונ"ל ליישב עוד עפי"ד של הבה"ז שאני הכא דאיכא מצוה משום הפסד קדשים, מיהא הא עכ"פ מכוין לבטל איסור לכתחילה דפשיטא דזה ודאי מקרי מתכוין לבטל איסור אלא דמ"מ הו"ל לא אפשר ומבואר בש"ס פ"ב דפסחים דלר"י דס"ל דבר שא"מ אסור ומתכוין כאינו מתכוין שוין א"כ לא אפשר וקמכוין נמי שרי ושפיר פריך הש"ס והיינו אליבא דרב לשיטתו דס"ל כר"י, משא"כ למאי דקיימ"ל כר"ש דבר שאי"מ שרי א"כ לא אפשר וקמכוין אסור שוב ל"ק קושיי' הש"ס, ושפיר פסק הרמב"ם:

ואף דמארי דהאי קושי' הוא רבא ואיהו ס"ל שם דלר"י נמי כא אפשר וקמכוין אסור, מ"מ הנ"מ באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן מודה כדמשמע בהא דמשני שאני היכל דלתוכו עשויותו ופי' רש"י דהו"ל שלא כה"נ אע"ג דשלא כדרך הנאתו אסור מיהת מדרבנן ודו"ק עוד לקמן משכ' תי' נכון עוד בס"ד, ועיי' חוו"ד משכ' לתרץ עוד די"ל הטעם דכל הזבחים שנתערבו ימותו כולם משום דלאדם אי אסור, והמזבח הוא כ"א ולרב פריך שפיר משום דלרב סתמא קאמר כולן מותרין משמע אפי' לאדם א" פלאים דבריו א"כ מנ"ל למפסק בזה דלא כרב הא ליכא מאן דפליג עליו בזה, וצע"ג, (מז) שם:

בשו"ע:

ונאכל א' מהם בשוגג עיי' טו"ז סק"ח וש"ך סק"מ שהשיגו על התה"ד בזה, דנהי דל"ח שמא יאכל במזיד אבל מ"מ נחוש שמא יאכיל במזיד לגוי או לכלב, והחוו"ד תי' דשוגג אטו מזיד ל"ק אלא הכא הטעם משום דאתו לאערומי לומר שוגג הייתי, ומייתא ראי' מדאמרי' רב כר"א ס"ל דאם הקריב ראש א" יקרבו כל הראשון הא כתבו התוס' דהפילה הוא אוסר רב' ואם קרב ראש א" הו"ל כהפילה הוא, א"וו דלא אסור אלא משום דאתי לאערומי ול"ש לומר כן גבי אם קרב ראש אי ועיי"ש, והנה ראייתו יש לדחות דאפי' להטו"ז והש"ך דגזרינן שמא יאכיל במזיד לנכרי או לכלב, ולא משום דילמא אתו לאערומי מ"מ ניחא גבי אם קרב ראש אי מהם דהנה שמא יקריב במזיד ודאי לא חיישינן כי היכא דל"ח שמא יאכל במזיד כיון דלפום מה דתלינן דהיינו דאיסורא א"כ איסור קמקרוב, מיהא הכא מ"מ מיתסר שמא יאכלנו לנכרי או לכלב, אבל התם מהיכ"ת ניחוש לכך, דמה הנאה י"ל לכהן מזה, ואפי' בקדשים הנאכלין הא אמרי' גבי כהנים לא הוי חתיכת קדשים חתיכה ראוי' להתכבד, משום דלא חשיבא לגבייהו דיש להם די והותר ואי דבעלים מאי נפק"ל מזה, הא כיון שכבר זרק הדם הורצה, ומ"מ קושיי' הש"ך והטו"ז מתרצי שפיר עפי"ד החוו"ד, ועיי' לפ"ת הביא בשם ס' תפל"מ דהה"ד אם נתערב באיסור אחר באופן שנאסר מה"ת הו"ל כנאבד והה"ד כשנמכר לנכרי כיון דעכ"פ אין צריך לדין עליו, והכה ונשכ' בנתערב שפיר משכחת לה להבה מעצמה ועיי' לקמן אבל בנמכר לנכרי, נראה דלא משכחת לה האי דינא כלל, כיון דבהפילה קיימ"ל דאסור אפי' הפילה בשוגג, א"כ בנמכר לנכרי נהי מני דאין צריך לדין עליו מ"מ הו"ל מיהת כמו הפילה כיון דא"א להעשות ממילא, ונסתפקתי אי נפל א' מהם לים הגדול קודם שנודע התערובות אם אמרי' נמי שאנו תולין לומר האיסור כנל, ולכאורה נראה לפימשכ' התוס' בזבחים דהיי"ט דתליא משום דמדאורייתא כבר נתבטל וא"כ לפי משכ' הש"ך בסי' ק"ט כל שלא נודע אינו בטל מה"ת, א"כ י"ל דלא תלינן או דילמא נהי כל דעדיין לא נתבטל לא תלינן מ"מ השתא מיהת דנודע א"כ נתבטל מה"ת שוב תלינן גם בדמעיקרו ולא איכפת לן במה שבשעה שנודע עדיין לא נתבטל מה"ת, ולכאורה יש להביא ראי' ממאי דאמרי' בש"ס פ' כל הזבחים השתא דאמר רבנן לא לקרוב אי קריב לא מרצו, והקשו ממתני' דקינין ומשני הא כמ"ד בעלי חיים אין נדחים, ורבא ס"ל כמ"ד בע"ח נדחין, ופריך הש"ס והרי שחוטין דלכו"ע נדחין ותנן ר"א אומר אם קרב ראש א" מהן יקרבו כל הראשון עיי"ש, והקשה בס' ביה מאיר מאי פריך דילמא התם מיירא בלא נודע דעדיין לא נקרא עליו שם דיחוי כלל והיא קושי' חמורה ולהנ"ל לק"מ דאיס"ד דבלא נודע א"כ באור לא תלינן כיון דכל עיקר הטעם משום דכבר נתבטל מדאורייתא ודו"ק מיהא ממשכ'" הרא"ש בתשובה והובא בטו"ז סק"ח דדוקא נאכל קודם שנולד הספק מותר משום דל"ג קודם שנולד אטו לאחר שנולד וכ"ה בש"ך ס"ק מ"ב דקודם שנודע מותר אפי' בהפילה מהיי"ט א"כ מוכח לכאורה דלא כמשכ", אלא דהא גופא קשיא דהא מבואר בתוס' שם וכ"כ הש"ך ס"ק מ"ו בשם הרשב"א דהטעם בכל אלו מפני שכבר נתבטל ברוב מה"ת, ובלא נודע תהא לשיטת הש"ך בסי' ק"ט מדאורייתא לא נתבטל, ואפשר לומר דלאו שלא נודע כלל קאמר אלא שלא נודע לאותו שאכלו או שהפילו לים: ודו"ק ועיי"ש בזבחים בהא דמקשה הש"ס ממתני' דכל הזבחים שנתערבו ומשני רב דאמר כר"א אם קרב ראש א' מהם והקשו בתוס' הא טעמא דר"א משום דכתיב מום בם לא ירצו הא עי"ת ירצו ותירצו דקרא לא איצטרך אלא בתערובות חד בחד אבל בחד בתרי בלא"ה מותר מדאורייתא, והנה לקמן יתבאר דלכמה פוסקים תערובת חד בחד אינו נקרא עליו שם תערובת כלל, והדרא קושיי' לדוכתה, מיהא י"ל לפימשכ' הש"ך הנ"ל דבלא נודע התערובות לא בטל מדאורייתא א"כ יש ליישב שפיר קושיית התוס' דקרא מיירא היכא דלא נודע התערובות משו"ה איצטריך קרא דמום בם לא ירצו הא עי"ת ירצו, אלא דלפי"ז חוזר וניעור קושיי' הב"מ הנ"ל מ"פ הש"ס על רבא והא שחוטין דלכו"ע נדחין הא י"ל התם מיירא דלא נודע ובאופן דעדיין לא נקרא עליהם שם דיחוי כלל, וי"ל דהש"ס פריך שפיר לרבא לשיטתו דאיהו פריך לרב ממתני' דכל הזבחים איצטריך לשנוי רב דאמר כר"א, וא"כ מוכח דס"ל אליבא דר"א דאפי' לאחר שנודע נמי אמרי' הכי דאל"כ מנ"ל ללמוד מר"א, הא א"א ללמוד מקודם נודע די"ל דוקא התם לא גזרינן כמשכ' הרא"ש אבל לאחר שנודע אסור אפי' ממילא אע"כ דס"ל אליבא דר"א גם לאחר שנודע תלינן ושפיר פריך לרבא והא שחוטין דלכו"ע נדחין, והוצרך לשנוי דר"א ס"ל דשחיטין א"נ כחנן המצרי ודו"ק (י"ז) שם, ונאכל א" מהם, עיי' שיך ס"ק מ"א הביא שיטת הרמב"ם שמצריך שיפלו שניים כן העלה הכ"מ פ"ז מ"ה ע"ז מחמת הקושיי' דהא בתאינה אוסר הרמב"ם ב"ה תרומות, ועיי' חוו"ד שהקשה על הכ"מ א"כ הו"ל להרמב"ם לפרש דבשניים מותר גם בתאינה כמו בטבעת:

ומתוך כך העלה לתרץ דהא בש"ס עביד צריכותא דאי תכא ע"ז הו"א דוקא ע"ז דאין לו מתירין אבל תרומה דהוי דשיל"מ לא עיי"ש, וא"כ אף דמציני דפליג רבה על ר"מ וס"ל דר"ל לא אמר אלא בחבית דמינכר נפילתה, אמרי' דע"כ לא פליג אלא בתרומה דהו"ל דשיל"מ אבל לא בע"ז עיי"ש, ולפענ"ד חי' זה דחיק מאוד דבשלמא לעניין עיקר הדין שייך שפיר לחלק בין דשיל"מ לדבר שאין לו מתירין, ולומר דבדבר שיל"מ כיון שיש לו היתר בלא"ה לא סמכינן אהיתרא דנפל א' מהם לים, אבל אי אמרת דעיקר הדין איתא גם בדשיל"מ מהיכ"ת נימא דמחמרינן בדבר שיש לו מתירין טפי לענין מינכר נפילתו ותו דלקושטא דמילתא תרומה לא מיקרי דשיל"מ כלל כדאיתא בש"ס פ' הנודר מן הירק דף נ"ב, וביבמות פ' הערל, והש"ס ל"ק אלא לצריכותא דעכ"פ איצטרך לאשמעי' משים דהו"א הכי, הן אמת דהכ"מ רוצה לומר אליבא דהרמב"ם דתרומה הוי דשיל"מ עיי' בפ"י מה' תרומות לענין גידולין, ובאמת דבריו תמוהים בזה, וכבר כ' בס"ד ליישב דבריו בסוגיא דדשיל"מ, ועיי' בחי' לסי' ק"ב אבל כאן ל"ש זה, והנראה לפענ"ד בס"ד דנהי דס"ל להרמב"ם דוקא חביות דמינבר נפילתה אבל תאנה לא מ"ונ הא מבואר ברש"י שם בזבחים דטעמא דמ"ד דבעי' מינכר נפילתה היינו משום דבעי' שיהא מוכחא מילתא דבה תליא ולא אתי למימר כלהי שרי בלא נפילה וזה לא שייך אלא בתאינה וכיו"ב דאינו דבר חשיב לענין ביטול, אבל בטבעת וכיו"ב שהוא דבר חשוב מצד עצמו אמרי' שפיר כי היכא דמקרי דבר חשיב לענין שאינו בטל הה"ד נמי דלענין נפל א' לים נמי חשיבותו גורם לו דלהוי כמו מינכר נפילתו דבזה ל"ש טעם הנ"ל דמחמת חשיבותו מידע ידיע שנפל לים והא דקאמר הש"ס צריכותא דאי אשמעי' חבית ה"א דוקא חבית דמינכר נפילתה אבל טבעת לא, ל"ק הכי אלא לצריכותא בעלמא דעכ"פ לא הו"מ למילף דין טבעת מדין דחביות כיון דחבית מינכר נפילתה מחמת הכמות משא"כ טבעת דלא מינכר אלא מחמת האיכות של החשיבות, אבל לקושטא דמילתא גם טבעת מקרי מינכר נפילתה כיון דהוא דבר חשיב שאינו בטל משא"כ תאינה וראי' מוכרחת לזה, דא"כ תיקשי לרבה דאמר אבל תאנה לא מהיכ"ת לעשות מחלוקת בין ר"ל לרב ותו דמשמע בגמרא דליכא מאן דפליג ארב מדלא מייתא הך דר"ל אליבא דרבה לפלוגי אדרב ומייתא כלה למימרא בפ"ע, או"ו דדינא דטבעת של ע"ז איתא אליבא דכו"ע, כן נ"ל בס"ד, והא דהצריך הרמב"ם שנפלו שתי טבעות לים עיי' כ"מ דס"ל להרמב"ם הא דאר"א לא התיר ר"א אלא שתים היינו דבעי' שאם הקריב שני ראשים הוא דתלינן ותוניה לי א"כ גבי חבית נמי הול"ל דוקא בנפלו שני חבית לים ואין לומר דבחבית דמינכר נפילתה סגי בא"ו דראש א' מהם בודאי נמי מינכר נפילתה הוא כינו חבית וצע"ג אבל לפענ"ד נראה בזה טעמא דהרמב"ם משום דאסור להנות משנים האחרונים, משו"ה בעי' שיפלו שנים כי היכא דהנותרים יהיו מותרים כולם כאחד כן כראה לפענ"ד בס"ד וס"ז בע"ז משא"כ בתרומה דבלא"ה צריך להרים משום ממונו של כהן סגי כפל חבית א' ודו"ק, יח) שם בשו"ע:

בעניין שנאבד מן העולם עיי' ש"ך ס"ק מ"ד אבל כל שישנו בעולם וצריך לדין עליה וכו' ובש"ך ס"ק מ"ה אם נחתך או נתרסק נתבאר דיני בסי' ק"א עיי"ש, דמבואר שם דאין תולין לומר האיסור נחתך ומתבטל ויהיו כולן מותרות, ואע"ג דגם התם אין צריך לדין עליה כלל דהא אפי' אם האיסור הוא שנפרש נמי כבר נתבטל מ"מ הא עכ"פ אפשר במציאות שיכירו אותה חתיכה שנתערבה ושוב יהי' צריך לדין עליה משו"ה אינו דומה לנאבדה דאי"צ לדין עליה כלל ומוכח מזה דאפי' אין נפק"מ על אותה חתיכה אלא בדרך רחוקה נמי לא תלינן לומר דהאיסור הלך לו ועפי"ז נ"ל הא דמייתי בפ"ת בשם ס' תפל"מ דהה"ד אם פי' א' מהם ונתערב עם ד"א בענין שאננו בטל ואסור מדאורייתא דהא אי אתה צריך לדון עליו ולפענ"ד נראה דזה אינו דעכ"פ נפק"מ לעניין אם יוכרו אותה חתיכה שנתערבה יהי' צריך לדון עליה, ותו נ"ל דאפי' אם נתבשלה עם רוב חתיכות של איסור באופן דבודאי כבר נאסרה אותה חתיכה מדאורייתא מ"מ אכתי איכא נפק"מ לענין אם יתוסף אח"כ היתר באופן שיהיו האיסור בטל מדאורייתא אם יצטרך ביטול גם נגד החתיכה שנפלה לשם ואפי' אי חתיכה עצמה נעשה נבלה בשאר איסורין מ"מ נפק"מ מ"מ נפק"מ עכ"פ לעניין איסור דאורייתא וכיון דיש עכ"פ נפק"מ אפי' בדרך רחוקה שוב לא תלינן דחתיכה שהלכה לה היינו דאיסורא כן נ"ל בס"ד:

יט) שם שאנו תולין לומר האיסור הלך לו עיין ש"ך ס"ק מ"ו הטעם לכל אלו מפני שמה"ת כבר נתבטל ברוב וכן מבואר בתוס' פ' כל הזבחים עיי"ש ועיי' בחידושי בית מאיר עה"ג, שכ' הטעם משום דקבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דהיינו כשיש בודאי שם איסור משא"כ כשלכל אחד דשוב אפשר דהאיסור נפל ואין כאן איסור שוב אף אם הוא שם אינו נדון כקבוע ואזלינן בתר רובא עיי"ש, והרא"ש פ' גיה"נ כתב דהוי הטעם משום ס"ס עיי"ש ונראה דנפק"מ בין הטעמים דאלו לטעם של הרא"ש אסור לאדם א' להנות מכולם אפי' בזה אחר זה כמשכ' הרמ"א דשוב אין כאן ס"ס, משא"כ אם נימא הטעם משום דמה"ת כבר נתבטל, ונהי דמדרבנן נתנו עליו דין קבוע הנ"מ בודאי איסור משא"כ ביש כאן ספק איסור, א"כ שוב הו"ל כאיסור בעלמא שנתבטל דמותר לאדם א' לאכל התערובות בזה אח"ז, ועיי' ש"ך ס"ק מ"ח ודו"ק, מיהא לפימשכ' המחבר לקונן בסמוך ס"ח דבעינן ג' תערובות והוה כשיטת הרמב"ם, ומבואר בחוו"ד ס"ק י"ז הטעם משום כיון דנתנו חכמים על תערובות הראשון דין קבוע הו"ל כתערובות חד בחד דלא מהני אח"כ תערובות השני להתיר עיי"ש משום דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וכיון דבקבוע דאורייתא דינא הכי הה"ד בקבוע דרבנן, א"כ שוב ליכא למימר הכא טעמו של הבי"מ הנ"ל דהא בתערובת חד בחד ודאי אם נפל א' לים המלח לא שרי' אידך, ועכצ"ל הכא הטעם משום ס"ס, וממילא אסור לאדם א' לאכל כל התערובת אפי' בזה אח"ז כמשכ' הרמ"א אלא דמ"מ צ"ע לכאורה הא הבי"מ טעמא קאמר דקבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו היכא דיש כאן ודאי איסור, אבל לא היכא דיש לומר שהאיסור הלך לו, ונ"ל בס"ד די"ל הרמב"ם בזה לשיטתו דאיהו ס"ל כר"ש גבי נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור, וקשה לשיטתו א"כ קבוע מנ"ל, וכ"כ לעיל בס"ד ליישב דלהרמב"ם לשיטתו לא צריך קרא לקבוע דלא אזלי' בתר רובא ות"ל משום דלא מוכח בשום דוכתא דאזלי' בתר רובא גם בקבוע עיי"ש, ולדידי' ע"כ קבוע לאו חידוש הוא ועיי' משכ' לעיל מזה בטוטו"ד בס"ד, וא"ב שפיר חשוב לי' קבוע אפי' אין כאן איסור ברור ובטבעת של ע"ז שנפל א' לים ע"כ הטעם משים ס"ס ועפי"ז נראה לפענ"ד ליישב קושיית הקדמונים שהקשו על הרמב"ם הא בש"ס מוקי לה להא דרב פר"א, והרמב"ם לא פסק כר"א דאם קרב ראש א' מהם יקרבו כל הראשים, וא"כ קשיא קושיית הש"ס מכל הזבחים שנתערבו אמאי ימותו כולם ועיי' משכ' לעיל בס"ד, ולהנ"ל נראה לתרץ שפיר דלכאורה ל"ק קושיי' הש"ס מכל הזבחים כמו שהקשה גם בחוו"ד דהא י"ל שאני מזבח שהוא כאדם א' ולאדם א' אסור כל התערובות מיהא י"ל הש"ס אזיל אליבא דרבנן דנפק"ל לקבוע מקרא וא"כ קבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ושפיר מותר אפי' לאדם א' א"כ הה"ד בכה"ז שנתערבו הול"ל דאם המית א' מהם הותרו כולם למזבח, משא"כ למאי דפסק הרמב"ם כר"ש וקשי' קבוע מנ"ל ועכצ"ל לדידי' קבוע לאו חידוש הוא, וא"כ לא הוי הטעם רק משום ס"ס וע"כ לא שרינן בטבעת של ע"ז אלא לשני ב"א שוב אין כאן קושי' מכל הזבחים די"ל מזבח הו"ל כאדם א', וא"ש בס"ד ומיושב שיטת הרמב"ם על נכון, ודו"ק ומ"מ בעיקר סברתו של הבי"מ ונשכ' טעמא משום דקבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו יש לפקפק דלענין דין זה ל"ש לומר כן דאדרבא הכא הוי החידוש לקולא דהא אי לאו דנתנו עליו דין קבוע הו"ל למימר כל דפריש מרובא פריש והו"א האי דנפל לים המלח היתרא הוא דנפל ואיסורא עדיין ברובא איתא ודו"ק:

כ) שם בשו"ע ס"ח נפל מתערובות הזאת א' לשנים אחרים ונפל מן השלשה אחד לשניים אחרים הרי אלי האחרי' מותרין, עיי' ש"ך ס"ק נ' דהמחבר אזיל בזה לטעמיה שכ' בב"י שכן הוא גירסת רש"י ותוס' אבל לא שת לבו לעיין היטב בתוס' ופוסקים שאף עפ"י שהם גורסים כגי' הרמב"ם מרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותרים מ"מ הא כ' התוס' שם אמאי דאמרי' בש"ס כוס של ע"ז שנפל לאוצר מלא כוסות ושי' א' מהן לרבוא ומרבוא לרבוא מותרין דלא איצטרך מרבוא לרבוא אלא למימר דמאן דאסר אסר בכלהו א"נ משום דיש חילוק בין רבוא ראשון לרבוא שני דמרובא ראשון אסור להנות מכולם בב"א דקמתהני בחד ספיקא כיון דבב"א מתהני אבל רבוא שני אפי' נהנה מכולן בב"א ס"ס הוא ושרי עיי"ש ולפענ"ד צע"ג על תי' הראשון שבתוס' דתינח בברייתא דרמוני בדין דקתני פלוגתא דר"י ור"ש שפיר י"ל דנקט תערובות ג' לרבותא להודיעך כחו דמאן דאוסר אוסר בכולהו אבל בברייתא דכוס של ע"ז דקתני סתמא בלא שום מחלוקת ומ"מ נקיט לרבוא ומרבוא לרבוא א:

לאו דס"ל דבעינן באמת ג' תערובות לא הו"ל למינקט מרבוא לרבוא גם השכ' התוס' דנקט ג' תערובות משום דבזה אפי' נהנה מכולן בב"א שרי משא"כ ברבוא השני, תיבה בברייתא דריומני בדו שפיר משכחת כה דנהנה מכולן כאחד אבל בכוס של ע"ז דוחק למצוא גוני דיהא נהנה מכולן כאחד אם לא למכרן כולו ומשמע דברייתא לא מיירא מזה אלא מהנאה של גוף הכוס, ונ"ל בס"ד דהיינו טעמא דהרמב"ם והשו"ע דל"ס להו כסברת: התוס' אלא נקט כפשוטן של דברי הברייתא ומשומעותה דבעינן ג' תערובות כן נ"ל בס"ד ועיי' לקמן בסמוך:

כ"א) שם בש"ך ס"ק נ"ב הביא קושיי' הכ"מ בפ"ז מה' ע"ז דבכוס של ע"ז פסק דשרי בב' תערובות וברימוני בדין בפי"ו מה' מ"א פסק דבעי' ג' תערובות ועיי"ש בכ"מ משכ' דרימוני בדן כיון שאפשר שיתפרדו הרמונים הו"ל כדשיל"מ משו"ה החמיר והוא דבר קשה להבין ממנפ"ש:

אי משוית לי' לדשיל"מ אף ג' תערובות לא יהא מהני ותו הא אין המתיר עתיד לבא בודאי וצ"ע והש"ך הביא בשם מהר"ם אשכנז דלעניין איסור אכילה דוקא מחמיר הרמב"ם בג' תערובות משא"כ בכוס של ע"ז דאננו אלא הנאה ובפלתי וחוו"ד הקשו א"כ מ"ק הש"ס שמואל ס"ל כר"י דילמא ע"כ לא אסר ר"י אלא ברימוני בדן אלא לאיסור אכילה משא"כ בכוס של ע"ז מודה ר"י ומנ"ל לשמואל דר"י פליג בכוס של ע"ז ועי' פרמ"ג שתירץ על זה דהא בברייתא קתני מרבוא לרבוא וקשה הא סגי בב' תערובות ועכצ"ל משום רבותא דמאן דאוסר קתני לה א"כ ממילא מוכח דר"י פליג גם בכוס של ע"ז וצ"ע דהוא מערכה על הדרוש דתינח למסקנא דמחלקי' בין איסור אכילה לאיסור הנאה אבל הא גופא קשיא מנ"ל לחלק בזה דילמא בכ"ע בעינן ג' תערובות ור"י ס"ל דלא מהני ס"ס בשום מקום לענין היתר אכילה רק לעניין איסה"נ מודה דמהני ס"ס ובג' תערובות דוקא פדמ"ל לר"ש באמת ועיי' משכ' הפלתי והחוו"ד דדוקא בדבר שאיננו בטל מחמת חשיבותו ס"ל להרמב"ם דבעי' ג' תערובות אבל בע"ז דהוי טעמא דמשום חומרא דע"ז אי"ב סגי בב' תערובות, ועיי' בחוו"ד דקלסי' לתי' זה, ולפענ"ד הוא תמוה מאוד דאטו טבעת של ע"ז וכוס של ע"ז אטו מחמת שיש בו גם חומרא דע"ז בטל ממנו חשיבות שי"ל מצ"ע דודאי נ"פ דהוא כאותן דברים שחשיב במתני' וגם לא מסתבר כלל דטבעת של ע"ז של זהב ושל כסף, וכ"כ כוס של זהב של עז לא יהי' לו דין דבר שבמניין שי"ב מחמת חשיבותו וא"כ למה יגרע לעניין התערובות משום שיש בו גם חומר ע"ז ועיי' בכו"פ שהקשה עוד מהא דעבד צריכותא בש"ס בין חבית של תרומה לטבעת של ע"ז ולהנ"ל הומ"ל צריכותא בין איסור אכילה לאיסה"נ ועוד קושיות רבות קשיין על חילוק הנ"ל עיי"ש ויותר על כן קשה דהרמב"ם הו"ל לפרש בהדיא בהך ברימוני בדן דדוקא באכילה הוא דמיתסרי אבל בהנאה שריין וצע"ג:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה