אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד

סימן קח

סימן קז

בעניני ריחא מילתא גרסי' בש"ס ע"ז דף ס"ו אמר רבא מנא אמינא לה דריחא ולא כלום הוא, דתנן תנור שהסיקו וכו' עיי"ש, קשי' לי אמאי ל"פ הגמ' אאביי מברייתא דאין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות ואפי' גדי וטלה כדפריך מנה כרב בפסחים דף ע"ו דפשטא דברייתא מוכח דדוקא מפני תערובות גופים היא דמיתסר אבל מפני תערובות טעמים לא דא"כ מאי אפי' ובפסחים הוצרך ר"י לשנוי כגון שעשאן כעין שתי קרירות וחסורי מחסרא וה"ק, אבל רבא הו"מ למימר שפיר מנא אמינא לה מהך ברייתא דא"צ דהא חד מהני טעמא שהכריע הרי"ף הלכה כלוי משום דלרב קשי' ברייתא הנ"ל והוצרך לשנוי בדוחקא עיי"ש, ונ"ל בס"ד עפי"מ דהקשה הרו"ה על הרי"ף דמודה לוי דלכתחילה אסור א"כ מ"פ ללוי מאין צולין ש"פ התם לכתחילה מיירא והוא כ"כ קושי' התוס' אפרש"י ותי' הראב"ד והרמב"ן במלחמות דהרי"ף לא אמר דללוי לכתחילה אסור כ"א גבי איסור והיתר משום דאין מבטלין איסור לכתחילה משא"כ בהאי דאין צולין ש"פ אכתי תרווייהי דהתירא נינהי, וכוונתו דאע"ג דכל חדא וחדא אסור לחבורה אחרת משום שלא למנוייו מ"מ כיון דברייתא מסתמא לא איירי בע"פ שחל להיות בשבת וא"כ מיירי שצולין את הפסח מבעו"י מקמי דמטי זמן אכילת פסחים ואיסור שלא למנוייו לא חייל אלא משעה שמצוה לאכול למנוייו וכיון דאכתי ליכא איסורא ליכא איסור דאין מבטלין איסור לכתחילה כצ"ל בביאור דברי הרמב"ן במלחמות והראב"ד בהשגות הבעה"מ, אלא דלפי"ז קשי' לי לאידך גיסא א"כ מ"פ הגמ' ארב ואי אמרת ריחא מילתא מאי אפי' גדי וטלה כיון דאסור מפני תערובות טעמים מה לי גדי וגדי מ"ל גדי וטלה הא לפמש"כ הרי"ף דרב לטעמי' דס"ל מב"מ לא בטל משו"ה ס"ל ריחא מילתא אבל למ"ד מב"מ בטל ריחא לאו מילתא א"כ לפי מה דכ' המרדכי והובא ברמ"א יו"ד סי' ק"ב ובאו"ח סי' ש"ך דהיכא דתחילת ביאתו לעולם ע"י תערובות בטל דשיל"מ א"כ ה"נ איכ"ל דבכהיי"ג מודה רב דמב"מ בטל והכא הו"ל תחילת ביאת איסורו לעולם ע"י תערובות דהא לפימש"כ הרמב"ן והראב"ד ליכא איסורא דשלא למנוייו כ"א משתחשך והי' נ"ל דלא שייך דינו של המרדכי הנ"ל אלא בדשיל"מ דמטעם עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר קאתינן עלה ולכאורה כיון דנתבטל הול"ל דג"ש עד שתאכלנו באיסור וכו' דהא כיון דנתבטל התירא הוא וע"כ צ"ל משום דעכ"פ פ"א נקרא עליו שם איסור וכ"ז אי הי' לו לאיסור מציאות בפ"ע אבל היכא דלעולם לא הי' לאיסור מציאות בפ"ע באמת ל"ש עד שתאכלנו וכו' וכ"ז בדשיל"מ אבל במידי אחרינא ל"ש סברא לחלק בין אם הי' לאיסור מציאות בפ"ע או תחילת ביאתו לעולם עי"ת אלא דראיתי להפמ"ג שם ובסי' ס"ט שכ' דהה"ד לכל דברים החשובים כגון חהר"ל וברי' וכיו"ב נמי אמרי' סברת המרדכי הנ"ל וא"כ הדק"ל, מיהא י"ל דל"ש לומר חילוק הנ"ל כ"א בדבר דמדרבנן ל"ב מחמת חשיבתו וכיו"ב די"ל כיון דמלעולם לא הי' נקרא עליו שם האיסור לא אחמיר רבנן אבל לענין מב"מ דילפי' מגילוי מילתא בעלמא ונדקרי' רחמנא דם הפר ודם השעיר אע"ג דדם הפר מרובה כ"א סברא לחלק אם הי' איסורא עומד בפ"ע או לא, ויתיישב בזה קושי' הצל"ח בביצה דף ל"ז ע"ב בהא דפליגו רב ושמואל גבי שניים שלקחו בהמה וחביות בשותפות רב אמר חביות מותרת ובהמה איסורא דקא ינקי תחומין מהדדי ואמרי לי' ר"כ ור"א לרב לאיסור מקצה לא חששת לאיסור תחומין חששת ופירשו התוס' לאיסור מקצה היינו מה שהבהמה גדלה ונוספת שמנינית ביו"ט וא"כ בהמה ביו"ט היכא שחטינן לרבי והקשה הצל"ח לשיטת המרדכי הנ"ל לא פריך מידי דהא לענין איסור מקצה הו"ל תחילת ביאתו לעולם עי"ת משא"כ לענין איסור תחומין דקיניק מהדדי, ואישתמיטתי' להגאון ז"ל שכבר הקדימו בקושי' זו המג"א בסי' שי"ח עיי"ש, וננשתי' הצל"ח משום דמעיקרו נמי הי' עליו עכ"פ איסור אבמה"ח דחוק דעכ"פ לענין איסור מקצה שבאני לדין עליו הו"ל לבטל, מיהא למאי דפרישית לק"מ דהמרדכי ל"ק הכי אלא לענין דשיל"מ מטעמא דפרישית משא"כ לענין מב"מ דמה"ת ל"ב וא"כ שפיר פריך הגמ' רב לשיטתו הא ס"ל מב"מ ל"ב וא"כ נהי דמצד חומרא דדשיל"מ שפיר הוי בטל איסור מוקצה שגדל ביו"ט מ"מ מצד חומרא דמב"מ לא הו"ל ליבטול מיהא מדשתיק רב ולא קמהדר להו ולא מידי ולא חזר בו מהאי דבהמה איסורא ועכ"פ קשי' קושי' ר"כ ור"א א"כ בהמה ביו"ט היכא שחטינן ע"כ צ"ל דס"ל באמת החילוק בין איסור מקצה לאיסור תחומין משום דמוקצה הוי תחילת ביאתו עי"ת כקושי' הנ"ל א"כ ע"כ צ"ל דרב ס"ל חילוק המרדכי הנ"ל אף לענין מב"מ ועפי"ז נראה ליישב בס"ד קושי' המרי"ב שהובא במג"א סי' תמ"ז מ"פ הגמ' מנאי ארי' גדי וגדי אפי' גדי וטלה נמי הא י"ל לא מבעי גדי וגדי דהו"ל מב"מ ורב הא ס"ל מב"מ ל"ב ועכ"פ ריחא משהו מיהאאיכא אבל גדי וטלה ה"א כיון דמבשא"מ היא ריחא לאו מילתא כיון דבטל קמ"ל דריחא הוה כטעם גמור מיהא בפשיטות י"ל דלק"מ כיון דהתם מיירא לכתחילה ולכתחילה אין סברא לחלק כלל בין מב"מ למבשא"מ דהא אין מבטלין איסור לכתחילה מיהא להרי"ף לשיטתו ל"ל כן דהרי"ף ס"ל דללוי נמי לכתחילה אסור וא"כ מאי פריך ללוי ועכצ"ל דל"ש בזה אין מבטלין משום דעדיין תרויייהו דהתירא נינהו כמש"כ הראב"ד והרמב"ן וא"כ שוב הדרא קושי' הנ"ל לדוכתא, מיהא למש"כ א"ש דרב לשיטתו דס"ל חבית מותר ובהמה אסורה וקשי' א"כ בהמה ביו"ט היכא שחטינן ועכצ"ל משום דתחילת ביאתו לעולם עי"ת אפ"י מב"מ בטל א"כ ל"ש לומר לא מבעי גדי וגדי דהו"ל מב"מ דהא בזה כ"ש חומרא דמב"מ ושפיר פריך הגמ' וכ"ז לרב לשיטתו משא"כ בסוגיין לא הוי מצי רבא להביא סייעתא מהאי ברייתא וכן לא הו"מ הו"מ יפרך מינה לאביי די"ל במב"מ אין חילוק אי ביאתו לעולם עי"ת או לא ושפיר קאמר אפי' גדי וטלה ל"מ גדי וגדי דהו"ל מב"מ ומשהו מיהא איכא אלא אפי' גדי וטלה וא"ש בס"ד, עונ"ל בס"ד ליישב קושי' הנ"ל בהקדים עוד מה שיש לתמוה לשיטות הרי"ף מאי פריך הגמ' מאי אפי' גדי וטלה הא י"ל דלא מבעי' קאמר ל"מ גדי וגדי דהו"ל מב"מ ומשהו מיהא איכא אלא אפי' גדי וטלה דהו"ל מבשא"מ והו"א דלא מיתסר דריחא אינו אלא משהו קמ"ל אפי' גדי וטלה ובפשוט ל"ק דאיכ"ל כיון דמיירא לכתחילה ובלכתחילה לה אין חילוק בין מינו לשא"מ דהא א"מ חיסור לכתחילה אלא דא"כ הדרא אידך קושי' להרי"ף דללוי לכתחילה מיהא אסור א"כ מ"פ הגע' ללוי מא"צ ש"פ כאחד הא י"ל התם לכתחילה דמודה לוי ועכצ"ל כמש"כ הרמב"ן והראב"ד בהשגות הבע"מ דל"ש אין מבטלין משום דהאי שעתא אכתי כלו דהתירא היא, א"כ שוב קשי' ממנ"פ ונ"פ לרב הא שפיר קתני אפי' גדי וטלה ונ"ל בס"ד דל"ש סברת הרמב"ן והראב"ד הנ"ל אלא אי נימא דאין מבטלין א"ל הו"ל איסור דרבנן י"ל דלא גזרי אלא במידי שכבר חל עליו שם איסור אבל אי א"מ איסור לכתחילה דאורייתא אין סברא לחלק כיון דסוף סוף עומד לכך שיחול עליו איסור שאינו נאכל שלא למנוייו ונראה דוודאי בדין היא דנימא דמדאורייתא א"מ איסור לכתחילה וכ"ה שיטות הראב"ד (ונ"ל טעמא דמילתא דלכאורה מילתא דתמיהו היא היכן רמיזא בדאורייתא ואנהירנא לעינן בס"ד דהיינו ממה דכתבה תורה לא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות והנה מרישא דקרא דרז"ל כמה דרשות אבל פשטא פי' מרן הגאון ח"ס בח"ת דה"ק כשיתווכחו הדיינים, או כל וויכוח שהוא לש"ש לא יהי' דעתו של אחד להטות דעת חבירו לדעתו אלא כ"א מה שהי' בדעתו לפי סברתו ושומע דברי חבירו בסברא אחרת כנגדו יראה בעצמו אם יכול לקיים סברתו שבתחילה ומה לו אם חבירו יודה לו או לח ואחר גמר הויכוח שכל א' שומע סברת חבירו ואעפי"כ עומד כ"א על דעתו ועמדו למנין אז המצוה אחרי רבים להטות שהמיעוטים יבטלו דעתם נגד המרובים והיינו ל"ת על ריב להטות את חברך לדעתך אלא להעמידך על האמת ואז אחרי רבים להטות ודפח"ח וש"י, וזה כנ"ל טעם הסוברים א"מא"ל דאורייתא דהא ביטול איסורין מאחרי רבים להטות נפק"ל והתם קפיד רחמנא לא תענה על ריב לנטות כהנ"ל שלא יתכוון לבטל דעת חבירו בויכיחו ואז אמרי' אחרי רבים להטות וה"נ באיסורים לא יכוון לבטל איסור לכתחילה כנלע"ד בס"ד נכון מאד) ודעת הסוברים דא"מ איס"ל אינו אלא מדרבנן כראה דס"ל דילפי' מזרוע בשילה דרחמנא אמר דמותר לבטל איסור לכתחילה ואע"ג דבז"ב מצוה נמי לבטל ומהיי"ט אמרי' בפ' גיה"נ דז"ב חידוש הוא מ"מ לפי"מ דמבואר בתוס' שם דבכ"ע התיר הכתיב אפי' מקצת מהשומנונית חוץ לרוטב עיי"ש באופן דיהיב טעמא מ"מ שרי' ודבר זה אינו מצד מצוה דהא המצוה אינו אלא שיתבשל עם האיל ואכתי הו"ל להקפיד שעכ"פ לא יהא מקצת שמנונית על האיל שחוץ לרוטב ש"מ דמותר לבטל איסור לכתחילה, מיהא כ"ז למ"ד מב"מ בטל מה"ת אבל למ"ד מב"מ כ"ב א"כ ע"כ התם לאו מטעם ביטול קאתינן עלה וליכא למיגמר מנה א"כ נשאר לימוד הנ"ל דמדאורייתא א"מ איסור לכתחילה, ובזה נבא בס"ד אל המכוון רב לשיטתו דס"ל מב"מ מב"מ ל"ב וכלים למיגמר מז"ב וע"כ א"מ לכתחילה מדאורייתא א"כ שוב אין סברא לחלק בין כבר נקרא עליו שם איסור או לא ושפיר פריך הגמ' מאי אשי' גדי וטלה דאין לומר דרביתא הוא לפי שהוא מבשא"מ דהא לכתחילה אין סברא לחלק ולדידי' גם בזה שייך אין מבטלין איסור לכתחילה משא"כ ללוי שפיר פריך הגמ' מאין צולין דאין לומר משום דאין מבטלין איסור לכתחילה דממנ"פ א"כ עכצ"ל דמשהו מיהא איכא א"כ איס"ד דס"ל מב"מ ל"ב איך מתיר בשר נבילה עם בשר שחיטה ועכצ"ל מב"מ בטל ס"ל א"כ שוב מוכח מז"ב דמותר לבטל איסור לכתחילה מדאורייתא וא"כ שפיר מסתבר דלא מיתסר כ"א היכא דכבר נקרא עליו שם איסור, כסברת הרמב"ן והראב"ד הנ"ל, וא"ש בס"ד כמין חומר בקודש והגם דהראב"ד ס"ל א"מ איסור לכתחילה דאורייתא ומ"מ ס"ל סברא הנ"ל דברינו נמרוי נכון לשיטות הרי"ף ואין לפקפק דכיון דעכ"פ בזרוע בשילה מצוה כבטל וא"כ שוב הו"ל חידוש וא"א למילף דמיתר לבטל עיי"ש ברש"י ותוס' דל"ס להו האי סברא התם וס"ל דחידוש הוא דמותר לבטל עיי"ש והיינו משום דהסוגי' קאי אליבא דר"י דמב"מ ל"ב עיי"ש בר"ן דפי' כן גם אוקימתא דרבא ולדידי וודאי א"מ לכתחילה דאורייתא וכהנ"ל דו"ק היטב, ובזה מיושב ממילא שפיר קושי' הנ"ל מהא דלא פריך רבא בשמעתין מהא דא"צ ש"פ כא' ואפי' גדי וטלה ואיס"ד ריחא מילתא מאי אפילו כיון דלמאי דקיי"ל אין מבטלין איסור לכתחילה לאו דאורייתא י"ל שפיר סברת הראב"ד והרמב"ן הנ"ל שוב י"ל שפיר לא מבעי' גדי וגדי דהו"ל מב"מ אלא אפי' גדי וטלה דמבשא"מ הוא נמי וא"ש בס"ד, תו נ"ל בס"ד ע"ד מש"כ בא"א דבאמת מבואר במחהש"ק סי' תמ"ז דזה מקרי אין כוונתו לבטל עיי"ש, מיהו לפי"מ שהעלה בנוב"י מהדו"ק חיו"ד סי' כ"ו הא דדבר שאין כוונתו לבטל ל"ש אין מבטלין איסור לכתחילה היינו דווקא דבר שכבר נתערב אלא שעושה איזה מעשה שעי"ז יתבטל אז אזלינן בתר הכוונה אבל לערב לכתחילה אסור אפי' אין כוונתו לבטל א"כ ה"נ יהא אסור מיהו י"ל דהנ"ל תלי' בדבר שאין מתכוין דאי אמרי' דשא"מ בכה"ת שרי' ה"נ לא יגרע משא"כ למאן דס"ל דשא"מ אסור לא איכפת לן בזה במה דאין כוונתו לבטל ובזה א"ש בס"ד רב לשיטתו שפיר פריך הגמ' מאי אפי' גדי וטלה דאין לומר משום רבותא דאינו מינו דהא עכ"פ לכתחילה אין מבטלין ואי משום דאין כוונתו לבטל הא רב לשיטתו דשא"מ נמי מיתסר [כתובות ו'] משא"כ בשמעתין לא מצי רבא לאותיבי לאביי מהאי ברייתא דהא למאי דקיי"ל כר"ש בדשא"מ אין כוונתו לבטל שרי' ושפיר י"ל דנקט אפי' גדי וטלה משום דהוא אינו מינו דו"ק:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה