אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד

סימן צט

סימן צח

שלוכ"ט לכבוד הרבני החריף ושנון עמר נקי כ"ש מו"ה ישראל הארטשטיין נ"י בק"ק וואלקוי יע"א יקרת מכתבו הגיענו ע"ל:

וע"ד מה שמסתפק ושואל בדבר הלכה, היות כי נוד לנשגב וגם הנסיון מעיד שכל מין משקה ורוטב מדתו מתפשט בכמות יותר כשהוא חם ממה שהוא בשעה שהיא קר וצונן ומחמת זה התעורר מעכ"ת לכנוס לבית הספק באיזה עניינים דנפק"מ המסתעף עי"ז להלכה, חדא בעניין תערובות או"ה, הנה פשיטא ליה דאם נפל כזית רוטב קרה של איסור לתוך ס' זתי רוטב של היתר רותח ובאופן שאם ההיתר יתקרר לא יהי' בו ס' נגד האיסור, זה תליא בפלוגת' הרא"ה והר"ן בפ' גיה"נ והסכמת הפוסקים כהר"ן ורשב"א דלא איכפת לן במה שההיתר יפחות מכמות שהוא עכשיו, או שהאיסור יתוסף בכמות כשיתחמם, מ"מ כל שיעור חכמים כך הוא כל שיש ס' בשעת נפילה בטל, והא נמי פשיטא לי' לאידך גיסא אם בשעת נפילתו יש בו ס' מחמת שהאיסור קר ואין בהיתר אלא שיעור ס' מצומצם באופן אם יחשוב האיסור כפי מה שנתגדל ע"י הרתיחה שוב לא יהי' בו ס' היא בכלל ונשכ' הפ"ת ברס"י צ"ח שאם נפל כזית חלב לתוך קדרה רותחית ותיכף כשנמס נימוח ונמס לשיעור רביעית בודאי סגי בס' זתים בהיתר, אע"ג דאם היה נמחה לשיעור רביעית קודם שנפל לשם הי' פשוט דצריך ס' רביעית נגדו, היינו משום דעכ"פ הי' האיסור ניכר בפ"ע בשיעור הזה, צריך מיהת ס" נגדו מדרבנן, הכי אסברא לה בתשו' ב"א חיור"ד סי' ל"ו כי קמבע"ל למעכ"ת היכא דנפל כזית איסור מרוטב רותח לתוך רוטב צוננית של היתר משהו פחות מס' באופן שאם תתחמם הקדרה ותפיג צינתה תתרבה ותעלה לס' מהו, דבודאי דבר ברור דע"י שנתפחו מחמת הרתיחה אין בו טעם יותר מבעת קרירותו אלא דמ"מ אם היו האיסור ניכר בכמותו לשיעור יותר גדול מחמת החמימות כשהיה בפני עצמו משערינן לי' כמו שבא לפנינו א"כ עכ"פ לחקור מיהת אם נתחמם הקדרה אח"כ באופן שגם ההיתר הגדיל מדתו בערך שהגדיל ונודע בבירור דכמו שהוא לפנינו יש בו ס' מי אמרי' דחוזר להתירו כהא דתנן בסוף פ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין וטחנו אם הי' של חופין יפות מותר כמו כן נימא בנ"ד כיון שבאמת נתינת טעם לא הי' גם מקמי הכי רק שלא הי' ס' ועתה שיש ס' לפנינו הדעת נותן שהוא מותר אלו תוכן דברי מעכ"ת, והנה טרם אבא לעניין מה דקמבעי לי' למעכ"ת נבא לבאר בס"ד עיקר פלוגתת הרא"ה והרשב"א ז"ל וממילא רווחא שמעתתא בס"ד, דאחרי העויין נראה לפענ"ד ברור דע"כ לא פליגו אלא בכזית בשר נבלה וכיו"ב שנפל לתוך הרוטב דבכהיי"ג ס"ל לרא"ה דכיון דהאיסור הוא דבר גוש והרוטב היתר הוא דבר צליל, ע"כ צריך לשער הרוטב ג"כ כאלו הוא גוש ומשו"ה בעי' דוקא ס' רביעית של רוטב שאתה יכול לשערו בס' זתים שאם יקרש הרביעות יעמוד על כזית, ובכהיי"ג השיג הרשב"א וכתב דהו"ל חומרא דאתי לידי קולא דאם יפול כזית רוטב נבלה על חתיכת בשר היתר שיש בו עשרים זתים אתה בא להקל עליו מחמת שהכזית רוטב אין בכמותו אלא גוש של שליש זית אם יקרש ויעשה דבר גוש, והר"ן פליג עליה דהרא"ה מטעמי' כיון דאמרי' משערין ברוטב סתמא משמע דכמות שהוא משערינן אותו שכך שיערו חכז"ל שאין לך שהוא נותן טעם יותר מס' אפי' ברוטב דאל"כ היו צריכין לחוש ולתת הדבר לשיעורין ולעיין באיסור והיתר אם הוא עב או דק, ויש להוסיף עוד על דבריו דמדברי ר"ח דאמר בש"ס שם כשהם משערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות, דלכאורה קשה מאי קמ"ל ר"ח מהיכ"ת לא ישערו ברוטב ובקיפה וכו' הא פשיטא דעיקר התפשטות טעמא דאיסורא ברוטב הוא ומהיכ"ת לא יצטרף אע"כ דרוטב וקיפה וחתיכות משערינן הכל בשוה ולא מחלקי' בין אם הוא דבר גוש או צליל או עב או דק, וכ"ז אם האיסור עדיין הוא גוש בשעה שההיתר צליל נאסר על ידו, אבל היכא דנפל כזית חלב לתוך הרוטב ונימוס הכזית לגמרי ונעשה ממנו רביעית בזה נראה דאפי' להרשב"א והר"ן פשוט וברור דבעי' ס' רביעית של רוטב לבטלו, וזהו דלא כתשו' בית אפרים חיור"ד סי' ל"ו הנ"ל דס"ל לאידך גיסא דהרא"ה נמי לא קאמר דצריך ס' רביעית רוטב אלא משום דהחלב נימוס ונעשה ממנו רביעית, והוי ס"ל דהרשב"א והר"ן חולקין עליו גם בזה, ולפענ"ד, א"א לומר כן כיון דהא פשיטא לי' גם להב"א דאם נימוח ונעשה לרביעית מקמי' דנפל לתוכו ע"כ לית דין ולית דיין דא"א לבטלו בפחות מס' רביעית א"כ מהיכ"ת לא יצטרך ס' רביעית אם נעשה ממנו רביעית אחר שכבר נפל וכי אנן דנין על שעת נפילה הלא עיקר מה שבאנו לשערו הוא על שעה שההיתר נאסר על ידו והא דנקט הרא"ה כזית חלב שנפל לתוך הרוטב וחישב הגאון ב"א דהוא נימוח ונמס מיד כשנפל לתוך הרוטב, ולפענ"ד ז"א דלא שייך זה אלא בחלב מהותך כבר שנקרש ושוב נפל לרוטב רותח אבל חלב שאננו כו מהותך אננו נימוס כלל בתוך הרוטב והוא דבר שהחוש והניסיון מעיד עליו, ומזה מיירא הרא"ה ולאו דוקא כזית חלב הה"ד כזית נבלה או בשר בהמה טמאה, ועיקר טעמו אננו אלא משום דהכזית איסור הוא דבר גוש ולכן צריך לשער גם הרוטב כאלו הי' דבר גוש וכן מוכח בהדיא להמעיין בהר"ן פ' גיה"נ ואלו לדברי הב"א הנ"ל לא היה צריך לומר דמשערין לכזית ביצה ומחצה של רוטב אלא איפכא הו"ל למימר דמשערין לכזית חלב שנפל כאלו הוא רביעית כיון שכשימחה ונמס נעשה ממנו רביעית א"וו דמיירא שאותו כזית נשאר כמות שהוא משו"ה אתה צריך לחשוב רוטב הצלול כמה הוא שיעורו כשנעשה ממנו זתים של דבר גוש אבל בחלב שנמס ונעשה רביעית כשנפל לתוך קלחת רותח מודה הרשב"א דצריך לשער ס' רביעית כנגדו:

וראי' שאין עליו תשובה מהאי פלגא זיתא דתרבא דנפל לתוך דיקולא דבישרא וסבר מר בר ר"א לשיעוריה בל' פלגי דזיתא ולפימש"כ הב"א הנ"ל נימא תהוי תיובתא להרא"ה מאי ס"ד דר"א לשיעורי' בל' פלגי דזיתא הו"ל לשיעורי' בכ' רביעית כיון דהחלב כבר נמס והי' למשקה בשעה שנפל לתוכו ולשיטות המפרשים דיקולא היינו קלחת ואפי' לפירושו של הרא"ה בבד"ה דדיקולא היינו סל שנמלח בו מ"מ גם לדידי' איירא שאח"כ נפל לתוך קלחת עיי"ש פי' של הרא"ה בבד"ה ועכ"פ הו"ל לשער בלי רביעית א"וו דהאי תרבא שאינו מהותך אינו אלא כמו כזית של שאר איסורין ולא באנו לדון עליו אלא משום דההיתר צריכין לשערו בכמותו לדבר גוש לשיטת הרא"ה אבל כזית חלב קרוש באופן שבשעת נפילה לתוך הרוטב נימוס והיה לרביעית לית דין ולית דיין דגם להרשב"א והר"ן צריכין ס' רביעית של רוטב נגדו וגדולה מזו מצאתי בחי' מרן הח"ס ז"ל בחולין פ' גיה"נ דס"ל דהר"ן לא פליג על הרא"ה אלא בכזית בשר איסור שנפל לתוך הרוטב וזורקין אותו לחוץ ולא נמחה לתוכו אלא משום חומרא דלא ידעי' כמה נפק מני' מחמרי' ובעינן כנגד כלו כאלו נמחה אבל באמת לא נמחה א"כ מסתיין לשער הרוטב כמות שהוא כזית בכזית אבל מודה להרא"ה אי ידעי' שנפל כזית חלב ונמחה כלו בודאי צריך לשער הרוטב רביעית בכזית יעויי"ש:

אמנם כן נראה ג"כ דהרא"ה נמי ל"ק אלא בכזית איסור גוש שנפל לתוך רוטב אבל כזית חלב שנימוח ונעשה ממנו רביעית נהי נמי כשנפל לתוך רוטב פשיטא דלכו"ע בעי' לשער כנגדו ס' רביעית רוטב אבל בנפל לתוך ס' חתיכות של היתר שיש בהם ס' זתים כנגדו בכהי"ג מודה הרא"ה להרשב"א והר"ן דמשום דכ' היכא דמכזית חלב נעשה ממנו רביעית ע"י שהתפשט ונתדקה כמו כן אם אתה בא להדק ולפשט את הגושתא של החתיכות היתר נמי נעשה ממנו כמות הזה של התפשטות כזית איסור והיינו דכתב הרשב"א במשמרת הבית דחומרא של הרא"ה אתי לידי קולא כשנפל כזית רוטב איסור על חתיכה של היתר של עשרים זתים, ובזה שפיר כתב הב"א דאין זה קולא דכך הוא שורת הדין נותן ועיי"ש, אמנם הרשב"א נראה דס"ל כל כהיי"ג א"א לשער החתיכות של היתר אלא כמות שהן וגם הרביעית של חלב כפי מה שהיא בא לפנינו, מ"ד על כזית איסור שנתפח דנשתער כפי מה שבא לפנינו כדתנן בפ"ב דעוקצין וכפי מה דמסקי' בש"ס מנחות דף נ"ד היכא דמעיקרו לא הוי בי' והשתא הוי בי' שיעורא, כדהשתא משערינן לי' מדרבנן: וראיתי להגאון בית אפרים בתשובה הנ"ל שהוקשה לו לשיטת הרשב"א והר"ן הנ"ל לפי שיטתו דהוי ס"ל דלהרשב"א והר"ן בכזית חלב שנפל לתוך התבשיל ונימוס לרביעות אין צריך לשער אלא בס' זתים של היתר, ואמאי הרי הכזית נמחה ונעשה ממנו רביעות, ואסברא לה דודאי כי אזלי' בתר טעמא משערינן כמות שהוא קרוש ולא כמות שהוא נמחהו ונמס שנפחו רב משום דמ"מ לא נתן בה טעמא טפי ממה שהי בעודו כזית ואנן לא בעי' אלא לבטל טעמו ושוב הקשה הא מבואר במנחות דף נ"ד דהיכא דמעיקרו לא הוי ביה שיעורא והשתא הוי שיעורא מיתסר מדרבנן א"כ ה"נ יצטרך מיהת שיעור ס' רביעות מדרבנן ולא ירדתי לסוף דעת קדשו בזה ודאי אלו הוי אמרי' דבעי' ס' אע"ג דבדקנוה ולא יהיב טעמא וכדס"ל לרש"י באמת שפיר הוי מצינו להקשות כן אבל באמת כל הפוסקים ס"ל דבידעי' דליכא טעמא שרי' אפי' בפחות מס' והשתא דאמרת דבשביל שנמחה ונעשה ממנו רביעית לא נתרבה טעמו ממה שהיה בו מעיקרא א"כ מה זו קושיא דמ"מ ליתסרו מדרבנן מהיכ"ת נימא כן כיון דקים לן דלא יהיב טעמא כל שיש בו ס' כנגד מה שהי' שיעורו בעודו קריש ואפי' במב"מ דליכא למיקם אטעמא מ"מ כל עיקר דבעי' ס' במב"מ הוא משום דאלו היה מבשא"מ הוי יהיב טעמא והכא אלו הוי מבשא"מ הוי סלי לבטל הטעם בס' זתים א"כ לא שייך לומר כלל דיהי' אסור מדרבנן עד שיהי' בו ס' כדהשתא וצע"ג:

והנה בב"א שם העלה מחמת קושייתו הנ"ל דהא דאמרי' במנחות היכא דהשתא אית ביה אע"ג דמעיקרא לא הוי בי' משערינן כדהשתא מדרבנן האי לענין טומאה איתמר אבל לענין איסור כיון שלא נהנה גרונו בכזית אין כאן איסור טפי מחמת שנתפח לפענ"ד המעיין בש"ס מנחות שם יראה דא"א לומר כן דאמרי' התם כל היכא דמעיקרו הוה ציה והשתא לית בי' הא לית ביה וכל היכא דמעיקרו לא הוה ביה והשתא אית ביה מדרבנן כי פליגו היכא שהיה ביה כשיעור ונצמק וחזר ונתפח אס' יש דיחוי באיסורא ומס' אין דיחוי באיסורא עיי"ש אלמא בהדיא דלאו לענין טומאה גרידא איתמר אלא דגם לענין איסורא מדרבנן משערין כדהשתא ועפי"ז אתיין דברי הרמב"ם בפי"ד מה" ונ"א ה"ד כפשוטן שכתב שם כזית חלב וכו' שהניחו בחמה ונתמעט האוכלו פטור חזר והניחו בגשמים ונתפח חייבין עליו כרת או מלקות היה פחות מכזית בתחילה ונתפח ועמד על כזית אסור ואין לוקין עליו עכ"ל והקשה בב"א למאי הילכתא אמר דאסור כיון דאין לוקין עליו דמאי ארי' שנתפח אפי' לא נתפח נמי הא כבר כ' לעיל מני' דכ"ש אסור מה"ת ולהנ"ל ניחא שפיר דנפק"מ לענין ביטול דעכ"פ צריך רובא במב"מ ס' במין, בשא"מ כנגד כמותו כפי מה שהוא נתפח ועפי"ז אשכחנא פתרא בס"ד ליישב פירש"י בחולין דף צ"ו ע"ב בהא דאמרי' התם אר"ח כשהן משערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה א"ד בקדרה עצמה וא"ד במאי דבלעה הקדרה, ופירש"י אם ראינוה כשנפל שם קודם שנתמעט ואנן משערין אותו לאחר שנתבשל לכמות שנפל שם ואין בהיתר ס' אומדין כמה בלעה הקדירה מן ההיתר לפי שכשנפל שם היה היתר הרבה ונתמעט בבליעת הקדרה אבל בקדרה עצמה לא משערינן וכיון דאיפלגו לישנא דאיסורא דאורייתא הוא ואזלי' לחומרא ולא משערינן בקדרה ועיקר הדבר כמו שבא לפנינו משערינן לפי שאף מן האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהי' וכדאמרי' לקמן אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע ועיי' ר"ן שכ' דרש"י מפרש בקדרה עצמה חרסי קדרה ודחי ל"ק משום כ"ב דלחומרא ושוב דחי גם לישנא בתרא משום גמרא דלקמן אלא דהתימא על רש"י דקאמר היכא דראינהו דנפל שם קודם שנתמעט ממנפ"ש אם ראוהו כשנפל ולא נתמעט היכא מצינו למימר אטו התירא בלע איסורא לא בלע הרי קמן דלא בלע וא"כ איך דחי רש"י לישנא בתרא ממאי דאמרי' לקמן, אטו התירא בלע וכו' ומתוך כך קאמר הר"ן דטעות נפל בספרים וצ"ל היכא דלא ראינהו כשנפל אבל אם ראינו כשנפל שם ואנו רואין שהאיסור לא נתמעט וההיתר נתמעט מודה רש"י דמשערין גם במה דבלעה קדרה עיי"ש, אבל בכל הספרים שלפנינו הגירסא ברש"י היכא דראינוה שנפל, וא"כ פירש"י תמוה, וגם על הש"ס יש לתמוה הרבה מאי טעמא דמ"ד במאי דבלעה קדרה הא הדבר פשיט ונראה בעליל דכי היכא דבלע התירא בלע נמי איסורא ואמאי לא דחי הש"ס בפשיטות כי היכא דדחי לקמן:

ע"כ נראה לפענ"ד די"ל שיטת רש"י נמי כפי שיטת הרמב"ם הנ"ל דחצי זית איסור שנתפח מדרבנן משערינן כנגד כלו ובעי' ס' כפי מה דהוה השתא וכדמסקי' במנחות דף הנ"ל וא"כ אתי שפיר דהב"ע כשראינוה כשנפל כמו שהוא הגירסא בכל הספרים ועכשיו אנו רואין שהאיסור לא נתמעט כלל אבל מ"מ הא דלא נראה האיסור מיעט ממה שהי' בתחילה לאו משום דאיסורא לא בלעה קדרה, דודאי איסורא נמי בלעה, אבל מ"מ לא נתמעט האיסור בכמות משום דכי היכא דפלט הדר בלע התירא לגוי ונתפח עי"ז ומשו"ה ס"ל להאי לישנא בתרא דמשערין במאי דבלעה קדרה ואם איכא כ' בהדי בליעת קדרה שרי' אע"ג דאילו משערינן כדהשתא ליכא ס' משום דהאיסור נתפח מ"מ מצטרף הבליעה שבקדרה, ושוב דחה רש"י הך לישנא משום דעיקר הדבר כמות שבא לפנינו משערינן לי' דכיון דהאיסור נתפח לו יהא דהוא ע"י מה שנבלע בגוי' התירא הוא מ"מ בעי' ס' כנגד מה שבא לפנינו, והשתא ליכא להקשות מאי ס"ד דהך לישנא פשיטא דאיסורא נמי בלע, דאיה"נ דבלע איסורא, ואיה"נ דהיה ראוי שיהי' האיסור נראה לפנינו ממועט ממה שהיו מתחילה אלא לפי שחזר ובלע לתוכו מההיתר משו"ה אין נראה בו שום מיעוט ומשו"ה ס"ל אם באת לשער האיסור כדהשתא תצרף ג"כ מה שבלוע בתוך הקדירה מן ההיתר, ורש"י דחה פי' זה דעיקר הדבר כמו שבא לפנינו משערינן לי' וכיון דהשתא כפי מה שנתפח אין ס' בהיתר מיתסר שפיר וע"ז מייתא שפיר ראי' מלקמן דאמרי' אטו התירא בלע איסורא לא בלע, ואמאי נימא נהי דבלע איסורא מ"מ איה"נ דגם האיסור נתמעט ואי לאו דחזר ובלע התירא לגוי היה ס' כנגדו אע"כ דהאיסור משערינן לי' כמו שהוא נתפח לפנינו, ובמשכ' ממילא נתיישב נמי קושיי' הר"ן והרשב"א ממתני' דתרומות מאה תרומה שנפלו לפחות ממאה חולין וכו' כשם שפיחתו תרומה כך פיחתו חולין ואיך ס"ד לשער במאי דבלעה קדרה ולהנ"ל א"ש בס"ד ויתיישב בזה גם קושיי' התוס' שם בד"ה א"ד בקדרה עצמה שתמהו אם שיעור עובי הקדרה כנ' זתים ונתן בה מים כשיעור י' זתים ובישל באותן מים כזית חלב איך יתבטל אותו כזית חלב במים פשיטא שיש באותן מים טעם ולפימש"כ י"ל דדוקא בכהי"ג דמיירא כשראינו האיסור כשנפל היו בו ס' וכדפירש"י לפימש"כ לעיל אלא דאח"כ נתמעט ההיתר והאיסור לא נתמעט מחמת שנתפח ע"י דאיבלע בגוי' מתבשיל שבקדרה, משו"ה בעינן לשער כמו שהוא נפוח כדהשתא והיי"ט דמיקל האי לישנא לשער גם בחרסי הקדרה אבל באו"א לכו"ע לא משערינן בהדי קדרה וא"ש, מיהא הר"ן והרשב"א דס"ל אם ראינו שהאיסור לא נתמעט וההיתר נתמעט משערינן במאי גם דבלעה קדרה ע"כ צ"ל דס"ל האיסור שנתפח לא משערינן לי' כדהשתא וכדכתב בתשו' בית אפרים הנ"ל דא"כ איך אפשר לאצטרופי מאי דבלעה קדרה, הא אכתי י"ל אטו התירא בלע איסורא לא בלע ומה שאין האיסור נראה לפנינו ממועט ממה שהי' היינו משום דבלע התירא בגוי' א"וו דבכהי"ג משערי' האיסור כדמעיקרו ולא כדהשתא כשיטת הב"א הנ"ל:

ועיי' ביור"ד סי' צ"ט כתב הטור בטעמא דאם נתבשלה חתיכות האיסור עם העצמות ואח"כ נפלה לקדרות היתר עצמות של איסור מצטרפין עם האיסור שמא נתמעט הבשר ונכנס בעצמות, משמע בהדיא דס"ל אלו הוי ידעי' כמה היה בתחילה אין צריך ס' אלא כנגד מה שהיה מעיקרא וכתב שם החוו"ד דהטור לטעמי' דס"ל דלא אמרינן חענ"נ בשאר איסורין אבל לדידן דקיימ"ל חענ"נ גם בשאר איסורין בכל עניין צריך לשער גם נגד העצמות וצע"ג לפי"ז דהא המחבר בשו"ע קפסק ותני דבכל ענין צריך לס' כנגד העצמות ואמאי והא איהו ס"ל בזה כשיטות הטור דלא אמרי' חענ"נ בשאר איסורין א"כ הול"ל דהיכא דידעינן כמה הוי הבשר מעיקרא קודם הבישול אי"צ ס' אלא כנגדו מיהא אם נימא דכל שנתפח האיסור משערינן ליה כדהשתא ודלא כשיטת הב"א הנ"ל א"ש דנהי דלא אמרי' חענ"נ בשאר איסורין מ"מ הבשר שנתבשל כיון שנתפח ע"י המים שנכנס לתוכו כדהשתא משערינן לי' וממילא צריך לבטל טעם בשר שנכנס בעצמות בפ"ע וכיון דלא ידעינן כמה בלעו ופלטו העצמות צריך לשער כנגד כולם וזה ברור, ונפק"ל מזה דין חדש דחתיכה של נבלה שנתבשלה ונפלה אח"כ עם הרוטב לקדרה של היתר לא סגי לשער כנגד החתיכה כמו שהיתה מעיקרא אפי' למ"ד דלא אמרינן חענ"נ בשאר איסורין דמ"מ כיון דצריך לשער כדהשתא:

וא"כ צריך לשער כנגד הבשר וגם הרוטב אמנם לפימש"כ לעיל כיון דקיימ"ל כשיטות רוב הפוסקים דהיכא דליכא טעמא אף בפחות מס' שרי' א"כ אין מקום להצריך ס' נגד האיסור שנתאח אפי' אם האיסור היה ניכר בפ"ע בשיעור הזה א"כ גם בזה אין נפק"מ אלא למ"ד חענ"נ ומ"מ אליבא דרש"י שפיר כתבתי לעיל לפרש כוונתו עפ"י מש"כ דרש"י לשיטתו דס"ל דאפי' ליכא טעמא מ"מ בעינן ס' ולפי מה דמשמע מפירש"י בשמעתא דזרוע בשלה מוכח דס"ל דמדאורייתא בעינן ס' עיי"ש ובחי' חולין לח"ס" א"כ שפיר נפק"מ כהנ"ל אבל למאי דקיימ"ל כרוב הפוסקים לא נפק"מ מידי מזה אי האיסור נתפח או לא דבשביל זה לא יתרבה טעמו ולפי"ז עכצ"ל דמש"כ המחבר בשו"ע דאם נתבשלה חתיכות האיסור עם העצמות ואח"כ נפלה לקדרה מיירא דוקא היכא דלא ידעי' כמה הי' הבשר מעיקרא אבל איה"נ דאי ידע הבשר כמה היה סגי בס' נגד שיעורא דמעיקרא והשתא דאתית להכי שוב אין נפק"מ כלל במאי דקמבעי' לי' למר היכא דנפל כזית מרוטב רותח לתוך רוטב צוננת של היתר באופן שהוא משהו פחות מס' באופן שאם יתחמם הרוטב יתרבה בשיעורו ויתעלה עד ס' מהו כיון דלקושטא דמילתא אין הטעם בעצמו מתרבה או מתמעט כלום ע"י מה שמתכוין או מתפשט בכמותו ואנן לא בעי' ס' היכא דידעי' דלא יהיב טעמא ואפי' האיסור ניכר בשיעורו בפ"ע מ"מ הרי האיסור נתבטל שפיר אפי' מקמי' שירתיח הרוטב ובלאה"נ אפי' אי נימא כדברי הב"א מ"מ אין נפק"מ באיבעי זו דאפי' את"ל דאם האיסור ניכר בפ"ע כשיעור הזה צריך ס' כנגדו מדרבנן היינו היכא דבלעה שאתה בא לדון עליו עדיין שיעורו קיים כמו שהי' אבל הכא דבשעה שאתה דן עליו דהיינו בשעת תערובתו כבר נצטנן ונתכויץ כמדת הרוטב צונן שנופל לתוכו פשיטא דאף לדברי הבית אפרים אין לשערו אלא כמדתו בשעה שמתערב עם הרוטב ואז כבר נתקרר ונתכויץ ומכל מקום מה שכתבתי נראה ברור ודברי הבית אפרים צריך עיון גדול:

תו חקר מעכ"ת כגון זה בענין שיעורי משקים של איסור או מצוה או בשיעור לענין ברכה אחרונה ואננו מבואר בפוסקים שיהי' איזה חילוק בזה בין אם המשקה קר או חם אם כן יש לחקור היכא דהוא משהו פחות מכשיעורו ועל ידי שנתחמם אח"כ בתוך פיו או בתוך מעיו נשלם שיעורו מהו שיהי' חייב ובמשקה יש להסתפק טפי דאע"ג דבמנחות דף כ"ב אמרי' כל היכא דלא הוי בי' שיעור מעיקרו והשתא אית בי' אננו אלא מדרבנן, מ"מ י"ל הנ"מ בדבר גוש מטעם שכתב רש"י דמה דנתפח ע"י מיא הוי רק מיא בעלמא משא"כ במשקה דל"ש זה והנה היכא דהשיעור נשלם מחמת חמימות כשעדיין בגרונו נ"ל פשיט דבודאי כשיעור שלם דיינינן לי' ואין שום סברא לפוטרו מחמת שהי' פחות מכשיעור קודם שנתנו לתוך גרונו דעיקר חיובא בא בשעת בליעה ואז כבר נשלם השיעור ועיקר חקירת מעכ"ת תפול היכא דלא נשלם השיעור כ"א כאשר כבר נחה בתוך המעים מהו והיינו אליבא דמ"ד דתליא בהנאת המעים, וכש"כ לפי מה דס"ל להמהר"ם שיק ז"ל דע"כ לא פליגו ר"י ור"ל אלא אי הנאת גרונו בלא הנאת מעיו הוי בכלל אכילה אבל הנאת מעיו בלי הנאת גרונו אף ר"י מודה דאסור מה"ת וא"כ גם אליבא דר"י יש להסתפק בכנ"ל ומ"מ לענין איסורי אכילה אין נפק"מ כ"כ דהא ח"ש אסור מה"ת ולענין מלקות א"א לידע בבירור אם נשלם השיעור בתוך מעיו וכן נפק"מ לענין לצאת י"ח מצוה יש לחקור כנ"ל ולשיטת הני רבוותא דס"ל דבאכילת מצוה בהנאת גרונו משערינן כמ"ש הח"ס באו"ח סי' קכ"ז ובמהר"ם שיק סי' ר"נ ובכתב סופר סי':

אין נפק"מ לעניין מצוה מיהא לפי מה שהעלה במחהש"ק סי' תע"ה דפשיטא לי' לאידך גיסא דבמ"ע בעי' הנאת מעיו וכן בברכה אחרונה הכריח מו"ז הגאון בתשו' פמ"א ח"ב סי' ה' ראי' דתליא בהנאת מעיו מדברי הרא"ש ברכות סי' י"ד כמובא כ"ז בתשו' רבותינו הנ"ל:

ואגב אמינא דלפענ"ד ראי' מוכרחת לשיטת המחהש"ק הנ"ל ממה דלפענ"ד יש לתמוה תמיהא נשגבה על הרי"ף והרא"ש והטור והשו"ע שהשמיטו להביא בהלכותיהם פלוגתא דר"י ור"ל בשלהי פ' גיה"נ כזית שאמרו אם הוא בהדי בין החניכיים או לא עיי"ש דלר"י גם בין החניכיים מצטרף דהרי נהנה גרונו בכזית ולר"ל אינו מצטרף דאכילה במעי' בעינן ונוראות נפלאתי על רבותינו הנ"ל דלא יזכר ולא יפקד ולא יעלה בהלכותיהם הך פלוגתא והלכה כמאן א"וו הדבר ברור משום דאין נפק"מ בזמן הזה דליכא מלקות וח"ש בלא"ה אסור מה"ת ואף דיש נפק"מ רחוקה גם בזה"ז לענין פסול לעדות או לענין חלות שבועה על ח"ש אין דרך הפוסקים הנ"ל להביא מידי דאין נפק"מ אלא בדרך רחוקה אבל איס"ד דלענין מצוה נמי סגי בשיעור הנאת גרונו אכתי הו"ל להביא סוגיא זו משום דנפק"מ לכל שיעורי מצות אכילה א"וו דלענין מצוה אכילה אליבא דכו"ע תליא בהנאת מעיו וכשיטת המחהש"ק הנ"ל והיא ראיה שאין עליה תשובה ומעתה יש נפק"מ בחקירת מעכ"ת גם לענין אכילת מצוה אי סגי באם נשלם השיעור בתוך המעים ונראה לפענ"ד ברור דהתורה לא חייבה אלא שיעור שהוא משתער כמות שהוא לפנינו ואין אני דנין על מה שיושלם אח"כ בתוך מעיו, כדמסתבר לי' גם למעכ"ת ויפה דקדק כן מפירש"י בחולין ס"פ גיה"נ בד"ה אכילה במעיו, דפירש"י וז"ל כשהוא יורד לתוך מעיו צריך שיהי' בו כשיעור דבא לאפוקי אם נתהוה כן אח"כ בתוך מעיו ומ"מ מה שדימה מע"כ זה לאם הכניס לתוך מעיו שלא בדרך פיו וגרונו אין לו דמיון כלל דהתם אין עליו תורת אכילה כלל משא"כ הכא דודאי אכילה מעליא הוא אלא דהוא פחות מכשיעור והא השתא אנן קיימין דהקפידה תורה אפי' על שיעור שיתהוה אח"כ בתוך מעיו אבל מ"מ נ"ל דע"כ א"א לומר דמה שישתלם אח"כ לשיעור שלם בתוך מעיו יהי' חייב עליו תדע דהא בהנך איסורין דאמרי' בהו היתר מצטרף לאיסור מבואר בש"ס פסחים דף מ"ה ונזיר דף ל"ח דבעי' דוקא שיאכל ההיתר והאיסור בבת אחת ולא בזה, אח"ז ואיס"ד דבנשלם השיעור בתוך מעיו נמי סגי א"כ בזה אח"ז אמאי לא הרי באכילת מעיו איתא לצירופא דהיתר ואיסור בהדי הדדי א"וו דלא איכפת לן מה שהשיעור משתלם אח"כ בתוך מעיו ואפי' את"ל דמהיתר מל"א אין ראי' כיון דע"כ ילפי' כן מקראי מדאיצטרך לימוד על איסורי נזיר שמצטרפין זא"ז השתא היתר ואיסור מצטרפין איסור ואיסור מבעי ועכצ"ל דהחילוק הוא דאיסור ואיסור אפי' בזא"ז והיתר ואיסור בב"א דוקא מ"מ נ"ל ראיה שאין עליה תשובה מדאיצטרך הלל"מ דכל איסורין מצטרפין אם שהה מתחילתו עד סופו בכדי אכ"ע והשתא הילכתא למה לי, ותו דאפי' אם שהה יותר מכא"פ כל שלא נתעכל עדיין האכילה ראשונה בתוך מעיו הו"ל למימר דמצטרפי כיון דעכ"פ בתוך מעיו נשלם השיעור יחד אי"ו דאין אני דנין כלל על מנה שיושלם השיעור אח"כ בתוך המעים ונ"ל דהיינו כוונת רש"י הנ"ל דפירש דכשהוא יורד לתוך מעיו צריך שיהי' בו כשיעור דבא ליישב כי היכא דלא תיקשי לן למ"ד הנאת אכילה במעיו בעי' א"כ אנן נמי נימא דאפי' ביותר מכא"פ מצטרפין וע"ז הוצרך רש"י לפרש דעכ"פ כשיורד לתוך מעיו ליכא שיעורא ומ"מ מש"כ התוס' שם בד"ה חלקו מבחוץ על פירש"י שפיר הקשו ואין ענין להנ"ל ודו"ק ונ"ל עוד קצת ראי' לזה ממה דפליגו ר"י ור"ל בבין החניכיים אי מצטרפי לכזית ליפלגו נמי בגוני דידן איפכא היכא דמתחילה לא הוי כשיעור ואח"כ נעשה כשיעור ע"י חימום המעים, א"וו דבזה אין נפק"מ כלל מיהא לפימש"כ המהר"ם שיק דעל אכילת במ"ע בלא הנאת גרונו לכו"ע חייב אין ראיה מזה אבל ראי' הנ"ל היא לפענ"ד ברורה:

תו קמבעי לי' למעכ"ת כל כהי"ג דנתגדל שיעורו ע"י החמימות לעניין מקוה מהו כגון במקוה שחסר קצת משיעור מ' סאה במים קרים מיהא בידו לחמם המקוה באופן שעי"ז יתרבה שיעורה ויעלה לשיעור מ"ס מהו, וזה פשיטא לי' דפסולה כיון דהרי חסרה לפניך אך מספק"ל אם היתה מעיקרא שלמה מחמת חמימותתה ושוב נתקררה וליכא מ"ס ולשיטת רשב"א בשבת ר"פ המצניע כל כהי"ג גבי כזית שנצטמק היכא דבידו לשלקו ולהחזירו לשיעורו אפי' בעודנו מצטמק נמי חשיב כשיעור שלם א"כ ה"נ נימא כן כיון דבידו לחמם ולהחזירו לשיעור שלם הנה אין לו שום דמיון כלל דאטו מ' סאה כתובו באורייתא את כל בשרו כתיב ודרשי' מני' מים שכל בשרו עולה בהן ושיערו חכמים דבפחות ממ"ס אין כל גופו עולה בהם א"כ מה איכפת לן מה שבידו להחזירו לשיעור מ' סאה ע"י חימום המקוה השתא מיהא אין כל גופו עולה בהם, וכן לענין ג' לוגין מים שאובין דפסלו המקוה ודאי באם נפלו ג' לוגין חסר משהו מים שאובין קרים לתוך מקוה חסרה חמה באופן שהג' לוגין שאובין נעשו תיכף שלמים ע"י שנתחממו פשיט למע"כ דזה דומה למה דאיתא בשו"ע סי' ר"א סעי' ט"ו דבעי' דוקא ג"ל שנפלו הנה משום הא לא אריא דהתם לא אמרו אלא לאפוקי אם נפלו ולא נתערבו כולם עם מי המקוה כגון ספוג שבולעים בו ג"ל וכן דלי שפיו צר ובו ג' לוגין ונפלו למקוה ולא יצאו כל המים שבתוכו אלא שנתערבו עם מי המקוה אבל אם כל המים נתערבו עם מי המקוה לא שמענו מהתם ואיכא למימר השתא מיהת דנתערבו ג' לוגין מים שאובין עם מימי המקוה פסלוה ומ"מ נ"ל דיש לפשוט זה מהא דקיימ"ל בסעי' ל' דאין שאיבה פוסלת בשלג וברד וכפור ואם הריק ג' לוגין שלג מתוך כלי לתוך המקוה חסרה אמאי לא נימא השתא מיהת עשה ג' לוגין מים שאובין א"וו דלא קפדינן אלא אשעת נפילה מיהא גם ע"ז יש להשיב ותו מוכח כן מדקיימ"ל מים שאין מראיהן כמראה יין ונפלו ג' לוגין למקוה לא פסלוה ואמאי לא נימא כל שחזר מראה מים במקוה קודם שנשלם מ' סאה חזר וניער עליהם תורת פסול ג"ל א"וו דלא אזלינן אלא בתר שעת נפילה:

וההד"נ וכש"כ אם הוא איפכא דבשעת נפילה היה בו ג' לוגין וע"י שנתקררו בתוך המקוה קרה נפחת שיעורם דאזלינן בתר שעת נפילה כיון שהיה בתו ג' לוגין נפסלה ונ"ל להביא ראיה דאין חילוק בכל השיעורין ששיערו חכמים במקוה בין מים חמין לקרים אלא הכל כדהשתא משערינן מהא דהביא המרדכי בפ"ב דשבועות בשם ר"ת והובא ביתה יוסף סוס"י ר"א ובשו"ע סעי' ע"ה בשם יש מי שאומר דאסור להטיל יורה של מים חמים לתוך המקוה כדי לחממה וכתב שם הטעם משום גזירת מרחצאות עיי"ש ואיס"ד דיש חילוק לענין שיעור מקוה ולענין פסול ג' לוגין בין מים חמין בקרים א"כ בלא"ה הו"מ למימר טעם יותר פשיט וגזרה יותר קרובה דאפשר דע"י חימום המקוה נפיק מני' חורבה הן לענין ונדידת השיעור מקוה או לענין ג' לוגין שנפלו בכל אפנים שיש להמציא כגון שהמים שנפלו יהי' קרים ויתרבה שיעורם במקוה חמה, או לאידך גיסא א"וו דלהא לא חשו חכמים דהכל ונשתער כפי מה שהוא השתא לפנינו כן נראה לפענ"ד בס"ד, ומש"כ להביא ראיה דחהר"ל לא הוה רק לכה"ע ממש"כ הח"ס ז"ל בחיור"ד סי' צ"ו ליישב שיטת הרמ"א באו"ח סי' תרע"ג דפסק כתה"ד ולפי דבריו שם מבואר דעכצ"ל כשיטת התוס' דאפי' אם אננו חהר"ל לכה"ע לא בטל יפה כתבו אבל אין לבנות ע"ז יסוד דשערי תירוצים לא ננעלו על קושיי' הטו"ז שם על התה"ד ועיי' מש"כ בתשו' שבו"י סי' ל"ב ביישוב התה"ד הנ"ל והובא בפ"ת שם והרי הנודב"י לא מדעת עצמו חידש כן אלא כן הוא מבואר בר"ן פ' גיה"נ ועוד כמה פוסקים ראשונים ס"ל כן ע"כ אין בידנו להכריע בזה ולגודל הטירדא א"א לי להאריך והשי"ת יחדש כנשר נעירנו ואריכתינו מהרה יצמח ובמהרה בימינו נזכה לביאת צמח כאו"נ דושו"ט בלונפ"ח ע"ע:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה