אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד

סימן פז

סימן פו

א טור יור"ד בסי' צ"ב, ובשו"ע סי' ק"ה הביאו מחלוקת רש"י ור"י, דלר"י דוקא שהחתיכה כולה חוץ לרוטב אמרי' חענ"נ, אבל מקנתה בתוך הרוטב הכל מצטרף, ולרש"י אפי' מקצתה בתוך הרוטב, אין הכל מצטרף לבטל החלב, ועיי' בטו"ז סק"ב דמדברי השו"ע שהם דברי הרמב"ם נ"ל דס"ל כרש"י מדכ' באם נאסרה החתיכה אוסרת השאר, ותמוה לי היכא מצינו למימר דהרמב"ם ושו"ע ס"ל כרש"י דהא מבואר בשו"ע שם והם דברי הרמב"ם דבנפל חלב לתוך קדרה של בשר טועמין החתיכה שנפל עליה החלב אם אין בה טעם חלב הכל ונותר וכו', ולפירש"י דבמקצתה בתוך הרוטב מיירא א"כ איך אפשר לסמוך אטעומת הא אפי' לא יטעים טעם חלב אכתי אין ראיה שלא קיבלה החתיכה טעם מן החלב ומה שאינו נרגש היינו משום שכבר נתפשט טעם החלב ויצא לחוץ, ובשלמא לפימש"כ הד"מ וכן ס"ל להש"ך שם בס"ק ג' דבלא ניער לרש"י אפי' מקצתה בתוך הרוטב מבלע בלע מפלט לא פלט ניחא, אבל לפימש"כ הטו"ז דנהי דלרש"י אין הרוטב דלמטה מסייע לבטל טפת חלב שנפלה מ"מ אותה חתיכה עצמה חוזרת ואוסרת למטה כל הרוטב וכל מה שבתוכו עד ס' כנגד כל החתיכה, א"כ הדק"ל איך אפשר לסמוך אטעימת החתיכה ולכאו' יש לומר דהטו"ז מודה דאין הבלוע שבתוך החתיכה יוצא אליבא דרש"י אלא כשהחתיכה כולה בתוך הרוטב, והא דאוסרת היינו משום פליטת עצמה של החתיכה, וכ"מ קצת לשון הטו"ז במש"כ דנאסרת חלק התחתון מחלק העליון וחוזרת ואוסרת למטה וכו' עיי"ש, אבל א"כ הוא נסתר מחמתו, דהא הטו"ז בעצמו ס"ל בסי' ק"ה ס"ק י"ג דגם בב"ח אינו חוזר ואוסר שאר בשר בלא רוטב ומפרש מש"כ השו"ע שם כגון נבלה או בב"ח היינו בשר חם שנגע בגבינה כדכתב המהרש"ל שם עיי"ש, וא"כ דברי הטו"ז צע"ג ועיי' בפירש"י במשנה דט"ח שנפלה על החתיכה אם יש בה בנו"ט אסורה פירש"י כלומר שאין באותה חתיכה לבדה ששים לבטל הטפה מיד נאסרה החתיכה וכו' ולכאורה מה בא ללמדנו בזה וגם למה לי' לפרש שאין בחתיכה ששים הא יל"פ כפשוטו דטעמי' קפילא דאין בה טעם, ונהי דרש"י ס"ל דלא סמכי' אקפילא בלא ס' הא ס' בלא קפילא נמי לא מהני, ולהנ"ל ניחא דהא לרש"י מיירא במקצתה בתוך הרוטב ולפי מש"כ הטו"ז נהי דאין הרוטב דלמטה מצטרף מ"מ נאסרה מיהא מחמת אותה החתיכה, וא"כ שוב אין לסמוך אטעימה כלל, דהא א"א למוקם עלה, וע"כ כוונת המשנה אם יש בה בנו"ט היינו שיעור ששים וא"ש בס"ד אבל דברי הטו"ז צע"ג:

ודע דהד"מ והש"ך ס"ל אליבא דרש"י דבלא ניעור אין שאר החתיכות נאסרות כלל כי היכא דלא מצטרפי ונראה פשיט דל"ש לומר כן אלא למאן דס"ל דבעי' שיצא גם הבלוע, אבל פליטת עצמה של החתיכה שנעשית נבלה אינה אוסרת, אבל לפימש"כ הר"ן דהיכא דחענ"נ אפי' פליטת עצמה נמי אוסרת א"כ פשיטא דבמקצתה בתוך הרוטב נאסרו שאר החתיכות אפילו בלא ניעור כלל דודאי אי אפשר לומר כן כלל דאפילו פליטת עצמה אינו יוצא אלא אם כולה בתוך הרוטב דאטו אם יפול חתיכה של נבלה מקצתה בתוך הרוטב מי לא בעי' ששים כנגד כולה ועכצ"ל כהנ"ל, א"כ צ"ע על הש"ך דהוא ס"ל בסי' ק"ה ס"ק י"ז דבב"ח פליטת עצמו נמי אוסר דהו"ל איסור מחמת עצמו עיי"ש וא"כ איך ס"ל הכא דלרש"י אי לא ניעור ולא כסה אין שאר החתיכות נאסרות כלל וצע"ג ועיי' פירש"י בסוף שמעתא דו"ח בד"ה ותו לא מידי דמבואר בהדיא כדס"ל להטו"ז הנ"ל מדכ' וז"ל והשתא דקם לי' רבי בשיטתי' דרבי יהודא בין בט"ח שנפלה על החתיכה ולא ניער ויש בה כדי ליתן טעם באותה החתיכה וכו' והחתיכה עצמה כע"כ ואין מועילין שאר החתיכות לבטלה וכולן נאסרות ואפי' הן אלף וכו' אלמא בהדיא כשיטת הטו"ז הנ"ל דאפי' בלא ניער כולן נאסרות לשיטת רש"י וע"כ הא דאמרי' בגמרא אי לא ניער כלל ולא כסה כלל היינו כמש"כ הר"ן משום דהתם קאי הגמר' אליבא דמ"ד אפשר לסחטו מותר אבל למאי דאמרי' דס"ל אפל"ס אסור איה"נ דמוקומי' לה בין בניעור לבסוף בין בלא ניער כלל וכ"כ הריטב"א עיי"ש וכל זה צע"ג על הש"ך ס"ק י"ג שהקשה על הרמ"א מש"ס הנ"ל וכבר תירצוה באמת הר"ן והריטב"א בחי' עיי"ש וצ"ע, ועיי' עוד לקמן מש"כ בס"ד ביישוב קושיי' הש"ך הנ"ל ודע דהמרדכי אליבא דרש"י יש לו שיטה אחרת והובא ד"מ שם, דאפי' אותה חתיכה לא נאסרה אלא מה שממנה חוץ לרוטב אבל לא מה שלמטה מן הרוטב, וצ"ל לדידי' דודאי הטפה מתפשטת בכל החתיכה ומ"מ אין כח בהרוטב להמשיך לתוך הקדירה אלא הבלועה שבחציה שבתוך הרוטב ולא מה שממנה ולמעלה, משו"ה אותה שבתוך הרוטב לא נאסרה, משום דהטעם יתפשט בשוה עם שאר החתיכות שבתוך הרוטב אלא דלפי"ז צ"ע דלא יהא צריך ס' אלא נגד חציה שלמעלה מן הרוטב וכל זה צע"ג ודו"ק היטב:

ב') בתשו' נודב"י מהדו"ק חיור"ד סי' כ"ו העלה דאפי' לפימש"כ הש"ך בסי' צ"ב סק"ג בשם מהרש"ל דהא דהבל הקדרה מועיל לאסור כל החתיכה הנ"מ בדבר צלול כמו טפת חלב אבל בדבר גוש אפי' איכא הבל קדרה אננו אוסר יותר מכדי נטילה עיי"ש, ובנודב"י שם העלה דהנ"מ היכא דאין האיסור דבוק באותה החתיכה אבל היכא דהאיסור דבוק אז אפי' בדבר גוש נאסרה החתיכה כולה, והוכיח כן ממש"כ התוס' בחולין דף צ"ו במתני' דירך שנתבשל בה גיה"נ דמוקי התוס' שם לרש"י במקצתה חוץ לרוטב ולר"י כולו חוץ לרוטב עיי"ש ואפי"ה משערין בנו"ט א"וו כיון שהוא תוך הקדרה עכ"פ לעניין אותה החתיכה שג"ה דבוק בה מתפשט בכולה עיי"ש, ולפענ"ד דבריו תמוהים בזה מאוד, ומדברי התוס' ונוכח איפכא דאיס"ד בכהי"ג נאסרות כולה א"כ מאי קשיא להו להתוס' לשיטת ר"י והוצרכו לדחוק דאם יש בה בנו"ט לאו דוקא אלא דכל החתיכות שבקדרה נמי מצטרפין הא כי היכא דניחא להו לרש"י דמיירא במקצתה חוץ לרוטב ה"נ איכא לאוקמי אליבא דר"י בכולה חוץ לרוטב, אע"כ כמש"כ הש"ך משום דבכולה חוץ לרוטב לא מהני הבל הקדרה כיון שהוא דבר גוש לא הו"ל לאסור כל הירך, אע"כ דעכ"פ מקצת הירך בתוך הרוטב וא"כ לשיטת ר"י הו"ל לצרף הכל משו"ה הוצרכו לומר דאיה"נ דמתני' ה"ק, ואיס"ד כהנודב"י הדק"ל כי היכא דניחא להו לרש"י לאוקמי מתני' במקצתה בתוך הרוטב ה"נ הו"מ לאוקמי לר"י בכולה חוץ לרוטב א"וו בדבר גוש אינו נאסר אלא כדי נטילה, אפי' איכא הבל קדרה אפי' אם היא דבוק ממש באותה החתיכה וזה נראה ברור, ואין להקשות לרש"י נמי דמקצתה בתוך הרוטב מ"מ אמאי נאסר כל הירך, וכן הקשה באמת בחרע"א עיי"ש אבל נראה דלא ק"א דנהי דלרש"י במקצתו בתוך הרוטב, אין שאר החתיכות מצטרפות משום דאין הטעם מתפשט לתוך החתיכה ולחוץ, מ"מ אהני מיהת הרוטב שתתפשט עכ"פ טעם הגיד בתוך אותה החתיכה שמקצתה ברוטב ושפיר נאסר הירך כולו אי לית בי' ששים לבטל הגיד עיי' בחוו"ד סק"ו וא"כ דברי התוס' ברורים ומוכח מיהת דלא כנודב"י וצ"ע:

וראיתי בהפלתי שהביא ראיה דהבל הקדרה אוסר כל החתיכה, ממש"כ התוס' בחולין דף ק' בד"ה חתיכה דמיירא שהחתיכה של היתר מקצתה חוץ לרוטב וחתיכת האיסור מונחת עליה לגמרי חוץ לרוטב, ולכאורה תמוה א"כ אמאי נאסרה החתיכה של היתר כלל יותר מכדי נטילה, אע"כ דהבל הקדרה אוסר כל החתיכה עיי"ש ולכאורה יש לתמוה מזה על הש"ך דלפי דבריו דבדבר גוש ל"ש זה א"כ הדק"ל ומן התימא על הפלתי שלא הרגיש דלדבריו נסתרו דברי הש"ך מהתוס' הנ"ל ונראה דאין ראי' משם די"ל דמיירא בחתיכה שמינה ואף להתוס' שם בד"ה כשקדם לא ברירה להו בשומן אי מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב י"ל התם קאי להילכתא דקיימ"ל מב"מ בטל שפיר כתב דממנפ"ש מצטרף הכל עיי"ש, אבל אי מב"מ לא בטל' אדרבא ממנפ"ש הכל אסור, אי מפעפע מחתיכה לחתיכה א"כ מעיקרו נאסר הכל ואי אינו מפעפע א"כ כש"כ דחתיכה עצמה כע"נ ומיירא כשניער אח"כ החתיכה בתוך הקדרה ואוסרת שאר החתיכות וא"ש בס"ד, ונראה ראי' ברורה להש"ך ממש"כ התוס' בחולין דף צ"ח ע"ב ד"ה רבא דהכא איירא בטעם גמור דבקדשים אסור ומקרא דחטאת וכו' והכא שרי דפעמים שהזרוע ומקצת מן האיל חוץ לרוטב ונותן הזרוע טעם בונה שבחוץ, וזימנין נמי שיש משמנונית הרבה מכל אותו מקצת עד שלא יהי' ברוב אותו מקצת כדי לבטלו וכו' ולכאורה יש לתמוה כיון דהבל הקדרה מוליך הטעם בכל החתיכה א"כ אכתי אין כאן טעם גמור במה שחוץ לרוטב יותר ממה שבתוך הרוטב אע"כ כמש"כ הש"ך בדבר גוש ל"ש סברא זו וא"כ שפיר כתבו התוס' חלא שראיתי בפלתי שהקשה לשיטת ר"י דבבמקצתה בתוך הרוטב מצטרף הכל לבטל א"כ איך כתבו התוס' דהזרוע נותן טעם במה שחוץ לרוטב ומתוך כך כ' דצ"ל דהתוס' ס"ל דהאיל נחתך לחלקים וחתיכה א' מהאיל הוא כולו חוץ לרוטב, וא"כ מאין יבלע חתיכה זו מן הזרוע יותר מכדי נטילה אע"כ דההבל אוסר בכלו עיי"ש, ולפענ"ד ונוכח מזה דלא כהש"ך הנ"ל שמחלק בין דבר גוש לצלול, וגם בזה תימא שלא הקשה מזה על הש"ך, ובזה אין לתרץ כמש"כ לעיל דמיירא בחתיכה שמינה דא"כ מוכח מכאן דאין השמנינית מפעפע מחתיכה לחתיכה ובדף ק' נראה דהתוס' מספק"ל בזה עיי"ש, והתם למ"ד מב"מ בטל קיימי' אליבא דאוקימתא דרבא לפי' התוס' דלא כתבו כפי' הר"ן עיי"ש ודו"ק מיהא אחרי העיון נראה דאין מזה סתירה לשיטת הש"ך דנהי דאין החתיכה נאסרה ע"י ההבל כיון שהוא דבר גוש מ"מ עכ"פ נאסרה כדי נטילה ובזרוע בשלה לא אשכחן דהצריך רחמנא להסיר מהזרוע כלום, וא"כ א"ש בס"ד וד"ק היטב:

ג' הכו"פ בסי' ס"ד כתב לחדש בהא דקיי"ל שם בשו"ע ס"ב בשוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי אעפ"י שלא הפריס על גבי קרקע חלבו אסור מדאורייתא שאינו אסור רק כמותי החלב שהי' בעת שחיטה אם, אבל מה שנתגדל אח"כ אינו אסור ולכך אם נפל לקדרה לא משערינן לאסור רק כמות שהי' בשעת שחיטה ולא כונו שהוא לפנינו עיי"ש בכרו"פ בכרתי ס"ק ה' ונשאלתי על זה הא עכ"פ הו"ל איסור דבוק וא"כ לימא כל החלב נעשה נבלה למאי דקיימ"ל איסור דבוק, והנה כפשוטו לא ק"מ דנפק"מ אם הוא דבוק בחתיכה גדולה שיש בה בעצמה ס' כנגד כל החלב שהי' בשעת שחיטה באופן דאין צריך לצירוף שאר החתיכות, ואפי' למאי דמשמע ממשמעות לשונו דאפי' אם נפל לקדרה לא ומשערינן לאסור רק כמות שהי' בשעת שחיטה ומצרפין כל הקדרה, מ"מ נפק"מ שפיר בחלב מהותך שנפל לקדרה, דבלח בלח לא אמרי' חתיכה עצמה נע"נ בשאר איסורין כמש"כ הרמ"א בסי' צ"ב וא"כ ניחא דברי הפלתי ודע דאין לומר דנתבטל החלב שהי' בשעת שחיטה בחלבו שגדל אח"כ כיון שההיתר לא הי' ניכר מעולם וכמש"כ המרדכי בסוף החולץ גבי יבמה שרקקה דם עיי"ש ובפלתי סי' ק"ב ועיי' ביור"ד סי' י"ד ובתשו' נודב"י מהדו"ת חיור"ד סי' כ"ד ודו"ק:

ד) הפרמ"ג בסי' צ"ב ונ"ז ס"ק ט"ו ונבעי ליה למאי דקיימ"ל יבש בלח אין לו ביטול והה"ד לח ביבש, כל שהאיסר מובדל וניכר ולפיכך זית איסור וזית היתר שבישל בס' זיתי רוטב הרוטב מותר והחתיכות אסורות ומבע"ב אם זית רוטב איסור נפל לרוטב של שלשים זיתי היתר ושלשים זיתי דבר גוש נמי לימא הגוש שרי דיש בין הכל ס' לבטל זית רוטב איסור ול' זיתי רוטב יהא אסור דאין יבש מבטל לח דנהי נמי דאמרינן דאין בטעמו כח לאסור דהטעם מתפשט בכולו בשוה מ"מ ונונשות הרוטב נשאר בל' זיתי רוטב דהיתר ואין שייכות לחתיכות לבטל הרוטב עיי"ש, ונראה דיש לפשוט האי דינא, ממה שכ' התוס' בחולין דף ק' בתוס' ד"ה חתיכה עצמה נט"ל פירוש בקונטרס שנתבשלה תחילה עמה קודם שנתן שאר חתיכות בקדרה ולא הי' בה ס' ונתנה הנבלה טעם בה וכו' וקשה לפירושו דא"כ גם הרוטב שהי' באותה שעה נאסר מתחילה ונעשה נבלה ואוסר את כל הרוטב שאח"כ מפני שהוא מינו ויצטרך שיהי' ששים בחתיכות שנתן אח"כ כבטל הרוטב דמעיקרו עיי"ש, אלמא בהדיא היכא דאיכא מיהת ששים חתיכות מתבטל הרוטב של האיסור דהוי בי' מעיקרו, אע"ג דממונשו של רוטב שנתערב בתוך הרוטב לא בטל דהא התם קאי למ"ד מב"מ לא בטל, וכן יש להוכיח עוד ממש"כ התוס' בחולין דף ק"ח ע"ב בשם רבנו שמואל עיי"ש, ומ"מ נהי דהאיבעי' איפשט מזה מ"מ טעמא לא ידענא וצע"ג הא באמת לח ביבש אין לו ביטול והנה בהך דינו של הפרמ"ג י"ל דהא באמת מב"מ מדאורייתא ברובא בטל והא דבעינן ס' היינו משום אננו מינו, וכיון דעכ"פ הטעם מתפשט בשוה א"כ באינו מינו א"א לבא לידי נתינת טעם שפיר בטל ברובא, וזה נכון בהך דפרמ"ג אבל בהאי דכתבו התוס' הנ"ל עדיין צע"ג דהתם קיימי' אליבא דמ"ד מב"מ מדאורייתא לא בטל א"כ צע"ג אי נמי איכא ס' חתיכות, אמאי הרוטב מותרת הא הרוטב לא מצי להתבטל בחתיכות וצע"ג:

ה) בענין תרי משהו האריך הטו"ז בסי' צ"ב ובנקה"כ שם ובמג"א סי' תס"ז אי אמרי' כן גם לעניין חמץ בפסח דחתיכה שנאסרה במשהו אינה חוזר ואוסרת במשהו ותוכן פלוגתתם במאי דאמרי' בשמעתא דחולין דף ק' כיון שנתן טעם בחתיכה חענ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה והקשו בתוס' כיון דמב"מ במשהו א"כ למה לי כיון שנתן טעם ת"ל דאותו משהו הנבלע בחתיכה חוזר ואוסר כל החתיכות וכ' בשם ר"ת דתרי משהו לא אמרי' ומבואר בחידושי הרשב"א בטעמא משום דאין כח במשהו לצאת מהחתיכה שמובלע בה, אבל הר"ן אסברא לה בענין אחר כיון דאין כח במשהו לצאת בעצמו אלא עם כח היתר המעורב בו לא מיחשב מב"מ דבזה לא שמענו דמב"מ לא בטיל עיי"ש, והשתא לטעמא דהרשב"א גם בחמץ בפסח לא אמרי' תרי משהו כיון דלעולם אין כח במשהו להתפשט יותר, משא"כ טעמא דהר"ן לא שייך אלא במידי דאינו אוסר במשהו אלא במינו אבל בחב"פ דגם באינו מינו במשהו ל"ש האי טעמא, ואמרינן גם תרי משהו ופליגו הטו"ז והנקה"כ בטעמייהו דהרשב"א עם הר"ן:

והנה לכאורה תמיהא לי אמש"כ הר"ן דבכח אחר מעורב בו לא אמרי' מב"מ לא בטל, וכיון דכח היתר מעורב הו"ל כמו אננו מינו, א"כ כש"כ היכא דמעורב בו אננו מינו ממש ובלא זה לא הי' מקום לאסור כש"כ דהו"ל למימר דל"ח מב"מ א"כ יש לתמוה מה דאמרי' בשמעתא דט"ח כיון שנתן טעם בחתיכה אוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה והתם נמי טעם הבשר לחוד אינו אוסר כלל כמש"כ התוס' דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שגם האיסור הבלוע יכול להתפשט, ואילו הי' טעם בשר לחוד לא הי' בכחו לאסור ומאן משוי לי' איסור טעם החלב המעורב בו א"כ איך חשבי' לי' מב"מ כיון דכח אחר מעורב בו, והשתא היכא דכח היתר מעורב בו אמרי' הכי כש"כ אי כח אננו מינו מעורב בו, מיהא נראה דהר"ן לשיטתו דאיהו ס"ל בשמעתא דט"ח כיון דהחתיכה עצמה נע"נ שוב אוסר פליטת בשר גרידא אפי' בלא טעם חלב כלל, א"כ ל"ש לומר התם דכח אחר מעורב בו דלא שייך לומר כן אלא היכא דהמינו גרידא לא הי' בכחו לאסור תדע דהא כי יהיב טעמא בחתיכה נמי מעורב בטעם האיסור גם טעם של היתר ומ"מ לא מיחשב כח היתר מעורב בו, משום דהאיסור גרידא נמי היו בכחו לצאת וזה ברור וההד"נ כיון דכח טעם הבשר בלא תערובת חלב שבו הי' בכחו לאסור לא איכפת לן מה דהשתא מעורב בו טעם החלב, וממילא שפיר מיחשב מב"מ מחמת טעם הבשר וא"ש בס"ד והשתא י"ל הרשב"א והר"ן לטעמייהו דלמאי דס"ל להר"ן דפליטת עצמה של חתיכה הנאסרת נמי אוסרת שוב א"א לומר טעמו של הרשב"א דהמשהו לא מצי להתפשט דמה בכך כיון דעכ"פ החתיכה נאסרת מחמת מב"מ במשהו א"כ כל הטעם המתפשט מהחתיכה בעצמה הוי טעמא של איסור גופא ועכצ"ל משום דכח אחר מעורב בו והרשב"א לשיטתי דס"ל דאין הנאסר יכול לאסור וכו א"כ שוב ליכא למימר כמש"כ הר"ן דא"כ תיקשי מבב"ח וע"כ צ"ל דלא מצי נפק כלל מאותה חתיכה והנה לפי מאי דקיימ"ל דגם בב"ח אין הנאסור יכול לאסור וכו' כמבואר בש"ך וטו"ז בסי' ק"ה עיי"ש א"כ לכאורה עכצ"ל בטעמא דתרי משהו לא אמרינן כמש"כ הרשב"א, ממילא מוכח כהטו"ז כן נראה לפענ"ד בס"ד:

ודע דמשכ' התוס' דרבא"פ הוכיח מכאן דלא אמרי' חענ"נ בשאר איסורין נמי ע"כ מודה לסברא הנ"ל שכתב הרשב"א, א"נ לסברא שכתב הר"ן, דבלא זה עדיין לא יתיישב הקושיי' נהי דלא אמרי' חתיכה עצמה נע"נ מ"מ ת"ל המשהו איסור בעצמו יחזור ויאסור את החתיכות כולן מפני שהוא מינו ועכצ"ל דלא אמרי' תרי משהו אי מטעם הרשב"א או מטעם של הר"ן, אלא דמזה גופא הוכיח הרבא"פ דלא אמרי' חענ"נ בשאר איסורין, דאי נמי דמשהו הבליע לא מצי להתפשט כלל מהחתיכה שנבלע בתוכה מ"מ הלא החתיכה גופא נעשה כולה נבלה ויאסור כל משהו שבא אע"כ דלא אמרי' חתיכה עצמה נע"נ וזהו אי ס"ל דפליטת עצמה של החתיכה נמי אוסרת אבל אי ס"ל כשיטת התוס' דפליטת עצמה אינה אוסרת א"כ ליכא להוכיח מזה דלא אמרי' חענ"נ כיון דהבלוע אינה מתפשטת כלל לחוץ וצ"ל דס"ל כהר"ן דלא חשיב מב"מ משום דכח אחר מעורב בו ומזה גופא מוכח דלא אמרי' חענ"נ דא"כ ליכא כח היתר מעורב בו כלל דהא כולו איסור הוא ומאן דס"ל בשאר איסורין ג"כ חענ"נ צ"ל דבמשהו היי"ט דלא אמרי' חענ"נ משום דלא דמיא לבב"ח דלא משכחת לה אלא ע"י נ"ט אבל עכ"פ ברור דדין זה אי אמרי' חענ"נ בשאר איסורין או לא, לא תליא כלל בסברת הרשב"א והר"ן הנ"ל ובזה ניחא מה שהעיר הפרמ"ג על מש"כ הש"ך בנקה"כ לחלק בין מב"מ לחב"פ עפ"י סברת הר"ן הנ"ל והעיר הפרמ"ג דהא דהמחבר דס"ל כשיטת רבא"פ ע"כ ל"ס לי' סברת הר"ן הנ"ל ולפימש"כ ניחא שפיר בס"ד ודו"ק היטב:

ודע דמש"כ הנקה"כ נפק"מ לעניין דבר שיש לו מתירין דדוקא במינו אינו בטל א"כ שפיר נפק"מ במה דלא אמרינן תרי משהו, צלע"ג לא מבעי לטעמא שהביא הש"ך בסי' ק"ב בשם התו"ח דהחילוק בין מינו לשאינו מינו משום דבאינו מינו כיון דהתערובות לא נקרא ע"ש מין האיסור הו"ל האיסור כמאן דליתא ול"ש עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר א"כ זה שייך שפיר היכא דהוא אינו מינו בעצם משא"כ היכא דלא מקרי אינו מינו רק מחמת שמעורב בו כח היתר ובאמת כל התערובות הוי מינו, א"כ ל"ש טעמא דתי"ח הנ"ל ואכתי נימא דשיל"מ לא בטל ושוב מצאתי שהעיר כן במחהש"ק סי' תס"ז ס"ק י"ג עיי"ש אלא שכתב דצ"ל הנקה"כ אזל אליבא דהר"ן דס"ל טעמא דדשיל"מ לא בטל הוא מחמת מב"מ עיי"ש:

אבל לפענ"ד יש לתמוה גם על זה דהא להר"ן מקרי מב"מ מחמת שהוא היתר בהיתר אלא דמה שהוא אינו שוה לו לגמרי דהא עדיין אינו היתר עד למחר מחמת זה צריך שיהי' שוה לו בעצם כדי להשלים זה החסרון משא"כ היכא דהוא אננו מינו לא נקרא היתר בהיתר משום דעדיין אננו מותר לגמרי וא"כ כל כמה דמותר טפי נקרא יותר מינו ואיך אפשר דמחמת שמעורב בו כח היתר יהא נקרא אננו מינו ע"כ דברי הש"ך בנקה"כ נפלאו בזה וצע"ג: ו) כתב הטו"ז בסי' צ"ב ס"ק ט"ז הנ"ל דחתיכה שנאסרה במשהו נהי דאינה חוזרת ואוסרת במשהו בפליטתה מ"מ בעי' מיהת שיהא ס' כנגדה ועיי' נקה"כ שם שנתקשה בדבר אמאי צריך ס' כנגד כלו כיון דהשתא אנן קיימינן דבמשהו לא אמרי' חענ"נ ולדידי יש לתמוה על הטו"ז בזה מגמרא מפורשת בשמעתא הנ"ל דפריך מאי ארי' כי נתן טעם אפי' כי לא נתן טעם נמי כלומ' דת"ל מחמת חתיכת איסור בעצמה שאוסרת כל החתיכות מפני שהוא מינה, ומשני רבא דהו"ל מין ומינו ודבר אחר סליק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, והנה מכאן העלו הראשונים דלא אמרי' תרי משהו דא"כ למה לי שנתנה טעם בחתיכה הא אפי' בלא נתינת טעם נאסרה החתיכה במשהו משום מב"מ עיי"ש, והשתא לשיטת הטו"ז א"כ לשינויי' דרבא הנ"ל הדרק"ל, כיון דס' לעולם בעינן נגד החתיכה אפי' אי לא נאסרה רק במשהו, א"כ שוב תיקשי למה לי שהחתיכה של היתר נאסרה מחמת נתינת טעם, הא אפי' לא נאסרה רק במשהו בעי' ס' כנגד כולה, ואין לומר דשאני החם דמיירא שסילקו לחתיכה דאיסורא הא הטו"ז נמי בכהי"ג מיירא עיי"ש, והוא לפענ"ד תמיה נשגבה על הטו"ז, ואפשר ליישב לפימשכ' החוו"ד להסביר טעמו של הטו"ז דאף דהחתיכה לא נעשית נבלה במשהו מ"מ בעינן ס' כנגדה דכל שטעמה נרגש בתבשיל האחר הו"ל כאלו אוכל האיסור, א"כ י"ל דל"ש זה אלא כשאין כאן אלא חתיכת האיסור גרידא משא"כ בשמעתין דאיכא נמי חתיכות של היתר אין הטעם הנרגש מחתיכה שנאסרה ודו"ק, אלא דעל גוף סברת החוו"ד הנ"ל השיג בהגהות רבנו רע"א ז"ל דהא החתיכה אין בעצמותה איסור רק במה שאוכל ג"כ המשהו שבתוכו ועתה כיון שהטעם הנרגיש בתבשיל האחר אין בו חלק ממשהו כיון דלהטו"ז אין כח במשהו לצאת מחתיכה לחוץ ממילא אין כאן איסור ודברי הטו"ז בזה צע"ג, ועיי' בעלתי שהקשה להטו"ז, דלכאורה יקשה למ"ד געי"נ חידוש הוא הול"ל אפי' ליכא נו"ט נמי כדאמרי' גבי בב"ח אי חידוש אפי' ליכא נו"ט נמי, מיהא י"ל זה אינו דא"כ שוב לא משכחת לה געי"נ כלל דהא חוזר ונאסר במשהו, מיהא אי תרי משהו לא אמרי' אפי' במבשא"מ א"כ שפיר משכחת לה ע"י הגעלה ב' פעמים וא"כ הדק"ל, א"וו כשיטת הנקה"כ דל"ש עניין תרי משהו אלא לעניין מב"מ אבל לא היכא דנאסר גם באינו מינו אבל לשיטת הטו"ז קשיא, ולפענ"ד נראה דלק"מ דא"נ גיעולי נכרים חידוש הוא היינו דפליטת הכלים אוסר במשהו, אבל מה שחוזר ובולע ממה שנפלט לתוכו ודאי אננו אוסר אי לא יהיב טעמא דזהו לא חמור מאיסור גופא, וא"כ ממנפ"ש מה שמתבשל בתוך הכלי לעולם אין בו ששים כנגד הכלי ולק"מ, ובהנ"ל ניחא לשון התוס' בחולין דף ק' ע"ב שהקשו האיך הלעילו יורה גדולה וכו' דזה אין לומר כשאין ב"י מגעילין אותה דהא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, ותמה הפלתי על דבריהם, ת"ל דאי אמרת דמגעילין אותה כשאינה בת יומא א"כ ע"כ צ"ל דאינה בת יומא נמי אסורה, וא"כ אכתי הקוושיי' במקומה ולהנ"ל ניחא בס"ד דאי אמרת אינה ב"י נמי אסורה א"כ גיעו"נ חידוש הוא וא"כ לא נאסר אלא מה שנפלט מתוך הכלי אבל מה שהכלי חוזר ובולע ממים שנאסרו אננו אלא כשאר איסורים דנותן טעם לפגם ומותר וא"כ שפיר הומ"ל דמגעילו שני פעמים משו"ה הוצרכו לומר, דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא וא"ש בס"ד ודו"ק, (ד) כתב הש"ך ביור"ד סי' צ"ב ס"ק ח' בשם או"ה, דהיכא דלא הוברר האיסור לא אמרי' חענ"נ וכן כתב ההמ"ג על דברי הרמב"ם כיון שלא נודע איזה חתיכה היא אין לומר בה חענ"נ עכ"ל, ובאמת הדבר מרפס איגרא לחדש כן בלי ראיה מהש"ס, ונ"ל בס"ד דיש להביא ראיה ברורה לזה מהגמרא, מהא דאמרי' בשמעתא דנ"ח אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נע"נ ואוסרת כל החתיכות כולן שפני שהן מינה, ופריך בגמרא מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כר"י דאמר מב"מ לא בטל הא קסבר ר"י כל שהוא מו"מ וד"א סליק את מינו נמי שאינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו ולכאורה יש לתמוה לפי מה שמבואר בפרמ"ג במ"ז אות ט"ז וכן הוא פשוט וברור דיבש בלח אין לו ביטול כל שהוא איסור מובדל וניכר עיי"ש, א"כ יש לומר דמיירא שאין החתיכה ניכרת ושפיר אוסרת כל החתיכות משום מב"מ דהא החתיכה עצמה לא מתבטלת ברוטב, בשלמא לשיטת התוס' במנחות דף כ"ג וביבמות פ' הערל דביבש ביבש לכו"ע מב"מ בטל א"ש דאי מחמת החתיכות הו"ל יבש ביבש וע"כ משום שהוא דרך בישול וכיון שהטעם דנפק מהחתיכה של איסור בטל ברוטב שוב הו"ל כמו יבש ביבש, אבל לשיטת רש"י דגם יבש ביבש מב"מ לא בטל הדרק"ל, והא דא"ר בחולין דף ק' הו"ל מו"מ וד"א ואמרי' סליק היינו ע"כ כשהסיר אח"כ גוף החתיכה של איסור וצע"ג, מיהא אם נימא כשיטת הש"ך הנ"ל ניחא דהא מבואר בר"ן בשם רש"י דרב קאי ארישא דמתני' דקתני ט"ח שנפלה על החתיכה אם יש בה בנו"ט הרי זו אסורה דקאי על כל הקדרה, ומיירא מתני' בשלא ניער את הקדרה ומ"מ כל הקדרה אסורה משום דהחתיכה עצמה כע"נ ואוסרת אפי' בפליטת עצמה, אפי' לא נפק כלום מהט"ח שבלעה עיי"ש, והא דקתני סיפא ניער את הקדרה וכו' לקולא קאמר, דהיכא דניער מיד אין כח בטפה לאסור עד שתתן טעם בכל הקדרה, וכן משמע מלשון רש"י במתני' עיי"ש ולפי"ז שוב אין לומר דאין החתיכה ניכרת דכיון דלא ניער מהיכ"ת לא תהי' החתיכה ניכרת אי הוי ידע לה מעיקרו, וע"כ צריך לאוקמי דמעיקרו לא ידע על איזה חתיכה נפלה, ובכהי"ג א"א לאוקמי' דא"כ אמאי חתיכה נעשית נבלה, והיא ראיה נכונה בס"ד, מיהא להתוס' דאינה אוסרת כל החתיכות כולן אלא בניער אח"כ שפיר הו"מ לאוקמי דמעיקרו ידע איזה חתיכה הנאסרת, ושוב כשניער אינה ניכרת, אלא דלהתוס' בלא"ה לק"מ דהא אינהו ס"ל דיבש ביבש ל"א מב"מ לא בטל ולפי"ז רש"י לשיטתו ותוס' לשיטתייהו כן נראה לפענ"ד נכון בס"ד:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה