ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן פה
חיים ברכה ושלום, עד תאות גבעות עולם תהיינה לראש הרם הגאון המפורסם, ערוגת הכשם, כש"ת מו"ה יהושע פאלק זאב נ"י האבדק"ק פאלטישע יע"א ברומעניען יקרת מכתב הדר"ג הגיעני בזורוכו וכו' וכו': וע"ד אשר ביקש ממני לחוות דעתי ע"ד אשר חכם א' בברלין המציא חדשות אבק (פראש"ק) להעמיד בו גבינות אשר עד עתה דרך להעמיד בחלב קיבת טלאים שחוטים וגבינות כשרות והחכם פרסם המצאתו, בדפוס שהוא נבחר מאד ע"פ הנקיות וההיגעניע עפ"י הריווח וההוצאה הקלה ובעלה שלו שהדפיס אומר שהוא מתמצית קיבת טלאים (עקסטראקט) ואפשר הוא מצרף עוד איזה דבר שאינו ידיע כנו ועתה באו השואלים הסוחרים לשאול אם להעמיד בו לגבינות ישראל ולפי שהוא חדש, ואם יצא הדבר בהיתר יעשה לו כנפיים בכל המדינה וכל הגבינות במדינה יהיו נעשים על ידו, ואם יהי' איסור איכא למיחוש ג"כ שרבים יקילו ויעשו עמו ויהי' מכשול רב, ואז צריך פירסום והכרזה במדינה לאסור ע"כ עת לברר עפ"י גדולי הרבנים דינו מהו, א"ד הדר"ג, והנה בהשקפה ראשונה נראה להחמיר דמאן מוכח שהיא נעשה רק מתמצית קיבת בהמה טהורה הא יש לחוש שמא גם נקיבת בהמה טמאה לוקח ומוציא העקסטראקט, והגם דלפום רהיטא נראה לכאורא דאין מזה בית מיחוש כלל דהא חלב טמאה אינו עומד כש"כ דאין בו כח המעמיד אבל כד דייקינ' שפיר נראה דא"א להחליט כן בפשיטות דא"כ איך מצאנו ידו"ר בש"ס חולין דף קט"ו בהא דתנן קיבת עכו"ם ושל נבילה ה"ז אסורה ופריך הגמ' אטו קיבת עכו"ם לאו נבלה הוא ואומר ר"ה הכא בלוקח גדי מן הנכרי עסקינ' דחיישי' שמא ינקה מן הטמאה עיי"ש, ולכאו' תמו' הא מן חלב טמא לא משכחת לה דנעשה קיבה כיון דחלב טמא אינו מעמניד, וא"כ איך נחוש שקיבה זו הוא ממה שינקה מבהמה טמאה, הן אמת דלשיטת רבנו תם דקרוש פירשא בעלמא הוא ואף קודם חזרה לא נאסרה כלל, והא דתנן קיבת עכו"ם ושל נבלה אסורה וניירא צלול, א"כ שפיר יל"ח לחלב טמא, אבל מ"מ אינו מספיק כלל דהא הקיבה בפ"ע אפי' בצלול אינו ראוי לאכילה והרי קמן דלשיטת הרי"ף והרמב"ם גם הצלול הוי רק פירשא בעלמא, וע"כ לא בא התנא לאסור הקיבה אלא לעניין העומדת הגבינות, וכיון דאין חלב טמא עומד כש"כ שאין בו כח להעמיד גבינות וא"כ למאי ניחוש שמא ינקה מן בהט"מ, וכש"כ דקשי' טפי לשיטת רש"י דאין חילוק בין צלול לקרוש, וא"כ מתני' גם בקיבה קרושה מיירא ומהיכ"ת נחוש לחלב טמא ועכצ"ל נהי דחלב טונא אינו עומד מ"מ כיון דעור הקיבה חימוצו קשה, דהא עיקר כח החימוץ איתא בעור הקיבה וכדאמר שמואל מפני שמעמידין בעור קיבת נבלה ע"י כח החימוץ שבעור גם חלב הטמא נקפה ונעשה קיבה, ולפי' ר"ת נמי דמיירא בצלול, מ"מ הקיבה הצלולה מחלב טמא ג"כ מתפעלת מכח החימוץ של עור הקיבה עד שיש בכחה אח"כ להעמיד גבינות ושפיר קאמר ר"ה, וא"כ גם בנ"ד הי' ראוי לנו לחוש לקיבה של חלב טמא ושוב ראיתי בתוס' ע"ז דף ל"ה בד"ה חדא שהקשו לשיטת ר"ת דמחלק בין קרוש לצלול א"כ מאי פריך הש"ס אהא דקאמר שמואל מפני שמעמידין בעור הקיבה הא קיבה גופא שרי' והאמר שמואל קיבת שחיטת נכרי אסירה דילמא הכל מיירא קודם חזרה, והכא דמיירא גבי העמדה מיירא בקרוש ולהכי דייקינ' הא קיבה גופא שרי' והתם דלא מיירא בהעמדה מיירי' בצלול, ותירצו נהי דאין צלול מעמיד מ"מ אין העכו"ם בוררים אותו כ"כ שלא ישאר מן הצלול ומדקאמר שמואל בעיר קיבת נבלה משמע הא קיבה גופא שרי' ואעפ"י שנשאר שם מן הצלול כדפרישי' שאין העכו"ם טורחין לבררו עכ"ל ומדבריהם למדנו שהצלול אין בו כח להעמיד כלל, ומתני' דקיבת נכרי נבלה לאו לענין העמדה מיירא אלא לענין אכילת הקיבה בעצמה למאי דס"ל לר"ת דמתני' מיירא בצלול גם קודם חזרה, וא"כ שפיר קאמר ר"ה הטעם שמא ינקה מבה"ט והיינו לעניין הצלול דמשכחת לה גם בחלב טמא כדפרישית מיהא תינח לשיטת ר"ת דצלול לאו פירשא הוא אבל לשיטת הרי"ף והרמב"ם דצלול ג"כ פירשא בעלמא הוא וא"כ שוב א"א לפרש המשנה דק ובה עכו"ם נבלה מיירא לעניין אכילת הקיבה עצמה דהא כונות שהוא אינו ראוי לאכילת כלל, וע"כ אין כוונת המשנה אלא לענין איסור העמדה והדר' קושיי' לדוכתא איך מתפרש לן מילתא דר"ה שמא ינקה מן בהמה טמאה ואין לומר דע"כ ל"ס להו להרי"ף ורמב"ם דהוא פירשא בעלמא אלא לאחר חזרה אבל קודם חזרה לא הוי ס"ל דפירשא הוא דהא גם ר"ה מודה דרישא דמתני' מיירא קודם חזרה ועכצל"כ מחמת קושיי' הש"ס רישא דמתני' לסיפא ומ"מ הוצרך לתירוצו מחמת קושי' הגמרא אטו שחיטת עכו"ם לאו נבלה הוא אבל אין זה מספיק כלל דודאי קודם חזרה ולאחר חזרה לאו במציאו' פליגו אלא לעניין איסורא, וסיון דעכ"פ לאחר חזרה הוי ס"ל דגם הצלול פירשא בעלמא הוא פשיטא דהא דאסרו קידם חזרה היינו משום דהוי ס"ל דאע"ג דפירשא הוא, מ"מ אסירה ולאו משום דס"ד דהוא ראוי' לאכילה והוא פשוט וברור א"כ ע"כ א"א לפרש מתני' לענין אכילת הקיבה כמו שהיא בעינא אלא לענין אי שרי' להעמדת גבינות וא"כ הקושי' על ר"ה עומדת לנגדנו כהר קשה לשיטת הרי"ף ורמב"ם:
ועלה על דעתי לומר כמש"כ התוס' בע"ז הנ"ל אליבא דר"ת דנהי דאין הצלול מעמיד, מ"מ אין העכו"ם בוררין אותן כ"כ שלא ישאר מן הצליל א"כ ה"נ י"ל כן לעניין חלב טונא נהי דאינו מעמיד אבל מ"מ כיון שנשאר שם מן הצלול ג"כ בתוך התערובת שפיר קתני' מתני' קיבת עגלי נכרים אסורים משום חשש חלב טמא, אבל אחרי העיין א"א לומר כן דבאמת על התוס' הנ"ל גופא יש לתמוה כיון דקאי התם דהצלול אינו מעמיד כלל א"כ אין כאן אלא חשש משום תערובת הצלול בעינא שנתערב וזהו בודאי נתבטל כ"פ ואיך הומ"ל טעמא משום קיבה גופא וצריך לומר דהתוס' שפי' כתבו כן דהא התם אליבא דשמואל קיימינ' דס"ל מב"מ לא בטיל משא"כ לר"ה קשיא איך מוקי למתני' משום חלב טמא הא אין נפק"מ אלא לענין העמדה, ואי משום דעכ"פ יש בו קצת מחלב הצלול המתערב הא נתבטל הרבה פעמים ברוב ותנא דמתני' דחולין ודאי לא ס"ל כר"י דמב"מ לא בטיל כדמוכח מכמה משניות ואפי' אם נרצה לדחוק דרב הונא מיקום לה מתניתן כר"י דמב"מ לא בטיל אכתי לא א"ש דבשלמא התוס' בע"ז כתבו שפיר דיש מקום לאסור גבינות של גויים משום דאין הגוי מברר הצלול מתוכו משא"כ מתני' בקיבה נקיט איסור ואיך קפסק ותני דהקיבה אסורה אם אין האיסור אלא מחמת החלב טמא כיון דהחלב טמא אינו נעשה קרוש א"כ הרי סמיא בידו לברר אצלול מתוך הקרוש ויהא מותר אלא ודאי מוכח מזה דהא דאין החלב טמא עומד היינו דוקא בפ"ע אבל שפיר אפשר שתתפעל מעט חלב שבקיבה ע"י חירופות חימוצות עור הקיבה שתתקרש וא"כ בנ"ד נמי איתא להך חששא:
והנה אלו הי' ברור לנו שלא נעשה אלא מתמצית קיבת בהמה טהורה נמי הי' ראוי לאסור לכתחילה נהי דהקיבה מצד עצימה אין בו איסור מ"מ קרוב לודאי שעומד בעורי שיעור כבישה דידוע דאותו הפאבריקנט שעוסק בהמצאתו בודאי לוקח ממקומות הקרובים והרחוקים ומסתמא אישתהי בתוך עורו דעי"ז מתרבה כח החימוץ והחריפות של הקיבה בהיות כן תלי' באשלי רברבי דלשיטת רש"י ומהרש"ל ואו"ה גם הקרוש אסור, מיהא בשו"ע קיי"ל כשי' ר"ת דעכ"פ הקרוש שבו פירשא בעלמא הוא אבל מ"מ הצלול מיהת לאו פירשא היא וא"כ נאסר מצד שנכבש בעורו והכא מאן יימר דלא מתמצה גם מהצלול שבו הן אמת שמדברי התוס' בע"ז דף ל"ו שהבאתי לעיל מוכח דהצלול אין בו כוח המעמיד כלל יעיי"ש, אבל כבר כתבתי לעיל דלשיטת הרי"ף והרמב"ם מוכח וממימרא דרב הונא בחולין דף קט"ז הנ"ל דאפי' חלב טמא מתפעלת ע"י חימוץ קשה של הקיבה מכש"כ הצלול של בהמה טהורה וכן מוכח בהדי' בשו"ע סעי' י' בהגה דאם העמיד בצלול וכו' יעיי"ש בש"ך ס"ק ל' מבואר מיהת דגם הצלול יש בו כח המעמיד וא"כ יש לנו חשש גדול בנ"ד הן אמת דברמ"א לא הצריך אלא ס' נגד החלב הצלול והכא מסתמא יש הרבה יותר ומתבטל אפי' באלף אבל מ"מ הלא מבואר בש"ך דהיי"ט דלא מיתסר מחמת דבר המעמיד משום דאינו נעשה גופו של איסור כיון דאינו אלא בב"ח דרבנן וה"נ הו"מ למימר נהי דכאן יש חשש איסור דאורייתא דהא חיישינ' שנכבש בעור קיבת נבלה מ"מ הומ"ל דסמכינ' לעניין זה אשיטות דס"ל דלא אמרינ' חענ"נ במליחה וכבישה אלא דמ"מ עדיין לא נושעבו דהא מבואר בש"ך ס"ק ל"א הטעם דלא אמרינ' דעכ"פ טעם שקיבלה מעור הקיבה חוזר ואוסר משום דע"י שנבלע בחלב הקרוש נעשה גם טעם בשר שבו כפירשא עיי"ש וזה לא שייך אלא בקרוש משא"כ בצלול למאי דקיי"ל כשיטת ר"ת וא"כ כיון דידוע שגם בעור הקיבה עצמו יש בו כח חריפות להעמיד א"כ בצלול דאינו נעשה פירשא, אי נמי הצלול עצמו לא נעשה נבלה ומ"מ טעם הנבלע בו מעור הקיבה הוא עצמו פועל העמדת הגבינות ולא מהני ס' דמי יימר דעיקר כח המעמיד אינו מחמת טעם זה המתמצה לתוכו מעור הקיבה כשמשתהה בתוכו, וא"כ גם מחמת זוז"ג אין להתירו דאולי יש בו כדי להעמיד בפ"ע וכמבואר בשו"ע והא דקאמר הרמ"א דבצלול סגי בס' ול"ח לטעם בשר המובלע בו שמא הוא המעמיד היינו משום דקיי"ל דבב"ח לא מיתסר מחמת מעמיד, משא"כ בנ"ד שיש לנו לחוש לטעם העור נבלה המובלע בחלב הצלול שפיר יש לחוש שאינו בטל מחמת דבר המעמיד ועוד נראה דאפי' בקיבה הקרוש יש כאן חשש הנ"ל דנהי דמבואר ברמ"א דבקרוש א"צ ס' כלל ומבואר בש"ך הטעם משום דגם טעם בשר שבו נעשה פירשא למאי דקיי"ל כר"ת וא"כ י"ל גם טעם עור הנבלה נעשה כפירשא, מ"מ ממשמעות דברי הש"ך משמע דלא אמרינ' כן אלא בב"ח דאין כח בטעם זה המובלע בפרש לעשות איסור בב"ח אבל באיסור נבלה שהיא מחמת עצמה לא מסתבר כלל דמחמת שמובלע בהקיבה יהא נעשה כולו היתר וראי' מדמדמה לי' הש"ך לנ"ט ב"ר נ"ט והתם גופא לא שרי אלא מינו בנ"ט דהתירא ועיי' בתוס' ע"ז דף ל"ה סוף ד"ה חדא' כ' בהדי' טעם לאסור מפני שמולחין הקיבה בעורה ואיכא איסור דבב"ח דמליח היה כרותח עיי"ש וכבר הקשה כן הכו"פ דדברי התוס' הנ"ל הם דלא כש"ך, ולענ"ד נראה דלק"מ התם קאי התוס' אליבא דדבריהם הקודמים שכתבו דנהי דהצלול אינו מעמיד מ"מ ראוי לאסור הגבינות מפני שמעמידין בקיבה משים דהגוי אינו מברר הקרוש מתוך הצלול וא"כ שפיר כ' התוס' דנעשה בב"ח מחמת הצלול דאין בו דין פרש לשיטת ר"ת משא"כ הש"ך דקאי על הקרוש שפיר קאמר דגם טעם בשר שבו נעשה פרש ואינו אוסר מיהא היינו דומי' דנ"ט בנ"ט דהתירא אבל טעם בשר האיסור שבו לא שמענו שהאיסור נהפך להיתר וא"כ שפיר י"ל דאיסור מחמת טעם הנבלה המובלע בו ואפי' את"ל דעכ"פ כיון דהחלב מיהת נמי מעמדת הו"ל זוז"ג מ"מ לכתחילה מיהת מיתסר, וממילא הו"ל כמבטל אלכ"א דאסור גם בדיעבד למי שנתבטל בשבילו, וכ"ז אלו הוי מתברר דאינו נעשה אלא מחלב בהטיה אבל כבר מילתי אמורה דיש לחוש גם שמא מחלב טמא מתמצה ותו נראה דבלא"ה יש כאן חשש גדול שמא מתמצה גם מעור הקיבה גופא דהוא עור נבלה דידוע דבעור הקיבה מוטבע עיקר כח המעמיד, וא"כ הו"ל כמעמיד בעור קיבת נבלה דקיי"ל בשו"ע סעי' י"א דאסור בכ"ש והה"ד בציר המתמצה ממנו דהא בכל איסורין שבתורה משקין היוצא מהן כמותן ואפשר דמה שמתמצה מאותו העור הקיבה גרידא נמי יש בו כדי להחמיץ ותו לא מהני אפי' איכא גורם דהתירא בהדי' כמבואר בש"ך וטו"ז שם:
אמנם מש"כ הדר"ג לדמותו למוס"ק המוזכר בשו"ע או"ח סי' רט"ז במג"א ס"ק כ"ג דדעת רבנו יונה שהדם דנשתנה למוסיק אישתרי הואיל ונשתנה מברייתא, הנה בזה דבר גדול דיבר, אלו הי' דבר זה מוסכם להלכה ברורה אלא דהא גופא לאו הלכה פסוקה היא דהא הרא"ש מפקפק שם בפ' כ"מ וכ' דראייתו צריך ראי' ומה שתמה בטו"ז סי' רט"ז דמאי שנא מחלב קרוש בתוך הקיבה דס"ל גם להרא"ש פירשא בעלמא, המג"א במתק לשונו שם נשמר מקושי' זו במש"כ שם סק"ג וקושיותיו של המג"א הם קושי' חזקות ועיין במקו"ח סי' תס"ז שכ' ליישב קושיי' המג"א אלא דבתשו' נחלת יעקב סי' ד' הובא שם מה שהגאון ח"ס ז"ל פקפק על תירוצו והעלה כשיטת הח"י בסי' רט"ז דבעי' דוקא שישתנה לדבר שכבר מפורש התירו בתורה כגון בשר שנהפך לדבש דהרי דבש מפורש התירו בהדי' ובזה מיושבים קושיותיו של המ"א וא"כ לשיטה זו אין לנו היתר מזה גם ראיתי בתשו' נח"י תשו' ד' בהגהות הגאון מהר"א בעל חסד לאברהם שכ' לחלק בענין אחר דדוקא היכא שנשתנה לדבש שאם הי' נולד כן מתחלת ברייתא הי' מותר גם עתה ע"י השינוי נהפך היתר ודנינ' לי' כאלו נולד כך אבל אם גם בתחילה הי' כן הי' אסור אינו מועיל השינוי ואם סברא זו אמיתית א"כ ה"נ אלו הי' מתחילה אבק כמו שהיא עתה נמי הי' אסור דאין לך דבר שנעשה מבעל חי מותר בלא זביחה, א"כ אלו נעשה מעור הקיבת של נבלה כמין אבק הנ"ל נמי הי' אסור שוב לא מהני לן מה דמעיקרו הי' מיצוי לחלוחית שבו, ונשתנה אח"כ לאבק ועוד מאן מסהיד שאין אבק זה נעשה מעור הקיבה בעצמו ע"י שמייבשו ועושה המצאתו עפ"י דרכי הפאבריקאטואן שלו ע"כ אין דעתי מסכמת בשום אופן להתיר המצאה חדשה הזאת לעשות ממנו גבינות כשרות:
והנני בדשתה"ק בלונ"ח ע"ע:
עיי' בבאה"ט סי' צ' ס"ק כ"ב שהוקשה על הטו"ז דס"ל שם דלא אמרינן כבוש כמבושל בב"ח דרבנן ופליג על חו"ה והוקשה הא פסיק המחבר בסי' פ"ז בחלב הנמצא בקיבה אם עמד יום שלם הוי כביש וזה ג"כ מיקרי חלב שחיטה עכ"ד והוא תמוה מאד דהא חלב שבקיבה כניס במעיו ממה שינקה מבהמה בחייה והוי חלב גמיר וכן מוכח בהדי' מדברי הש"ך בסי' פ"ז ס"ק ל"ב ומדברי הב"ח שם במש"כ בחלב צלול דנקטינן להחמיר באיסור דאורייתא והש"ך לא השיג עליו אלא משום דמה"ת אננו אסור אלא דרך בישל אבל אי הי' דרך בישל הוי מודה להב"ח אלמא דאין זה בכלל חלב שחיטה וזה פשיט וברור וצ"ע: