ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן פב
בענין איסור בישול בב"ח:
א) אמרי' בגמ' באיזה בישול אמר' בבישול שאחרים אוכלין אותו מחמת בישולו (חולין ק"ח) ופרש"י דהיינו שנתבשל כל צרכו אבל הריטב"א כ' דהוא בשנתבשל כמאכל ב"ד שהוא שליש בישולו וכ"פ הפר"ח ועיי' בפמ"ג בפתיחתו, ובאמת צ"ע להבין שיטות רש"י דהא לענין שבת לכו"ע חייב בבישול כמאב"ד כדאיתא בש"ס מנחות דף כ"ז עיי"ש וצ"ל דס"ל דאין ללמוד בב"ח משבת דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה משא"כ הכא והפר"ח מדמה בישול בב"ח לבישול בשבת וס"ל נמי המעושן יש בו משום בישול בב"ח דאע"ג דבירושלמי פ"ו דנדרים מיבע"ל אבל בפ"ז דשבת פשוט לי' לירושלמי הצולה והמטגן השולק והמעשן כולהו חייב משום מבשל וס"ל הה"ד לבב"ח וא"כ כונאי דקיי"ל בשו"ע דמעושן אין לוקין עליו משום מבשל בב"ח ע"כ צ"ל דאין למדין בב"ח משבת ההד"נ דלא סגי בבישול כמאב"ד כשיטות רש"י וצ"ע, וראיתי בס' א"ב הביא בשם ס' חק"ל תוספתא פ"ג דמכות דתני כמה יתבשל ויהא חייב כדי שיהא נאכל משום זה ומשמע לי' מזה דבעי בישול גמור והוא דחה דלשיטות הריטב"א ל"פ שפיר דהכוונה שיהא בישול כמאב"ד עיי"ש ולענ"ד כוונת התוספתא משום דבאמת מבואר בפוסקים דאין בישול אחר בישול בב"ח מיהא היינו היכא דכבר נתבשל בחלב אבל היכא דנתבשל כאו"א בפ"ע ואח"כ בישלם זע"ז בחלב לכו"ע חייב משום מבשל בב"ח כמבואר כ"ז בפוסקים וא"כ בכהיי"ג לא ידענא שיעור בישולו בכונה וע"ז הוצרך בתוספתא לומר כדי שיהא נאכל משום זה והכוונה דאם לא הי' נתבשל כבר הוי נאכל גם מחמת בישול זה ובזה מדוקדק מאוד לשון התוספתא, ובס' א"ב חקר אם לא נתבשל כמאב"ד אמאי לא נימא דאסור בהנאה כיון דהי' בו עכ"פ מעט בישול נימא דהו"ל כמו ח"ש דאסור מה"ת כמו דמצינו בכל איסורי תורה דח"ש אסור משום דחזי לאיצטרופי ובברייתא דקתני באיזה בישול אמרו היינו לחייבו מלקות, ולענ"ד נראה דהא לא דמי' אלא למעביר ב' אמות ברה"ר דלית בי' איסור משום ח"ש משום דב' אמות אינו מלאכה כלל ה"נ בישול פחות ממאב"ד דאינו בישול כלל ולא אשכחן איסור ח"ש אלא היכא דעבד אותו איסור שאסרה תורה אלא דבצר לי' משיעורא והגם שממש"כ הרמב"ם בפ"ו מה' מ"א דקרומין של חלב אסורים משום ח"ש ומדבריו למדו ה אחרונים שיש ח"ש באיכות וח"ש בכמות מ"מ בקל ישכ"ח בין הנושאים כנ"ל פשוט, (וע"ע מזה לקמן אות ח') ועיי' בפלתי סי' צ"ב סק"ג הביא בשם מהר"י ל"ס לפימש"כ הרא"ש בהא דבישרא דתורא צריכה בישילא דוקא אצל האש דמ"מ לחלוחית שבו מתבשל תיכף רק הברייתא לענין מלקות נשנית משו"ה צריך בישול כמאב"ד דלחליחות לית בי' שעירא אבל לענין איסור דאורייתא אסור אף בלא שיעורא כמאב"ד כיון דח"ש אסור מה"ת, ולפי דבריו מדוקדק לשון הברייתא בהא דקתני כשם שלוקה על אכילתו כך לוקה על בישולו באיזה בישול אמרו וכו' דבאמת משכחת לה חתיכה גדולה שיש בלחלוחית גרידא שיעור כזית ובזה באמת לקי אפי' בפחות מכדי מאב"ד מיהא בברייתא מיירא בח"ז בשר וחצי זית חלב שבישלם זב"ז בכהיי"ג ודאי אין לוקין אלא בשיעור כמאב"ד דהלחלוחית אין בו כשיעור ומ"מ יש לדון בו לדעת המרדכי דדוקא בציר בה"ט דאית לן רבוי דהטמאים אסור מה"ת אבל ציר נבויט לא מיתסר אלא מדרבנן ועיי' פ"ח סי' ע' ס"ק י"ח א"כ הה"ד הלחלוחית שבבשר אין עליו שם בשר כלל ודוקא ברוטב שיוצא ע"י בישול אמרי' טע"כ אבל לא בציר א"כ על בישול הלחלוחית שבבשר אין בו חיוב בישול בב"ח כלל, ואולי ישל"ח בין ציר שכבר יצא מן הבשר לבין מה שעדיין מובלע בגוי' וצ"ע ב) ויש לחקור היכא דהבשר עדיין לא נתבשל כמאב"ד אבל מ"מ החלב כבר נתבשל מיד וכגון שנפלה ליורה רותחת דמבלע בלע הבשר מיד א"כ אותו חלב הבלוע בבשר נתבשל מיד עם הבשר ול"ש בזה שיעור מאב"ד אמאי לא יהי' אסור מדאורייתא ובברייתא קתני באיזה בישול אמרי וכו' היינו משום דהברייתא מיירא בח"ז בשר וח"ז חלב שבישלם זע"ז דליכא לחייבו משום חלב צרידא דלית בי' שיעורא ובזה נמי מדויק לשון הברייתא דנקיט באיזה בישול אמרו דוקא בכהיי"ג דאל"ה אין צריך שאחרים אוכלין אותו מחמת בישולו דת"ל משום בישול החלב ודוחק לומר משום דכ' תורה לא תבשל גדי בחלב משמע דהכל תלוי בבישול הבשר דא"כ אמאי מצטרפין ח"ז בשר וח"ז חלב, ואם אמת נכון הדבר יתיישב בזה שפיר קישי' הפלתי מאי דוחקא דגמ' לשנוי במילחא דרב דפרכי' חלב נבילה היא, דקדם וסילקו בתכלית מהירות ואמאי לא משני דלא נשתהה בבישול כמאב"ד וא"כ לא נאסר החלב הבליע ד"ת ואינו נע"נ ולהנ"ל ניחא דהא עכ"פ החלב נתבשל מיד ושפיר הוצרך הגמ' לשנוי דמבלע בלע נפלט לא פלט החלב שנבלע ונתבשל בתוך הבשר משו"ה החלב מותר ובזה נתיישב שפיר בס"ד קושי' התוס' שם דף ק"ח ע"ב לשיטות רשב"ם דהנאסר יש לו דין מב"מ כמו האוסר א"כ מאי משני הגמ' גדי אסרה תורה ולא חלב מ"מ לא גרע משאר איסורים דהא נאסר מחמת טעם בב"ח ואכתי הו"ל מב"מ ולמש"כ ניחא בס"ד דבאמת בלא"ה ל"ק קושי' הגמ' דאימא לא נתבשל כמאב"ד כמו שהקשה הפלתי מיהא ישל"ת כמש"כ דעכ"פ החלב נתבשל מיד וכ"ז אי אמרי' דהחלב נמי אסיר משא"כ למאי דמשני גדי אסרה תורה ולא חלב שוב מעיקרו ל"ק די"ל באמת כקושי' הפלתי דמיירא שלא נתבשל כמאב"ד וא"ש בס"ד, ולפי"ז נמצא לדינא דהיכא דאיכא בבשר כזית באופן שי"ל דנבלע בו כזית חלב באמת אסור בהנאה אפי' אם הבשר עדיין לא נתבשל כמאב"ד דו"ק וצ"ע להלכה, ג) ודע דהרמב"ם לא הביא כלל דין זה באיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלין אותו מחמת בישולו וכבר עמד על זה בפלתי וכ' דמשמע לי' להרמב"ם כהרמב"ם דלא לענין בישול נאמר אלא לענין אכילה ומשום דה"ל שלכ"א וס"ל להאי תנא דבב"ח נמי לא מיתסר שלכ"ה דס"ל איסור בב"ח ילפי' מלא תאכלו או מלא תאכל ממנו נא ובשל מבושל בחולין דף קט"ו וא"כ לדידן אין נפ"מ בזה עיי"ש:
ונראה דיש להביא ראי' מהא דאמרי' בחולין דף קט"ו ר"ל יליף איסור בב"ח מדכתיב לא תאכלו וממנו נא ובשל מבושל מה ת"ל יש לך בישול אחר שהיא כזה ואיזה זה בב"ח, והאי בשל מבושל אף בלא בישול כל צרכו מיירא וא"כ הה"ד בב"ח דילפי' מני' מיירא נמי אפי' בלא בישול כל צרכו ונהי דאנן דרשי' להאי בשל מבושל לדרשה אחריתא בפסחים דף מ"א מ"מ מדר"ל נשמע לדידן דבזה לא אשכחן מאן דפליג ואם נימא דס"ל להרמב"ם כשיטות רש"י הנ"ל דבעינן שיהא מבושל כ"צ ודלא כפר"ח, א"כ י"ל דלא הוצרך לפרש כיון דלא אסרה תורה אלא דרך בישול סתם בישול היינו שנתבשל כ"צ והא דהוצרך ברייתא דתני לוי לפרושי באיזה בישול אמרו י"ל לאפוקי דלא נימא כר"ל דאיסור בב"ח ילפי' מבשל מבושל וא"כ אסור אפי' בלא בישול כ"צ כדאשכחן בפסח קמ"ל אבל הרמב"ם לא הוצרך לפרש ודו"ק:
ד) ואם צלי וטיגון אסור מה"ת האריכו בזה האחרונים והנה ברש"י ותוס' סנהדרין דף ד' ע"ב מבואר בהדי' דצלי וטיגון אינו בכלל בישול עיי"ש והפר"ח הביא ראי' דצלי בכלל בישול דהא כתי' גבי פסח ובשלת ואכלת וכ"כ ויבשלו את הפסח ובחוו"ד דחה ראי' זה דמפסח אין ללמוד דשאני התם דל"ל ויבשלו הוא בישול ממש דהא בב"מ דף נ"ו דייק הש"ס וכל היכא דכתיב ידו ממש הוא והכתיב ויקח את כל ארצו מידו ומשני ש"ה דל"ל ידו ממש וא"כ ה"נ אע"ג דבשלת ואכלת היינו צלי היינו משום דל"ל הכא רק צלי אבל במקום דאיכא למימר בישול ממש צריך רבוי לצלי, וראיתי בס' יד אברהם שכ' שנעלם מהחוו"ד הסוגי' דנדרים ר"פ הנודר מן המבושל דגרסי' התם ר"י אוסר בצלי הנודר מן המבושל ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנאמר ויבשלו את הפסח באש כמשפט וקאמר לימא ריא"ש סבר בנדרים הלך אחר לשון תורה ומסיק דהלך אחר לשון בנ"א ובאתרי' דריא"ש קרי לצלי מבושל וקרא דקנסיב אסמכתא בעלמא משמע דלמ"ד בנדרים הלך אחר לשון תורה ס"ל דהנודר מן המבושל אסור בצלי בכ"מ אלמא דשפיר איכא למילוף פסח לעלמא ולענ"ד נראה דמהא לא תברא דבלא"ה תמוה מאי ראי' מייתא מקרא הנ"ל ש"ה דמפרש קרא בהדיא באש כמשפט ואדרבא איכ"ל איפכא מדהוצרך קרא לפרש באש כמשפט ש"מ דסתם בישול היינו בישול ממש אע"כ דמ"ד דאזלי' בנדרים אחר לשון תורה ה"ק דסתם נודר נתכוין ללשון דאשכחן דקרי הכי בתורה וכיון דאשכחן דנאמר בקרא בישול על צלי אש נהי דהתם מפרש קרא באש כמשפט מ"מ תיתא מהיכא תיתא עכ"פ בקרא כתיב לשון בישול בצלי א"כ הנודר ג"כ לזה נתכוין וא"כ אין ראי' מהתם לעלמא ושפיר קאמר החוו"ד ולכאורה נראה ראי' מש"ס חולין קט"ו דר"ל יליף איסור אכילת בב"ח מאל תאכלו ממנו בשל מבושל י"ל בישול אחר שהוא כזה ואסור ואיזהו בישול בב"ח ולדידי' ודאי צלי אינו בכלל דהא בק"פ צלי לא מיתסר וא"כ הה"נ למאן דיליף מדרשא אחרינא דבזה לא אשכחן דפליגי, מיהא העיקר נראה דהוא פלוגתא דתנאי דהא מבואר שם בסנהדרין דמ"ד יש אם למקרא יליף משום דאל"כ מנ"ל דבב"ח אסור דילמא חלב קאמר ומ"ד יש אם למסורה דחי לה דדרך בישול אסרה תורה ובחלב תרבא אינו דרך בישול אלא דרך טיגון ש"מ דברייתא דיליף מזה דיש אם למקרא ס"ל טיגון נמי בכלל בישול א"כ פלוגתא דתנאי הוא וכ"כ הכו"פ עיי"ש ובזה נתיישבו כל חלקי הבונה וסותר דמייתא האחרונים ז"ל זה בכה וזה בכה עיי"ב ולהנ"ל תלי' בפלוגתא דתנאי:
ה) ויש לחקור היכא דהחתיכה אינה נאסרת אלא מחמת הבל הקדירה שנשפשטת טיפת החלב בכל החתיכה (וכמבואר בש"ך סי' צ"ב ס"ק ג' עיי"ש) אם מקרי בב"ח דאורייתא וראיתי בחוו"ד סי' צ"ב ס"ק ה' דפשיטא לי' דכל כהיי"ג אינו דרך בישול ולא מיתסר אלא מדרבנן ולענ"ד נראה מוכח מדברי הר"ן בשמעתא דט"ח דדוקא צלי וטיגון הוא דלא מקרי דרך בישול והיינו ממה דס"ל להר"ן שם במתני' דט"ח הא דהחתיכה כולה נאסרה מחמת הבל הקדרה היא ואפ"ה הוצרך לומר בטעמא הא דמבלע בלע מפלט לא פלט דהוא דוקא אליבא דמ"ד אפל"ס מותר אבל למ"ד אפל"ס אסור איה"נ דפליטת עצמו אוסר אע"ג דאיהו ס"ל דאין אומרין חענ"נ אלא משום לתא דבב"ח ורק דרך בישול אלא ע"כ כל שהוא מחמת הבל הקדרה שפיר מקרי דרך בישול עיי"ש, ושוב ראיתי בהגהות רבנו רע"א על החוו"ד הרגיש בזה עיי"ש ולבסוף העלה דאדרבא מדברי הר"ן ראי' להחוו"ד מדהוצרך לומר בכדי קליפה לא נע"נ עיי"ש ולענ"ד נראה דא"א לומר כן, וכן מוכח בהדי' ממש"כ הר"ן בסוף שמעתא דט"ח וז"ל א"כ צונן לתוך חם אף שהוא דרך בישול אלמא בהדי' כל שהחלב מתפשט בכל החתיכה אפי' שלא ע"י רוטב מקרי דרך בישול עיי"ש והוא ראי' שאין עליו תשובה:
ו) הנה פשוט ומבואר דאפי' לשיטת הפוסקים דטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו מ"מ בב"ח לכו"ע טע"כ דאורייתא ומקשים העולם א"כ איך מצינו למיליף טע"כ מג"נ דילמא הא דציוה רחמנא להגעיל היא מחשש בב"ח ועיי' בפלתי סי' פ"ז מה שתי' לפי"מ דס"ל לרש"י דטיגון וצלי אינו אסור מה"ת א"כ לא משכחת לה בבב"ח הא דאמרה תורה כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש דאינו אלא בצלי ועיי' חוו"ד ריש סי' פ"ז שכ' עליו דלא דק דהא יש לחוש שהנכרי צלה בו בשר ואנן נבשל חלב ובוודאי הטעם שנבלע ע"י צלייה וכבישה ויוצא ע"י בישול ונתבשל בחלב אסור לכו"ע והחוו"ד העלה בישוב קושי' העולם דממנ"פ אם בישל בה הנכרי בב"ח ואנן נבשל בו שאר דברים הא בב"ח לאחר שנאסר כטעם שאר דברים דמי וכמש"כ הש"ך סס"י צ"ד ואם החשש הוא דילמא בישל בה הנכרי בשר ואנן נבשל בו חלב או להיפך ג"כ לא א"ש דהא בש"ס סוף ע"ז מסיק הש"ס דבהתירא בלע אפי' דבר שתשמישו ע"י האור סגי בהגעלה וזה מוכח מקרא דהא בקדשים לא כתיב רק מוש"ט ולא חילק רחמנא בין דבר שתשמישו ע"י האור ואיס"ד משום בב"ח א"כ קשי' קרא דתעבירו באש ולענ"ד נראה דע"כ לא שייך לומר סברת הש"ך בסס"י צ"ד דאם כבר נאסר מחמת בב"ח דינו כשאר איסורים היינו לענין חתיכה הראוי להתכבד או חענ"נ דבזה הוי טעמא דבב"ח אסור משום דכיון דכאו"א היתר בפ"ע א"כ ע"י הבלוע נעשה גופו של איסור משא"כ שאר איסורים דל"ש טעם זה והה"נ דלא שייך טעם זה בחתיכה שבלעה מחתיכה שכבר נאסר מחמת בב"ח משא"כ לענין טע"כ אי נימא דבשאר איסורים טע"כ לא"ד כ"א בב"ח אטו טעמא דבב"ח טע"כ משום דהאי לחודא והאי לחודא שרי וכו' או משום דאי תרי לי' כולי יומא בחלבא שרי הא טעמא דטע"כ בב"ח לאו משום הכי הוא אלא דהש"ס קאמר דמחמת הך פירכא א"א למילוף מבב"ח לשאר איסורים וכ"ז לענין שאר איסורים אבל לענין איסור בב"ח בעצמו דל"ש פירכא דחידוש הוא שפיר מצינו למילוף טע"כ לענין חתיכה שבלעה ונחתיכת בב"ח כנ"ל בס"ד נכון בסברא, והשתא דברי החוו"ד ודברי הפלתי תרווי' צריכי דודאי אמת מש"כ החוו"ד דבשר שנבלע ע"י צלי' ויוצא אח"כ ע"י בישול בחלב אין זה בכלל טיגון ואסור מדאורייתא אבל הפלתי מעיקרו לא הוי קשי' לי' קושי' העולם דילמא הגוי בישל חלב או בשר ואנן כבשר בו אח"כ בשר או חלב דבזה ודאי שפיר שייך לתרץ כמש"כ החוו"ד דבהתירא בלע א"צ ליבון אבל הוא הבין הקושי' דנחוש מיהת שמא הגוי בישל בו בב"ח וס"ל דבזה ל"ש סברת הש"ך הנ"ל בסס"י צ"ד כדפרישית ושפיר תי' על זה דעכ"פ תעבירו באש לא משכחת לה כיון דניגון אינו אלא מדרבנן ודו"ק: ז) ועיי' בע"ז דף ס"ז דאר"י כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ופרש"י כגון חלב שנפל לתוך הקדרה או חלב נימוח שאין ממשו בעין ובתוס' הקשו על זה דהא בב"ח לכו"ע טע"כ דאורייתא ולענ"ד נראה בס"ד ליישב דאי טע"כ לא"ד נהי דבב"ח גלי רחמנא דטע"כ דאורייתא היינו כגון שבישל בשר ממש בחלב ממש דעכ"פ בישל בשר עם חלב אבל אי טע"כ לאו דאורייתא ונטל טעמו של בשר ובישלו בחלב האי לאו בב"ח הוא דהא השתא אמרי' דטעם לאו כעיקר א"כ טעמו של בשר לאו בשר הוא כלל ומאי בב"ח יש כאן הא מעיקרו לא הוי כאן בישול בב"ח כלל והתורה ל"ק טע"כ בבב"ח אלא אם עכ"פ איתא לבשר שבישלו בחלב והנה כעין סברא זו כ' הפמ"ג (בפתי' לה' בב"ח) וכן הפלתי לענין טעם הנבלע בקדרה וכתבו ליישב בזה הקושי' חמורה שהקשה בפלתי על מש"כ הרשב"א בסוגי' דז"ב נפ"מ בין רש"י לתוס' אי טע"כ דאורייתא בתחב כף חולבת ונשפך והרעיש הפלתי הא בב"ח לכו"ע טע"כ דאורייתא ותי' דטעם הנבלע בכלי כבר איקלש ולפימש"כ אין צריכין לסברא זו אלא אפי' טעם גמור של בשר שנתבשל עם חלב לא הוי מדאו' אי ל"א טע"כ בכה"ת כולה ובזה יתיישב שפיר קושי' התוס' הנ"ל על רש"י דכוונת רש"י חלב שנפל לתוך קדרה היינו קדרה של ירקות המובלע בה טעם בשר וכן צ"ל בלא"ה מחמת קושי' התוס' שם דהא חלב בתוך הבשר היינו טעמו וממשו וכיון דבהכי מיירא א"כ למאי דס"ל טעמו וממשו לאו דאורייתא האי נמי לאו דאורייתא דהא טעמו של בשר לאו בשר מקרי וז"נ בס"ד:
ח) ולענין ח"ש אי אסור מה"ת בבישול עיי' לקמן (סי' פ"ג) ראי' מהא דאמרי בש"ס חולין דף ק"ח אמר רב ח"ז בשר וח"ז חלב וכו' וכו' ודילמא ס"ל לרב דאסור משום ל"ת כל תועבה עיי"ש היטב הן אמת דמבואר בשעה"מ דח"ש ל"ש בי' לאו דל"ת כ"ת אבל דבר זה צריך ראי' ונראה לי בס"ד הנה הראשונים פליגו בט"ח שנפלה על החתיכה ולא ניער ולא כיסה כלל אי כל הקדרה נאסרה עיי' ר"ן סוף פ' כה"ב הביא שיטות התוס' נהי דאמרי' חענ"נ מ"מ כיון דהחלב אינו נפלט כלל מהחתיכה דהא אין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ולא נפק אלא טעם בשר גרידא אינו אוסר שאר החתיכות דאין הנאסר יכול לאסור וכו' והר"ן חולק ע"ז דבב"ח שאני כיון דהכל נעשה גופו של איסור א"כ טעם הבשר לבדו נמי אוסר אפי' אם החלב הבלוע אינו יוצא ממנו כלל ועיי' בש"ך סי' ק"ה ס"ק י"ז במש"כ להסביר שיטות התוס' מידי דהוה בבגד של כלאים דכל כמה שהחוט של פשתן מעורב בו נעשה כולו גופו של איסור ומ"מ כל שהפריד מקצת הבגד שאין בו מתעריבות הפשתן הותר ה"נ נהי דכל כמה שטעם הבשר הוא בתוך החתיכה שי"ב טעם חלב ה"ז גופו של איסור מ"מ כל שיוצא טעם בשר בלא תעריבות חלב חוזר להתירו עיי"ש ונ"ל בס"ד די"ל דתלי' אי בב"ח אסור באכילה משום דילפינן מג"פ ל"ת שפיר י"ל סברת הש"ך הנ"ל בשם או"ה משא"כ אם נימא דאיסורו הוא משום ל"ת כל תועבה ונעשה גוף הבשר איסור מחמת שנעשה בו תועבה של בישול שוב אין סברא לחלק כלל אי נפק טעם בשר גרידא או בהדי תעריבות טעם חלב ואין לו דמיון כלל למש"כ הש"ך והש"ך שפיר קאמר ליישב דברי השו"ע לפי מה דמבואר בשו"ע רס"י פ"ז בטעמא דבב"ח משום ג"פ לא תבשל, ובזה נכון ליישב מה דאיכא למידק למה לו להמחבר בשו"ע לאתויי דילפי' מג"פ ל"ת א' לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה וכו' הא אין דרכו להביא אלא הלכות פסיקות ולא דרשה דקראי (ועיי' בסי' שאח"ז) ולהנ"ל ניחא די"ל משום דנפ"מ לדינא כנ"ל ועיי"ש בר"ן ס"פ כה"ב דהתוס' דייקי לה דאין החתיכה אוסרת אלא א"כ נפק גם מעט מהחלב ממימרא דרב דאמר כיון שנתן טעם בחתיכה חענ"נ ואוסרת כה"ח דאמתני' קאי וברישא דמתני' קתני אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה ולא מיירא אלא באותה חתיכה ועלה קתני סיפא ניעור את הקדירה מכלל דרישא בלא ניעור מיירא ומוכח דבזה אין הקדרה אסורה אפי' נתנה טעם החתיכה בקדרה עיי"ש בר"ן א"כ מבואר מזה דס"ל לרב דפליטת עצמה של חתיכה אינה אוסרת אא"כ נפק בהדה טעם חלב וכשיטות התוס' הנ"ל והשתא למאי דפרישות שיב א"א לומר אליבא דרב טעמא דבב"ח אסור באכילה משום ל"ת כל תועבה דא"כ אפי' פליטת עצמה של חתיכה בלא טעם חלב נמי יאסר כל החתיכות כולן ולפי"ז שפיר פריך הש"ס על אכילתו נמי לא לילקי וא"ש בס"ד והשתא אין ראי' מזה די"ל לעולם ח"ש אסור מה"ת גם בבישול ודו"ק: