ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן קד
בעניני דבר שיש לו מתירין (א) קיימ"ל דבר שיל"מ אפי' באלף לא בטיל, והטעם מבואר ברש"י ריש ביצה משום דאמרי' עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו בהיתר בלא ביטול, והא דלא אמרי' כן גם באינו מינו, מבואר בתו"ח והובא בטו"ז סי' ק"ב לפי שאין ההיתר אח"כ נקרא על שם האיסור אלא על התערובת שנאסר והוא אינו מינו של האיסור עיי"ש, אמנם הר"ן בנדרים דף נ"ב כתב הטעם דדבר שיל"מ הוי היתר בהיתר ודומה לדם הפר ודם השעיר ומודו רבנן לר"י דבכהי"ג מב"מ לא בטיל דע"כ לא פליגו עליו אלא באיסור והיתר דהוי מבשא"מ באיכות, ומשו"ה באינו מינו בטל עיי"ש, ובטו"ז סי' ק"ב קלסי' לטעמא דהר"ן, ותמה על התו"ח במה שלא כתב טעמא ובאמת המעיין בר"ן פ' גיה"נ בשמעתא דפת שאפאו עם הצלי דס"ל להרי"ף שם דאסור לאכלו עם הכותח אפי' למ"ד ריחא לאו מילתא, משום דהו"ל דבר שיש לו מתירין, וכתב הר"ן ליישב עפי' סברתו הנ"ל במסכת נדרים עיי"ש:
ושוב תברא לגזוזי' דא"כ דגים שעלו בקערה אמאי שרי לאכלן בכותח התם נמי נימא עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, עיי"ש א"כ משמע לכאורה דהר"ן הדר בי' ומהך סברה שחידש בנדרים, אמנם אחרי העיון י"ל דע"כ לא הדר בי' אלא ממה דחידש דדבר שי"ל היתר מיד לא בטל לרבנן אפי' מבשאי"מ והיי"ט דס"ל להרי"ף גבי פת שאפאו עם הצלי דהו"ל דבר שיל"מ משום דמצי למיכלי בלא כותח מידו מסברא זו הוא דהדר בי' מחמת קושי' הנ"ל, אבל בעיקר סברתו בטעמא דדבשיל"מ אכתי החזיק במעוזו:
ומ"מ צ"ע דלפי הנראה מדברי הר"ן בנדרים הני תרתי מילי הא בהא תליין, כמבואר למעיין שם, וא"כ שוב לא קשי' תמיהת הטו"ז על התו"ח דלא מייתא טעם הר"ן דהר"ן בעצמו נראה דחזר בו, והא דקיימ"ל בסי' צ"ז דפת שאפאו עם הצלי אסור לאכלו בכותח לאו משום דס"ל כהרי"ף דהו"ל דשיל"מ אלא משום דריחא אסור לכתחילה, עיי"ש בטו"ז וש"ך, ובעיקר קושיי' הר"ן בפ' גיה"נ הנ"ל מה שהקשה על דברי עצמו דנדרים מדגים שעלו בקערה, צע"ג דלכאורה טעמא דהר"ן דדבר שיל"מ הוא משום דהו"ל מב"מ לא שייך אלא אליבא דרבנן דס"ל מב"מ בכמות מדאורייתא ברובא בטל, א"כ טעמא דדם הפר ודם השעיר משום דעולין אין מבטלין והה"ד דהיתר בהיתר הו"ל מב"מ משום דאזלינן בתר איכות הדבר ולא בתר כמות, אבל לר"י דס"ל מב"מ לא בטל, ל"ש לומר טעם זה, וא"כ מאי קשי' לי' מדגים שעלו בקערה התם מארי דהאי שמעתא רב ושמואל נינהי, ורב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה מב"מ במשהו, עיי' ע"ז דף ע"ד ע"ב א"כ לדידהו ודאי א"א לומר טעם הר"ן גבי דשיל"מ, וכש"כ דא"א לומר דדבר שיש לו היתר מיד גם במבשא"מ לא בטל, וא"כ לק"מ מדגים שעלו בקערה, וצ"ל דקושיי' הר"ן סובבת מיהת על הרי"ף דלטעמו גבי פת שאפאו עם הצלי משום דשיל"מ הו"ל למפסק כן גם גבי דגים שעלו בקערה, אבל לקושטא דמילתא, אפי' אי נימא דהני שני דברים הא בהא תליין דאם נימא טעם דשיל"מ משום מב"מ ע"כ צ"ל כשיטת הרי"ף גבי פת שאפאו עם הצלי, מ"מ לא נסתר טעמו של הר"ן מחמת קושייתו מדגים שעלו בקערה, די"ל שפיר דרב ושמואל לשיטתייהו דס"ל מב"מ לא בטל, אלא דלפי"ז לכל הפוסקים דס"ל דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח ע"כ ל"ס להו הך טעמא דהר"ן, אם לא דנימא כמשכ' בחידושי אנשי שם ליישב קושיית הר"ן הנ"ל ע"ש, ודבריו צע"ג, עכ"פ אין כאן תמוה על התו"ח שלא כתב טעם הר"ן אלא טעמו דרש"י, ועיי' פנ"י בחידושיו לביצה דף ל"ט שכתב דדברי הר"ן אינם עולים יפה לפי סוגי' הש"ס בכמה דוכתי ואיהו דידי' אסברא לה בטו"ט מה דמחלקי' בין מינו לאינו מינו כיון דבשאי"מ בטעמא תליא מילתא משו"ה כיון דביותר מס' ליכא נו"ט כלל א"כ הוי כאלו הוכר האיסור ונסתלק מן ההיתר וכמאן דליתא דמי משו"ה ל"ש להחמיר בהן כלל, משא"כ במב"מ דלאו בטעמא תליא מילתא שהרי לעולם טעם האיסור וממשו נרגש כמו בהיתר משו"ה החמירו חכמים אף ביותר מס', ואמרו בדשיל"מ אפי' באלף לא בטיל דעד שתאכלנו באיסור וכו' עי"ש, מיהא לפימש"כ הש"ך ברס"י ק"ב דבדבר שיל"מ אזלי' בתר שמא ואם שוה בשמא אע"ג דאינו שוה בטעמא הו"ל מב"מ, א"כ לא מצינו למימר טעמו של הפנ"י בזה, וצ"ע שלא הרגיש בזה (ועיי' פמ"ג שפ"ד סי' צ"ח ס"ק ו' שהרגיש בזה) ועיי' פרמ"ג בפתיחתו לה' תערובות כתב ג' נפק"מ בין טעמו של רש"י לטעמו של הר"ן, ולפנינו יתבארו בס"ד עוד כמה נפק"מ בזה לדינא:
ב כתב בשו"ע יור"ד סי' ק"ב ס"ב יש מי שאומר שלא אמרו דשיל"מ, אלא כשהמתיר עתיד לבא עכ"פ וכו' לפיכך ביצה של ספק טרפה שנתערבה באחרות אינו בדין דשיל"מ לפי שאין המתיר בודאי ואינו בידו, והקשה הש"ך שם ס"ק ז' למה כתב המחבר דין זה בשם יש מי שאומר, שהרי הרשב"א והטור סוברים כן ואין חולק עליהם, והכי מוכח נמי בש"ס רפ"ק דביצה דפריך התם אמ"ד דביצה שנולדה ביו"ט אסורה מדרבנן ממאי דתניא בברייתא וספיקה אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורין אמאי ספיקה אסורה והא ספק דרבנן הוא ומשני דמיירי בספק טריפה ופריך אי הכי אימא סיפא ואם נתערבה באלף כולן אסורות אי אמרת בשלמא ספק יו"ט ספק חול הו"ל דשיל"מ דאפי' באלף לא בטל אלא אי אמרת ספק טרפה הוי דבר שאין לו מתירן ותיבטל ברובא וכו', והשתא מאי פריך דילמא הך דספיקה אסורה מיירא בביצה של תרנגולת ספק טרפה, א"וו כל כהי"ג לא הוי דשיל"מ ועיי' משכ' הפלתי דרש"י נשמר מזה, דספק טרפה דהתם היינו דמספק"ל אי נולדה מתרנגולת טרפה או מתרנגולת כשרה, וספק זה לא יתברר לעולם, ואין זה מספיק דעכ"פ שפיר הומ"ל לאוקמי דהכי במאי עסקינן כגון שנולדה מתרנגולת שהוא ספק טרפה, דאפשר להתברר, וכן מוכח לשון הש"ך דאיהו נמי הוי ס"ל דמיירא בכהנ"ל, אלא דקשי' לי' דהו"ל לאוקמי בכהי"ג, והנראה לפענ"ד בס"ד ביישוב קושיי' הש"ך, בהקדים קושיי' הצל"ח שם שהקשה קושי' חמורה לטעמו של הר"ן דדבר שיל"מ לא בטל משום דהו"ל מב"מ אליבא דרבנן דפליגו עלי' דר"י גבי דם הפר ודם השעיר, א"כ קשיא ממנפ"ש, אי ס"ל להש"ס דגם יבש ביבש לר"י מב"מ לא בטל א"כ בלא"ה לק"מ קושיי' הש"ס דהא י"ל לעולם בספק טרפה מיירא ומ"מ אפי' באלף לא בטל דברייתא אתי' כר"י דס"ל מב"מ לא בטל וע"כ צ"ל דע"כ ליק ר"י מב"מ לא בטל אלא בלח בלח דומי' דדם הפר ודם השעיר אבל יבש ביבש מודה ר"י דבטל ברובא כמשכ' התוס' במנחות דף כ"ב ע"ב ובכמה דוכתי: א"כ טעמא דדשיל"מ נמי לא א"ש להר"ן, דהא בודאי לא חמור מב"מ באיכות אליבא דרבנן ממין במינו בכמות אליבא דר' יהוד' ועיי' שהניח קושיי' זו בצ"ע, ויותר יוגדל התימה, דהא השתא נמי דמשני ר"פ האי תנא בליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שבמניין אפי' מדרבנן לא בטל, ע"כ צריך לאסוקי לאוקמי ברייתא הנ"ל כר"י דאמר הכי אליבא דר' יהושיע וא"כ כש"כ דקשי' טפי דהו"ל לאוקמי בפשיטות כר"י דאמר מב"מ לא בטל, א"וו דביבש ביבש מב"מ בטל לר"י, א"כ גם טעמא דדשיל"מ לא א"ש לטעמו של הר"ן, ומתוך כך נ"ל ברור דע"כ לא הוצרך הר"ן לחדש טעמו דדשיל"מ הו"ל מב"מ משום מב"מ, ולא ניחא לי' בפשוטו משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר כדפירש"י היינו דוקא בתערובות לח בלח, או לח ביבש כיון דכבר נתבטל בששים, ונאבד בעוצם מיעוטו, ל"ש לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר כיון דכולו היתר הוא, ואדם א' מותר לאכול כל התערובת, וכהי"ג שכ' הפנ"י הנ"ל לעניין מבשא"מ, ונהי דהפנ"י שם כתב דבמב"מ ל"ש זה, מ"מ אליבא דרבנן דס"ל מב"מ בטל ברובא מה"ת א"כ משכ' דיש לומר היכא דאיכא ס' באופן דאפי' בשא"מ אין הטעם נרגש מהיכ"ת נחמיר במינו טפי מבשא"מ אי לאו דאמרי' דמה שהוא היתר בהיתר משוי לי' אליבא דרבנן כמו מב"מ לר"י, וכ"ז בתערובת לח בלח, משא"כ בתערובת יבש ביבש דלא שייך לומר שהאיסור שבו נאבד במיעוטו וכמאן דליתא דמי, דהא לכמה פוסקים אסור לאדם א' לאכול התערובת כולו מדרבנן מיהת ואפי' להמתירין, מ"מ בודאי אם האיסור יהא ניכר אח"כ פשיטא דעדיין אסור ועומד הוא, בזה לית דין ולית דיין דודאי שייך לומר עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו בהיתר בלא ביטול, והשתא קושיי' הצל"ח לק"מ דגבי ביצה שנתערבה נהי דטעמא דמב"מ ל"ש, מ"מ התם מודה הר"ן דלא בטל מטעמא דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, (ועיי' שו"ת ערוגת הבושם או"ח סי' קנ"ד.) ובזה נבא אל המכוון בס"ד דהנה הקושי' בדין הנ"ל ידוע דבממנפ"ש יתבטל אם הוא אסורא יתבטל, ואם יתברר שהוא היתר א"כ איגלאי מילתא למפרע שאין כאן איסור כלל, וא"כ מהיכ"ת יעלה על הדעת שלא יתבטל עד שהוצרכו לומר דספק טרפה היי"ט דלא מקרי דשיל"מ משום שאין המתיר עתיד לבא בודאי, וכבר עמד בזה בתשו' צמח צדק ושאר אחרונים, והנכון משכ' בזה בשלתי דשפיר הוצרכו לאשמעי' דין זה עפימשכ' הר"ן בטעמו דדשיל"מ משום דהיתר בהיתר הו"ל מב"מ, א"כ שפיר סד"א כיון דעכ"פ אפשר שאם יתברר אפשר שהוא היתר הו"ל ג"כ דשיל"מ דכיון דהוא עכ"פ בספק שיהא היתר שפיר נקרא מב"מ דאין לומר כיון דזה איסור וזה היתר הו"ל מבשא"מ דהא אפשר שגם זה יהא מתברר שהוא היתר וא"כ מה בכך דקמי שמיא גליא שהיא איסור מ"מ בפי העולם שם היתר יקרא לו דעדיין מחכים שיהא מותר ולא בטל לפי הך ס"ד, משו"ה שפיר הוצרכו לאשמעי' כיון דעכ"פ אין ההיתר עתיד לבא בודאי אין זה מב"מ כמו היתר בהיתר, עיי"ש בפלתי ס"ק ד' ולפי"ז יתיישב שפיר קושיית הש"ך דהא תינח אם נימא טעמא דדשיל"מ משום מב"מ שפיר הוי ס"ד כהנ"ל, משא"כ לטעמא דעד שתאכלנו באיסור וכו' אין כאן שום הו"א דיהי' בכלל דשיל"מ דבזה הדרו קושיי' הממנפ"ש הנ"ל לדוכתה, והשתא ניחא שפיר דבש"ס ביצה שם ע"כ הוי ס"ל להש"ס טעמא דדשיל"מ משום עד שתאכלנו באיסור דטעמו דמב"מ לא בטל ל"ש כיון דהוא יבש ביבש, דע"כ צ"ל דהוי ס"ל דמב"מ ביבש בטל ברובא דאל"כ בלא"ה ל"ק קושיי' המקשן וע"כ צ"ל הטעם משום עד שתאכלנו וא"כ בזה ודאי פשיטא דספק ביצת טרפה לא מקרי דבר שיל"מ דממנפ"ש, וכקושיית הצמח צדק, משא"כ בלח בלח ובדבר המתערב דשפיר איכא למימר טעמא דהר"ן משום מב"מ א"כ אכתי הוי ס"ד דגם זה מקרי מב"מ משו"ה הוצרך המחבר להביא דין זה בשם יש מי שאומר וכיון דעכ"פ אין המתיר עתיד לבא בודאי לא מקרי מב"מ ונפק"מ בביצים טריפות בקערה, כנ"ל נכון מאוד בס"ד ודו"ק:
ג כתב הב"י ביור"ד סי' ס"ט:
בשר ששהה ג"י בלא מליחה ונתערבה אותה חתיכה בחתיכות אחרות יראה דבטלה היא ברוב ושרי כולן לבשל ולא אמרינן כיון דמותר לצלי דשיל"מ הוא ולא בטל אפי' באלף משום דכל כהי"ג לא חשיב דשיל"מ דלצלי לא נאסר מעולם ואע"ג דלהרי"ף כהי"ג חשיב דשיל"מ מ"מ התה"ד בשם ראבי"ה לא חשיב לי' עכ"ד הב"י ופסק כן בשו"ע שם סע"י י"ד, ובשעה"מ פט"ו מה' מ"א ה"ו תמה על זה דהר"ן בנדרים דף כ"ב מחלפא שיטתי' מן הקצה אל הקצה, וכתב דבדשיל"מ עכשיו כגון פת שאפאה עם הצלי דכתב הרי"ף דאסור לאוכלו עם כותח כיון דישל"מ לאוכלו עם בשר אפי' שלא במינו אוסרת בכ"ש, והעלה לדינא דיש לחוש לדעת הר"ן והרי"ף דאף בכהי"ג מקרי דשיל"מ, דכן נראה שיטת הרמב"ם ממה ששנינו בפ"ב דביכורים ותערובתן אסור לאכל כ"ש בירושלם, והיינו משום דיכול לאכלן בקדושת מע"ש, עיי"ש שהאריך בזה:
והנה ממה שכתב הר"ן בפ' גיה"נ בהך שמעתא דפת שאפאו עם הצלי עיי"ש:
מוכח דתברי' לגזיזי' כמש"כ לעיל אות א' עיי"ש מחמת קושייתו מדגים שעלו בקערה:
וצ"ע על השעה"מ שלא הרגיש בזה ותו נראה לפענ"ד דבאמת כבר הקשה בתשובת רע"א ז"ל סי' קפ"ט לשיטת הר"ן אליבא דהרי"ף הנ"ל ממשנה ערוכה פ"ט דכלאים צמר רחלים שטרפן עם צמר גמלים אם רוב מן הגמלים מותר ולשיטה הנ"ל אמאי בטל הא הו"ל דשיל"מ, בפשיט לק"מ דהא לדבר אחר חוץ מן הפשתן לא נאסר מעולם, אבל להר"ן אליבא דרי"ף קשיא עיי"ש, ולפענ"ד נראה ליישב שפיר עפ"י מה שכבר ביארתי לעיל דטעמו דהר"ן משום דזה הוי כמו מב"מ זה לא שייך אלא בתערובת לח בלח או לח ביבש:
אבל ביבש ביבש דאפי' לר"י מב"מ בטל ברוב, לא שייך טעמו דהר"ן, וכמש"כ בשם הצל"ח, והכה דבר ברור וכן משמע מדברי הר"ן בנדרים שם, דלטעמא דעד שתאכלנו באיסור וכו', ודאי לא מקרי דשיל"מ אלא היכא דההיתר הוא לאותו דבר שנקרא עליו איסור, ולפי"ז ע"כ לא כתב הרי"ף כן אלא בפת שאפאו עם הצלי דשייך בי' טעמא דמב"מ אבל יבש ביבש כיון דטעמו דהר"ן ל"ש בזה וע"כ צ"ל לטעמו של רש"י א"כ לכו"ע לא מקרי דשיל"מ אלא אם יהי' לו היתר לאותו דבר שנאסר, ושוב ל"ק ממתני' דצמר גמלים שטרפן עם צמר רחלים:
דהתם ל"ש טעמו דמב"מ, מודה הר"ן דלא מקרי דשיל"מ, והשתא ניחא שפיר גם דין של חתיכה ששהה ג' ימים בלא מליחה, דהתם יבש ביבש הוא, ונהי נמי כשיבשלנה אח"כ עם שאר חתיכות הו"ל לח בלח מ"מ שוב פקע מנה שם דשיל"מ, דלאחר הבישול שוב אין לה תקנה אחרת כן נ"ל נכון בס"ד: עונ"ל טעמא דל"ח המחבר לשיטת הר"ן הנ"ל גבי חתיכה ששהה ג' ימים, דהא ס"ל בסי' צ"ט דבאיסור דרבנן מותר להוסיף עליו לבטלו בס', וה"נ בדשיל"מ שנתערב אם יגרום שיהא נעשה מתערובת זה דבר שאין לו מתירין וכגון שיבשל חתיכה זו באופן שמתבטל ממנה שם דשיל"מ לא חמיר ממה שמוסיף על התערובת, וכיון דבדרבנן מותר להוסיף א"כ ה"נ מותר לבטל שם דשיל"מ ומשו"ה שרי לבשלה, ואינו דומה לפת שאפאה עם הצלי דאף אם ירצה לאוכלו עם כותח לעולם עדיין דשיל"מ הוא, דהא אפשר לו לאכלו בלא כותח משא"כ בחתיכה הנ"ל, וי"ל אפי' לרמ"א דפסק בסי' צ"ט דאסור להוסיף מ"מ בחתיכה ששהה ג"י דאינו אלא מחומרת הגאונים י"ל דמודה הרמ"א ולפי"ז א"ש האי דינא אליבא דכו"ע כן נראה לפענ"ד, ועיי' ברמ"א יור"ד סי' ק"ב ובש"ך ס"ק י"א, ובטו"ז שם סק"י: