אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד

סימן פח

סימן פז

א בהא דתנן בפ' כל הבשר טפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנו"ט הרי זו אסורה, איכא למידק מ"ש דנקט טפת חלב לא הו"ל למימר אלא חלב שנפלה על הבשר, ונ"ל בס"ד דמתני' רבותא קמ"ל משום דבגמרא אמר רב חצי זית בשר וחצי זית חלב שבישלן זה עם זה לוקה על אכילתו ואננו לוקה על בישולו, ופרכי' בגמרא ממנפ"ש אי מצטרפי וכו' ומשני לעולם לא מצטרפי והא דלוקה על אכילתו בבא מיורה גדולה, ופירש"י דלא מצטרפי מכלל היתרן להיות איסור עד שיהא בכל א' לעשות איסור לעצמו, מיהא אנן קיימ"ל כלוי, וכדפסק הרמב"ם בפ"ט מהמ"א ה"א דחצי זית בשר וחצי זית חלב שבישלן זה עם זה לוקה נמי על בישולו, וא"כ י"ל דבהא דנקט טפת חלב שנפלה על החתיכה קמ"ל רבותא דהו"א כיון דבחלב אין בו שיעור לעשות איסור לעצמו, וא"כ סד"א דאינו נעשה בזה בב"ח דאורייתא, וא"כ לא נימא בזה חענ"נ קמ"ל, מיהא כל זה אליבא דהילכתא דקיימ"ל כלוי אבל לרב דס"ל באמת דלא מצטרפי, וכפי מה דמבואר בפירש"י הנ"ל בעינן שיהא בכל א' כדי ליעשות איסור לעצמו, א"כ הדרק"ל הא בטיפת חלב אין בו שיעורא ואין כאן בב"ח דאורייתא, ועכצ"ל דס"ל לרב דאפי' באיסור דרבנן נמי אמרי' חענ"נ, ואפי' לשיטת הפוסקים דבשר עוף בחלב ל"א חענ"נ מ"מ י"ל דבזה חמיר טפי כיון דאינו מדרבנן אלא מחמת שיעורו ועפי"ז מתיישב על נכון בס"ד קושיי' הפלתי בסי' צ"ב שהקשה קושיי' חמורה:

בהא דפריך הגמרא וסבר רב אפל"ס אסור והאמר רב כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב הבשר אסור והחלב מותר, ואיס"ד אפל"ס אסור חלב אמאי מותר חלב נבלה הוא, ומאי קושיי' והא אמרי' התם באיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלין אותו מחמת בישולו שהוא כמאכל בד"ר א"כ אמאי דוחקי' דגמרא לאוקמי כשקדם וסלקו עד שלא הספיק לפלוט החלב לוקמי כשלא נשתהא עד כדי בישול מאכל ב"ד וליכא בב"ח דאורייתא, ובדרבנן לא אמרינן אפל"ס אסיר, ולמאי דפרישית ניחא בס"ד דמידי הוא טעמא אלא כרב וכיון דס"ל לרב חצ"ז בשר וחצ"ז חלב לא מצטרפי עד שיהא בכל א' ליעשות איסור בפ"ע א"כ מוכח ממתני' דט"ח דע"כ אפי' בב"ח דרבנן בכהי"ג נמי אמרי' אפל"ס אסור ושפיר פריך הגמרא, וא"ש בס"ד ודו"ק, (כ) גרסי' בפ' כה"ב דף ק"ח, אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאיס"ד דרבנן מבב"ח מ"ט לא"ג דחידוש הוא, אי חידוש הוא אע"ג דליכא נו"ט נמי, א"ל רבא דרך בישול אסרה תורה, והקשו בתוס' דהכא משמע דנפק"ל לאביי טע"כ מבב"ח ואלו בפסחים ובנזיר פליגו רע"ק ורבנן למר נפק"ל טע"כ ממשרת ולמר מגע"נ ואביי דמיירא בהאי סוגיא משמע דידע להאי סוגיא עיי"ש, ולפענ"ד נראה בס"ד ליישב קושיי' התוס', בהקדם הא דפירש"י בד"ה אמר אביי וכו' הא דאסרינן בכל איסורין משנתנו טעם בהיתר דאורייתא הוא דגמרי' מבב"ח דאסרה רחמנא באכילה, כדגמרי' לקמן מלא תבשל ג' פעמים האמורים בתורת ואע"ג דכי מסלק זה מזה לאחר בישולו אין כאן אלא הטעם, ומכי' גמרי' לכל איסורין במה מצינו עכ"ל ולכאורא יפלא, לאיזה צורך הוצרך רש"י להאריך כל כך לאשמעי' איסור בב"ח מהיכא גמור לן וכי צריכנ' לראיי' דבב"ח אסור מה"ת, ומאי נפק"מ לעניין שמעתין, מהיכא נפק"ל איסו' ותו י"ש דנקיט הך דרשה טפי מכל הני דרשות דמייתא שם דף קט"ו למילוף איסורא דבב"ח, ותו משכ' רש"י דאסרה רחמנא באכילה אננו מדוקדק, דהא בהנאה נמי אסרה רחמנא, ונראה בס"ד בכוונת רש"י ז"ל, עפ"י מה שהקשה הפנ"י בשמעתא דמשרת היכא ס"ד למילף טע"כ מבב"ח הא איכא למפרך מה לבב"ח שכן אסור בהנאה ובבישול:

ועוד דפירכת אה"נ לאו פירכא דקולא וחומרא היא אלא פירכא גמורה די"ל נהי דטעם אננו כממשו, מ"מ עכ"פ הנאה מיהת מקרי, ואכתי מנ"ל טע"כ גם באיסורי אכילה, ומתוך כך העלה דהא דבעי למילף מבב"ח היינו אליבא דמ"ד דאיסור אכילה בב"ח ילפינן מדכתיב לא תאכל כל תועבה, אלמא דקרי' רחמנא אכילה אע"ג דאננו אלא טעם, וא"כ שוב ליכא למיפרך פירכא קולא וחומרא, דהא עכ"פ גילוי מילתא היא דרחמנא קרי' אכילה עיי"ש, ולפענ"ד יש לתמוה בזה א"כ מאי קאמר נמי חידוש הוא דהא סוף סוף איכא למילוף מגילוי מילתא דקרי' רחמנא אכילה, ועוד למ"ד דבב"ח מלא תאכל כל תועבה נפק"ל בודאי אין עניינו כלל לטע"כ דאפי' אי אמרי' נמי טעמו לאו כעיקר מ"מ הלא בגוף הבשר והחלב נעשה תועבה, וא"כ לאו משום טעם הבשר שנבלע בחלב מיתסר אלא משום החלב גופי' שנעשה בו תועבה, ויותר תמוה הא דאמרי' בב"ח חידוש הוא דאי תרי לי' כולי יומא בחלבא שרי בשיל לי' בשולי אסור, ולמ"ד דנפק"ל איסור אכילה דבב"ח מל"ת כל תועבה אין כאן חידוש כלל, דנהי דקיימ"ל כבוש כמבושל מ"מ מבואר ביור"ד סי' ס"ט דאינו כמבושל ממש אלא דמבליע ומפליט כמו בישול, וא"כ אין חידוש מה דאננו עובר על איסור בישול אי תרי לי' דהא בעלמא נמי אננו כמבושל ממש וכיון דלענין איסור בישול אין כאן חידוש ממילא גם לענין איסור אכילה אין חידוש מה דלא נאסר ע"י כבושה כיון דלא נעשה בו תועבה, שוב לא מיתסר גם באכילה, א"וו דהגמרא לא קאי אליבא דמ"ד דנפק"ל מל"ת כל תועבה וא"כ קושיי' הפנ"י הד"ל היכא מצינו למילף מבב"ח טע"כ, ומתוך כך נ"ל בס"ד דהגמרא אזלה אליבא דמ"ד דילפינן מדכתב רחמנא לא תבשל ג"פ חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה וחד לאיסור בישול, ואיס"ד באסורי אכילה, טעמו ולא ממשו לאו דאורייתא, א"כ לא לכתוב רחמנא רק תרי לא תבשל ואנא אמינא דאסור בהנאה, דהא באיסורי אכילה טעם לאו כעיקר, ומדאיצטרך קרא לאיה"נ ש"מ דטע"כ בעלמא אפי' באיסורי אכילה דאורייתא, וא"כ מחד לא תבשל לא הוי גמרינן איה"נ, והנה יש לשדי בי' נרגא, די"ל איפכא, אי לאו כתב רחמנא כ"א תרי לא תבשל הו"א טע"כ דאורייתא בכל איסורין דילפינן מבב"ח והוא באמת דבב"ח לא מיתסר כ"א באכילה אבל השתא דכתב רחמנא לא תבשל לאיסור הנאה, יה"כ דלא מצינו למילף מזה טע"כ לכל האיסורין והדק"ל, מיהא נ"ל דיש לומר עפ"י משכ' הרמב"ם בפ"ט מהמ"א דלא הוצרך רחמנא לאסור האכילה דנפק"ל מק"ו דבישול כי היכא דלא אסר רחמנא הבת משום דנפק"ל מק"ו דבת הבת ועיי"ש בלח"מ דתרווייהו צריכי דאי מק"ו הו"א א"ע מה"ד וגם מלא תבשל לא הוי לוקין דלא נפק"ל אלא באם אננו ענין, אבל השתא דילפי' איסורא מק"ו ש"מ דלא תבשל דכ"ר לאיסור אכילה משום מלקות איצטרך עיי"ש והשתא ממילא מוכח דטע"כ לענין איסור אכילה דאורייתא, דאיס"ד דלא"ד והכא דוקא משום דאסור בהנאה א"כ לא לכתיב רחמנא איסור אכילה כלל דהא איסור ידעינן מכח איה"נ ומלקות בלא"ה ליכא דהא אמרת טע"כ אננו אלא מחמת איה"נ שבו וע"ז אין לוקין כיון דע"ז ליכא ק"ו, אע"כ דטע"כ לעניין איסור אכילה דאורייתא ודו"ק, ומתיישב שפיר קושיי' הפנ"י והשתא מזוקקין מאוד דברי רש"י דהוצרך לפרש דנפק"ל מדכ"ר ג"פ לא תבשל דאלו למ"ד דנפק"ל מלא תאכל כל תועבה ליכא למילף טע"כ מבב"ח כלל כדפרישית אלא דלמ"ד נמי מלא תבשל אכתי איכא למיפרך קושיי' הפנ"י הנ"ל דמה לבב"ח שכן אסור בהנאה משו"ה דקדק רש"י בלשון קדשו דגמרי' מבב"ח דאסרה רחמנא באכילה מדכתיב ג"פ לא תבשל והיינו עפי"מ דפרישית וא"ש בס"ד:

והשתא יתיישב שפיר קושיי' התוס' הנ"ל לאביי דכל הנ"ל למאן דיליף מדכתיב ג"פ לא תבשל אבל לרע"ק דדריש ג"פ דגדי דכתב רחמנא למעוטי חו"ע ובהמה טמאה א"כ ע"כ ליכא למילף מג"פ לא תבשל דהא הוצרך רחמנא לכותבם משום מיעוטא דגדי ועכצ"ל לדידי' דילפי' איסור אכילה והנאה בב"ח מלא תאכל כ"ת שוב ליכא למילף מבב"ח טע"כ דהתם לאו משום טעמו מיתסר אלא משום דנעבדה תועבה בממשו של חלב ולפי"ז שפיר והוצרך רע"ק למילף מגעי"נ ורבנן ממשרת משא"כ אביי דאזל אליבא דתנא דבר"י דיליף מדכתב רחמנא ל"ת ג"פ שפיר יליף טע"כ מבב"ח ואין להקשות על הנ"ל ממאי דקיימ"ל בטושו"ע ריש ה' בב"ח כתדבר"י דדרשי' ג"פ לא תבשל והא איצטרך למעוטי חו"ע ובהמה טמאה י"ל דאנן לאו ממעוטי דגדי ממעטי' אלא עוף מחלב אמו נפק"ל ובה"ט משום דאין איסור חל על איסור וא"כ אייתיר קראי משא"כ רע"ק דיליף מג"פ גדי ע"כ ל"ס לי' כתדבר"י ודו"ק:

ג') בתשו' נודב"י מהדו"ת חיור"ד סי' ל"ג הקשה דו"ז הגאון או"ח לשיטת רש"י וסייעתו דטע"כ לאו דאורייתא איך יליף בבכורות דף ו' ע"ב דחלב שרי מדאסר רחמנא בב"ח הרי הוצרך לאסרו אף שהוא טעם דבעלמא לאו דאורייתא ועיי' מה שהאריך בזה מהר"ש לאנדא שם בתשובה סי' ל"ז וגם אני אענה חלקי בס"ד ומקודם ניישב הא דפירש"י בחולין דף ק"ח בהא דאמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאיס"ד לא"ד מבב"ח מ"ט לא גמרי' דחידוש הוא אי חידוש הוא אע"ג דליכא נותן טעם נמי, אמר לי' רבא דרך בישול אסרה תורה, ופירש"י חידוש הוא דשניהם מין היתר הוא וכשנתערבו נאסרין, והקשו התוס' ע"ז דבפ' אלו עוברין ל"ק הכי דהא כלאים נמי הכי הוא ומסיק דהיינו חידושו דאי תרו לי' כולי יומא בחלבא שרי בשול לי' בשולי אסור:

ונראה לפענ"ד ליישב פירש"י בס"ד, דלכאורא איכא למידק, מנא לי' לאביי לומר בפשיטות דאי חידוש הוא ראוי שיהא אסור אע"ג דלא יהיב טעמא, ותו דלא הול"ל אלא בקיצור דילפינן מבב"ח דלאו חידוש הוא דהא לקושטא דמילתא צ"ל דאביי ס"ל דבב"ח לאו חידוש הוא עוד הקשה בנודב"י שם הא האי חידוש דאי תרי לי' קולא הוא עיי"ש, ונראה לפענ"ד בס"ד עפ"י מה שהקשה בתוס' ע"ז דף ס"ה ע"ב אמתניתן דבגד שאבד בו כלאים ליבטל ברובא ותירצו כיון דכל א' וא' בפ"ע שרי ומיתסרי רק ע"י תערובות לא שייך לומר בזה ביטול ברוב, ושוב הקשו מבב"ח אמאי לא מיתסר אע"ג דלא יהיב טעמא, ותירצו שאני התם דדרך בישול אסרה תורה, וברא"ש ה' כלאים אסברא לה יותר דאיה"נ דלא בטל מיהת כיון דבלא נתינת טעם ליכא דרך בישול ליכא איסור בב"ח כלל עיי"ש וראיתי בתשו' רע"א סי' ר"ז הקשה לפי"ז מהי ס"ד דאביי למילף טע"כ מבב"ח הא מבואר ברש"י דף צ"ח ע"ב דלמ"ד טע"כ לאו דאורייתא היינו משום דמדאורייתא גם הטעם בטל ברוב וא"כ בב"ח היי"ט דטע"כ דאורייתא משום דהיתר בהיתר לא בטיל ואיך מצינו למילף מזה דבעלמא נמי טע"כ דאורייתא ואי ס"ל לאביי היתר בהיתר בטל א"כ תיקשי לי' מתניתן דבגד שאבד בו כלאים עיי"ש, והנה הקושיא כמות שהיא יש לתרץ בפשיטות עפ"י מש"כ הש"ך ביור"ד סי' רצ"ט בשם העט"ז לחלק בין בב"ח להאי דבגד שאבד בו כלאים דדוקא התם דכאו"א עומד במקומו ואננו מתפשט בכלו הוא דלא בטל אבל בב"ח דמתפשט בתערובות י"ל דבטל א"כ י"ל דאביי נמי הוי ס"ל כן ולא תיקשי ממתני' הנ"ל ועפי"ז נ"ל בסיד דהיינו דקאמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דילפינן מבב"ח וס"ל לפום האי ס"ד דכל כהי"ג שאחד מתפשט בחברו גם היתר בהיתר בטל דאיס"ד לאו דאורייתא מבב"ח ונ"ט לא גמרינן דחידוש הוא ואין הכוונה כדאמרי' בעלמא חידוש הוא ואיכא למפרך מה להלן שכן חידוש, אלא הכוונה בזה כיון דחידוש הוא דכל או"א בפ"ע שרי ובהדי הדדי אסור וא"כ ליכא למילף מבב"ח משום דהכי ל"ש ביטול וכקושיי' רע"א הנ"ל א"כ כיון דביטול ל"ש תיקשי אפי' ליכא נותן טעם נמי והיינו קושיי' התוס' בע"ז והשתא שוב לא תיקשי קושיי' התוס' דהא בכלאים נמי אשכחן כהיי"ג דהא לא באנו לומר חידוש הוא לעניין דמחידוש לא ילפי' כדאמר בעלמא אלא מחמת דחידוש הוא דכאו"א בפ"ע שרי' ל"ש ביטול בי' וע"ז מהדר לי' רבא דלעולם אימא לך דהיתר בהיתר לא בטל וא"כ ליכא למילף מבב"ח דהתם טעמא משום דלא בטל הוא ואפי"ה לא תיקשי א"כ כי ליכא נותן טעם נמי דדרך בישול אסרה תורה וכיון דליכא נו"ט ליכא איסור בב"ח כלל, ואין צריך לבא לכלל ביטול וכתי' הרא"ש הנ"ל וא"כ לעולם אימא לך דמבב"ח היי"ט לא גמרי' משום דהאי לחודי' והאי לחודי' שרי ול"ש בי' ביטול, אבל בעלמא טע"כ נמי ברובא בטל וא"ש בס"ד, וניחא נמי בס"ד הא דל"ק החידוש דאי תרו לי' כולי יומא בחלבא דבאמת כבר הקשה בס' ברוך טעם לשיטת רש"י דכבוש לא שייך אלא בחומץ וציר א"כ מאי חידושי' דבב"ח, ותירץ דטעמא דרש"י ס"ל דל"א כבוש היינו משום דקמא קמא בטל, וכיון דהיתר בהיתר לא בטיל מודה רש"י דשייך כבוש אפי' בלא חומץ וציר עיי"ש, וא"כ השתא דבעי אביי למילף מבב"ח ע"כ הוי ס"ל דהיתר בהיתר נמי בטל כהיי"ג א"כ באמת גם הא דאי תרו לי' כולי יומא שרי לאו חידוש הוא וא"ש בס"ד, והשתא מתיישב שפיר הקושיא מש"ס בכורות הנ"ל דכ"ז אי בב"ח תרווייהו היתר היא ובהדי הדדי מתסרי, אבל לפום מה דס"ד דחלב איסורא הוא כ"ש כל הנ"ל ושפיר מצינו למילף מבב"ח טע"כ לכל התורה, דאז לא יהא שייך למיפרך דבב"ח הוי טעמא משום דהיתר בהיתר לא בטל וליכא למימר דאיצטרך בב"ח למילף ע"כ וכבר הקשה כן מהר"ש גם על תירוצו עיי"ש ותירץ דעכ"פ לח לכתוב רחמנא אלא לא תבשל בחלב אמו' וגדי דכתב רחמנא למה לי כיון דבאמת ילפינן מזה טע"כ לכל התירה כולה וא"ש בס"ד:

ועפימש"כ יתיישב שפיר קושיית הפלתי בסי' צ"ב שהקשה לפי מאי דאמרי' בגמרא אי חידוש הוא אפי' ליכא נותן טעם נמי, א"כ להני תנאי דס"ל גיעולי נכרים חידוש הוא הו"ל למימר דאם בישל בקדרה של נכרי יהא אסר אע"ג דלא יהיב טעמא, מיהא בפשיטות יש לתרץ א"כ הגעלה היכא משכחת לה כיון דהמים נעשין נבלה וחוזר ובולע, מיהא כל זה לא שייך אלא לשיטת הש"ך דבמשהו נמי חתיכה נעשה נבלה, במין בשא"מ היכא דל"ש סברת הר"ן דכח אחר מעורב בו, משא"כ לשיטת הט"ז בסי' צ"ב דבכל משהו לא אמרי' חענ"נ ואין חילוק בין מב"מ כמבשא"מ א"כ שפיר משכחת לה הגעלה דהא מצי להגעיל ב' וג' פעמים, וא"כ הדק"ל אי חידוש הוא נימא בגיעולי כשרים אסר אפי' ליכא נותן טעם ולפימש"כ ניחא דהא דקאמר אביי אי חידוש הוא אפי' ליכא נותן טעם נמי היינו דוקא בב"ח משום דהיתר בהיתר הוא ולא שייך בי' ביטול:

אבל בגעי"נ נהי נמי דחידוש הוא מ"מ לא מיתסר אלא היכא דיהיב טעמא וא"ש בס"ד ודו"ק:

וראיתי בס' ברוך טעם בהגהות פ"א כ' דלפימ"ש התוס' בחולין דף קט"ו דל"ש איסור ל"ת כל תועבה אלא היכא דהאיסור ניכר ובב"ח הבישול ניכר וכוונתם משום דע"י בישול נרגש הטעם עיי"ש:

ולפי"ז מיושב קושיא הנ"ל שהקשה בס' ברוך טעם מנ"ל לאביי למילף טע"כ מבב"ח דילמא התם משום דהיתר בהיתר לא בטל, ולהנ"ל י"ל אביי הוא ס"ל טעמא משום ל"ת כ"ת וא"כ ממילא מוכח טע"כ דאל"כ ל"ש לאסור מצד ל"ת כ"ת דהו"ל כאלו לא ניכר האיסור עיי"ש שמיישב בזה גם הא דפירש"י חידוש הוא דדרך בישול נאסר בלא תערובות ועוד קושיו' ודבריו נפלא מאוד חדא דהא רש"י פירש בהדיא במימרא דאביי דלקמן ילפי' בב"ח מדכתיב ג"פ לא תבשל עיי"ש, ועכ"פ עפ"י דבריו יתיישב קושייתנו שהקשיט לעיל על מש"כ הפנ"י בפסחים דמאן דיליף טע"כ מבב"ח יליף מל"ת כ"ת אבל עיקר סברתו תמוה מה ענין זה אי טעם כעיקר או לא דהא כיון שבאנו לדין מצד שהאיסור נרגש בטעמו, מיקרי ניכר האיסור א"כ אפי' נימא טעם לאו כעיקר מ"מ כיון דעכ"פ ניכר מצד הרגשת הטעם שפיר הו"ל ניכר האיסור, ותו מאי קאמר אביי אי חידוש הוא אע"ג דליכא נותן טעם, הא אי ליכא נותן טעם אין התועבה ניכרת ול"ש איסור תועבה, ותו דע"כ אין הכוונה אלא דבעי' שיהא התועבה ניכרת בשעת מעשה האיסור, דאל"כ ל"פ מידי ממעשה שבת ליתסר דהא לאחר מעשה אננו ניכר אי נתבשל בשבת או בחול ע"כ דבריו בזה צע"ג:

ד) בדין חתיכה עצמה נעשה נבלה, דעת הראב"ד בפ"ט מה' מאכלות אסורות דלא אמרי' חענ"נ אלא אליבא דר"י דס"ל מב"מ לא בטיל, אבל למאי דקיימ"ל מב"מ בטל לא וכ"כ הר"ן בשמעתא דטפת חלב בסוף פ' כל הבשר בטעמא דהרי"ף שלא הביא בהלכותיו דין אפל"ס וחענ"נ כלל עיי"ש והנה מלבד שהדבר בעצמו אין לו פתרון כלל, מאי ענין זה למב"מ א' בטל או לא נהי דל"ש למימר חענ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה אבל מ"מ שייך לומר דחענ"נ לעניין שיצטרך ששים כנגד כל החתיכה, ומלבד זה קשיא קושיית הלח"מ מסוגיא דשמעתין דא"ל ר"א מדפתי לרבינא ממאי דר"י ורבנן באפל"ס פליגו דילמא אפל"ס לכו"ע אסור, ור"י ורבנן במב"מ פליגו ולדעת הראב"ד הנ"ל אין מקום לקושיי' הגמרא כיון דאמרת אפל"ס אסור שוב א"א לומר דרבנן ס"ל מב"מ בטל והפלתי הוסיף לתמוה הא ריו"ח ס"ל מב"מ בטל ומ"מ ס"ל אפל"ס אסור, ושמואל ס"ל מב"מ לא בטל וס"ל הפל"ס מותר א"כ ע"כ לאו הא בהא תליא והיא פליאה נשגבה עוד הקשה הר"ן מהירושלמי דערלה גריסין של תרומה שנתבשלו עם העדשים חולין ויש בהם בנותן טעם ריבה עליהם עדשים מותר עד כמה ירבה פלוגתא דרבי ורי"ש בר"י על דעתי' דרבי שירבה עד כלהון וכו', אלמא במין בשא"מ נמי שייך דין חענ"נ והנראה לפענ"ד בס"ד ביישיב כל החימרות אלו לשיטת הרי"ף והראב"ד ומתחילה נקדים מה שיש להעיר בשמעתין בהא דפליגו תנאי ואמוראי אם אפל"ס אסור או מותר באיזה סברא קמיפלגו:

דהא ליכא למימר דפליגו אם אפשר להאיסור לסחוט מהחתיכה לגמרי או לא דודאי לא יפלגו במציאות, וע"כ צ"ל דלכו"ע א"א שהאיסור יסחט לגמרי ולא ישאר ממנו כלום, כמש"כ הר"ן והרשב"א דהא קיימ"ל אין הגעלה באוכלין וא"כ צ"ע במאי פליגו עוד יש לתמוה בשמעתין דפריך הגמר' ומאי קסבר רב אי קסבר אפל"ס מותר חתיכה אמאי נעשית נבלה, אלא קסבר אפשר לסוחטו אסור, כיון דהמקשה בעצמו לא הוי קשיא לי' אלא אי קסבר אפשר לסוחטו מותר אבל אי אפל"ס אסור ניחא לי' למימר דחענ"נ א"כ מאי קשיא לי' אי קסבר אפשר לסחטו מותר אמאי חענ"נ מהיכ"ת לומר דס"ל אפל"ס מותר כיון דמצי ס"ל אפל"ס אסור לא הו"ל למימר אלא ש"מ דס"ל לרב אפל"ס אסור והוא תמוה דאין דרך הגמרא לומר בכעין זה אלא רב לטעמי' וה"נ הו"ל למימר כן, והנראה לפענ"ד בס"ד דיש להסביר טעמא דמ"ד אפכ"ס אסור עפ"י מה שהקשו התוס' בע"ז דף ס"ד ע"ב בבגד שאבד בו כלאים דהיי"ט דלא בטל משום דהיתר בהיתר לא בטיל והקשו א"כ בב"ח כי ליכא נותן טעם אמאי שרי' ותירצו משום דדרך בישול אסרה תורה ואין זה דרך בישול כל כמה דלא יהיב טעמא ולפי"ז תינח היכא דהחתיכה מעולם לא קיבלה טעם מהחלב משא"כ היכא דכבר נאסרה ע"י נתינת טעם שוב אפי' נסחט אח"כ האיסור באופן דליכא נו"ט החתיכה עדיין נשארת באיסורה דבזה הדר' קושיית התוס' לדוכתה דהא היתר בהיתר לא בטל ובזה ל"ש תי' התוס' וכ"ז אי היתר בהיתר לא בטל אבל אי היתר בהותר בטל א"כ ל"ש האי סברא שפיר אמרי' נהי דא"א שהאיסור נסחט לגמרי מ"מ כיון דליכא נו"ט המיעוט שנשאר נתבטלה וזה נכון בס"ד:

מיהא לכאורה יש להשיב על זה דהא כפי מה דמבואר בר"ן נדרים דף נ"ח ר"י ורבנן דפליגו אי מב"מ בטל או לא פליגו בהך סברא אי אזלי' בתר כמות או בתר איכות הדבר דלכו"ע מב"מ לא בטל אלא דלר"י תליא אם הוא מב"מ בכמות ולרבנן תליא אם הוא מב"מ באיכות ואם הוא איסור בהיתר הו"ל לדידהו מבשא"מ אע"ג דתרווייהו שוין בכמות והעיקר תלוי אם הוא מב"מ באיכות דהיינו היתר בהיתר עיי"ש שהאריך בזה לבאר טעמא דדשיל"מ לא בטל והובא גם בטו"ז סי' ק"ב עיי"ש וא"כ לפי"ז דין היתר בהיתר תליא אי בטל או לא בפלוגתא אי מב"מ בטל לר"י דמב"מ לא בטל ס"ל היתר בהיתר בטל ולרבנן מב"מ בטל והיתר בהיתר לא בטל ולפי"ז שוב ליכא למימר בטעמא דמ"ד אפל"ס אסור משום דהוא היתר בהיתר דהא רב ס"ל מב"מ לא בטל ומ"מ ס"ל אפשל"ס אסיר אמנם אחרי העיון הדבר נכון דבאמת מש"כ התוס' בטעמא דכלאים ובב"ח לא בטלי משום דהיתר בהיתר הוא אין לו ענין כלל למש"כ הר"ן שם בסברת רבנן דר"י דהתוס' לאו משום לתא דמב"מ ס"ל כן, אלא משום דתערובות היתר בהיתר דכאו"א בפ"ע שרי ותערובתן גורם האיסור ל"ש בי' ביטול דכולא חדא חתיכה דאיסורא הוא עיי"ש בדבריהם, וא"כ אפי' למ"ד בעלמא היתר בהיתר בטל מ"מ מצי ס"ל שפיר הך סברת התוס', ובזה יתבאר שפיר השו"ט דשמעתן דהמקשן נמי הוי ס"ל דסברא דמ"ד אפל"ס אסור הוא משום דהיתר בהיתר לא בטל, מיהא איהו הוי ס"ד משום דהיתר בהיתר הוא מב"מ, וא"כ מ"כ למ"ד מב"מ לא בטל צ"ל דאפל"ס מותר משו"ה הוי ס"ד דרב ס"ל אפל"ס מותר, דהא ס"ל מב"מ לא בטל וא"כ שפיר מקשה אהא דקאמר רב כיון דנתן טעם בחתיכה חענ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה ונמנפ"ש א"כ ס"ל אפשר לסחטו מותר, ושפיר מקשה אי קסבר אפשר לסחטו מותר אמאי חענ"נ וע"ז משני כי' אלא קסבר אפשר לסחטו אסור, דבאמת אפי' מב"מ לא בטל וס"ל בעלמא היתר בהיתר בטל מ"מ מצינו למימר דאפל"ס אסור דהכא לא דמיא לשאר היתר בהיתר בעלמא וא"ש בס"ד: עוד יש לפרש טעמא דמ"ד אפשר לסחטו אסור משום דאמרינן בחולין דף קי"ד מניין לבב"ח שאסור בהנאה שנאמר ל"ת כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בב"ת, וא"כ נהי נמי שאח"כ נסחט ממנו החלב מ"מ כיון שעכ"פ בשעת בישול נעשה בו תועבה נשאר לעולם באיסורו וכ"כ לעיל בסי' הקדום דאפי' לשיטת התוס' שם דבעי' שיהי' התועבה ניכרת היינו בשעת עשיית התועבה וראי' מהא דפריך התם, אלא מעתה מעשה שבת ליתסרי עיי"ש וזה פשוט ומאן דס"ל אפל"ס מותר יליף איסור בב"ח משאר דרשות דמייתא שם וגם זה נכון ונראה די"ל נפק"מ בין הני טעמא דאמרן אליבא דמ"ד אפל"ס אסור, דהנה הראשונים פליגו בט"ק שנפלה על החתיכה היכא דלא ניער ולא כיסה כלל, אי כל הקדרה נאסרה, שיטת התוס' שהובא בר"ן דנהי דאמרי' חתיכה נעשה נבלה, מ"מ כיון דהחלב אינו נפלט מהחתיכה בלא רוטב דאין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה, ולא נפק אלא טעם בשר בלבד אינו אוסר שאר החתיכות דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יוצא, והר"ן חולק על זה, דכיון דבב"ח הכל נעשה גופו של איסור, נהי נמי דהחלב אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב מ"מ טעם בשר לבדו נמי אוסר כמו גופו של איסור עיי"ש ועיי' בש"ך סי' ק"ה ס"ק י"ז במש"כ להסביר שיטת התוס' דמידי דהוי בבגד של כלאים דכל כונה דהחוט של פשתן מעורב בו נעשה כולו גופו של איסור מ"מ כשהפריד מקצת מן הבגד שאין בו מתערובות הפשתן הותר, ה"נ נהי דכל כמה שטעם הבשר הוא בתוך החתיכה שי"ב טעם חלב הרי זה גופו של איסר מ"מ כל שיוצא טעם בשר בלא תערובות חלב חוזר להתירו עיי"ש, ונראה בס"ד דתלי' בהני טעמא דפרישית אליבא דמ"ד אפל"ס אסור דאם נאמר הטעם משום דהיתר בהיתר לא בטל כיון שתערובות החלב גרם האיסור נעשה הכל כגופו של איסור וכולי חתיכה חדא דאיסורא הוא ולא שייך בי' ביטול שפיר יש לומר דאין זה אלא כל כמה דהוא בתערובות משא"כ כשנפרד ממנו טעם בשר בלא תערובות חלב כלל, וכדמיון הש"ך, לבגד של כלאים, משא"כ אם נימא הטעם משום כיון דאיסורו הוא מחמת לא תאכל כל תועבה ונעשה גוף הבשר איסור מחמ"ע ע"י תועבה שנתבשל בחלב, שוב אין סברא לחלק כלל בין אם נפק טעם בשר גרידא, או בהדי תערובת טעם חלב ואין לו דמיון כלל למש"כ הש"ך דהא טעם בשר גרידא נמי נעשה גופו של איסור וזה ברור ונכון בס"ד, ועפי"ז יתיישב לן בס"ד קושי' חמורה דקשיא לן בשמעתין בהא דקאמר רב חצי זית בשר וח"ז חלב שבשלן זה בזה לוקה על אכילתו ואננו לוקה על בישולו ופריך בגמרא ממנפ"ש אי מצטרפי על בישולו נמי לילקי ואי לא מצטרפי על אכילתו אמאי לקי ואיכא למידק לפי מה דצידד הפרמ"ג בפתיחה לה' בב"ח דח"ש אסור מה"ת בבישול בב"ח, א"כ יש לומר לעולם לא מצטרפי ושפיר אינו לוקה על בישולו מיהא נ"מ כיון דח"ש אסור מה"ת הרי נעשה בו תועבה מה"ת ושוב לקי שפיר על אכילתו משום ל"ת כל תועבה דהא כל שתיעבתי לך הוא, ואין לומר כיון שתועבה שעשה אינו לוקה עליו לא יהי' האכילה שנמשך מחמת תועבה זו חמור ללקות עליו, דזה הוי ניחא אי מה דלא לקי אהתועבה הוא מחמת קלות הלאו, אבל השתא משום דלא היו כשיעורו הוא וא"כ כיון דבאכילה אית בי' שיעורא שפיר לקי, וא"ל דעל ל"ת כ"ת לא לקי דהו"ל לאו שבכללות דהא י"ל כאביי בשלהי ב"מ ובפ' כ"ש דף מ"א דס"ל לוקין אלאו שבכללות, וגם בלא זה א"ש עפ"י מש"כ הלח"מ בפ"ט מה' מ"א עיי"ש, מיהא עפ"י מש"כ ניחא בס"ד, עפ"י שיטת התוס' דס"ל, דאינה אוסרת כל החתיכות כולן אא"כ ניער אח"כ, אבל בלא ניער אפי' נפק נמי טעם בשר שנעשה נבלה מ"מ אינה אוסרת החתיכות, ודייקינן לה ממימרא דרב דאמר כיון שנתן טעם בחתיכה חענ"נ ואוסרת כל החתיכות דאמתניתן קאי וברישא דמתניתן ל"ק אלא אותה חתיכה אסורה, ועלה קתני סיפא ניער את הקדירה וכו' מכלל דבלא ניער כלל, אין הקדרה נאסרה אפי' אם החתיכה נתנה טעם בקדירה, כמבואר בר"ן אליבא דהתוס' עיי"ש, א"כ מבואר מזה דס"ל לרב דפליטת עצמה של החתיכה אינה אוסרת אא"כ נפק טעם חלב בהדיא, אם כן שוב אי אפשר לומר דסבירא לי' לרב טעמא דאיסור בב"ח משום כ"ת כ"ת דא"כ אפי' בלא טעם החלב נמי יאסר כל החתיכות משום פליטת עצמו של בשר, ויותר יש להוכיח כן ממאי דאמר רב בחתיכה של נבלה בפ' גיה"נ דף ק' כיון שנתן טעם בחתיכה חענ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן, והקשו בתוס' כיון דמב"מ במשהו למה לי שנתן טעם בחתיכה, הא אפי' בלא נתינת טעם נעשה נבלה, ותירצו הראשונים דמשהו לא מצי נפק מחתיכה לחתיכה, וזה אי פליטת עצמו אננו אוסר: אבל אי פליטת עצמו אוסר, לא שייך זה וכיון דחענ"נ בכל האיסורים משום לתא דבב"ח הוא מכלל דבב"ח נמי פליטת עצמו אננו אוסר א"כ מוכח דטעמא לאו משום ל"ת כ"ת הוא, דא"כ יאסר גם בפליטת עצמה, ושפיר פריך הגמרא על אכילתו נמי לא לילקי, מיהא לשיטת הר"ן צ"ל באמת דבב"ח לא נאסר חצי שיעור, לעניין בישול וכבר נתבאר זה במק"א בס"ד:

ומעתה נבא לתרץ בס"ד שיטת הראב"ד והרי"ף, וז"ל הראב"ד בהשגות שם, אנו אומרים שלא שמענו כל החתיכה נעשית נבלה אלא לדעת ר"י דמחמיר במב"מ, אבל לרבנן לא, ולדברי הכל אם לא ניער כלל אין שאר החתיכות נאסרות, ומתניתן הכי משמע ט"ח שנפלה על גבי חתיכה, ויש בה בנו"ט באותה חתיכה וכו' ניער את הקדרה אם יש בה בנו"ט בכל הקדרה, כל הקדרה אסורה, ל"ל ניער והלא החתיכה קיבלה טעם חלב ונעשה נבלה, בלא ניער הרי יוצאת מאותה חתיכה רוטב לשאר החתיכות והוא רוטב נבלה אלא ש"מ דבעי' שיוצא מרוטב האסור להחתיכות, והוא חלב נבלה שקיבל טעם הבשר וכו' ולר"י נמי אע"ג דאמר חענ"נ הא אמרינן בגמרא נראין דברי ר"י בלא ניעור, והוינא בה אי לא ניער כלל מבלע בלע ונפלט לא פלט אלמא אע"ג דאמרי' חענ"נ ואוסרת כל שאר חתיכות במשהו לא אמר אלא בשניער והוא תימא שהרי יוצא מהחתיכה רוטב בלא שים ניעור ואם הוא נבלה מה צורך לניער שיצא משם החלב עכ"ל, ודבריו בזה צע"ג ותמוהין מאוד ואי בעי בזה במה שבא להוכיח ממתניתן והגמרא דאין החתיכה אוסרת בפליטת עצמה הא אין לענין זה המשך כלל במה דבא להשיג על הרמב"ם דל"ש כל החנ"נ אלא אליבא דר"י ותו דהרמב"ם בעצמו נמי הכי ס"ל כמבואר בהרב"י סי' צ"ב בשם מהרי"ח וכדמוכח מהרמב"ם שם ממש"כ דוקא בניער את הקדירה בעינן ס' כנגד החתיכה עיי"ש, וכל לשון הראב"ד בזה הוא כספר החתים שבא להביא ראיות מהש"ס להקשות ולפרק בדבר שאין עניינו כלל להשגתו, ואין זה מדרכו של בעל השגות ז"ל, אבל אחרי העיון נראין דברי הראב"ד בזה ונזוקקין שבעתיים דבאמת עיקר דברי הראב"ד והרי"ף בזה אינם מובנים כלל כמו שכבר כ' לתמוה מה ענין חתיכה עצמה נעשית נבלה לפלוגתא דר"י ורבנן אי מב"מ בטל או לא, דהא א"נ מב"מ בטל מ"מ מצינו למימר חענ"נ לעניין שצריך ששים כנגד כל החתיכה, ומתוך כך נ"ל בטעמו דהראב"ד בזה, דלכאורה לשיטת הסוברים דפליטת החלב נמי לא תיאסר דהא כיון דאננו יוצא אלא טעם בשר גרידא אינו אוסר, א"כ כי נמי נפק טעם החלב בהדיא נמי לא יאסר דהא טעם החלב כבר נאבד בעוצם מיעוטי, ומה לי אם לא יצא טעם חלב כלל, מה לי נפק בהדי טעם בשר ונאבד אח"כ, וא"כ היכא משכחת לה דין חענ"נ כלל להצריך ס' כנגד כל החתיכה נימא כיון דנאבד טעם החלב, הו"ל כאלו לא נשאר אלא טעם בשר גרידא בשלמא לענין אותה חתיכה בעצמה שפיר י"ל כיון דהחלב עם הבשר הוא היתר בהיתר ומעיקרו נתערבו דרך בישול שוב א"א שתתבטל החלב משו"ה אפל"ס אסור, משא"כ לעניין הטעם שיוצא מהחתיכה דהו"ל איסור ולא שייך סברא הנ"ל הול"ל דטעם החלב נתבטל לגמרי, ולא נשאר כ"א טעם בשר לבד, ופליטת עצמה אינה אוסרתה, מיהא יש לומר כיון דעכ"פ יש מציאות להויית הטיפה ואיתא מיהת בעולם, ואפי' נתבטל באלף מ"מ לא אמרי' כמאן דליתא דמיא וכיון דלגבי טעם בשר שהיתה מעורב בו בעודה בחתיכה ל"ש בי' ביטול מטעמא דפרישית שוב נשאר טעם הבשר לעולם באיסורו ואוסר שפיר באלף מחמת מב"מ, וכל זה אי אמרי' דדבר שנתבטל באלף עכ"פ יש לו הויית בעולם ולא אמרי' דכמאן דנאבד במיעוטו דמי' משא"כ אי הוי אמרי' דכל שנתבטל באופן דאינו נרגש כלל הו"ל כנאבד בעוצם מיעוטו א"כ הדק"ל מה לי אי מעיקרו לא נפק טעם חלב כלל מה לי נפק ונאבד אח"כ בעוצם מיעוטו, והנה בהא דפליגו רבנן ור"י במב"מ דלא בטל, ויליף ר"י מולקח דם הפר ודם השעור, ולכאורה לא מוכח מהתם דלא נתבטל אפי' באלף ועכצ"ל דמסברא ס"ל לר"י דאפי' נתבטל באלף מ"מ עכ"פ יש לו מציאות בעולם ולא אמרי' דהדבר נאבד במיעוטו וכיון דעכ"פ מוכח מדם הפר ודם השעיר דלא בטל ברובא, ממילא אמרי' מסברא דאפי' באלף לא בטל, וא"כ לדידי' שפיר משכחת לה גם האי דינא דחענ"נ, משא"כ לרבנן דל"ס להו להאי סברא שוב יש לומר באמת כיון דאין הטעם הטפה נרגש הו"ל כנאבד בעוצם מיעוטה, וכך לי נאבד במיעוטו כמו שלא יצאה מעולם מתוך החתיכה, וא"כ לא משכחת הך דינא כלל אליבא דרבנן, ובזה מדוקדק מאוד לשון הראב"ד במש"כ שלא שמענו כל החתיכה נעשה נבלה אלא לדעת ר"י דמחמיר במב"מ ול"ק לדעת ר"י דמב"מ לא בטל, ולהנ"ל מדוקדק מאוד, דה"ק כי היכא דמחמיר ר"י במב"מ מסברא הנ"ל ה"נ י"ל לעניין חענ"נ וכדפרישית והשתא דברי הראב"ד מזוקקים שבעתיים במש"כ וכריך ותני בתוך דבריו להוכיח דלכו"ע דבלא ניער כלל אין שאר החתיכות נאסרות והוכיח כן משמעתין, דהא כל עיקר יסוד דבריו בנוי על זה דאלו הוי אמרי' בפליטת עצמה נמי אוסרת באמת אין עניינו כלל לפלוגתא דר"י ורבנן במב"מ, והשתא שובל"ק כל הקושיית הנ"ל דכל הנ"ל ל"ש אלא לעניין חענ"נ שפיר תלי' אי מב"מ בטל או לא, אבלי לענין אותה חתיכה דל"ש בה ביטול כלל מטעמא דפרישית דהא לעולם לא נפרד ממנה הבליעה לגמרי ול"ש בו ביטול משום דהיתר בהיתר הוא א"כ שוב יש לומר דנשארת באיסורה, אפי' למ"ד מב"מ בטל, וא"כ שוב ל"ק קושיית הלח"מ, מהא דקאמר בגמרא דילמא לכו"ע אפל"ס אסור ובמב"מ פליגו וכ"כ קושיי' הפלתי מהא דס"ל לר"י מב"מ בטל ומ"מ ס"ל אפל"ס אסור, דלענין אותה חתיכה שפיר י"ל אפל"ס אסור אפי' למ"ד מב"מ בטל, ואפי' אם נפשך לומר דגם לגבי אותה חתיכה י"ל סברא הנ"ל כיון דהטפה נאבד בעוצם ממיעוטא הו"ל כמאן דליתא והו"ל למימר למ"ד מב"מ בטל גם אותה חתיכה מותרת, מ"מ ניחא למאי דפרישית דלא שייך לומר דפליטת עצמה אינה אוסרת אלא אליבא דמאן דיליף איסורא דבב"ח מלא תבשל, אבל מאן דיליף מלא תאכל כל תועבה פשיטא דפליטת עצמה נמי אוסרת, וא"כ שפיר פריך ממאי דר"י ורבנן באפל"ס פליגו, דילמא אפל"ס לכו"ע אסור ופליגו במב"מ, ואיה"נ דלרבנן הוי טעמא דבב"ח משום ל"ת כ"ת ואוסר גם בפליטת עצמו, ואפי' לא ניער וכיסה בעי ס' כנגד החתיכה, ור"י נמי דס"ל מב"מ בטל ומ"מ ס"ל אפל"ס אסור שפיר יש לומר דיליף איסורא דבב"ח מל"ת כ"ת משא"כ לדידן דס"ל פליטת עצמו אננו אוסר כדהוכיח הראב"ד משמעתין, ואיה"נ דטעמא דאיסור בב"ח לאו משום ל"ת כ"ת אלא מלא תבשל ג"פ, ושפיר קאמר הראב"ד דתליא אי מב"מ בטל או לא וא"ש בס"ד:

והשתא גם קושיי' הר"ן מירושלמי דגריסין ל"ק דהא הראב"ד ל"ק דל"ש חענ"נ אלא במב"מ ודודאי גם לענין מבשא"מ שייך שפיר אי בעי ששים כנגד כולו או לא אלא דאליבא דמ"ד דס"ל מב"מ לא בטיל הוא דשייך לומר חתיכה עצמה נ"נ מטעמא דפרישית משא"כ אי מב"מ לא בטל דשוב יש לומר דכיון שנתבטל בששים הו"ל כנאבד בעוצם מיעוטו ושוב פליטת עצמה אינו אוסר כלל ודו"ק היטב בכל מש"כ כי נראה לפענ"ד נכון מאוד בס"ד:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה