אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד

סימן פ

סימן עט

בדיני סמני חגבים המבואר בסי' פ"ה (א) מבואר במתני' שלהי פ' א"ט דסימני חגבים הם ארבע רגלים וארבע כנפים וקרצולים, וכנפיו חופין את רובו, ולר"י בעי' נמי שיהא שמו חגב, וכבר הוכיחו שם התו"ס והראשונים דע"כ ר"י לא פליג את"ק, דהא מוכח בגמרא דלתדביר בעי' עוד סי' דהיינו אין ראשו ארוך, וכיון דתנא דמתני' ל"ח אין ראשו ארוך ע"כ כתדבר"י ס"ל, וא"כ בעי' ושמו חגב כדמוכח מדרשא דקרא, ומתוך כך תמהו על הרי"ף שהביא המשנה כצורתה, ופשיטא דמתני' משמע דר"י חולק את"ק והלכה כת"ק וא"כ אי לא בעי' שיהא שמו חגב, בעי' שיהא אין ראשו ארוך, עיי' בר"ן ורשב"א שהאריכו בזה, ותמהו על הרי"ף שלא הוצרך אלא ד' סימנים ולא כ' דבעי' שיהא שמו חגב, ולכאורה עדיפא מנה הי"ל להקשות אי לס"ל כתדב"ר א"כ לא דרשי' בזה כלל ופרט וכלל וכל הכתוב בקרא כלהו פרטי נינהו דאותן שאינן כתובים בהדיא אסורין אפי' יש להם כל הד' סימני' הנ"ל, וכיון דתנא דמתני' כללא קאמר כל שיש לו ארבע רגלים וכו' ולא קחשיב פרטים, א"כ ע"כ צ"ל כתדברי"ש ס"ל וכיו"ב יש להקשות על התו"ס בד"ה ושינו חגב עיי"ש, ובחי' כ' ליישב דברי התו"ס אבל הנ"ל קשי' דהומ"ל קושי' אלימתא טפי על הרי"ף, והנה הראשונים תי' דהרי"ף ס"ל דת"ק דמתני' ס"ל דלא כתדרי"ש ולא כתדב"ר אלא כתנא דספרא דדריש למינהו למינהו ד"פ אתי לרבות דכל שיש לו ד' סימנים הנ"ל שריא, ונ"ל דס"ל להאי תנא דאשר לו כרעים לאו כללא הוא, דהא איצטרך לדרשא דאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאח"ז ממילא ליכא למדרשי' בכופו"כ אלא פרט וכלל הוא ונעשה כלל מוסיף על הפרט, ומרבי' מהכלל של למינהו כל המינים שי"ל ד' סימנים הנ"ל, וצ"ל הא דכתיב ד"ע למנהו ולכתוב למנהו אחד ונמי הו"מ לרבוי כלהו מפרט וכללא די"ל להכי איכתב ד' פעמים לרבות אותן שהם בד' סימנים דוקא, אבל הרשב"א בחידושיו הקשה על זה דהא מדקאמר והלא הצירצור הזה וכו' משמע דפשיטא לי' להגמרא שהוא טמא ולשיטת הרי"ף אליבא דת"ק, וכ"ה הלכתא אליבא דהרי"ף באמת טהור הוא וע"ק לי' מצרצור עיי"ש, למה דלפי הגירסא הכתובה בגמרתינו והלא הצירצור הזה יש לו ד' סימנים יכול יהא מותר לק"מ קושיי' זו דהכל מדברי תדבר"י ולאו דפשיטא לי' דהצרצור מין טמא, אלא ה"ק דאי לאו דכתיב חגב הו"א כיון דשוה בד' סימנים הללו יהא טהור קמ"ל קרא דבעי' שיהא שמו חגב, אבל לעולם אימא לך דלת"ק ולהרי"ף דפסק כן באמה אף הצרצור מין טהור הוא ב) וראיתי במהר"ם שיף שהקשה אהא דהוכיחו התו"ס דלת"ק צ"ל כחדרי"ש משום דל"ח אין ראשו ארוך, דהא השתא נמי קשה לדבריהם אמאי ל"ק ושמו חגב, ועכצ"ל משום דכל הפרטים שיש להם ד' סימנים כולם שמם חגבי א"כ גם לעניין אין ראשו ארוך יש לומר כן ותי' דלגבי אין ראשו אריך אין לומר דכל הפרטים שוים בזה ומשום הכי ל"ח להו דהא אין הפרטים מפורשים במשנה כלל, משא"כ גבי חגב י"ל דלא משכחת לה כלל שום מין חגב שי"ל ד' סימנים הנ"ל ולא יהא נמי שמו חגבי ונסתעיי' מדברי התו"ס דף ס"ו בד"ה במאי קמפלגו עיי"ש, והנה אם האמת כדבריו, תו לק"מ קושיי' הראשונים הנ"ל על הרי"ף דכיון שי"ל ד' סימנים הנ"ל ממילא הוי נמי שמו חגב עפ"י דברי מהר"ם שיף הנ"ל אבל אחרי העיון דבריו בזה תמוהים מאד דהא מפורש איתא בגמרא והלא הצרצור הזה שי"ל ד' סימנים הנ"ל יכול יהא טהור ת"ל חגב דבעי' שמו חגב אלמא בהדי' דאיכא מינים שאין שמם חגב וי"ל כל ד' סימנים, ותו דעיקר חגב שנכתב בתורה לא איצטרך לתדרי"ש אלא לאפוקי שלא נכשיר בד' סימנים אותן שאין שמם חגב, ומה שהביא מדברי התו"ס הנ"ל, א"ר כלל דהתו"ס לא כ' כן אלא דלא משכחת בד' סימנים וגם שמו חלב, חוץ מאותן המפורטים בברייתא שלא יהא ראשם ארוך אבל שאין שמו חלב ודאי משכחת לה טובא בד' סימנים, ודברי מהרמ"ש בזה נפלאו ועיי' במהרש"א בתוד"ה ר"י דלפימש"כ התוס' דד' מינים המפורשין בקרא כולם שמם חגב א"כ אין נפק"מ לעניין שמו חגב בין תדברי"ש לתדב"ר דשינו חגב לכו"ע בעינן, אלא דלתדב"ר לא שרי' אפי' בשמו חגב כ"א אותן הפרטים המפורשים, והקשה לפי"ז למה הוצרך הרא"ש לפסוק כתדברי"ש דדרש חגב לשמו חגב דהא באמת להרי"ף לא בעי' שיהא שמו חגב ודריש לה לקרא, כתנא דספרא, וא"כ שפי' איצטרך למפסק הילכתא דבעי' שמו חגב לאפוקי מהאי תנא:

ג) כ' הראשונים דעכשיו אין לאכול שום חגב לפי שאין אנו בקיאין בשמותיהן אם לא במסורת, וכ"ה בטוש"ע סי' פ"ה, ועיי' בפירש"י בחומש, וז"ל ממעל לרגליו סמוך וכו' אבל חין אנו בקיאין שד' סימני טהרה יש וכו' אבל יש שראשו ארוך ויש שאין להם זנב, וצריך שיהא שמו חגב, ובזה אין אנו יודעין להבדיל וכו' וכבר תמה המהרש"א ע"ז במש"כ דיש שאין להם זנב, ומה צריך להבדיל בזה דהא מוכח בסוגי' דשמעתין, דבין יש להם זנב בין אין להם זנב שויו דהא מבואר בגמרא דחרגול י"ל זנב וחרבה וסלעם א"ל זנב עיי"ש ג"כ מש"כ דיש שראשן ארוך צ"ע דהא לתדבר"י מרבינן וסלעם אפי' ראשן ארוך ולתדב"ר בלא"ה לא ונשתריין כ"א אותן המפורשין בתורה ומיניהם, דלדידי' כולהו פרטי נינהו ולא הול"ל אלא דאין אנו בקיאין בהן ובשמותיהן, ועיי' מהרש"א שהביא משמי' דההמ"ג שהרמב"ן נסתפק בכוונת רש"י כדעת המפרשים דלא בעינן שמו חגב אלא באותן שראשן ארוך ויש להם זנב, ועיי' ב"י סי' פ"ה שרצה לצדד כן בדעת הרמב"ם, ובאמת לפום סוגי' דשמעתין מוכח בהדיא דאפי' יש בו כל הד' סימנים בעי' שמו חגב, דהא אמרי' בגמ' דהצד השוה שבהן שיש להם ד' סימנים יהי' כשר והלא צרצור הזה וכו' ת"ל חגב ושמו חגב אלונא בהדי' אפי' דומה לאותן המפורטין בתורה וכולם אין ראשן ארוך וגם יש ביניהם י"ל זנב ואיל זנב מ"מ בעי' שיהא שיני חגב, ושוב ראיתי בס' לב ארי' שס' דבר נכון ליישב פ' רש"י עפימש"כ התוס' בד"ה אלו כללי כללות דארבה וחרגול הי' ראויין לכתוב זא"ז והפסיק בסלעם בין ארבה להרגיל לשום דרשה מי לא לחנם נכתב שלא במקומו, ולכך הוצרך לכתוב למינהו בכאו"א ולא כתיב למיניהם א' בסוף עיי"ש בדבריהם וי"ל דס"ל לרש"י להכי כ' רחמנא סלעם בין ארבה לחרגול משום דלא מרבינן מסלעם להתיר ראשו ארוך רק באין להם זנב והרי כ' התוס' דאי לאו למינהו דסלעם הו"א דוקא במין סלעם התיר רחמנא ראשו ארוך ולפי"ז י"ל דאף דכתב למינהו אתי לרבות דאף בונין ארבה שרי ראשו ארוך כיון דאין להם זנב ולהסי' הוא דאפסיק בין ארבה לחרגול דאי הוי כתיב סלעם בתר חרגול הוי קחי ריבוי דראשו ארוך דילפי' מסלעם גם אונן חרגול שי"ל זנב ובזה מתיישב שפיר פירש"י הנ"ל ודפ"ח, ומ"מ אחרי העיון אינו עולה יפה לפי פירש"י בשמעתין, דמשב' התו"ס דארבה וחרגול הי' ראויין לכתוב ביחד וע"כ מה שהפסיק בסלעם הוא לשים דרשה היינו כפי פירושם דהא דקאמר אלו כללי כללות לא קאי אלא אארבה וחרגול אבל סלעם וחגב לא ככתבי לכלל ופרט א"כ בדין הוא דלכתבו ארבה וחרגול בהדי הדדי, אבל לפי דמשמע מפירש"י בד"ה אלו כללי כללות וז"ל דיש כאן כללות הבאין אחר כללות שלאל צורך ואתי לדרשה ויש כאן פרטות הבאין אחר פרטות שלא לצורך ולדרשה באו ע"כ ולקמן מפרש להו ואזל סלעם וחגב הן הפרטות שלא הוצרכו ולמיניהם הכתובים בהם הם הפרטות שלא הוצרכו, וכוונת רש"י בזה דכלהו ארבעה הו"ל כו"פ וכלל והא דקאמר סלעם דכ"ר למה לי ה"ק כופו"כ דסלעם למה לי דלא לכתוב סלעם ולמינהו דבין סלעם בין למינהו הומ"ל מארבה וחרגול ואם א"ע לגופו תנהו ענין לראשו ארוך, דהיינו מכופו"כ מרבינן דכל שהוא כעין הפרט מותר אפי' בראשו ארוך, וכן הא דדריש מלמינהו דחגב עד שיהא בו כל הד' סימנים נמי מכופו"כ דרשי' לה דהשתא דכתיב סלעם לא"א עניין הו"א דמרבינן באא"ע אפי' מה דדמיא בחד צד קמ"ל חגב לכופו"ב דבעי' דוקא שמו חגב וגם שיהי' בד' סימנים ועיי' בתו"ח שפי' ג"כ כזה, ומן התימא שלא הרגיש שזה ממש פירש"י, והשתא בלא"ה ל"ק קושיי' התו"ס דהו"ל למכתב ארבה וחרגול בהדי הדדי, דהא באמת גם סלעם ולמינהו לשם כופו"כ נכתבו, וממילא אין מקום לדרוש סלעם לשום דרשה ממה שהפסיק בו בין ארבה לחרגול, ושוב אין מקום למש"כ הל"א ביישוב פירש"י בחומש הנ"ל מיהא השתא דאתית להכי דסלעם נהי דדרשי' לי' באא"ע לראשו ארוך מ"מ מדרש מיהת בכלל ופרט וכלל א"כ יש ליישב פירש"י כפשוטו דהא מבואר בש"ס דסלעם אין לו זנב וא"כ י"ל הא דמרבי' ראשו ארוך באם אינו ענין היינו דוקא דומי' דסלעם דהא כעין הפרט בעינן:

ונהי דבמה"צ ילפינן שפיר אפי' יש להם זנב דהא חרגול נמי יש לו זנב היינו באין ראשו ארוך אבל ראשו ארוך דאין ללמוד במה"צ כלל דהא כלהו ד' דכתיבי הו"ל אין ראשו ארוך ולא נדע אלא באם אינו עניין דסלעם אמרינן דבעי' דוקא דומיא דסלעם דאין לו זנב, והשתא ניחא פירש"י בס"ד שכ' דאותן המצויין בינינו יש שראשן ארוך, ולא שרי כיון דיש להם זנב, ויש שאין להם זנב ושרי אפי' בראשן ארוך, ומש"כ וצריך שיהא שמו חגב זה קאי על כל המינים ובכל הנ"ל אין אנו יודעין להבדיל כנ"ל נכון בס"ד ליישב פירש"י ודו"ק היטב:

ד) ודע דהתו"ס הקשו ל"ל דכ' רחמנא למינהו על כאו"א הו"ל למכתוב חד למינהו לבסוף, ותי' כיון דבארבה וחגב קאי למיניהם למהוי כלל אחר הפרט, ולמינהו דסלעם וחגב לאו לכלל הוא דאתי אלא לדרשא דאיתא בגמרא א"כ לא יתכן לכתוב חד למינהן לכולהי בהדי הדדי וזה א"ש לפירושם אבל לפי מה שכ' לפירש"י דכולהי אתי' למדרש בכופו"כ א"כ הדק"ל דלכתוב חד למיניהן אכולהו, ונראה לתרץ בס"ד דלכאור' תיקשי מנ"ל דסלעם אתי להתיר ראשו ארוך באם א"ע דילמא לאידך גיסא דאי לאו דכ"ר סלעם הו"א דילפי' במה הצד מארבה וחרגול דכל ששוה בד' סימנים שרי' קמ"ל סלעם דלהוי שני כתובים הכ"א דהני אין אבל שאר מינים אפי' יש להם כל הסימנים לא, וכה"ג איתא בשמעתא דנשר עיי"ש, ולכאור' הוא קושי' חמורה מיהא יל"ת א"כ למינהו דסלעם למה לי ואין לומר להתיר מינו דהו"א מינו דסלעם ג"כ אסור כיון דבכהכ"א אין מלמדין א"כ אכתי ליכתוב חד למיניהם אכלהו אע"כ דלכך נכתוב סלעם ולמינהו כדי למדרש כלל ופרט וכלל דכל מה שהוא כעין הפרט בד' סימנים שרי וסלעם נמי כלל ופרט וכלל הוא למדרש באא"ע דרפי' בראשו ארוך נמי שרינן ואיש בס"ד דו"ק היטב:

ה) כ' הרמב"ם בפ"א מה' מ"א מי שאינו בקי בהן בודק בסימנים ושלשה סימנים יש בהם כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים שחופית רוב אורך גופו ורוב היקף גופו ויש לו שני כרעים לנתר בהן ה"ז מין טהור והנה בש"ס מנה להו ארבע כנפים וכנפיו חופין את רובו לב' סימנים ולכך מנו ד' סימנים והרמב"ם מנה להו בחדא ולכך ליכא כ"א ג' סימנים, ועיי' לח"מ שהקשה למה הניח דרך הגמרא, ונראה בס"ד ליישב משום דלכאורא יש לחקור אי בעינן שיהי' כל או"א חופה את רובו או סגי אם ארבעתן ביחד חופין את רובו דדרך גידול הכנפים שלהם הוא דשנים גדלין סמוך לגוף ועל גבן חופה עוד ב' כנפים והספק אי גם התחתונים צריכין שיהי' חופין את רובו או אם סגי כשחופין את רובו העליונים והתחתונים ביחד: ומלשון הרמב"ם שכ' וארבע כנפים שחופות רוב אורך גופו וכו' משמע דסגי אם ארבעתן יחדיו חופות משא"כ מלשון המשנה הו"מ למימר דכל א' מהן צריך שיהא חופה את רובו, ועיין בסוגיין ובתוס' בד"ה וכ"ת אפי' למ"ד כללא קמא דוקא אין צריך יותר משלשה צדדין שיהא דומה בהן לכעין הפרט א"כ אמאי בעי' הכא שיהא דומה בד' סימנים ותי' בחד תירוצא דסימן דקרסולים ורגלים לא צריכין למילף מכעין הפרט דהא בהדיא כתיבי עיי"ש, והקשה מהרמ"ש למה לי למכתב סלעם לרבוי ראשו ארוך דבלא"ה מוכח דאין ראשו ארוך לא הוי בכלל סימנים דא"כ חרגול דכ"ר ל"ל דליכא למפרך מה להנך שכן אין להם זנב דהא מ"מ שוי להו בג' צדדין א"וו דאין ראשו ארוך לא הוי סימן ולא שוי להו חרגול אלא בב' סימנים ושפיר איצטרך למיכתב בהדיא מיהא להרמב"ם דארבע כנפים חופין את רובו לא חשבי' אלא לחדא לק"מ קושי' מהר"ם שי"ף, וא"כ יש ליישב קושי' הלח"מ הנ"ל די"ל מהיי"ט גופא אחז הרמב"ם דרכו דהני תרי סימנא מיחשבי כחדא משום דקשי' לי' קושי' התוס' הנ"ל, ועכצ"ל כתירוצם וא"כ תיקשי קושי' מהר"ם שי"ף ולהנ"ל לק"מ מיהא השתא דאתית להכי י"ל עוד כפשוטו דהרמב"ם לא ס"ל כתי' התוס' דנהי דרגלים וקרסולים כתיבי בהדיא:

מ"מ שפיר שייך לאיצטרופי להני צדדין דצריכין שיהא דומין בהם כעין הפרט, וכן ע"כ הוי ס"ל להתוס' בתי' הב' שכ' שם עיי"ש וא"כ עכ"פ קשיא אמאי מרבינן מכעין הפרט דבעי' דוקא שיהי' שוין בד' סימנים הלא אמרי' בעירובין דבג' צדדין סגי אפי' למ"ד כללא קמא דוקא לא בעי' אלא שיהא דומה בג' צדדין, משו"ה משמע לי' להרמב"ם דהנך תרתי לא חשבינן אלא לחדא וא"כ הו"ל רק ג' צדדין, וא"ש בס"ד:

וראיתי בס' תו"ח שכ' דהנך ארבע סימנים לא מיחשבי אלא חדא דכלהו חד ענינא נינהו שע"י הרגלים וקרצילים וארבע כנפים כשחופין את רובו הוא מכתר וקופץ יפה על הארץ ומיושב בזה קושי' התוס' מ"ט ל"ק הגמ' דמרבינן מסלעם אותו שחסר להם א' מג' סימנים ולא נרבי ראשו ארוך, ומיישב בהנ"ל דהנך ארבע סימנים כולהי חשיבי כחדא, וכ"מ לשון הגמ' לקמן דקאמר ומרבי' מה דדמי בחד צד, ועפ"י דבריו בלא"ה לק"מ קושיי' הנ"ל ודו"ק:

ו) והנה בדברי הרמב"ם הנ"ל לא קבע מקום מיוחד לקרצולים משמע דכל שי"ל קרצולים מ"מ בכל ענין כשרות מיהא בפרש"י במתני' איתא קרסולים תם ב' רגלים ארוכים לבד הד' והם סמוך לצוארו ממעל לרגליו לנתר וכו' וראיתי בס' פרי תואר סי' פ"ה שדקדק מפירש"י הנ"ל דבעי' דוקא סמוך לצואר ממעל לרגליו ואתיך כך אסר אותן מינים שקרצולים שלהם הם למטה מרגליו, ולא העיר שהרמב"ם מסתם לה סתומי אבל באמת לא זכיתי להבין דעת קדשו בזה וכי הוצרכנו למידק כן מפירש"י הלא מקרא מפורש היא אשר לו כרעים ממעל לרגליו, ולא לחנם פרט רחמנא ממעל לרגליו אלא לאפוקי אם הקרסולים הם למטה מרגליו, ויותר תמוה לי לשון קדשו שם במה שכ' ואין לומר שמין זה של הקרסולים סמוך לצוואר אינם במציאות בעולם כמו שאומרים קצת חכמי דורנו זה שיבוש אטו מי איכא אינש דידע כל מיני חגבים עיי"ש ופלא בעיני הלא זיל קרי בי רב אשר לו כרעים ממעל לרגליו וא"כ איך עלה על דעת החכמים שהביא לומר דאינם במציאות בעילם, עוד למדתי מדברי קדשו הנ"ל דאותו מין שכנפיו יתרים ועודפים על רובו הם טמאים דדוקא חופין את רובו ותו לא, ומה"ט העלה לאסור אותן חגבים שכנפיו יתרים על רובו, וצע"ג להבין דברי קדשו גם בזה דלכאורה משמע דלכה"פ קאמר שיהא חופין את רובו וכש"כ דטהורין בחופין את כלו: והנה מדברי כל הפוסקים חוץ משיטת הרי"ף שהבאתי לעיל מוכח דקימ"ל בזה כתדברי"ש והמעיין בסוגי' דשמעתן יבין וישכיל דע"כ לתדברי"ש צ"ל כללא קמא דוקא דלא מתרבי רחשו ארוך מכלל ופרט משום דל"ד בכל צד ואיצטרך סלעם יתרא לרבוי וכן פירש"י בהדיא בדף ס"ז ע"א עיי"ש וצלע"ג דלכאורה קשיא הילכתא אהילכתא דהא בר"פ בכל מערבין גבי הכל נקח בכסף מעשר חוץ ממים ומלח מוכח בגמרא דלמ"ד כללא קמא דוקא ממעטי' נמי עופות, והתם מבואר ברמב"ם פ' מ"ה מע"ש דעופות נלקחים בכסף מעשר וע"כ משום דכללא בתרא דוקא א"כ קשיא הילכתא אהילכתא וצע"ג כעת:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה