ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן צח
כתב הטור בסימן צ"ח לפירש"י הא דסמכי' אקפילא דוקא בדאיכא ס' אבל קפילא בלא ס' או ס' בלא קפילא לא, אבל בדליכא קפילא אי אית בי' ס' שרי, ור"י ס"ל דבכ"ע סמכינן אקפילא אפי' בבצר מס' אבל בס' מיהת שרי ואין צריך קפילא כלל עיי"ש, וצע"ג דלכאורה לפי מה דפסק רש"י דטע"כ לאו דאורייתא, ור"י ס"ל טע"כ דאורייתא איך החליפו שיטתם בזה דלשיטת רש"י כיון דטע"כ דרבנן הו"ל למימר טעי דבחד מנייהו סגי, ולשיטת ר"י דטע"כ דאורייתא, כש"כ דהו"ל להחמיר בזה טפי דלא סמכי' אקפילא בפחות מס', אבל אחרי העיון נראה לפענ"ד דלטעמיי' אזלי, דהנה הא דכל האיסורין שבתורה בס' ילפי' בפ' גיה"נ מזרוע בשלה עיי"ש, וס"ל להתוס' דאינו אלא אסמכתא דהתם הו"ל מב"מ, ובמבשא"מ קיי"ל לרבנן דביותר מס' לא יהיב טעמא, ואסמכי' נמי אהאי קרא ואיה"נ אי ידעי' דפסק הטעם בפחות מס' נמי שרי, אמנם שיטת רש"י שם בכל הסוגיא נראה ברור דדרשה גמורה היא ומדאורייתא בעי' ס' אפי' אי פסק טעמא בפחות מס' כן מוכח בהדיא ממשפי' רש"י שם בד"ה מדאורייתא, וז"ל כלומר אי לאו מהאי גמרי' ומשוינן ביטול טעם כשאר ביטולי מדאורייתא ברובא הו"ל לבטולי משמע דהשתא מיהת ילפינן דמדאורייתא בעי' ס' וכן משמע עוד יותר ממה שפירש"י בד"ה ושניהם לא למדוה וז"ל ואע"ג דאי בעית למילף מני' מצית למילף מני' אפי' היכא דיהיב טעמא וכו' מ"מ אחמיר רבנן ואמרו דטעמא ל"ב, והשתא אי אמרת בשלמא דילפותא גמורה היא שפיר קשיא לי' לרש"י דהו"ל למילף אפי' אי יהיב טעמא דהרי איכא למימר אי הוי שלא במינו הוי יהיב טעמא, אבל אי אסמכתא היא אין מקום כלל לדברי רש"י ודו"ק וכן מוכח נמי בהדיא מפירש"י בחולין דף ק"ח דהא דקאמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאיס"ד דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש הוא אע"ג דליכא נו"ט נמי ופירש"י וכיון דלא חידוש הוא שפיר גמרינן מזרוע בשלה דמשתרי כל כמה דליכא טעמא והתם ע"כ מדאורייתא מיירא, והשתא לרש"י נהי דטע"כ לאו דאורייתא מ"מ ס' מיהת בעינן, מיכפיתא דז"ב מדאורייתא, ואפי' ליכא טעמא, וענין טע"כ אי דאורייתא או לא, אינו ענין כלל לביטול ס' דפלוגתא דטע"כ אננו אלא אי בפחות מס' ההיתר נהפך לאיסור מחמת טעמו של איסור הנרגש אבל האיסור ודאי לא נהפך להיתר בפחות מס' אפי' למ"ד טע"כ לאו דאורייתא, והה"ד באיכא טעמא יותר מס' נמי תליא בפלוגתת דטע"כ אי דאורייתא או דרבנן, והשתא שפיר קאמרי' דלשיטת רש"י לא מהני קפילא בפחות מס' דעד ס' לא תליא בהרגשת הטעם כלל, כדילפינן מז"ב, והכי דייק לשון הש"ס בחולין דף צ"ז דקאמר ושניהם לא למדוה אלא מז"ב ולשיטת רש"י ניחא דקאמר הכי לאפוקי דלא נימא דבלא"ה קום להו לרבנן כן רק אסמכוה אז"ב משו"ה קאמר ושניהם לא למדוה אלא מז"ב והה"ד נמי למ"ד מב"מ בטל ברובא מ"מ בבישול בעי' ס', ודוקא בדברים שאינם נימוחין ומתערבין יחד ס"ל דבטלי' ברובא דכיון דלרש"י אפי' אי לא יהיב טעמא בעי' ס' א"כ אין לחלק כלל בין מינו לשאינו מינו ובזה שוב לק"מ קושיי' הפרמ"ג בפתיחתו לה' תערובות על מש"כ התוס' בב"מ דף כ"ג ד"ה ועולה וז"ל מדרבנן בעינן בתרומה ק"א ובערלה וכה"כ ר"א ומה"ת חד בתרי בטל ביבש ובלח בס', ומשמע מדבריהם ודאי אף במב"מ בלח, מה"ת בעי' ס' דאי באינו מינו אף מדרבנן די בתרומה וערלה וכה"כ בס' דכל השיעורים שהם למעלה מס' דוקא במינו והוא תמוה מי איכא למ"ד מב"מ בס' בלח בלח מה"ת ועוד ס' מי כתיבי באורייתא והניח בצ"ע וכן תמה על המבי"ט שכ"כ בקרית ספר שלו ולפימש"כ אין כאן תמוה, דהא לרש"י דהלימוד ונז"ב הוא לימוד גמור א"כ אין איסור בטל בפחות מס' כל שנתערב דרך בישול ונ"ט אף אתה אל תתמה אם גם התוס' בב"מ אזלי בהאי שיטה, ובמאי דכתיבנא יתיישב לן ע"כ תמיהת הרשב"א בחולין דף צ"ז ע"ב, בהא דפליגו תרי לישני א"ד בקדרה עצמה משערינן וא"ד בעאי דבלעה קדרה ופירש"י וכיון דספיקא דאו' הוא פסקי' לחומרא ותמה הרשב"א בחי' שם דהא לשיטת רש"י טע"כ לאו דאורייתא, והו"ל למפסק לקולא ולהנ"ל דיהיב טעמא ביתר מס' אבל מ"מ האיסור מיהת א"א לו להתבטל בפחות מס' ושפיר קאמר רש"י כיון דסדא"ו הוא פסקי' לחומרא, אלא דצע"ג לפי"ז על הפוסקים שכ' נפק"מ בין רש"י לר"ת לענין אי טע"כ דאורייתא או דרבנן, בנשפך וא"א למיקם אשיעורו:
ולפי הנ"ל דגם לרש"י בעי' ס' מה"ת, א"כ אין נפק"מ הנ"ל עולה יפה ועכצ"ל דאיה"נ דלשיטת רש"י בעצמו אין נפק"מ ולא כתב כן אלא אליבא דמאן דס"ל לענין טע"כ כרש"י ולענין הלימוד מזרוע בשלה דאסמכתא הוא יש נפק"מ הנ"ל:
ושוב ראיתי בחידושי הח"ס פ' גיה"נ דס"ל נמי בפשיטות דלפירש"י הלימוד מז"ב דרשה גמורה היא, ובעי' ס' מה"ת אפי' למאי דס"ל לרש"י טע"כ לאו דאורייתא, והרגיש נמי במה שכ' הפוסקים נפק"מ בנשפך, ומתוך כך כתב דע"כ ל"ק הכי אלא למאי דפסק רש"י כר"י במב"מ דלא בטל, אלא דבז"ב חידוש הוא דהו"ל היתר הבא מכלל איסור, ועכ"פ הקפידה תורה שיהי' מיהת כמו ביטול דעלמא ונילוף מני' אפי' חולין אך אי קיימ"ל מב"מ חד בתרי בטל, וזרוע בשלה איסור מכלל היתר הוא דהקפידה תורה הכא אמב"מ דבעי' ס', א"כ מנלן למילוף חולין מקדשים, ומשו"ה לרבנן דמב"מ בטל מה"ת ברובא מודה רש"י דלא בעינן ס' מה"ת ויש להקל בנשפך עיי"ש, והנה אם אמת נכון הדבר היה מקום ליישב קושיי' הרא"ש לשיטת רש"י איך קאמר ר"י סמכי' אקפילא, דהא בפחות מס' לא מהני קפילא, ולמעלה מס' בליכא קפילא נמי שריא א"כ לא שייך לשון סמכי' כיון דלא בעי הקפילא אלא להחמיר, ולהנ"ל יתיישב שפיר ע"נ דע"כ ל"ק רש"י דלא מהני קפילא בפחות מס' אלא למאי דס"ל מב"מ לא בטל מה"ת, א"ש הלימוד מז"ב לימוד גמור היא, למילף מנה דאין איסור בטל בפחות מס' אבל לריו"ח לשיטתו דס"ל מב"מ בטל, א"כ ליכא למילף מז"ב מודה רש"י דמהני קפילא אפי' בפחות מס', משו"ה שפיר קאמר רבא השתא דאמר ר"י סמכי' אקפילא, אבל עיקר דברי הח"ס בזה צ"ע ממנספירש"י בריש סוגי' דז"ב בד"ה בס', וז"ל היכא דבדקניה ולא יהיב טעמא א"נ ליכא למוקם אטעמא כגון מין ומינו, אבל היכא דבדקנו ויהיב טעמא לעולם טעמא לא בטל וכו' והתם קאי רש"י אליבא דמ"ד מב"מ בטל, ואפי"ה ס"ל לרש"י דלימוד גמור הוא ודו"ק, א"וו דאליבא דכו"ע ס"ל לרש"י הכי, ואי משום קושיי' התוס' איך נוכל למילף מין בשא"מ מז"ב, יתבאר לפנינו שפיר בס"ד עכ"פ הא דכתבו הפוסקים נפק"מ בנשפך עכצ"ל דלאו אליבא דרש"י בעצמו כתב כן אלא משום דס"ל בזה דלא כרש"י דזרוע בשלה לימוד גמור הוא וראיתי בח"ס שכתב לתרץ קושיי' הנ"ל איך קאמר רש"י משום דספיקא דאורייתא הוא עסקי' לחומרא הא רש"י ס"ל טע"כ לאו דאורייתא וכתב כיון דעיקר האיסור הוא מה"ת ס"ל לרש"י להחמיר אפי' אי טע"כ לאו דאורייתא, וצע"ג לפי"ז איך כתבו הפוסקים נפק"מ הנ"ל בנשפך, מנ"ל לחלוק בזה הסברא על רש"י, ולא עוד חלא שהרשב"א בעצמו בחי' כתב נפק"מ הנ"ל בין רש"י לר"ת וקשיא דידי' אדידי' וצע"ג, מיהא עיקר האי כללא דכייל הח"ס צלע"ג ממשנה ד' פ"ו דמקואות ספק כשפופרת הנוד ספק אינו כשפ"ה פסולה מפני שהוא מה"ת וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ, ופי' הרע"ב ספק יש בהן כשיעור ס' אין בהם כשיעור ספיקן טמא ואלו הוי שיעורין מדרבנן היינו מטהרין אותו, והוא מוכח ממשמעות לשון המשנה דקתני מפני שהוא מה"ת וע"כ על שיעורו קאי דאלו עיקר הדין זיל קרי בי רב הוא א"כ משמעות לשון המשנה דאי לאו דשיעורו מה"ת אע"ג דעיקר האיסור מה"ת הוי מקילינן בספיקו, וא"כ עכ"פ שפיר כתבו הפוסקים נפק"מ בנשפך להרשב"א, צע"ג:
והשתא דאתית להכי נבא ליישב בס"ד קושיי' התוס' בסוגיא דזרוע בשלה, אהא דפירש"י במימרא דרבא דאמר לא נצרכא אלא לטע"כ דבקדשים אסור ופירש"י דזהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר ילפי' מני' למאה וס' דמדאורייתא ברובא בטל, וילפי' מהכא להחמיר דלא ליבטל אלא במאה וס' ותמהו בתוס' א"כ עכצ"ל דבקדשים אפי' טעם כל דהו אסור אע"ג דבטל במאה וס' ואין כאן אלא משהו, ובאמת אשכחן בהדיא בכמה דוכתי דאין כ"ש אוסר בקדשים דלא אסר במשהו אלא מב"מ לר"י או עולין לרבנן, והכי מוכח בכ"ד עיי"ש, ותו הקשו כיון דבז"ב לא מיירא אלא בטעם כ"ש, שנתבטל בס', א"כ מנ"ל לרש"י דרבא ס"ל טע"כ בחולין לאו דאורייתא עיי"ש, ונראה ליישב בס"ד ואקדים הא דפסק הרמ"א בסי' צ"ח דלענין מב"מ ומין בשא"מ אזלי' בתר שמא, והש"ך שם הרעיש על זה כיון דטע"כ דאורייתא מאי איכפת לן אי שוה בשמא או לא, ופלוגתייהו דאביי ורבא אננו אלא באיסורים דל"ב בס' ולא תליא בטעמא כלל, ועיי"ש וכתב בס' חוו"ד ליישב בטוטו"ד דהא במבשא"מ ביבש ביבש ס"ל לאו"ה דמה"ת בעי' ס', ומייתא ראי' מדברי התוס' בפ' א"ע דף מ"ד והש"ך סתר זה בסי' ק"ט וס"ל דהתוס' מיירא בקמח בקמח דדינו כמו לח בלח, אלמא עכ"פ בלח בלח מיהת אפי' בליכא טעמא בעי' ס' מה"ת, וטעמא דמילתא אסברא לה בס' חוו"ד דס"ל להתה"ד הנ"ל כיון דכזית בכא"פ אפי' ע"י תערובות הוא דאורייתא כדמסקינן בפ' א"ע, ועכצ"ל דבמין בשא"מ גילה לנו הלל"מ דבא"מ לא אמרינן אחרי רבים להטות וסובר התה"ד כיון דלא בטל ברוב לעניין מלקות מהלל"מ הנ"ל הה"ד לענין איסור לא בטל ואוסר עד ס' ובס' בטל דגמרי' מז"ב, וכיון דלא תליא בטעמא, ממילא אמרינן שפיר דכל שאינו שוה בשמא, הו"ל מבשא"מ, עיי' שם בחוו"ד ועכ"פ מוכח מיהת דכיון דהלל"מ דמבשא"מ אינו בטל ברוב דהא כזית בכא"פ דאורייתא אי לאו דילפי' מז"ב אפי' בס' לא הו"ל להיות בטל, והנה הרשב"א בחי' הקשה האיך קאמר אביי לא נצרכא אלא כר"י דאמר מב"מ לא בטל, הא רוטב עם בשר הו"ל מבשא"מ וכתב דלמ"ד דאזלי' בתר שמא הוא דהו"ל מבשא"מ אבל מאן דאזל בתר טעמא ה"ל מב"מ ואביי לטעמא דאזיל בתר טעמא, עיי"ש, ולפי"ז ניחא שפיר פירש"י דדייק מרבא דע"כ טע"כ בחולין לאו דאורייתא דהא רבא לטעמי' דאזל בתר שמא א"כ איך מצינו למילף קולא מז"ב דהא אי אמרת טע"כ דאורייתא הו"ל טעמו כעיקרו וכי היכא דממשו במבשא"מ אסור מהלל"מ ואננו בטל ברובו הה"ד נמי טעמו וכיון דאמרי' כל שאינו בטל ברובו אפי' בס' לא בטל אי לאו דילפי' מז"ב איך מצינו למילף קולא מז"ב, אע"כ דרבא ס"ל טעמו אננו כממשו בחולין א"כ גבי טעמו ליכא הלל"מ בכזית בכדי אכי"פ אלא בממשו, אבל טעמו מדאורייתא ברובא בטל ושפיר יליף מז"ב לחומרא דבעי' מיהת ס' והשתא בקדשים דילפי' מחטאת דטע"כ דאורייתא איה"נ דלא מצינו למילף מז"ב וממילא אפי' מאה וס' נמי לא מצינו למיגמר מני' דלענין קדשים קולא הוא דהא בקדשים טע"כ דאורייתא ולהכי קתני בברייתא זה היתר הבא מכלל איסור בז"ב דבשאר קדשים אסור ואפי' בס' ומאה לא בטל דמהיכ"ת כיון דגבי מבשא"מ כזית בכדי אכ"פ הלל"מ דלא בטל ברובא כמבואר בתה"ד הנ"ל ואנן אמרי' דגם הטעם הוא כממשו א"כ גם טעמו לא בטל ובקדשים לית לן שום ילפותא מז"ב, דהא לקולא ליכא למילף מני' והשתא שוב ל"ק נמי קושיות התוס' מהא דאשכחן בכמה דוכתי גם בקדשים דאננו אוסר במשהו איה"נ במב"מ גם בקדשים ברובא בטל, אבל במבשא"מ בעלמא כיון דלא בטל ברובא מדאורייתא מהלל"מ וטעמו נמי כממשו בקדשים א"כ איה"נ דלא בטל אפי' במאה וס' כסברת החוו"ד הנ"ל אליבא דתה"ד וא"ש בס"ד:
אלא דמ"מ אי קשי' הא קשי' לי מאי פריך בש"ס חולין דף צ"ז ע"ב אהא דאמרי' ביצה בס' ואין ביצה מן המניין למימרא דיהיב טעמא והאמרי אינשי כי מיא דביעי בעלמא הא ודאי אין להכחיש דגם הביצה מפליט מתוכו פליטת טעם אלא כיון דאין טעמו נרגש הו"ל להתירו והא השתא אמרי' דאפי' אם אין בו הרגשת טעם בעי' ס' מן התורה, א"כ גם במיא דביעי לבעי ס' וצע"ג ליישב ודו"ק היטב:
ב) קיימ"ל דאין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, כמבואר בכל הראשונים ובטושו"ע סי' ק"ה ס"ד עיי"ש ועוד בכמה דוכתי ועיי' בפרמ"ג בפתיחתו לה' תערובות ח"ב פ"ג שנתקשה בזה מנא הא מילתא לדידן דקיימ"ל דלא אמרינן חענ"נ בשאר איסורין דהא כל עיקר מה שהוכיחו כן התוס' בחולין דף צ"ו ע"ב היינו משום דאל"כ נימא בכל מקום דאיסור כ"ק, שהקליפה תחזור ותיאסר קליפה אחרת וכן עד גמירא א"וו דאינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב עיי"ש וכ"ז אי אמרי' חענ"נ אבל למאי דס"ל בשאר איסורין דלא נעשה נבלה בלא"ה לק"מ ועיי"ש שכ' ליישב זה דנהי שאין חענ"נ בשאר איסורין מ"מ הבלוע עצמו ילך ויתפשט מעט אלא ש"מ הבלוע אינו יוצא בפי רוטב וכתב כן שם בכוונת הרשב"א בתוה"ק ודבריו בזה צע"ג חדא דהרואה בתוס' חולין דף צ"ו ע"ב ד"ה קולף יראה בהדיא שכ' דלשיטת רא"פ ניחא מה שאין קליפה אוסרת חברתה ותו דעיקר דבריו תמוהים בזה, דלעולם י"ל דהבלוע עצמו הולך ומתפשט, אלא שאין בו כדי לאסור דקי"ל לרז"ל דבלא רוטב אינו מתפשט כדי לאסור יותר מכדי קליפה, אבל לעולם אימא לך דמשהו מיהת יוצא מחתיכה לחתיכה אפי' בלא רוטב ונפק"מ באיסור משהו כגון חב"ע או דשיל"מ דודאי כל עיקר מה שבאנו לחקור בזה אינו אלא משום איסורי משהו דבכדי נתינת טעם פשיטא דאינו מתפשט יותר מכ"ק דהא הלכה רווחית היא ברותח דצלי ומליחה, וע"כ יציאת הבלועה מחתיכה לחתיכה לא עדיף מזה דאל"כ איך הוכיחו הפוסקים כן ומה שאין הקליפה אוסרת חברתה ועכצ"ל דשקולים הם וא"כ עכ"פ מוכח דבלא רוטב בשום אופן לא מתפשט יותר מכדי קליפה בכדי נתינת טעם וכל עצמנו לא באנו לחקור אלא אם משהו מיהת נפיק גם בלא רוטב ולעניין זה לא הועיל לן הסברתו של הפרמ"ג כלום דודאי לשיטת הסוברים חענ"נ מוכח שפיר דאפי' משהו לא מתפשט בלא רוטב דאל"כ היכא משכחת לה איסור כ"ק א"וו דאפי' משהו לא נפיק וא"כ אין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו מתפשט ג"כ אבל למאי דקיימ"ל דלא אמרי' חענ"נ אכתי הדר' קושי' לדוכתה מנא הא מילתא, ואחרי העיון נראה דלק"מ דשפיר יש להוכיח כן ממימרא דשמואל דאמר ל"ש אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגור והא שמואל ס"ל מב"מ לא בטל וא"כ תיקשי לן דנהי נמי דל"א חענ"נ מ"מ הבלוע בעצמה תתפשט מעט להלן מכדי קליפה א"ו דבלא רוטב אפי' משהו אינו יוצא ואולי נתכוין לזה הפרמ"ג אלא שקיצר במקום שהי' לו להאריך כדרכו בקודש:
ועיי' במג"א סי' תמ"ז סק"ט ובמחהש"ק שם הביא שיטת הגהמ"יי סוף ה' חו"מ דס"ל אע"ג דבעלמא צלי אינו אוסר אלא כדי קליפה ונטילה היינו משום דאננו מפעפע אלא עד כ"ק בכדי נט' אבל משהו מיהת מפעפע לכן בחב"פ אוסר כלו אף בצלי דמשהו מיהא איכא ולדבריו צ"ע מהא דשמואל ולכאורה י"ל דס"ל לשמואל אין בגידין בנו"ט ואננו אוסר אלא משום שמנו של גיד וס"ל דשומן עם בשר הו"ל מבמשא"מ ואננו אוסר במשהו כמש"כ בשו"ע רס"י צ"ח ובש"ך סק"א עיי"ש אבל אי אפשר לומר כן דהא שמואל אמתני' קאי דהא קאמר לא שנו ותנא דמתני' הא ס"ל יש בגידין בנו"ט עיי"ש מיהא י"ל דס"ל להגהמ"יי דגם גיד ובשר הו"ל מבשא"מ עיי' בזה פלפול הפלתי בסי' צ"ח באריכות, וכן משמע בנקה"כ ופר"ח וא"כ לק"מ על הגהומ"יי ושם בפלתי הוכיח מפירש"י דס"ל גיד עם בשר הו"ל מב"מ ממה דפירש"י במתני' דירך שנתבשל בה גיה"נ אם יש בנו"ט ה"ז אסורא פירש"י ששיעורו חכמים בס' וכל נו"ט בס' ולרש"י הא לא סמכי' אס' בלא קפילא אע"כ דס"ל דהוי מב"מ וכן כתב במהר"ם שיף עיי"ש וא"כ שפיר מוכח מיהת דאף איסור משהו אינו מפעפע יותר מכ"ק בלא רוטב, ועפי"ז נראה ליישב בס"ד הא דפריך בחולין דף צ"ז אהך מימרא דשמואל הנ"ל והאמר ר"ה גדי שצלאו בחלבו אסור לאכל אפי' מראש אזנו ומשני שאני חלב דמפעפע ובחלב אסור והא עובדא הוי בכנישתא דמעון בגדי שצלעו בחלבו ושרי' ר' יוחנן ומשני האי כחוש הוי ונתקשו האחרונים:
דבלא זה הווו"כ על מימרא דר"ה מהך מימרא דריו"ח ועיי' מש"כ הכו"פ בזה בריש סי' צ"ח מיהא כהנ"ל י"ל דבפשיטות לא הו"מ למפרך מריו"ח די"ל דנהי דצלי אינו מפעפע יותר מכדי נטילה מ"מ משהו מיהת מפעפע בכולו מיהא ריו"ח ס"ל מב"מ בס' משו"ה שפיר שרי' ור"ה מתלמידי דרב ס"ל מב"מ לא בטל משו"ה אסור אפי' מראש אזנו משום דמשהו מיהת איכא כשיטת הגהמ"יי אבל השתא דמייתא מימרא דשמואל דקולף ואוכל עד שמגיע לגיד אע"ג דגם שמואל ס"ל מב"מ ל"ב א"כ ש"מ דצלי אינו מפעפע אפי' משהו יותר מכ"ק, והא דאסר ר"ה היינו משום דחלב מפעפע אפי' בכדי נט' שפיר פריך מריו"ח והוצרך לשנוי דהאי כחוש הוי וא"ש בס"ד:
ובפרמ"ג שם הביא עוד בשם הרשב"א בתוה"ב הארוך שכתב עוד הוכחה דאין הבלוע יוצא בלא רוטב דאל"כ בט"ח שנפלה על החתיכה אפי' בלא ניער יצטרפו השאר לבטל ובסה"ת כתב ג"כ כעין זה דאל"כ בלא ניער אמאי השאר מותרין וכתב ע"ז הפרמ"ג דלפי מש"כ הש"ך בסי' ק"ה סקי"ז דבב"ח הוי גופו של איסור וא"כ ע"כ בלא ניער גם השאר נעשה נבלה ואסורות וא"כ אין ראי' מסוגיא דנו"ח להמעיין שם עכ"ד ומ"מ נראה לפענ"ד דעכ"פ מוכח מהתם דבלא רוטב אפי' משהו נמי אינו מפעפע דהא אמרי' בש"ס ה"ד אי כא ניער כלל ולא כיסה כלל מבלע בלע מפלט לא פלט ונהי דכתב הש"ך שם בס"ק י"ז דזה קאי אי אמרי' אפשר לסחטו מותר עיי"ש מ"מ הא האי תנא דהתם ס"ל מב"מ לא בטל עיי"ש, ואיס"ד דמשהו מיהת נפק גם מהבלוע אם כן אותו משהו חלב שיוצא הוא מעורב במשהו טעם בשר ושוב יאסר כל החתיכות מפני שהוא מינו אע"כ דאפי' משהו חלב לא נפק רק טעם בשר גרידא ולמ"ד אפל"ס מותר אינו אוסר כלל, ושפיר קאמר מבלע בלע מפלט לא פלט וזה נראה לפענ"ד ראי' שאין עליה תשובה ושיטת הגהמ"יי הנ"ל לע"ג והכי קיי"ל בשו"ע רס"י תמ"ז דהיכא דבשאר איסורים לא צריך רק כ"ק או כדי נטילת מקום גם בחב"פ אינו אוסר יותר עיי"ש וכ"מ מכל הראשונים שכ' הוכחה דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך מדלא אמרי' דקליפה הנאסרת נעשה נבלה וחוזר ואוסר כ"ק ואיס"ד דמשהו מיהא נפק א"כ אכתי הול"ל דנע"נ וחוזר ואוסר דכל עצמו של חחנ"ב ואפל"ס כן הוא דכנגד גופו של איסור יש ס' ומ"מ אוסר ה"נ נימא כן בכדי קליפה וגם הפרמ"ג כתב הוכחה זו מיהא על הגהמ"י הנ"ל י"ל דס"ל בזה כשיטת הרמב"ם והר"ן בשמעתא דט"ח סוף כה"ב דבחצי חתיכה ל"א חענ"נ אבל עכ"פ הפוסקים דס"ל הטעם משום דאין הנאסר יכול לאסור ע"כ כ"ס לי' כשיטת הגהמ"יי הנ"ל וחידש על הפרמ"ג שלא הביא דברי הגהמ"יי כלל:
ג) קיימ"ל בטושו"כ סי' ק"ה דצלי שאין בו דבר המפעפע אננו אוסר אלא כדי נט' ומליחה אינו אוסר אלא כדי קליפה, והא דלא אמרי' דאותו כ"נ או כ"ק נעשה נבלה ואוסרת כ"ק וכ"נ הסמוך לו וכן כולו עד גמורא לשיטות הסוברים חענ"נ גם בשאר איסורין מבואר בדברי התוס' והרא"ש פ' גיה"נ משום דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לתתפשט וכיון דאין האיסור עצמו יכול להתפשט יותר מכ"ק וכן מחתיכ' לחתיכ' בלא רוטב הה"ד הנאסר אע"ג דבעצמו נעשה נבלה מ"מ אננו יכול לאסור מיהא הר"ן בשמעתא דט"ח סוף כה"ב הרבה להשיב על זה וכ' דאינו מחוור דכיון דקיימ"ל חענ"נ ואפל"ס אסור הרי כל מה שחתיכת היתר פולטת איסור גמור היא דהא אמרי' אפי' היה באפשר להיות נסחט האיסור מן ההיתר אפי' הכי אסור וכיון שהוא כגוף האיסור למה לא תאסור חברתה בפליטתה ובפרמ"ג בפתיחתו לה' תערובות הוסיף לתמוה עוד לפימש"כ הש"ך בסי' ק"ה ס"ק י"ז דבב"ח אפי' נפרד האיסור לגמרי אפי"ה אוסר דחשיב כאו"א גופו של איסור, א"כ לדידן אמאי אין חתיכה הנאסרת אוסרת חברתה בלא רוטב נהי דאין הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב מ"מ היא עצמה תאסר חברתה וכ"כ בכ"מ שאוסר כ"ק הקליפה תאסור חברת' מאי אמרת אין הנאסר יכול לאסור וכו' הא כל עצמו דחענ"נ בשאר איסורין משום לתא דבב"ח כמש"כ הר"ן בב"ח, ובב"ח אף בנפרד לגמרי אסור, ואין טעם לחלק הגזרה לחצאין, בשלמא להמהרש"ל וש"פ דגם בב"ח גופו כל שנפרד לגמרי שרי שפיר י"ל בשאר איסורין נמי הכי הוא משא"כ להש"ך ולאינך, והוא באמת פליאה נשגבה, והנראה לפענ"ד בס"ד די"ל טעמא דהנך פוסקים הא דחענ"נ בשאר איסורין לאו משום לתא דבב"ח הוא אלא משום דקיימ"ל אפשר לסחטו אסור גם בשאר איסורין והא ודאי לאו משום לתא דבב"ח הוא אלא כדאסברא לה בחוו"ד סי' ק"ו עפ"י מה שהקשה המרדכי על הא דיבמה שרקקה דם וכן בש"ז של זב דמטמא משום דלא אפשר בלא צחצוחי זיבה והקשה דליבטל ברובה ותי' היכא דההיתר לא היה ניכר קודם ביטול לא שייך ביטול ברוב ואם האיסור לא היה ניכר וההיתר הי' ניכר אף בדברים שאין מתבטלין בטל כמבואר בסוס"י ק"ב ומשו"ה החתיכה עצמה שבלעה האיסור שהי' על חתיכה עצמה שם איסור דהא כשהיה האיסור בתוכו היתה מצטרפות להלקות משו"ה אף כשהאיסור נסחט ממנה כיון דעכ"פ משהו איסור נשאר בתוכה לא נתבטל בתוכה כיון שקודם הביטול לא הי' ניכר ההיתר דהא היה על ההיתר ג"כ שם איסור לכך לא מבטל להאיסור כסברת המרדכי הנ"ל ודפח"ח וטעמו כצפיחית בדבש ולפי"ז נ"ל דס"ל הא דאמרי' חענ"נ בשאר איסורין וצריך ס' כנגד כל החתיכה הוא משום לתא דאפל"ס כיון דאותה חתיכה נשארת אסורה מדאורייתא מטעמא הנ"ל א"כ אם נימא דגם שאר חתיכות מצטרפת לבטל הבלוע בחתיכה, אתי למטעי ולמשרי גם החתיכה שכבר נאסרה כיון שהטעם כבר התפשט בכל הקדרה, ובאמת החתיכה שנאסרה נשארת באיסורה מחמת טעם משהו שנשאר בתוכה משו"ה אסרו הקדרה עד שיהי' ס' כנגד כל החתיכה וממילא יכירו וידעו דהחתיכה היא כגופו של איסור שאינה חוזרת להתירא, וכ"ז היכא דעכ"פ נפלט מהאיסור עצמו ג"כ משא"כ בלא הוטב דאין הבלוע יוצא מהחתיכה להחתיכה כלל לא שייך הך גזרה דהא דמתירין שאר החתיכות לאו משום דהאיסור נפלט מהחתיכה הנאסרת והתפשט בכל החתיכות אלא משום דלא יצא ממנה כלל א"כ אדרבא מהייינו גופא נשאר אותה חתיכה באיסורה כן נראה לפענ"ד בס"ד נכון מאוד, וא"כ מתיישב שפיר תמיהת הר"ן וגם קושיי' הפרמ"ג הנ"ל:
מיהא להר"ן דפליג על הך סברא דאין הנאסר יכול לאסור וכו' ס"ל בטעמא דאין קליפה אוסרת חברת' משום דבחצי חתיכה ל"א חענ"נ דלתא דבב"ח ל"ש בחצי חתיכה דדרך בישול אסרה תורה עיי"ש והתוס' בחולין דף צ"ז בסוגיא דירך הביאו ג"כ שיטה זו בשם רא"ם וכתב דאין טעם לחלק בין חצי' לנטולה עיי"ש עכ"פ התוס' והר"ן פליגו בזה בסברות הפוכות להתוס' לא מסתבר כלל לחלק לענין חענ"נ בין חצי חתיכה לכולו ולהר"ן לא מסתבר כלל דלא נימא דאם חענ"נ אין הנאסר יכול לאסור במקום שאין האיסור עצמו יכול לילך, והנה אם נתפוס סברת התוס' וסברת הר"ן בהדי הדדי איה"נ דלמ"ד חענ"נ קליעה חדא אוסרת חברתי וקשיא לי דבפ' גיה"נ דף צ"ז ע"ב אמרי' הכי אטמהתא דאמליחו בי ריש גלותא בגידא דנשיא ואסרן רבינא א"ל מר ברי' דרב' מאי דעתך דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח והא"ש כ"ש אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד והשתא מאי פריך משמואל הא י"ל היינו טעמא דרבינא משום דלא ס"ל סברת התוס' דאין הנאסר יכול לאסור וגם לא סברת הר"ן דבחצי חתיכה כ"א חענ"נ וא"כ מהיי"ט גופא אסרינהו לכולהי משום דהקליפה אוסרת חברת' מיהא כ"ז למאן דס"ל אפל"ס אסור שפיר י"ל כן אבל שמואל לשיטתו הא ס"ל בחולין דף ק"ח אפל"ס מותר שפיר קאמר קולף ואוכל דלדידי' א"א לומר דקליפה אוסרת חברת' ואפשר דמהיי"ט קאמר הש"ס קשיא ולא קאמר תיובתא ואין לומר א"כ היכא אמרי' בפסחים דף ע"ו חם לתוך צונן קולף והוא ברייתא שם ולהנ"ל קליפה לא משכחת לה די"ל התם כיון דאינו בולע אלא רגע ראשונה אדמיקר ליה, בלא"ה א"א לומר דהקליפה תיאסר חברת' אבל במליחה וצלי שפיר קאסר רבונא כולה מטעם הנ"ל ולכאורה י"ל דעכ"פ מוכח חדא מתרתי סברות הנ"ל ממתני' דנטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו והתם בק"פ רותח אמאי אין הקליפ' אוסר' חברת' אע"כ אי מטע' התוס' או מטע' הר"ן אבל אחרי העיון ז"א דהא הרשב"א בתו"ה הוכיח מזה דכל דבר שי"ל פעפיע שנפל למקום ידוע בצלי צריך נטילת מקום אפי' יש בו ס' והוכחתו ממתני' הנ"ל דיטול את מקומו וע"כ מיירא ביש בו ס' דאל"כ לתסר כולו ואפי"ה בעינן שיטול את מקומו וא"כ אין ראי' ממתני' הנ"ל דהתם ע"כ בדבר שיש לו פעפוע מיירא דהטעם מתפשט בכולו ובטל בס' ומ"מ יטול את מקומו כדקאמר הרשב"א והכי קיימ"ל בשו"ע סי' ק"ה וא"כ אכתי מאי פריך הש"ס על רבונא, ולשיטות החולקים על הרשב"א הנ"ל וס"ל דאין צריך נטילת מקום כל דאיכא ס' וע"כ מתני' הנ"ל מיירא ברוטב דאינו מפעפע וכן מוכיח מתוס' בפ' גיה"נ דף צ"ז ד"ה שאני ניחא דהשתא קשיא במשנה הנ"ל אמאי לא אמרי' דהקליפה תיאסר חברת' אע"כ חדא מתרתי ושפיר פריך על רבינא אבל לשיטת הרשב"א:
הנ"ל קשיא וצ"ל דס"ל לסתמא דהש"ס דלא אמרי' חענ"נ בשאר איסורין כשיטת רא"פ וא"כ עכ"פ מוכח מזה חדא מתרתי או דלא אמרי' חענ"נ בשאר איסורין ואי כשיטת התוס' דלא כרא"פ א"כ ע"כ צ"ל דלא בעי' נטילת מקום היכא דאיכא ס' וא"ש בס"ד לכו"ע ודו"ק היטב, ולהרמ"א דס"ל נמי כשיטת הרשב"א הנ"ל וסבירא לי' נמי דחענ"נ בשאר איסורין בסי' צ"ב אכתי צ"ע ועכצ"ל דמה דפסק חענ"נ אינו אלא לחומרא בעלמא תדע מדמחלק בין לח בלח ובין מקצתה בתוך הרוטב עיי' בסי' צ"ב ודו"ק:
ד) בהא דהאריך הש"ך בסי' ק"ה ס"ק י"ז דבב"ח מקרי גופו של איסור ואוסר חם בחם אפי' בלא רוטב ודחה ראיות הפוסקים דס"ל גם בב"ח הדין דאינו אוסר בלא רוטב מהא דאמר בש"ס דף ק"ח מאי לא ניער ולא כיסה אילימא לא ניער ולא כיסה כלל מבלע בלע מפלט לא פלט וכו' דלא קאמר התם הכי אלא מקמי' דהוי קי"ל חענ"נ כדאיתא התם בהדיא אבל לבתר דמסיק אפל"ס אסור וחענ"נ א"כ נחשב הבשר גוף האיסור ואיה"נ דאוסר דנהי דלא פליט חלב מ"מ כיון דע"י חיבורן נאסרו א"כ הבשר שנחשב גוף האיסור אוסר וכ"כ הר"ן שם סוף כה"ב עיי"ש ולפענ"ד יש לתמוה על זה דהא התם קאי הש"ס על הא דאמר רבי נראין דברי ר"י בשלא ניער ושלא כיסה ודברי חכמים בשניער וכיסה וע"ז קאמר התם מאי לא ניער ולא כיסה אילימא לא ניער כלל מבלע בלע מפלט לא פלט אלא לא ניער בתחילה אלא לבסוף ולא כיסה בתחילה אלא לבסוף אמאי הא בלע והא פלט קסבר אפשר לסחטו אסור והשתא אי אמרת דלמ"ד אפל"ס אסור אפי' לא ניער ולא כיסה כלל נחשב הבשר גוף האיסור ואסר אפי' בלא ניעור ולא כיסה וא"כ למ"ל לאסוקי דמיירי בלא ניער בתחילה אלא לבסוף הא שפיר הוי מצי לאוקמי כדס"ל בתחילה דמיירא בלא ניער כלל ולא כיסה כלל אלא קסבר אפשר לסחטו אסור וצע"ג:
ה) בדין אי היתר מפטם לי' לאיסור היכא דהיתר שמן בלע איסור כחוש לענין אי יוצא אח"כ מחתיכה לחתיכה בלא רוטב פליגו הטו"ה עם הטו"ז בס"ק י' שהאריך לבאר דלא אמרי' כן אלא לענין ריחא ולא לענין בלוע ונראה לי בס"ד דיש להביא ראי' לשיטת הטו"ז מדברי התוס' בחולין דף צ"ז ע"א ד"ה שאני חלב דמפעפע שהקשו א"כ ירך שנצלה בה גיה"נ אמאי קולף ואוכל עד שמגיע לגיד נימא דשומן הגיד מפעפע ותי' בשם ריב"ם דכיון דגיד בעצמו אננו מפעפע שומן שנאסר רק מחמת לתא דגיד אינו חמיר מגיד עצמו, והשתא איס"ד דאמרי' בזה דהיתר מפטם לאיסור א"כ הגיד עצמו נהי דאין בו כח לאסור יותר מכדי נטילה אמאי לא נימא דנתפטם ע"י שומן הגיד ושוב אוסר הגיד בעצמו אע"כ כשי' הטו"ז דלא אמרי' לענין זה סברת פיטום ושוב עיינתי דיש להביא ראי' מדברי התוס' הנ"ל לאידך גיסא דהנה התוס' תירצו שם עוד די"ל שומן הגיד כחוש הוא ואננו מפעפע ולכאורה יש להקשות דהא סברת ריב"ם הנ"ל בלא"ה היא מוכרחת מחמת קושי' אחרת שהקשו בר"פ גיה"נ דבעי הש"ס למידוק ממתני' דירך שנתבשל בה גיה"נ אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה דיש בגידין בנ"ט והקשו בתוס' דילמא האיסור משום שומן הגיד ותי' נמי בשם ריב"ם דאי ס"ד אין בגידין בנו"ט גם השומן אננו אוסר דלא חמיר מגיד עצמו ודחו התם תי' ר"ת דלשומן הגיד לא הוי קרי לי' גיד סתם עיי"ש כיון דבלא"ה סברת ריב"ם מוכרחת מאי דוחקי' לחדש דשומן הגיד כחוש הוא ואננו מפעפע אע"כ דס"ל להתוס' כשיטת הטויה דההיתר מפטם לי' לאיסור וא"כ אין תי' הריב"ם מספיק דעכ"פ הול"ל דשומן מפטם לגיד משו"ה הוצרכו לחדש דשומן הגיד אננו מפעפע ומ"מ מדשתקו התוס' מזה ולא דחו תי' הריב"ם ש"מ דלא ברירו להו האי סברא ועכ"פ לתי' ריב"ם ע"כ שיטת הטו"ז מוכרחת ואין סברא לחלק בין גיד לד"א ולומר דגיד אינו מקבל פיטום דזה לא מסתבר ועיי' בטו"ז דאפי' בדם דמשרק שריק הו"ל למימר דמחמת השומן מפעפע עיי"ש ואפי' לנקה"כ שחולק על סברא זו מ"מ בגיד לא מסתבר כלל לומר דגרע לענין זה מד"א ולומר שאננו מתפטם ע"י שומן דהא קיימי' השתא למאן דס"ל יש בגידין בנו"ט א"וו דשיטת ריב"ם הוא מוכרחת כהטו"ז כן נראה לפענ"ד נכון ודו"ק:
ועוד נ"ל ראי' לשיטת הטו"ז ממש"כ התוס' שם והא דאמרי' בנטף מרוטבו על החרס וכו' יטול את מקומו ותו לא היינו משום דרוטב אננו מפעפע ולכאורה יש לתמוה אכתי לימא דהרוטב מפטם ע"י שמנונית הק"פ ואוסר כלו דע"כ התוס' לא ס"ל כשיטת הרשב"א דאפי' בס' בעי' נטילת מקום דא"כ אין התחלה לקושייתם אע"כ דס"ל כהטו"ז דלא אמרי' סברת פיטום לעניין זה וזה ראי' ברורה ודו"ק:
ו) קיימ"ל בסי' ק"ה ס"ה דכל דבר שיש לו פעפוע שנפל למקום ידוע מחתיכה בצלי אעפ"י שיש בחתיכה ס' לבטל האיסור צריך נטילת מקום והוא מהרשב"א בתוה"א שהוכיח כן ממתני' דפ' כ"צ דתנן נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו וע"כ ביש ס' מיירא דאל"כ ליתסר כולו ואפי"ה בעי' נטילת מקום דבאותו מקום נחשב האיסו' טפי כאלו הוא בעין עיי"ש ובש"ך ס"ק ט"ו הביא שיטת המהרש"ל ביש"ש דפליג על זה וס"ל דהמחמיר בזה הו"ל כסיל בחושך הולך דהוא כמו תרי חומרי דסתרי אהדדי ולדבריו צריך ליישב מתני' דיטול את מקומו ועיי' פרמ"ג במ"ז ס"ק ז' הביא בשם מהרש"ל דהתם טעמא דבעי' צלי אש וזהו הו"ל כנצלה מחמת ד"א דעד כדי נטילה נצלה מחמת הרוטב והפרמ"ג הקשה על זה וכי עדיף מנגע בחרסו של תנור דיקלוף את מקומו אלמא דאננו נצלה אלא עד כדי קליפה עיי"ש שהצ"ע ונראה לפענ"ד ליישב בס"ד עפ"י מה שהקשה הפרמ"ג בסי' צ"ד שפ"ד ס"ק ט"ו אמאי סגי בקליפה נימא דקליפה אוסרת קליפה אחרת ובזה לא שייך תי' התוס' בחולין דף צ"ז דאין הנאסר אוסר במקום שאין האיסור עצמו יכול להתפשט דהא הכא אוסר מחמת עצמו הוא וכן הקשה הפלתי בסוף סימן ק"ה אלא דהפלתי קשי' לי' דהו"ל לאסור הכל וזה לק"מ דממנפ"ש באיסור שמן שמתפשט בכולו הרי בטל בס' אבל הפרמ"ג הקשה דהו"ל לאסור מיהת עוד קליפה אחרת והניח ג"כ בקושי' וראיתי בס' לב ארי' בשמעתא דירך כתב ליישב בטו"ט דמיירא שנגע בחרסו של תנור בעודו חם וקאמר יקלוף את מקומו מקמי דטיי לי' ויש להוסיף תבלין עפ"י מש"כ התוס' שם בפסחים סוף פ' כ"ש דצלאו ואח"כ בישלו לא מיתסר אלא במים ולא בשאר משקין ולא בצלי מחמת ד"א א"כ קשה אמאי יקלוף דהא כתבו התוס' בפסחים דף ע"ה דכח האש מתגבר על כח החרס וא"כ נימא כיון דקליפה החיצונה כבר נצלה מקמי דנגע בחרס דהא כח האש שבתנור מתגבר עליו א"כ שוב לא שייך לאסור משום צלי מחמת ד"א אע"כ דמיירא שנגע בחרסו של תנור מבחוץ בעודו חי ושפיר קאמר יקלוף את מקומו והיינו עוד מקמי דטוי לי' וא"כ לק"מ קושיי' הפרמ"ג והכו"פ הנ"ל, מיהא תינח בנגע בחרסו של תנור משא"כ בנטף מרוטבו על חרס וחזר אליו דע"כ מיירא בשעת צליה שהפסח רותח א"כ למש"כ המהרש"ל דטעמי' משום דהו"ל צלי מחמת ד"א והיינו שהפסח עצמו נצלה שם מחמת הרוטב א"כ הדק"ל אמאי סגי בזה לימא דאותו כדי נטילה חוזר ואוסר עכ"פ כדי קליפה והשתא י"ל דקושיא חדא מתורצת בירך חברתי איה"נ דאינו נטוה יותר מכדי קליפה כמו בנגע בחרסו של תנור וכקושיית הפרמ"ג הנ"ל והא דקתני יטול את מקומו היינו משום דאותו קליפה חוזר ואוסר עכ"פ עוד קליפה אחרת ואע"ג דהוי סגי מיהת בב' קליפות והוא פחות מכדי נטילה שהוא כעובי אצבע מ"מ י"ל כולי האי לא דק ולחומרא הוא דלא דק ומ"מ עדיין צע"ק דהו"ל לדקדק ולמתני ב' קליפות דהא איכא הפסד קדשים וי"ל מיהא לפימש"כ בשם התוס' דצלאו ואח"כ בישלו לא מיתסר אלא במים ולא בשאר משקין וכש"כ בצלי מחמת ד"א א"כ תי' המהרש"ל אננו נכון וע"כ הך שיטול את מקומו הוא משום בליעת הרוטב ושוב ראיי' הרשב"א על מקומו יבא בשלום וקשיא לשיטת המהרש"ל וסיעתו, ונראה לפענ"ד דיש ליישב קושיי' זו בלא"ה בפשוט ומתחילה נבא ראי' מדברי התוס' דע"כ ס"ל נמי כשיטת המהרש"ל בזה, והוא ממה שכתבו בחולין דף צ"ז בד"ה שאני חלב, והא דאמרי' בפסחים נטף מרוטבו על החרס יטול את מקומו ותו לא היינו משום דרוטב אינו מפעפע ואיס"ד דס"ל כשיטת הרשב"א א"כ אין מקום לקושייתם דהא י"ל התם בדאיכא ס' לבטל רוטב שחזר אליו וע"כ צ"ל דס"ל או בדאיכא ס' א"כ אמאי יטול את מקומו וע"כ בדליכא ס' א"כ אמאי סגי בנטילת מקום משו"ה, הוצרכו לומר דרוטב אינו מפעפע ואננו מתפשט יותר מכדי נטילה והשתא דאתית להכי שוב ל"ק ממתני' דהתם למאן דל"ס לי' כשיטת הרשב"א הנ"ל דהתם ברוטב שאננו מפעפע מיירא ואינו מתפשט כלל יותר מכדי נטילה מיהא מאן דס"ל דאזל היתר ומפטם להבלוע אין זה מספיק דעכ"פ נימא דהפסח מפטם לי' להרוטב שחזר אליו דודאי א"א לומר דלא מיירא מתני' אלא בכחוש והשתא מוכח דהתוס' חולקים גם בזה על הטו"ה וס"ל כהטו"ז וכ"ה שיטת המהרש"ל וכ"כ כן לעיל בסי' הקדום ולמאי דס"ל להטו"ה דההיתר מפטם הבלוע א"כ ראי' הרשב"א אין עליה תשובה והשתא הני תרתי דינים תליין זה בזה ודו"ק:
והואיל ואתי לידן אימא מילתא ליישב קושיי' חמורה שהקשה רבנו רע"א בגליון הש"ס שם על התוס' הנ"ל דלמאי דס"ד המקשין דלא ידע לחלק בין דבר כחוש לשמן אדמקשה ארב הונא דאסר לאכל אפי' מראש אזנו משמואל דקולף ואוכל עד שמגיע לגיד עדיפא הו"ל לאקשוי ממשנה דנטף מרוטבו על החרס וחזר אליו אמאי סגי בנטילת מקום עיי"ש שהצע"ג:
ולפענ"ד נראה ליישב בס"ד די"ל דממתני' הנ"ל לא הומ"ל די"ל דודאי אינו בולע בצלי יותר מכדי נטילה, אבל מ"מ משהו מיהת מתפשט בכולו וכדס"ל להגהמי"י שהובא במג"א רס"י תמ"ז עיי"ש, וא"כ י"ל רוטב עם בשר הו"ל מבשא"מ כדמשמע בחולין דף ק"ח ועיי' אריכות הרשב"א בחי' בסוגיא דזרוע בשלה, משא"כ חלב עם בשר דהו"ל מב"מ כמש"כ רוב ראשונים, וא"כ שפיר אסר ר"ה לאכל אפי' מראש אזנו משא"כ משמואל שפיר פריך דהא שמואל נמי ס"ל דמב"מ במשהו ואפ"ה ס"ל דאננו אוסר יותר מכ"ק, משא"כ השתא דמשני הש"ס שאני חלב דמפעפע והש"ס פריך עליו מהאי עיבדא דכנישתא דמעון דאתי לקמי דר"י:
מכלל דמפעפע אפי' כדי נט"ו שפיר הקשו בתוס' א"כ בנטף מרוטבו עה"ח אמאי סגי בנטילת מקום והוצרכו לתרץ משום דרוטב אננו מפעפע ועיי' מש"כ לעיל כעין זה לתרץ ע"ד זה, ודו"ק: