ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן פא
בדיני סימני ביצים המבואר ביו"ד סי' פ"ו:
א) גרסינן בפ' א"ט דף ס"ד ע"ב, אמר חזקיהו מניין לביצת טמאה שהיא אסורה מה"ת שנאמר את בת היענה וכי בה אית לה ליענה אלא איזהו זו ביצת טמאה, וכתב הרמב"ן בה' בכורות שלו פ"ק בשם בה"ג וכן כתבו התוס' פ' א"ט שם בד"ה שאם ריקמה בשם בה"ג דהא דביצת עוף טהור שריא, אע"ג דאתי מחי והיל"ל דאסור משום אבר מה"ח, מהכא נפק"ל מדגלי רחמנא גבי טמאה שאסורה מכלל דשל טהורה שרי' ע"ש ועיי' בהרמב"ן ה' בכורות שם שהקשה על הבה"ג וז"ל ואיכא למידק על הדין טעמא אי הכא גבי חלב נמי נימא הכא מדאיצטרך רחמנא למיסר חלב בה"ט מגמל גמל מכלל דטהורה שריא ומסתברא לן בפירוקא דהך קושיא, דהיי"ט דלא אמרי' הכי משום דלא גלי רחמנא בהדיא איסורא דחלב טמאה, ואי לאו דאשכחן דשרי רחמנא של טהורה הו"א אידי ואידי אסור ככל מילי דאתי מחי, ואי משום גמל גמל לאו לרבוי אתי אלא יתירה הוא כדכתיב נמי שפן שפן ארנבת ארנבת וכו' וכולהי יתירות נינהו כדאמרינן אלא מעתה שפן שפן ארנבת ארנבת מני, אלא לכדתניא למה נישנו בבהמה מפני השסיעה ובעופות מפני הראה: גמל גמל נמי להכי הוא דאתי, ומפרקינן כן כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ואי לאו דשרי רחמנא בהדיא חלב טהורה הו"א דאסור, להכי איצטרך דכ"ר למשרי טהורה, ומדשרי טהורה איצטרך למיסר דטמאה עכ"ל הרמב"ן ולא זכיתי לירד לסוף דעת קדשו של רבנו כיון דע"כ צריך לאסוקי כל היכא דאיכא למדרש למדרש דרשינן ולא אמרינן דכולם נשנו מפני השסועה, ע"כ השתא כיני נימא דלכך נשנה גמל לאסור חלבה ולגופי' לא איצטרך אלא לאליפי דחלב טהורה שריא מדאיצטרך לאסור חלב טמאה, ואכתי מאי פריך חלב טהורה מנ"ל דשריא ודוחק לומר כיון דגמל גמל לגופי' לא איצטרך אלא לאתוי מכללא דחלב טהורה שריא, כל כהי"ג אינו בכלל כל היכא דאיכא למדרש דרשינן, דלא שייך לומר כן אלא בדבר שנדרש לגופי', דכ"ז דוחק, וצלע"ג כעת, ובעיקר קושיית הרמב"ן הנ"ל נלענ"ד ליישב שפיר בס"ד עפימש"כ הרמב"ם בפ"ג מה' מ"א דמבשרם לא תאכלו אמעטו חלב וביצים דלית בהו לאו והו"ל כונו חצי שיעור דאסיר מה"ת ואין לוקין עליו, וכתב הח"ס ביור"ד סי' ע"ח דשוב לא תקשו קושיית התוס' למה לי את בת היענה לאסור ביצה טמאה, דאי לאו קרא הו"א מבשרם לא תאכלו אמעט לגמרי, משו"ה איצטרך קרא לאיסורא ולכאורה לפי"ז ליתא גם לדברי בה"ג דהא ליכא למילף מבת היענה מדאיצטרך לאסור ביצה טמאה דהא איצטרך לגופה דאית בי' נמי איסור טמאה דלא נימא דאימעט מבשרם, אולם אחרי העיון נראה ליישב שפיר דהא האי קרא מבשרם בבהמה טמאה הוא דכתיב, וא"כ א"א לומר דהו"א דחלב וביצים לגמרי אימעט דאפי' איסורא ליכא דהא כבר גלי רחמנא דחלב טמאה אסור מקרא דגמל גמל, וע"כ הא דאימעט רחמנא מבשרם לא תאכלו מלאו הוא דאימעט אבל איסורא איכא וא"כ שוב לא הוי צריך בת היענה לגופה וע"כ למישרי ביצת טהורה הוא דאתי וכ"ז לקושטא דמילתא דכתב רחמנא קרא לאסור חלב טמאה אבל אי לאו דכתיב קרא בחלב טהורה שוב הוי אמרי' דבין ביצת טהורה בין חלב טהורה נמי אסורים והא דאיצטרך קרא בחלב טמאה היינו דכי היכא דלא נימא דוובשרם לא תאכלו ממעטי' חלב ובצים אפי' מאיסורא בעלמא וע"כ שוב ליכא למימר דמדאיצטרך קרא לחלב טמאה ש"מ דטהורה מותרת דהא י"ל דלגופי' איצטרך, ומיושב שפיר קושיית הרמב"ן על הבה"ג ודו"ק:
ועפי' דברנו אלו ארווח לן בס"ד ליישב מה דאיכא למידק על דברי התוס' בחולין שם בד"ה שאם ריקמה שכתבו ואע"ג דהשתא איכא תרתי מן החי ושרי דהיינו חלב ובצים מ"מ חשיב להו חידוש שפיר וכו', וכוונתם להקשות על הא דאמרינן בפ"ק דבכורות דחלב ממש חידוש הוא דאין לך דבר הבא מן החי דשרי משו"ה איצטרך קרא לאסור חלב טמאה עיי"ש ולכאורה אין המשך כלל לדבריהם, דהא בלאה"נ איכא למידק על הש"ס הנ"ל האיך הוי חלב חידוש הא אשכחן כיו"ב גם גבי ביצה, דאטו ני איכא למ"ד דביצת טהורה לא שריא, וא"כ אין זה ענין כלל למהיכא נפק"ל דשרי, איתא מהיכא תיתא סוף כל סוף כיון דביצת טהורה שרי' עכ"פ הו"ל להקשות בפשיטות א"כ חלב לאו חידוש הוא, ולמש"כ ניחא בס"ד:
דבאמת לפי מה דס"ל לבה"ג דהא דביצה טהורה שריא היינו מדאיצטרך בת היענה לאסור טינאה ולפימש"כ זה אינו, אלא בתר דכבר גלי רחמנא דחלב טמאה אסירה א"כ שוב לא הוי ס"ד דממעטינן כן מבשרם דלגמרי שרי ביצים וחלב א"כ שפיר מוכח מבת היענה דביצת טהורה שריא אבל לפום מאי דקאמר התם בגמרא דלא לכתיב קרא דחלב טמאה אסורה שפיר קאמר הש"ס דהו"א דחלב טהורה חידוש הוא וליכא למימר דאשכחן נמי כיו"ב בביצה דהא או לאו קרא בחלב טמאה לא הוי ידעינן כלל דביצת טהורה מותרת, וכ"ז לדברי בה"ג, אבל לפימש"כ התוס' דביצת טהורה ילפי' מרר תקח לך ולא לכלביך א"כ לא תלי' זה בזה שפיר היקשה להם אהאי דקאמר חלב חידוש הוא, דהא אשכחן כיו"ב גם גבי ביצה, והוצרכו לחדש דאפ"ה קרי לי' שפיר חידוש, ודו"ק, והנה התו"ס כתבו דהא דביצת טהורה שרי' נפק"ל משלה"ק דכ"ר תיקח לך וממעטינן עוף טהור רובצת על הביצים טמאים מדכתיב ולא לכלביך, ממילא מוכח דביצת טהורה שרי' דלך משמע ולא לכבליך, ובתשו' ח"ס הנ"ל הקשה על זה הא אפי' נימא דביצים אסורות באכילה מ"מ שפיר אמרי' לך ולא לכלביך, דהא עומדות לגדל מהם אפרוחים דהאפרוחים ודאי שריין, עיי"ש משתי' ונראה ליישב בפשיטות דהא אמרי' בגמרא דביצים דומיא דאפרוחים, דמהיי"ט ממעטי' ביצים מוזרות מה אפרוחים בני קיימא וכו', א"כ להא נמי מקשי' ביצים לאפרוחים מה אפרוחים תיקח לך כמות שהן אף ביצים כמות שהן, וע"ש, ועיי' רי"ט אלגאזי ה' בכורות כ' דס"ל כבה"ג מקרא דלך לא הוי ממעטי' אלא איה"נ דלא מקרי לך, כגון אפרוחים או בצים של הקדש בה"ב, או שאסרן עליו בקונם ע"ש, (ב) התוס' העלו שם בד"ה שאם ריקמה, דביצת השרץ דוקא ריקמה אסירא, ואי לא ריקמה שריא מטעם חידוש דליכא מידי דאתי מחי ושרי' רחמנא כמו דעוף טהור, דבעופות טמאות היא דגלי רחמנא, ולא בשרץ, דביצת שרץ לא ילפינן מעוף, עיי"ש, והקשה בחידושי הרשב"א א"כ למה לי' להגמרא למימר אהא דקתני בברייתא חלמון וחלבון מעורבין זב"ז ה"ז ביצת השרץ, דנפק"מ לענין אם ריקמה לוקה משום שרץ הארץ, עדיפה מנה הי"ל למימר דנפק"מ לענין אם לא ריקמה דמותר מן התורה, והצריך עיון ע"ש ולחומר הקושיי' נלענ"ד בס"ד, דהנה התוס' כתבו דאע"ג דביצת טרפה אסורה מדאורייתא וע"כ משום דילפי' מעוף טמא, מ"מ עוף מעוף שפיר ילפינן אע"ג שהוא מין אחר אבל ביצת השרץ מסתברא טפי דילפינן מטומאה ולענין טומאה הא ילפינן מקרא דבעי' ריקום משו"ה גם לענין אכילה בעינן ריקום דוקא והנה בגמרא דפריך למאי הילכתא ואמר רב עיקבא ב"ח שאם ריקמה מטמאה בכעדשה ופריך עלה ודילמא דנחש היא אלא אמר רבא שאם ריקמה ואכלה לוקה עלה משום שרץ הארץ ולפי"ז י"ל איה"נ דהומ"ל נפק"מ דאם לא ריקמה מותר מה"ת אלא דלכאורה צריך להבין מ"ש מביצת טרפה ועכצ"ל דאכילה מטומאה ילפי' ובטומאה בעינן ריקים וא"כ י"ל דרבא דקאמר שאם ריקמה ואכלה בא לתרץ גם מימרא דרב עוקבא ב"ח דשפיר קאמר שאם ריקמה ואכלה מטמאה דנהי דלעניין טומאה אכתי אין נפק"מ דהא י"ל דנחש הוא אבל עכ"פ כיון דבשמונה שרצים ע"כ איכא נפק"מ לענין טומאה שוב שפיר אמרי' בכל השרצים דבעי' ריקים דשרצים משרצים ילפי' וא"ש דנקט דאם ריקמה לוקה משום שרץ, וממנו נדע לפרש גם מימרא דרב עוקבא ב"ח ודו"ק:
ב) עיי' בש"ס כתובות דף ס' ויהי' חלב מהלכי שתים אסור מק"ו מה חלב בהמה טמאה שלא החמרת במגע החמרת בחלבה מהלכי שתים שהחמרת במגע אינו דין שיהי' חלבה אסור ת"ל את הגמל כי מעלה גרה הוא, הוא דאסור חלבה, ולא חלב מהלכי שתים ועיי' ריט"א הי' בכורות שהקשה משם לשיטת התוס' דביצת השרץ שלא ריקמה מותרת נהי דא"א למילף מעוף טמא דשרץ שהוא מין אחר לא ילפי' מעוף מ"מ מק"ו שפיר הו"מ למילף מה עוף טמא שהקלת במגעו ביצתה אסורה שרץ שהחמרת במגעו לא כש"כ שנחמיר בביצתו ותי' דהתם גם בחלב שאנו דנין עליה החמרת במגעו דהא חלב בדה וזבה נמי מטמאה, משא"כ בביצת השרץ כל כמה דלא ריקמה אננו מטמאה במגע ע"ש אלא דלכאורה צ"ע לפי"ז בלא"ה י"ל דאיצטרך קרא לאסור ביצת עוף טמא דהו"א כי היכא דממעטי' חלב מהלכי שתים ממיעוטא דהוא ההד"נ ביצת עוף טמא אבל לק"מ דאדרבא מחלב בהמה טמאה הוי ילפינן לי' אלא דאי קשיא הא קשיא ביצת השרץ כיון דע"כ לא ילפינן לי' מביצת עוף טמא א"כ אפי ריקמה נמי תשתרי כי היכא דממעט מהוא חלב מהלכי שתים אע"ג דהחמרת במגעו דהא חלב מהלכי שתים נמי מטמא ואפי"ה הקלת באכילתו ההד"נ ביצת השרץ שריקמה אע"ג דמטמא מ"מ באכילה מיהא לא לתסר ואיך אפשר למילף אכילה מטומאתו דהא חלב מהלכי שתים יוכיח:
ואין לומר דהא ע"כ לענין אכילה ילפי' מטומאה דהא שיעירו לענין אכילה בכעדשה כטומאתו תינח שמונה שרצים שאר שרצים מאי איכא למימר וצ"ל דכי היכא דכתבו התוס' דלא מצינו למילף מביצת טמאה אלא ביצת טרפה שהוא ג"כ מינו דעוף אבל לא ביצת השרץ דעדיפא לן למילף מטומאתו לקולא דאינו מטמא כשלא ריקמה ההד"נ וכש"כ דעדיפה לן למילף ביצת השרץ ממינו דשרץ לחומרא ולא מחלב מהלכי שתים וכי היכא דבשמונה שרצים אם ריקמה ודאי אסורה דהא ילפי' אכילתו מטומאתו לענין שיעורא ההד"נ ביצת שאר שרצים, לא ילפינן לקולא ממיעוטא דהוא דכתיב גבי חלב טמא וא"ש והשתא י"ל שפיר קושיי' הרשב"א הנ"ל על התוס' אמאי לא מוקי לה בפשיטות דנפק"מ לעניין ביצת השרץ שלא ריקמה די"ל דרבותא קמ"ל דחם ריקמה ואכלה לוקה משום ביצת השרץ וקאי אקושיי' הש"ס דילמא דנחש היא, וקמ"ל דאפי' דנחש נמי לוקין אם ריקמה ודו"ק עונ"ל די"ל בפשוט די"ל לאידך גיסא דעד כאן לא כתבו התוס' דביצת השרץ א"א למילף מביצת עוף טמא אלא משום דעדיפא לו למילף מטומאתו דבעינן דוקא ריקמה, וכ"ז בביצת שמונה שרצים אבל בשאר שרצים דאין בהם טומאה ול"ש האי טעמא איה"נ דלחומרא הוא דילפי' מביצת עיף טמא ואסור אפי' בלא ריקמה, והשתא שוב לא תקשה אמאי ל"ק נפק"מ לקולא דאם בא ריקמה אינו אסור מה"ת דאכתי קשיא דילמא דנחש היא ובנחש כיון דליכא למילף מטומאתו אסור נמי בלא ריקמה משו"ה קאמר בגמרא נפק"מ דאם ריקמה ואכלה דתו לקי ממנפ"ש אי דנחש היא אפי' בלא ריקמה אסירה ואי דשמונה שרצים היא עכ"פ בריקמה מיהת לקי וא"ש בס"ד:
ד) ת"ר לוקחין ביצים מן הנכרים בכ"מ ואין חוששין משום נבילות וטרפות וליחוש דילמא של עוף טמא הן אמר שמואל באומר של עוף פלוני וטהור הקשו בתוס' הא אמרי' עופות טהורים אין מספר א"כ הו"ל רובא של טהורים עיי"ש ולכאורה נראה לתרץ לפימש"כ הריב"ש אהא דאמרי' לעיל דף ס' היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתיכות וכו' דהיי"ט דלא אזלי' התם בתר רובא משום כיון דאמר רחמנא והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, בעי' שיהי' נודע לו בודאי שהיא טהורה ולא סמכינן גם ארובא א"כ יש ליישב קושיי' התוס' דהא בעופות נמי כתיב והבדלתם וכו' ובין העוף הטמא לטהור א"כ לא אזלי' בתר רובא ובעי' שיאמר בהדיא דשל עוף פלוני וטהור ויתיישב בזה ע"נ גם קושיית התוס' למה לי קרא דביצת עוף טמא אסור מדכתיב בת היענה ת"ל דכל היוצא וון הטמא טמא ולהנ"ל יש לומר דאי משום האי טעמא הוי אזלי' בתר רובא די"ל והבדלתם לא קאי אלא על מה שמפורש בקרא וכמש"כ לעיל ביישב שיטת הרמב"ם הואיל ודריסה מפורש בקרא הלכך מחמרי' בספיקו (ופירשתי בס"ד עפ"י דברי הריב"ש הנ"ל דהתם מר כתיב בין החיה (המפורשת) הנאכלת וכו') וה"נ י"ל והבדלתם לא קאי אלא על דבר המפורש משא"כ ביצה שאינה אסורה אלא מחמת דהיוצא מן הטמא אבל השתא דילפי' לה מקרא דבת היענה א"כ כתיבה בין העופות טמאים ממילא גם על הביצים קאי מ"ע דוהבדלתם בין העוף הטמא לטהור א"כ לדברי הריב"ש הנ"ל לא אזלי' בתר רובא, ועכ"פ לפי"ז ל"ק קושיית התוס' דשפיר פריך הש"ס וניחוש דילמא של עוף טמא הן אמנם אחרי העיון נראה דשפיר הקשו בתוס' כיון דמסקינן דסימני ביצים לאו דאורייתא לא שייך לומר דעלה קאי נמי והבדלתם דכתב רחמנא דל"ש לומר כן אלא על דבר דאיכא לברורי ע"י סימנים שבגופו כגון סימני בהמה וחיה וסימני העוף, אבל סימני ביצים כיון דלאו דאורייתא נינהו אע"ג דאפשר לברורי הרוב ע"י עדים ושאר הוכחות מ"מ מצות והבדלתם לא עלה קאי ושפיר הקשו בתוס' כנ"ל נכון בס"ד, והנה לשיטת ר"ת דהא דמסקינן סימני לאו דאורייתא היינו סימני ביצים אבל סימני עוברי דגים דאוריי' א"כ בסימני עוברי דגים לכאורה אם איתא לדברי הריב"ש הנ"ל באמת לא סמכינן ארובא כיון דבעינן הבדלה בסימנים שבגופו נמצא קולו חומרו מיהא נראה דז"א דלא כ"ר והבדלתם אלא בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור וגו' אבל בדגים לא אשכחן דכתב רחמנא כן א"כ שפיר מצינו למימר בעוברי דגים נמי סמכינן ארובא כמו בביצים והשתא דאתית להכי יתיישב לן בס"ד ע"נ קושיית התוס' בע"ז שהקשו לשיטת ר"ת הנ"ל לא הו"ל למותני כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים דהא אדרבא סימני עוברי דגים הויין דאורייתא משא"כ סימני ביצים ותלי' תניא בדלא תניא:
ולהנ"ל ניחא בס"ד דאדרבא משום דסימני עוברי דגים דאורייתא הו"א דלא אזלינן בתר רובא דבעינן שיקיים גם בזה מצות הבדלה להבדיל בסימנים לידע בבירור שהוא מן הטהורים והו"א דלא אזלי' בתר רובא קמ"ל כסימני ביצים כי היכא דבסימני ביצים לא בע' מצות הבדלה גבייהו ואזלי' בתר רובא ה"נ בסימני עוברי דגים כנ"ל נכון בס"ד ודו"ק היטב ונראה דלפי סברת הריב"ש הנ"ל כי היכא דלא סמכינן ארובא משום דבעינן והבדלתם וההד"נ דא"א לסמוך על סברת מורתת דירא שמא יתבדה באומר של פלוני וטהור דזה אינו, אלא כמו חזקה דלא משקר דמילתא דעבידא לגלוי ולא עדיף מרובא והא דסמכינן באומר של עוף פלוני וטהור היינו משום דלקושטא דמילתא לא קאי מצות והבדלתם אסימני ביצים כדפרישית (תדע דלא עדיף האי שאומר של עוף פלוני כמו רובא דלרמב"ם לא מהני זה כ"א בישראל ולא בנכרי כלל) ועפ"י הדברים האלו יתיישב לן על נכון קושיית מהר"ם שיף שהקשה אמאי לא משני בהיפוך סימנים דאורייתא כפשטא דברייתא וא' כד וא' חד ודאי טהורים ובהיפוך יש ספק משום דאיכא דיונה דדמיא לעורבא ולהכי צריך אמירת גוי ואין לומר דלענין זה מה יתן או יוסף אמירת גוי דלעולם מצי לאשתמוטי לפי"ז זה אינו דהא ע"כ צריך לומר דהמירתת היינו שיש להפריש ביניהם ע"י הבחנה כמש"כ הרשב"א דאל"כ השתא נמי אמאי מהני מיהא לפימש"כ ניחא שפיר בס"ד דאיס"ד סימנים דאורייתא א"כ י"ל דמצות הבדלה קאי גם על הביצים ושוב א"א להאמין לגוי במ"ש סל עוף פלוני וטהור דלא עדיף האי מירתת מרובא ולא סמכינן ארובא במקום דכתיב והבדלתם משו"ה עכצ"ל דסימנים לאו דאורייתא ודו"ק:
מיהא עיקר קושיית מהרמ"ש לא ידענא מה זו קושי' הא י"ל בפשיטות דקושטא דמילתא משני דע"כ סימנים לא"ד מוכח משמונה ספיקות ודו"ק: ה) ואין חוששין משום נבלות וטרפות קשיא לי מאי קמ"ל בזה מהיכ"ת לחוש לכך כיון דאין כאן שום ריעותא וכי עד השתא לא ידענא דבכה"ת כולה אזלינן בתר רובא, דאיצטרך לאשמעינן הכא דאין חוששין משום נבלות וטרפות ונ"ל בס"ד עפ"י מה דאמרי' בשמעתא דמנא הא מילתא דאזלי' בתר רובא ויליף רב אשי משחיטה עצמה דניחוש דילמא במקום נקב קשחיט והקשה בח"ס ובתשו' רע"א ז"ל דהא למיעוטא דמיעוטא ודאי לא חיישי' כיון דרוב בהמות אינן טרפות ומיעוט טרפות נמי אין נקיבות ושטן במקום שחיטה ואכתי מנלן דאזלי' בתר רובא דילמא דוקא למיעוטא דמיעוטא כזה לא חיישינן ותירצו דאי לא אזלי' בתר רובא א"כ צריך לחוש לכולה טרפות וכיון דמעיקרו דאתו להסתפק על כל הטרפות כל כמה דלא איתברר לן אפי' מיעוטא דמיעוטא עדיין לא יצאנו מידי חשש דילמא טרפה היא שבאנו לדון עליו מעיקרו א"ד והשתא נראה דשפיר קמ"ל רבותא דהא ה"נ מעיקרו באנו לחוש דילמא הך ביצה היא ביצת איסור הן מחמת חשש עופות טמאים הן מחמת חשש נבילות וטריפות וכש"כ דא"ש טפי לפימש"כ הר"ן דנהי דרובא עופות טהורים נינהו מ"מ סמוך מיעוט טמאות למיעוט דנבלות וטרפות והו"ל מחצה על מחצה, א"כ מעיקרו כשבאנו להסתפק דילמא של עוף טמא הוי, מסתפקא לן גם בחשש נבו"ט וא"כ הו"א נהי דאתברר לן שאינו של עוף טמא ע"י שיאמר של עוף פלוני וטהור, מ"מ עדיין לא פלטינן מחשש נבו"ט דיצאנו לדון עליו מעיקרו קמ"ל דאפיה חוששין משום כבו"ט וזה נכון בס"ד ועפי"ז ארווח לן ליישב בס"ד קושיית המהר"ש שהקשה אמאי לא משני בפשיטות דלענין עוף טמא סמכינן אסימנים דכד וחד וחלמון וחלבון, וקמ"ל רק דאין חוששין משום כבו"ט, עיי"ש שהניח בצ"ע, ולפימש"כ א"ש בס"ד, דכל הנ"ל תינח אם אין סומכין על סימנים אלא באומר של עוף פלוני א"כ מעיקרו באני לדון גם על חשש טומאה, ועד דאמר של עוף פלוני הוצרכנו לחוש גם לזה שפיר הוי רבותא דאין חוששין משום נבו"ט דלא נימא כסברת הח"ס הנ"ל משא"כ אי סמכינן אסימנים א"כ מעיקרו לא באנו להסתפק כלל על חששא של עוף טמא דהא עין בעין נראה שהיא מעוף טהור ואין כאן רק חשש נבו"ט גרידא א"כ פשיטא דאין חוששין משום נבו"ט ומאי קמ"ל כן נ"ל נכון בס"ד ועפי"ז מיושב ג"כ על נכון מה שהקשה בתשו' ח"ס סי' ע"ח מאי פריך דילמא דעוף טמא נינהו ודחיק באומר של עוף פלוני וטהור שלא הוזכר מזה בברייתא כלום אמאי לא משני דמיירא במכירו ע"י טבו"ע, דהא בברייתא דאין לוקחין ביצים טריפות מן הנכרי דמשמע הא שלמות לוקחין ע"כ מיירא בכהי"ג דהא להרמב"ם בנכרי לא מהני באומר של עוף פלוני א"כ גם ברייתא זו הו"מ לאוקמי בהכי וקמ"ל דאין חוששין לנבו"ט בשלמא להמכרשים בכ"מ אפי' בשכיחי טמאים א"ש דע"כ מיירא בלית לי' טבו"ע דא"כ מנאי רבותא דבכ"מ הא יש לו סימן או היכר אע"כ דלית לי' וא"כ ליחוש דעוף טמא הוא אבל להרמב"ם דאיכא לפרושי האי בכ"מ קאי אפי' בחו"ל דסתם ישראל אינם נאמנים כמש"כ ס"פ י"א ממ"א קשי' דילמא לעוף טמא לא חיישינן משום דמיירא שמכירו בטבו"ע עיי"ש שהניח קושי' זו בצ"ע ולפימש"כ א"ש בס"ד דבאמת הא דאין חוששין משום נבלות וטרפות מילתא דפשיטא הוא, מהיכ"ת נחוש לכך דהא בכה"ת כולה פשיטא לן דאזלינן בתר רובא, ועכצ"ל כדפירשית דקמ"ל אע"ג דמעיקרו באנו לדון על שניהם שני המיעוטים יחדיו והו"א דלא יצאני מידי ספק ולא נפק ידי הבירור עד שנתברר לן גם המיעוט, וכ"ז למאי דמוקמי' באומר של עוף פלוני וטהור אבל אי מיירא שמכירו בטבו"ע א"כ מעיקרו לא התחלנו כדון על חשש עוף טמא אלא על נבלות וטרפות א"כ פשיטא דאין חוששין לנבילות וטרפות כן נ"ל נכון בס"ד:
ו) סימנים לאו דאורייתא, דאיכא דעורבא דדמיא לדיונה הלכך באומר של עוף פלוני וטהור סמוך עלי' בסתמא לא תסמוך אסימנים, קשיא לי הא התוס' והראשונים הקשו לעיל מאי פריך דילמא דעוף טמא נינהו הא אמרי' לעופות טהורים אין מספר, ותירצו דמ"מ אפשר דיש בטמאים מינים הרבה תינח בס"ד אבל לבתר דפריך ולבדוק בסימנים נהי נמי דמשני דאיכא דעורבא דדמיא לדיונה מ"מ עכצ"ל דאין זה אלא מיעוטא דאם לא כן לא שייך למיתני סימני ביצים כלל, וא"כ הדר' קושי' לדוכתא ניזל בתר רובא וכיו"ב קשיא נמי כונ"ש הר"ן דמיירא באתרא דעופות טמאים רובא הו מדקתני לוקחין ביצים בכל מנקום וקשיא נמי כנ"ל דלמסקנא אין תי' זה מספיק כלל דמ"מ ניזול בתר רובא מצד סימני ביצים, והנה הר"ן תי' עוד דכד מצטרפת ממיעוט טמאים, ומיעוט נבלות וטרפות הו"ל כמו רובא או עכ"פ מחצה על מחצה, ולתי' זה ניחא שפיר גם למסקנא אלא דלפי"ז קשיא לי אחריתא דהא הראשונים הקשו מש"ס ע"ז דף מ' דאמר ר"ב א"ר עוברי דגים אין נקחין אלא מן היניק ופריך למה לי מומחה לבדוק בסימנים, שני כשנימוחו והקשו בתוס' והראשונים אמאי לא משני סימנים לאו דאורייתא כדמשני וכן הקשה הר"ן, ולהנ"ל יש לתמוה מה הכא נהי נמי דמשני הש"ס סימנים לאו דאורייתא משום דאיכא עורבא דדמיא לדיונה הא מ"מ רובא מיהא הוי וא"כ תינח גבי עופות דאיכא נמי מיעוט דנבלות וטרפות דמצטרף בהדייהו שפיר אמרי' סימנים לאו דאירייתא משא"כ בדגים דלא שייך זה שפיר פריך לבדוק בסימנים וצב"ל ולולי דברי הראשונים ז"ל היה נראה לפענ"ד ליישב עיקר הקושיי' דהא קתני לוקחין ביצים מן הנכרים בכל מקום משמע אפי' אי אזל הקונה לביתו של המוכר ולוקחין משם וכל כהי"ג ליכא למיזל בתר רובא דה"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ומדוקדק עפי"ז לשון בכל מקום דקתני וא"כ ניחא גם למסקנא נהי דאיכא דעורבא דדמיא לדיונה אינו אלא מיעוטא מ"מ אי לאו דאומר של עוף פלוני וטהור הוא לא תסמוך עלי' והשתא אין להקשות גם על תי' זה מש"ס דע"ז הנ"ל אמאי לא משני דרב מיירא בלוקח ממקום קביעות הציידין דהא רב אמר אין נקחין אלא מן הממחה משמע דשלא מן המומחה אין נקחין בשום מקום ושפיר פריך ונבדוק בסימנים: