ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן קט
עוד בענין הנ"ל עיי' מ"ש התוס' והר"ן בע"ז ס"ו דלאביי דאוסר בבת תיהא עכצ"ל דריחא הוי כשתי' דאי הנאה בעלמא הוא א"כ מ"פ הגמ' מכמון הא תרומה מותר בהנאה ועי' בר"ן שכ' ג"כ כזה אלא דאיהו לא מייתא ראי' כ"א מרודה ותימא מ"ט שבק הראי' מכמון של תרומה וכן הקשה בח"ס ז"ל, ונ"ל בס"ד דבאמת כ' התוס' בב"ק דף קט"ז עיי"ש די"ל זילוף היי"ט דשרי' בתרומה אפי' לאביי דדוקא גבי יי"נ אוסר משום דמחשב הנאה משא"כ גבי תרומה דשרי' בהנאה והא דפריך הגמ' לאביי מכמון ומרודה י"ל כיון שיכנס בפת חמור טפי וסברת התוס' משום דבאמת למשקין היוצאין מהן נמי אי לאו קרא ל"ה אסרינן לה וריחא לא עדיף ממשקין, מיהו התוס' בבכורות ו' הקשו ל"ל קרא הטמאים תיפוק לי' ממשרת ותירצו דהו"א דוקא התם משום דכבר נעשה אוכל משא"כ כ"כ דהיא משקה הו"א דלא אסר קמ"ל ולפי"ז א"ש דכ"ז שהוא בעין אינו אלא הנאה אבל כשנכנס למאכל חמיר טפי, וסברא זו כ' כמי הראב"ד בתמים דעים דהנאה המביאה לידי אכילה חמור טפי עיי"ש, ולפי"ז צ"ע באמת על התוס' והר"ן מאי קשי' להו, מיהו נראה דמהרודה שפיר קשי' עפימש"כ הרשב"א בחולין דף ק"כ הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב בשלמא הקפה את הדם אחשובי' אחשבי' אלא המחה את החלב וגמעו אכילה כתיב ומשני נפש לרבות את השותה, והקשה הרשב"א הא קיי"ל שתי' בכלל אכילה ותי' דהנ"מ שותה את המשקין אבל שותה את האוכלין לא דהתורה לא חייבא באיסורין אלא כברייתן ולפי"ז ברודה פת חמה שפיר מייתי ראי' דהתם ל"ל כמ"ש התוס' בב"ק דכשנעשה אוכלין שוב חייבין עליו דתינח ריח היוצא מהאוכלון אבל ריח היוצא ממשקין שוב ליכא למימר אי ריחא אינו אלא הנאה דכשנעשה אוכל חשיב טפי דאדרבה משקה הנעשה אוכל אינו כברייתו אע"כ דחשיב כאיסור ממש וא"כ אינו אלא כמשקה נבלע באוכל ושפיר מייתי ראי' וכ"ז מרודה משא"כ בכמון דמעיקרו אוכל והשתא אוכל שפיר י"ל כסברת התוס' בב"ק וא"כ דברי הר"ן ברורין בס"ד ולפי"ז נ"ל בס"ד דתלי' באשלי רברבו דהנה במנחות דף כ"ד פליגו בגמ' רב ור"י ור"ח ס"ל אין דיחוי באיסורין שמואל ור"ש בר' ור"ל ס"ל יש דיחוי באיסורין ומסקינן שם דהיינו היכא דמעיקרא הוי בי' כשיעור ושוב נצמק וחזר ותפח אי מטמא או לא מ"ס כיון דנדחה נדחה ומ"ס כיון דהשתא מיהא כשיעורו הוא עיי"ש ולפי"ז ה"נ לפימש"כ התוס' בב"ק דהיכא דריחא בפ"ע הוא עומד לכו"ע התירא הוא ודוקא כשנכנס לאוכל הוא דנעשה איסור היינו לקושטא דמילתא דקיי"ל אין דיחוי אבל למ"ד יש דיחוי באיסורין א"כ כיון דבעינא ריחא לאו מילתא היא ה"נ לא מיתסר כשחזר ונכנס לתוך המאכל ולכאורה מ"ק רבא מנא אמינא לה דילמא בבת תיהא כיון דמעיקרא משקה והשתא נמי כשותה חשיב לי' משו"ה קאסר אביי משא"כ בכמון מיהא רבא שפיר קאמר דהא מ"ד יש דיחוי מיפרך, ובזה מדויק דל"ק איתבי' דאביי הו"מ לשנוי דס"ל יש דיחוי אבל מ"מ שפיר קאמר מנא אמינא לה דו"ק, ולפי"ז נ"ל בס"ד ליישב הקושי' על הרי"ף דאף ללוי אסור לכתחילה מהירושלמי דקאמר שמואל בשם לוי דמותר אף לכתחילה דבאמת הקשו מבת תיהא דמתיר רבא אפי' לכתחילה ותי' הר"ן במלחמות דהרי"ף כ"ק אלא בריח הבא לידי מאכל אבל כשעומד בפ"ע מודה הרי"ף דשרי' לכתחילה ולפי"ז תינח למאי דקיי"ל אין דיחוי באיסורין שפיר י"ל כשנכנס במאכל אסור לכתחילה משא"כ שמואל לשיטתו דס"ל יש דיחוי באיסורין וכיון דכבר הי' מותר לכתחילה שוב א"א לאסרו כלל דוק וז"נ בס"ד, ועפי"ז נ"ל ליישב קושי' התוס' על רש"י בפסחים דללוי לא שרי' כ"א בדיעבד וכ"כ קשי' על הרי"ף מהא דפריך ללוי מאין צולין שני פסחים כא' מפני התערובות הא מיירא לכתחילה ונ"ל בס"ד דהא תינח באיסורין משא"כ התם דעיקר האיסור הוא שלא למנוייו וכיון דלמנויין כהיי"ג ליכא מ"ע דהא מבואר במשל"מ פ"ה מה' יסוה"ת דשלא כדרך אכילתן אינו יוצא ידי מ"ע א"כ בריח ל"ש מ"ע דהא כשהוא בעינא פשיטא דא"י בו דהא השתא אנן קיימינן דבעינא לכו"ע ריחא לאו מילתא א"כ ל"ש לומר דכשחוזר ונבלע יי"ח דהא קיי"ל יש דיחוי אצל מצות ממילא הה"ד לענין איסורא דשלא למנוייו נמי, א"כ שוב ל"ש אין מבטלין איסור לכתחילה ושפיר פריך הגמ', מיהא כ"ז ללוי משא"כ לרב דס"ל ביומא ס"ד בעלי חיים אינן נדחין ומבואר בצל"ח דלדידי' פשיטא דאין דיחוי אצל מצות עיי"ש א"כ שוב הו"ל כשאר איסורין ושייך אין מבטלין איסור לכתחילה, והשתא מיושב קו' המהרי"ל על הרי"ף שהבאתיו לעיל (בסי' הקדים) דלרב שפיר פריך דא"ל דלרבותא קאמר אפי' גדי וטלה דהא לענין לכתחילה אין חילוק, וכ"ז לרב דאין דיחוי אצל מצות משא"כ ללוי שפיר קתני גדי וטלה לרבותא דתעריבות טעמים שרי' בזה אפי' לכתחילה כיון דהכא איכא למימר יש דיחוי אצל מצות ודו"ק היטב כי היא נכון בס"ד, ויתיישב בזה קושי' הנ"ל שהבאתי (בסי' הקדים) מ"ט לא פריך בשמעתין לאביי מהא דאין צולין ש"פ כא' מפני התערובות ואפי' גו"ט כדפריך מנה לרב ולהנ"ל א"ש דדוקא לרב לשיטתו הוא דפריך התם משא"כ לאביי לא מצי פריך מידי די"ל כיון דיש דיחוי אצל מצות הה"ד לענין איסור שלא למנוייו וא"כ שוב י"ל שפיר לא מבעי גדי וגדי דהו"ל מב"מ אלא אפי' גדי וטלה שהוא מבשא"מ נמי, ודו"ק היטב: