אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד

סימן צא

סימן צ

א) נ"ט בר נ"ט דהתירא קיימ"ל דשרי ומשו"ה דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח ביו"ד סי' צ"ה ויש לחקור אם הוי טעמא משום דטעם שני לא חשיב טעם כלל, או דילמא טעם שני נמי חשוב טעם אלא שאין בכחו ליתן טעם בכותח, ואחרי העיון נראה דפליגו בזה רבותינו הראשוני', עיי' מש"כ הר"ן בשם הרמב"ן בדין קדירות של בשר שהודחו במחבת של חלב ס"ל להרמב"ן שלא כשיטת הבעה"ת דשריין, וכ' אע"ג דבעי' ג' נו"ט ה"נ ג' נו"ט נינהו ולא אמרי' חלב שבמים נתערב עם טעם שני של בשר שבהם כשם שאין אומרים בדגים דטעם החלב שבכותח נכנס ונבלע בדגים ויהי' אוסרין וכן בדין לפי שאין בשר שבמים ושבדגים אוסרין עד שיתערבו עם החלב ויהי' אוסרין זא"ז, שאין בשר בחלב אוסר לעולם עד שיתן טעם עכ"ל וביאור דברי הרמב"ן למדתי מתשו' רבינו רע"א דס"ל טעם שני הוא טעם חשוב אבל אין בכחו ליתן טעם בכותח ואף דכותח נו"ט בו מ"מ לא הוי בב"ח אלא היכא דשניהם נותנין טעם זב"ז, ועיי"ש בתשו' רע"א הנ"ל סי' פ"ג דלא תיקשי הא בכזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב החלב מותר והבשר אסור, דמ"מ החלב המובלע בבשר מקבל טעם מהבשר, ושפיר מקרי שניהם נותנין טעם זב"ז, והא דלא אמרי' הכי בקדירה היינו מטעם המבואר בתה"ד סי' קפ"ג דבנבלע בקדירה הוא מקושר עם החלב שבקדירה משא"כ באוכל עיי"ש עכ"פ מוכח דעת הרמב"ן דנ"ט בר נ"ט הטעם בעצמו חשוב, אלא שאין בו כח לאסור, ועפי"ז נראה דל"ש דין נ"ט בר נ"ט אלא בב"ח שא"א לחול איסור בב"ח אלא אם שניהם נותנין טעם זל"ז, משא"כ בשאר איסורין אפי' היכא דהוי נ"ט בנ"ט דהתירא כגון חב"פ, שפיר מצי חייל איסור חמץ גם על נ"ט בנ"ט כיון שהאיסור חל שפיר על הנ"ט בנ"ט שעומד בפ"ע, ועפ"י דברי הרמב"ן הנ"ל יתיישב ע"נ קושי' התוס' בזבחים דף צ"ו בד"ה ואם טש שהקשו ואם נתבשלו נמי מותר אמאי אמרי רבנן מזמן אכילה של ראשון טעון מריקה ושטיפה לגבי שלמים דאתמול ושלמים דהאידנא דשניהם היתר דאין סברא לומר גזירת הכתוב הוא בדבר שמותר גמור בחולין אפי' מדרבנן, עיי"ש שהניחו בקושי' ולפימש"כ בשם הרמב"ן נתיישב קושי' זו שפיר כיון דנ"ט בר נ"ט נמי טעם חשוב הוא א"כ שפיר חייל עלי' שם נותר במקום שמובלע, ודוקא בב"ח הוא דשרי משום דאין כחו לאסור, ומה שמקבל טעם מהכותח לא איכפת כן דבב"ח בעי' שיהי' שניהם נותנין טעם זב"ז, ונ"ל די"ל דתלי' בהא דכ' האחרונים לחקור אי נ"ט בנ"ט דאיסורא אסור מדאורייתא או לא עיי' פרמ"ג במ"ז סי' צ"ה, ונראה לי דתלי' אי טע"כ ילפי' ממשרת או מג"נ דודאי אי ילפי' ממשרת א"כ לא מוכח אלא טעם ראשון אבל נ"ט בנ"ט מהיכ"ת אבל אי ילפינן מג"נ וס"ל דג"נ לאו חידוש הוא דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י והקשה הפלתי האיך אפשר דהוי קדירה ב"י הא מסתמא מלחמת מדין נמשכה יותר מיום א' בפרט בהליכה ושיבה עם כל המחנה והשבי והמלקוח ותי' דמסתמא חיממו מים בו ביום, עיי"ש בסי' ק"ג, וא"כ ממילא מוכח דטעם שני של איסור נמי אסרה רחמנא וממילא א"א לומר דטעם שני לא חשיב לחול עליו איסור חדש דמהיכ"ת וא"כ עכצ"ל הטעם דנ"ט בנ"ט שרי הוא משום דאין בכחו לאסור ולפי"ז י"ל דהיינו פלוגתיי' דר"ט ורבנן, בהאי דכל יום נעשה גיעול לחבירו וא"ש בס"ד, ועפי"ז י"ל דרב ושמואל לשיטתיי' דהנה בחולין דף ק"ח בעי הגמ' לומר דס"ל לרב גדי אסרה תורה ולא חלב ולמסקנא לא אמרי' הכי, וי"ל דמ"מ הא דכ"ר גדי היינו משום דלא בעי' שיהי' דרך בישול אלא לעניין הבשר אבל כל שהגדי קיבל טעם מהחלב אפי' אם החלב לא קיבלה טעם מהבשר נמי אסור מה"ת ולא בעי' שיהי' נו"ט זב"ז כסברת הרמב"ן הנ"ל, משו"ה שפיר ס"ל לרב דגים שעלו בקערה אסור לאכלן בכותח כיון דבאמת הטעם בפ"ע חשוב הוא והכותח נותן טעם בדגים, לא איכפת לן אם הדגים לא יתנו טעם בכותח, אבל שמואל דריש כל הני גדי לקמן דף קי"ג וא"כ נקטי' כפשטי' כדס"ל לרמב"ן דלא הוי דרך בישול אלא אם נו"ט זה בזה, וכיון שהדגים לא יוכלו ליתן טעם בכותח לא הוי בב"ח:

ע"כ ס"ל דמותר לאכלן בכותח ועפי"ז נראה ליישב בס"ד מה שיש לתמוה בש"ס דקאמר והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא דהאי שייפא בצעא וכו', אמר רב יהיב טעמא כולי האי ולא היא התם משום דנפיש מררא טפי והוא תמוה מה בעי הגמרא בזה דהא לקושטא דמילתא באמת שמעי' לי' לרב בהדי' דס"ל נ"ט בנ"ט אסור כדאמר חס לי' לזרעא דאב"א דספי לי' מידי דלא ס"ל, ועיי' בתוס' ור"ן והוא פלא, ולמש"כ ניחא בס"ד דבאמת בהא דאמר רב אסור לאכלן בכותח י"ל חדא מתרי טעמא אי משום דס"ל דטעם שני נמי יש בכחו לאסור הכותח, או י"ל דבזה מודה רב וטעמו דאסור לאכלו הוא משום דעכ"פ הטעם כשעומד בפ"ע טעם חשוב הוא ונכנס טעם הכותח בתוך הדגים ותו לא איכפת לן אם אין הדגים יכולין ליתן טעם בהכותח דלא בעי' שיהי' שניהם נאסרין ודלא כהרמב"ן ונפק"מ בזה לענין אם נאסר הכותח בפ"ע ע"י טעם הדגים, וקבעי למפשט מדאמר יהיב טעמא כולי האי משמע דהוי טעם גמור כולי האי לאסור גם אם יצא טעם זה לתוך מאכל אחר וע"ז קאמר הש"ס ולא היא התם משום דנפיש מרירי טפי אבל בעלמא אין הטעם שני יכול לאסור וטעמא דרב בדגים שעלו בקערה משום דטעם הכותח נכנס לתוך הדגים וא"ש בס"ד, ועפימ"ש יתיישב ע"נ בס"ד הא דהקשה המהרלנ"ח והבאר שבע וכל האחרונים בהאי עובדא דמייתי בגמרא דא"ל שמואל לר"א לרבך יהיבנא לי' ואכל וכו' וא"ל ר"א לרב הדר בי' מר משמעתי' וא"ל רב ח"ו דיהיב לי' מידי דל"ס לי' ועיי' פירש"י דלהד"מ ויש להפליא על מר שמואל איך בא להטעות את ר"א במילי דכדיבא ח"ו, ולהנ"ל ניחא די"ל דהתם יהיב לי' שמואל לרב כותח שקיבל טעם מדגים הנ"ל והוי ס"ל דלמאי דקאמר רב אסור לאכלם בכותח היינו משום דטעם שני יש בכחו לאסור, וכיון דאכל רב הוי ס"ד דשמואל דהדר בי' משמעתי', אבל באמת ס"ל לרב דאין בכחו טעם שני לאסור יותר וטעמא דאסור לאכלם בכותח היינו משום דטעם הכותח נכנס לתוך הדגים והיינו דא"ל חס לי' דיהיב לי' מידי דלא ס"ל וא"ש בס"ד דו"ק היטב:

אמנם דעת התוס' מבואר דס"ל דאפי' היכא דטעם שני נשאר במקומו לא מצי חייל עלי' איסור נ"ט בנ"ט והוא מדכתבו דאפי' כ"ט בר נ"ט בבישול שרי מהאי דכ"י נעשה גיעול לחברו, ועיי' ברא"י שם שעמד בדבריהם הא מדגים שעלו בקערה לא מוכח אלא דהטעם שני לא מצי אסר את הכותח משא"כ היכא דהטעם שני גופי' נעשה איסור, וא"כ ע"כ התם היינו טעמא משום דאוקמוה אדאוריי' דמב"מ בטל מה"ת כמש"כ התוס', עיי"ש ונראה דס"ל להתוס' בפשיטות דלא בעי' בב"ח שיתנו טעם זל"ז אלא אפי' קיבלו דגים טעם הכותח והכותח לא קיבל טעם מהדגים מ"מ מיתסר, וא"כ ונמניכא מוכ' מדגים שעלו בקערה דאפי' הטעם שני שנשאר במקומו לא חשיב טעם כלל, והכי נמי מוכח דס"ל לרשב"א בדין בישל ירקות בקדירה של בשר עיי' בטור סי' צ"ג וב"י שם ובנקה"כ שהאריך בזה ומדמה דין זה כדגים שעלו בקערה ואיס"ד דיש חילוק בין אם הטעם שני נשאר במקומו או מתפשט לחוץ אי"ר מדגים כלל, א"וו דטעם שני הנשאר במקומו לא חשיב טעם כלל ולפי דרכנו למדנו דנ"ט בנ"ט לעניין חמוב"פ תלי' בפלוגתא הנ"ל דלפי דעת הרמב"ן הנ"ל שכתבתי ע"כ בחב"פ ב"ט בנ"ט מיתסר ועיי' בתשו' רע"א סי' פ"ג ודו"ק:

ב') בפרמ"ג סי' צ"ה במ"ז סק"א הביא בשם שערי דורא דאין נ"ט בנ"ט אלא בכלי אבל טעם הנבלע באוכל לעולם דין טעם ראשון עליו עיי"ש, ולענ"ד נראה להוכיח מהרמב"ן דגם באוכל שייך דין נ"ט בנ"ט, היכא דטעם ראשון נבלע באוכל וטעם שני בכלי, דהא בש"ס קאמר והא דרב לאו בפי' איתמר אלא מכללא דהאי שייפא בצעא, והקשו הראשונים התם ליכא אלא שני טעמים שהקערה קיבלה טעם מן השייפא ונתנה טעם בבישול והוי ממש דומי' דקדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב דכו"ע מודי דאסור, ותי' הר"ן בשם הרמב"ן דאותו שייפא לא הי' עיקר ממשו מאותו דבר מר אלא דבר מר הי' מעורב בו וכיון שנותן טעם בבישול הו"ל נ"ט בנ"ט ממש עיי"ש, הרי בהדיא טעם הנבלע במאכל נמי מונין בו טעם ראשון ושני ונ"ל דגם רש"י ס"ל כן דהנה הר"ן דחה קושיי' הרמב"ן הנ"ל דמדקאמר רב יהיב טעמא כולי האי אתבשיל קאי ושם הו"ל שפי' נ"ט בנ"ט, אבל באמת רש"י מפרש בהדיא בקערה ותו דלהר"ן הא דקאמר ולא היא לדחות דברי רב קאמר ומשו"ה ל"ק ואי מכללא מאי, ורש"י מפרש בהדיא דלא כנ"ל וא"כ צ"ל דרש"י מתרץ קושי' הנ"ל כרמב"ן וממילא מוכח דגם בטעם הנבלע באוכל מונין בו ראשון ושני לעניין נ"ט בנ"ט וצע"ג:

ג) בחוו"ד סי' הנ"ל סק"א חידש דלא הוי נ"ט בנ"ט בשעת בישול כגון אם כפל חלב על הקדרה שמבשלין בה דגים כנגד הרוטב ואח"כ בישל הדגים עם בשר אפי' בדיעבד אסור אם לא הי' ס' בבשר נגד החלב שנפל בראשונה, ולא אמרי' כיון דדרך הקדירה נכנס לדגים הוי נ"ט בנ"ט, וצ"ע א"כ הה"ד דאין מונין טעם ראשון ושני מן הרוטב לבשר דודאי הרוטב עם הבשר פשיטא דהוא מקושר בשעת בישול ואם נפל ט"ח לתוך הרוטב פשיטא דהחתיכות מצטרפות מיד לבטל, א"כ איס"ד דבכהיי"ג אין מונין טעם ראשון ושני א"כ איך אפשר לחלק בין צלי לבישול עש"ך סק"ה דבנצלו אסור בדיעבד ובחוו"ד אסברא לה דהוא מטעם שכתבו התוס' בזבחים דף צ"ו ד"ה אם טש דבבישול חשיב קצת כג' נו"ט דהיינו לקדרה ומקדרה למים ומים לבשר, ולהנ"ל איך אפשר למנות טעם ראשון ושני מן הרוטב לבשר, והוא לענ"ד דבר תמוה וצע"ג:

ד) בטו"ז סי' צ"ה סק"ג הביא בשם או"ה דכל דבר שהוא משום פליטת כלים אין אוסרין מבשר לדגים בדיעבד משום סכנת ד"א דהא מתיר בגמרא דגים שעלו בקערה רותחין של בשר ובחו"ד הוקשה ע"ז דאפשר דאו"ה לשיטתו דמתיר גם בבישל נ"ט בר נ"ט ומשוה בישל לצלי משו"ה מתיר ג"כ לענין סכנה אבל למאן דמחמיר בבישל וס"ל דבבישל חשוב טעם לענין איסור אפשר דחשוב טעם גם לענין סכנה ולפענ"ד דבריו בזה תמוהים מאד נהי נמי דדגים שעלו בקערה מותרין בבישל היינו לאכלן אח"כ עם כותח משום דטעם הנבלע בדגים עדיין עומד בפ"ע בהיתר משא"כ לענין סכנת ד"א הו"ל טעם בשר שנבלע בדגים טעם שני באיסור דהא תערובות טעם הנפלט מהכלי בהדי דגים הו"ל כטעם בשר היוצא מהכלי ונבלע לתוך הכותח ובזה ליכא למא"ד דלענין איסור לא חשיב טעם ואם אפי"ה לענין סכנה מקילינן בזה ש"מ דבטעם הנפלט מהכלי לא שייך סכנת ואין ענין זה כלל אי נ"ט בר נ"ט שרי בבישל או אסור ודברי החו"ד בזה נפלאו ממנו ודברי הטו"ז נכונים: ה) בהגה"ת הטו"ז מבעל טו"ז שנדפסו בשו"ע יו"ד דפוס ווילנא הביא סתירה לדברי הרשב"א שהובאו בטו"ז סי' צ"ה סק"ב שקליפת הביצה בבירור מנוקבת הוא מהא דתנן בפ' העור והרוטב דף קכ"ו ע"ב ביצת השרץ המרוקמת טהורה נקבה כ"ש טמאה ואיס"ד שכל קליפות הביצה מנקבת א"כ לא שייך לחלק בין מנקבת ואינה מנקבת ונוראות נפלאתי ע"ז הא מבואר שם בגמרא ת"ר ויכול אפי' לא נקבה ת"ל הנוגע יטמא את שאפשר לנגוע טונא ואת שא"א לנגוע טהור וכמה נקיבתה כחוט השערה שאפשר לנגוע כחוט השערה א"ב אין כאן ריח קושיי' דנהי דוננוקבת ונ"מ כיון שאין הנקב כשיעור שיכול לנגוע עכ"פ כחוט השערה שפיר קתני מתני' דטהורה וצע"ג:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה