ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן עח
בדיני תולעים ודיני שרצים הנמצאים במים המבואר ביו"ד סי' פד א) מבואר בש"ס ס"פ אי"ט ובטוש"ע יור"ד סי' פ"ד דדוקא שרצים הגדלים במים נובעים הוא דאסורים אבל בבורות שיחין ומערות וכש"כ בכלים מותרין, ובחריצין ונעיצין שאינן נובעין אלא שנמשכין וזוחלין ואינם עצורים ככלים תליא בפלוגתא דתברי"ש ותדב"ר בס"פ א"ט עיי"ש וזה לפי' התו"ס אבל לפרש"י לא פליגו ולכו"ע לא מיתסר אלא במים נובעין עיי"ש והרמב"ם דפסק בפ"א מ"ה מ"א דחוכ"ע אף שאינן נובעין אסורים ס"ל כשיטת התו"ס אליבא דתדבר"י עיי"ש והמתבאר מתוך סוגי' הש"ס בטעמא דתברי"ש משום דס"ל תרי כללי דסמיכי להדדי לא אמרי' הטל פרט ביניהם ודרשי' בכו"פ וכלל אלא ברובי ומיעוט מדרישי עיי"ש, וע"כ צ"ל דהרמב"ם שפסק בזה כתדברי"ש נמי ס"ל הכי והקשה הפר"ח בסי' פ"ד דהרמב"ם סותר עצמו דהא אמרי בבכורות פ' יש בכור אין פודין לא בעבדים ולא בקרקעות ולא בשטרות ובגמרא שם מתני' דלא כרבי, דלרבי ס"ל דתרי כללי דסמיכי להדדי דרשי' ברבוי ומיעוט ומרבינן גם עבדים וקרקעות ולא אמעוט אלא שטרות עיי"ש והרמב"ם פסק דאין פודין בקרקעות ע"כ לא ס"ל כרבי א"כ פסקיו סותרין זא"ז עיי' פר"ח ועיי' ברי"ט אלגאזי שם מש"כ בזה, ועיי' מש"כ הפלתי לתרץ, ולענ"ד נראה פשוט דלפי מש"כ הטו"ז בסי' פ"ד סק"א ליישב לשון הטור, דס"ל דבמים הנמשכין ואינם נובעין לכו"ע מיתסרי ולא פליגי תנא דב"ר עם תנא דברי"ש אלא בחונ"ע שאינם נובעים וגם אינם נמשכין דלתב"ר שריין, ולתדברי"ש מתסרי משום דעכ"פ אינם ככלים לפי שהוא מקום גדול ואפי' בכלים אמרי' בעלמא שאם מחזיק יותר מארבעים סאה בטל מתורת כלי לעניין קבלת טומאה הה"נ בכאן עיי"ש בטו"ז ולפי"ז אין מקום לקושי' הנ"ל דעפ"י דברי הטו"ז הרמב"ם כתנא דבי רב ס"ל ובזה ניחא טפי די"ל דהטור דקדק כן מחמת קושיי' הנ"ל וא"צ למש"כ הטו"ז שדקדק כן משום שכ' שאינן נובעין וגם הם עצורים ככלים:
אלא דדברי הטו"ז הנ"ל צלע"ג דבש"ס קאמר מתתיה ב"י ומה ראית לרבות חונ"ע לאיסורא, ולהוציא בושומ"ע להתירא מרבה אני חונ"ע שאינן עצורים ככלים ומוציא אני בושומ"ע שהם עצורים ככלים והקשה בחי' הר"ן מה זו קושי' מה ראית דודאי פשיטא דחונ"ע יש להם דמיון טפי לימים ונחלים מבורות שומ"ע דהא הם נובעין ותי' דהמים שבחינ"ע הם מיעטים והמים שבבושמ"ע הם מרובים משו"ה קאמר מה ראית דאע"ג דחריצין ונעיצין דאני טפי מחמת שהם נובעים מ"מ בושוע' טפי דמי בחד צד שהם מרובים וא"כ שוב ליכא למימר כהטו"ז הנ"ל דהא עכ"פ מוכח דבושומ"ע יש בהם מים מרובים יותר מחונ"ע וא"כ איס"ד דבמים נמשכין לכו"ע אסור ולא פליגי אלא באינם נמשכין ומים מרובים כש"כ דהו"ל לתדברי"ש לאסור אותן שבבושומ"ע וצע"ג על הטו"ז ומ"מ על הרמב"ם אין כאן קושי' עפימש"כ הטו"ז דמים נובעים דקאמר לתדב"ר הוא לאו דוקא אלא הה"ד מים הזוחלין ואינם נובעין ואיה"נ דתדב"ר ותדברי"ש לא פליגו בזה כלל והא דהוצרך תדברי"ש לומר במים במים אין זה כלל ופרט אלא רבוי ומיעוט היינו משום דס"ל כללא קמא דוקא, ולא אצטרך את זה תאכלו וכפירש"י וא"כ לדינא שפיר י"ל דהרמב"ם פסק כתדב"ר ולק"מ קושיי' הנ"ל ודו"ק:
ב) ופשוט דהה"ד תולעים הגדלים בשאר משקים שריין כ"ז שלא פירשו, וזה מבואר בגמרא הנ"ל ובשו"ע סי' פ"ד:
ובפרמ"ג שם שפ"ד סק"א נתקשה בזה מנ"ל האי דהא קרא דהתירא במים כתיב, וליכא למימר משום דלא הוי בכלל איסור ולא איצטרך קרא להתירא א"כ להוי כמו תולעים שבגבינה דאפי' בפירשו מותרין עיי"ש שהניח בצ"ע, ולענ"ד:
נראה דלק"מ דתולעים שבשאר משקים איה"נ דלאו מקרא דבמים בימים ובנחלים ממעטינן, אלא משום דכל שנתהוי בתלוש לא הוי שרץ השורץ על הארץ ומה לי נתהוי בפירי גופא או במשקין היוצאין מהם, משא"כ בפירש הו"ל כמו בפירש מן הפרי דהו"ל שורץ על הארץ משא"כ בתולעים שבגבינה טעמא דמאן דשרי אפי' בפירוש כמש"כ הפוסקי' והובא בב"י סס"י פ"ד משום דס"ל דאין אסור משום שרן רק בגדולי קרקע, וזה לא שייך כאן דמה לי גדולי פירי עצמה מה לי במשקין היוצאין מהם, וז"ב ול"ק, ועפי"ז ניחא לשון הגמרא בפא"ט דף ס"ז סע"א א"ל ר"ח לר"ה תניא דמסייע לך כל שרץ השורץ על הארץ לרבות יבחושין שסיננן טעמא דסיננן הא לא סיננן שרי' ועיי"ש בתו"ח דמוחק גירסא זו דמשמע שבא להביא ראיי' דל"ח דילמא פירשו א"כ הול"ל ולפרש בהדי' ודילמא פריש לדופנא דמנא אלא היינו רביתייהו ה"נ היינו רביתייהו, וכדאמרי' לעיל, ולמש"כ אין צריך למחוק גירסת ספרים שלנו ור"ה דקאמר לא לשפי אינש שיכרא בצבייתא וכו' תרתי קמ"ל חדא דגם בשכר שרי כ"ז שלא פירשו, ולאפוקי מקושיי' הפרמ"ג הנ"ל, ועוד דל"ח דילמא פירשו, וע"ז מייתי תחילה ראי' מברייתא דבפירשו לדופני אמרי' היינו רביתייהו ור"ח מייתא תניא דמסייע לעיקר דינו דגם בשכר שרי כ"ז שלא פירשו ולאפוקי מקושיי' הפרמ"ג עיי"ש בש"ס ותבין: ג) ובענין טעם התולעים אם אוסר או לא הש"ך בס"ק ו' הביא בשם הרשב"א והרוקח דמחלקין בין זבובים לתולעים דבזבובים נפשו של אדם קצה בהם אין הטעם שלהם אוסר משא"כ בתולעים ובתו"ח ס"ל דגם בתולעים הדין כן ונפק"מ היכא דהשליך גוף התולע שא"צ ס' נגד טעם היוצא ממנו, וראיתי בתשו' שיבת ציון סי' כ"ח הביא ראיי' מפרש"י חולין דף ס"ז דגם בתולעים הטעם פגום דאמרי' בגמרא אר"ה לא לשפי אינש שיכרא בצבייתא באורתא דילמא פריש לעיל וצבייתא והדר נפל לכסא ועובר משום שרץ השורץ על הארץ, פרש"י כשתפול תולעת על הקשין לא יראנה ומשם תפול אל הכלי ולמחר כשיראנה יהא סבור שלא יצאה מן השכר אל הקשים ותולעת המים מותרת עכ"ל ופליאה גדולה למה הוצרך לומר לכשיראנה וכו' דמשמע דאם לא יראנה וישתה ליכא חשש איסור והוא תמוה דאף אם לא יראנה איכא חשש איסור עכ"פ שנכשל באיסור לאו בשוגג א"וו משום דקיימ"ל בכה"ת דבר שאינו מתכוין מותר חוץ מתעסק בחלבים ועריות שכן נהנה וזה ל"ש אלא באכילה שנהנה ממנו משא"כ באכילת דבר הפוגם בעצמותו הו"ל דבר שאינו מתכוין משו"ה ליכא חשש אלא כשיראה התולעת וישתה בכוונה א"כ מוכח דס"ל לרש"י כדעת הרמ"א הנ"ל א"ד ז"ל:
ולענ"ד אין ראיי' מזה דהנה מש"כ דהו"ל מתעסק לדעתי אין דומה למתעסק כלל דלא מקרי מתעסק אלא כשחלב ושומן לפניו ונתכווין לאכול שומן והביט למקו"א והלכה ידו אל החלב ואכלו אי נמי חלב וחלב לפניו וסבור שהוא שומן ונתכוין לאכול חתיכה זו והלכה ידו אל חתיכה אחרת ושוגג היינו שנתכוין לאכול חתיכה זו עצמה אבל סבור שהוא שומן כן פירש"י בכריתות דף י"ט ע"ב עיי"ש, כללו של דבר מתעסק היי"ט דקיל משוגג דבמתעסק נתכוין שלא לאכול דבר זה משא"כ בשוגג וא"כ ה"נ כאן שנתכוין לשתות שכר זה אלא שלא ידע שיש בו תולעת אין זה בכלל מתעסק אבל לענ"ד הא דהוצרך רש"י לומר לכשיראנה יהי' סבור שלא יצאה מן השכר הוא לאידך גיסא דלא תיקשו איך אסור לשפות שכר בצבייתא משום חשש זה הא מסתמא כשיהי' שם תולעת ישלכנה לחוץ ומהיכ"ת נחוש שיעלים עין מאיסור, וע"ז הוצרך לפרש דאפי' כשיראנה ג"כ לא יחוש להסירו דיהא סבור שלא יצאה מן השכר אל הקשים ותולעת המים מותרת וזה נראה ברור בכוונת רש"י ואין מכאן ראיי' דלא כש"ך:
ד) פשוט ומבואר דאף שכמה שרצים ורמשים מאוסים ואינם ראוים לאכילה מ"מ אסרינהו רחמנא בכלל לאו דכל שרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל והכי איתא בהדי' בש"ס ע"ז דף ס"ח ע"ב בשמעתא דעכברא בשיכרא, אלא דהרא"ה בבד"ה יש לו בזה שיטה חדשה דס"ל לא אסרה תורה אלא המשובחין בהם ולא פרעושים ויתושים ואפי' בעינייהו שרי מדאורייתא וכל אותן שרצים המובדלין דפרט בהו רחמנא כלהו ראויין הם ועכבר נמי בעכברא דדברא מיירא, אבל שאר שקצים ורמשים דמאיסי לא אסירי מה"ת כלל והרשב"א במ"ה שם הרבה להשיב על זה ונכונה שמעתתי' והיותר תמוה מש"ס ע"ז דף כ"ו ע"ב דמבואר שם דאוכל פרעוש או יתוש א' ה"ז מומר להכעיס ש"מ דאיירי בפגמים ואפ"ה הו"ל מומר ועיי' בחי' ח"ס ע"ז שכ' דלא נמצא יישב ע"ז והנה המעיין בבד"ה יראה דס"ל כשנשתבחו אח"כ ע"י התבשיל מיתסרי דבאמת שרץ השורץ על הארץ הוי אלא דבעודן בפגמן לא נאסר משום דילפי' מנבלה דאינו ראוי לגר א"ק נבלה, ושוב כשהשביחן ע"י תבשיל רבוע עלייהו איסור שרץ ולפי"ז גם הקושי' מפרעוש או יתוש הנ"ל י"ל דמיירא בנותנו לתוך התבשיל דנשתבח טעם פגמו אבל עכ"פ מומר להכעיס מיהא הוי דאי לאו הכי מה ביקש בזה במה שנתן פרעוש לתוך תבשילו, ומ"מ הרשב"א הקשה ממנפ"ש אי גם אותם שרצים נכללו בכלל לאו הנ"ל כי מאיסי מאי הוי, ואי לא נכללו בכלל הלאו א"כ מהיכן יתסרו אם משביחן אח"כ על ידי תבשיל, ועוד כמה קושיות סוף דבר שיטת הרא"ה הנ"ל תמוה בזה: ה) ומ"מ טעם אותן שרצים המאוסים לא מיתסרי ומבואר שם ברשב"א דאפי' בכזית בכא"פ וטעמא דמילתא דבאמת הו"ל למימר גם במבשא"מ מדאורייתא חד בתרי בטל אלא דגלי רחמנא מקרא דמשרת או משאר ילפותות דטעמא לא בטל וכל זה בטעם לשבח אבל טעם לפגם לא חשיב ושפיר בטל חד בתרי ומ"מ צלע"ג לפי דעת הר"ן בכל נוטל"פ לא שרי אם נתרבה יותר בכמות ממה שפוגם באיכות א"כ לכאורה ה"נ נימא כן ונהי דהרשב"א פליג בזה על הר"ן מ"מ בשו"ע שהביא בזה ב' דיעות בסי' ק"ג איך כ' בסי' ק"ד ס"ג דין הרשב"א הנ"ל בפשיטות דאם ההיתר רבו עליהן מותרין ובש"ך שם ס"ק ט' אעפ"י שי"ב כזית בכא"פ, ונהי דבאינו ראוי לגר מודה הר"ן דלא איכפת לן בכמות שנתרבה, היינו באיסורין דבעינייהו נמי שרי' רחמנא כשאין ראוי' לגר אבל בשקצים המאוסין דבעיני' מתסרי כשאין ראוין לגר, א"כ הו"ל לאסרן לשיטת הר"ן כשהחיסור רבה בכמות יותר ממה שמפסיד בטעמו אפי' באינו ראוי לגר וזה צלע"ג, ויותר קשה לפי שיטת הר"ן דס"ל דע"כ לא פליגו רש"י ור"ת בטע"ם אי דאוריי' או לא אלא בטעמא ולא ממשו, אבל אם יש שם ממשו של איסור ויהיב טעמא, אז אפי' באלף לא בטיל אפי' למאן דס"ל טע"כ לאו דאורייתא, א"כ כ ע"כ צ"ל נהי דכ"ר אחרי רבים להטות היינו דוקא במב"מ אבל במבשא"מ כל דאיכא כזבכא"פ הלל"מ דלא בטיל, וכ"מ מפירש"י בע"ז דף ס"ח עיי"ש במימרא דר"י, וא"כ שוב א"א לומר בשרצים הוואוסים היכא דאיכא כזית בכא"פ נמי מותרין, דמהיכ"ת הא אחרי רבים להטות לא נאמר במשא"מ כלל, וצע"ג על הש"ך שכ' בפשיטות דאפי' בכזית בכא"פ, וכ"כ קשיא לי לפימ"ש הרשב"א בשמעתא דז"ב בשם הראב"ד דהיי"ט דלא אמרי' במבשא"מ דבטל ברובא משום דהכרת המאכל בטעמו הוא והו"ל כאילו ניכר האיסור כיון שהטעם נרגש וא"כ בשרצים הנ' כיון דעכ"פ הטעם נרגש הו"ל כניכר האיסור, וקושי' זו יש להקשות גם בעיקר דין נוטל"פ מיהא התם י"ל אבל באיסורין הפגומים מחמת עצמם ודאי הקישי' קמה וגם ניצבה וצע"ג:
ו) ויש לחקור בשרצים המאוסים בעצמם:
אי ח"ש אסיר בהו מה"ת, או דילמא כיון דחידוש היא כדאמרי' בש"ס ע"ז דף ס"ח ע"ב א"כ אין לך בו אלא חידושו דוקא שיעור שלם, ונימא דלא אמרי' ח"ש אסור מה"ת אלא באיסורין המשובחין בעצמן והנה בע"ז דף ס"ט גבי עכברא דנפל לגו חלה ואמרי' האי אתמרטוטי אמרטוט ופרש"י וכיון דשרץ שיעורו בכעדשה יש לחוש שיבלע כעדשה מן השרץ החומץ, והראשונים הקשו על פרש"י למה לי' לפרש משום דשיעורו בכעדשה אפי' בשאר שרצים דשיעורין בכזית מ"מ איכא חשש זה כיון דח"ש אסור מה"ת, וראיתי בחי' ח"ס ז"ל שם מיישב שיטת רש"י דס"ל ח"ש אינו אסור מה"ת אלא באיסור משובח אבל בשרצים המאוסים אין לך בו אלא חידושו ולא ח"ש, ואייתי ראי' מחלקו בחוץ גבי אבר מה"ח בס"פ גיה"נ וקשי' לי דהא אדרבא משמע מן הש"ס שם דהא מהיי"ט דחידש הוא הוי בעי ר"ש למימר דאפי' טעם לפגם אסור, ורבא לא פליג עלי' אלא דהוי כמו שאר איסורין, אבל מהיכ"ת נימא דמחמת חידוש דאסר רחמנא להחמיר נקל עלי' טפי מכל איסורין שבתורה וראי' מחלקו מבחוץ י"ל דאינו דומה להנ"ל דהתם בעינן דוקא אבר שלם משו"ה חלקו מבחוץ פטור, משא"כ הכא ל"ש זה, ועיי' פרמ"ג בה' אבר מה"ח נמי חקר בזה אי ח"ש אסור מה"ת באבר מה"ח, מחמת סברא אחרינא כיון שחלקו מבחוץ פטור א"כ ל"ש סברת חזלאצ"ט מהיכ"ת נימא דהוא קול משאר איסורין:
דהא חזינן דר"ש הוי ס"ד דחמיר טפי מכל איסורין שבתורה:
אלא שראיתי שם בחי' ח"ס כ' עוד סברא אחרת, כיון דשיעור איסורן בכעדשה ילפי' מטומאתן א"כ כי היכא דבטומאה בעינן שיעור טומאתן בב"א, דאפי' חיבר ב' חצאי שיעורים בשני קצות קיסם לא מצטרפי הה"נ לענין איסור אכילה בעי' בב"א, אלא דמ"מ בראה די"ל דן מנה ואוקי באתרה לעניין טומאה דל"ש חזלאצ"ט בכדי א"פ כיון דבנגיעה שניה כבר אזדה לה נגיעה ראשונה משו"ה בעינן שיעורא בב"א משא"כ הכא כיון דבתוך ח"פ נחשב לאכילה אחת פשיטא דמצטרפי שני חצאי שיעורים בכא"פ כינו כל איסורין שבתורה:
וא"כ הה"נ דח"ש אסור משום דחזלאצ"ט:
ז) הנה בשרץ הארץ פשוט דלא בעי' שירחוש דוקא אלא אפי' עדיין לא ריחש כלל מ"מ שם שרץ השורץ על הארץ עליו לכו"ע כ"כ המהרש"ל ביש"ש פא"ט סי' ק"א, מיהא בשרצים הנולדים בפירות פליגו הראשונים אי מיתסרי כ"ז שלא ריחשה עכ"פ בתוך הפרי, כגון בתולעים הנמצאים בפולין ואפונים תחת הקליפה והקליפה נשחרת עליהן מבחוץ וכשמסירין הקליפה מוצאין היבחושין תחתיהן מונחין במקום צר אשר אין מקום לנטות ימין ושמאל, בזה ס"ל לרש"י ותו"ס דכ"ז שלא ריחשה לא מקרי שרץ השורץ על הארץ, וזה מבואר ברש"י פא"ט דף כ"ח, ודף ס"ז אהא דאמר שמואל קישות שהתליעה באביה אסורה פירש"י דכיון דמהלכת בתוך הקישות והיא מחוברת בקרקע הוי כמהלכת ע"ג קרקע עיי"ש, ובזה דברי הש"ך תמוהין מאוד שכ' בסי' פ"ד ס"ק י"ט מש"כ הפוסקים בשם רש"י להתיר לא ידעתי היכן נראה כן דעת רש"י והוא תמוה דודאי כן מוכח בהדי' מפרש"י הנ"ל והכו"פ כ' בכוונת הש"ך דלרש"י נמי עכ"פ יש לחוש שמא מעיקרו הי' התולע קטן מאוד וריחש בתוך אותו נקב ושוב גדלה עד שנתמלאה כל הנקב אבל באמת חשש זה רחוק דנראה לעין דהתולעת עם הנקב גדלו בהדי הדדי דחם מטבע אותו תולע להרחיב מקים רביצתו גם עתה הי' מרחיב והולך ומה שנלע"ד ליישב דברי הש"ך דבאמת הקשה הר"ן על רש"י מהא דקונבע"ל בגמ' פירשה מתה מהו ל"מ לגירס' ר"ח דאיבעי הוי בפירשת כשהיא מתה א"כ בודאי מוכח דל"ב ריחש על הארץ דוקא אלא אפי' לרש"י דגרס פירשה ומתה עכ"פ מוכח כיון דהוא על הארץ הוי שורץ על הארץ אע"ג דלא ריחשה וממילא בתולעים הגדלים באביה מקרי שרץ הארץ אע"ג דלא ריחשה עיי' בר"ן די"ל ביישוב קושי' הר"ן דלקושטא דמילתא באבעי משא"כ הכא כיון דחזלאצ"ט דפירשה ומתה סלקי בתיקו מודה רש"י דאפי' בלא ריחשה נמי אסורה אלא משים דאיכא למידק עלי' דרב יוסף מאי קמבע"ל תפשוט מהא דאמר שמואל קישות שהתליע באביה אסירה אלמא דלא בעי' רוחש על הארץ משו"ה פירש"י דכשהיא מהלכת בתוך הפרי הו"ל כמהלכת על הארץ וא"כ ליכא למפשוט אבל לקושטא דמילתא דפירשה ומתה סלקא בתיקו איה"נ דל"ב מהלכת דוקא, וא"כ נתיישבו דברי הש"ך ושוב ראיתי בנקה"כ הרגיש בפירש"י הנ"ל, וכ' מדלא כ' רש"י אם מהלכת וכ' דכיון דמהלכת ש"ו אורחא דמילתא נקט עיי"ש והוא דוחק ובאמת תימא גדולה על הש"ך דהא התוס' שם הוכיחו כן בהדי' מפירש"י הנ"ל מיהא שיטת הרשב"א והר"ן דבפירות הנ"ל מני מיתסרי אע"ג דלא ריחש כלל כיון דגדל באביה הו"ל כשרץ השורץ על הארץ ושמו עליו אע"ג דלא ריחש כלל, וראיתי בכו"פ שהקשה לשיטת רש"י ותוס' א"כ למה הוצרך הגמרא לומר אידי ואידי באביה ול"ק הא בפירי הא באילנא גופא בפשיטות הומ"ל בזוזין שבעדשין היי"ט דשרי משום דלא ריחשה משא"כ בתולעת שבעיקרי זתים אסור תולעים הנ"ל דכן דרכן לרחוש בתוך הפירי ולא זכר שר דבהדי זיזין שבעדשים קתני מני תולעת שבתיורים ובגרוגרת דבזה לא שייך האי טעמא דהני תולעים ודאי רוחשין בתוך הפירי א"כ הוצרך לדחות הא באילני גופי' הא בפירי ולק"מ קושייתי:
ח) כתב הרמ"א ס"ו דלפעמים נמצא בפירי נקודה שחורה והוא מקום שמתחיל התולעת להתרקם וצריך ליטלו משם בעומק דאסור כמו התולעת, והוא תמוה דתינח לשי' הרשב"א והר"ן הנ"ל אבל למאי דפסק בשו"ע כרש"י ותוס' והרמ"א לא הגיה ע"ז א"כ אמאי מיתסר הא לא ריחשא וכבר הקשה כן הטו"ז וכן הש"ך עיי"ש וראיתי בהגהות צבכ"צ בגליון היו"ד ווילנא שכ' דכיון שהתולע אין כאן אלא הלך למקום אחר אסור דילמא יש ממנו בצים קטנים והיוצא מן הטמא אסור עיי"ש והא בורכא היא דתולעים הגדלים בפירות אינם פרים ורבים אלא מניהו קא רבי וע"כ צ"ל כמש"כ הש"ך בס"ק כ' עיי"ש, שוב ראיתי בספר המצות להרמב"ם ל"ת קע"ז שכתב בשם הספרא דכל מקום שנאמר רומש היינו שרץ שאין בו כח המוליד אלא שמתהוה מן העיפוש ושרץ נקרא ממה שיש בו כח המוליד עיי"ש ולפי"ז אדרבא הני הגדלים בפולין יש בהם כח המוליד דהא כתיב בהו שורץ ולקמן באות י' הוכחתי דהרמ"א ע"כ ס"ל כדעת הרמב"ם הנ"ל וא"כ נתישבו יפה דברי הרמ"א דאיכא למיחש שמא היטל שם ביצים והיוצא מן הטמא טמא ודו"ק:
ט) ויש לחקור אי התליעו בפירות העומדת ללקט ואינם צריכין שוב לקרקע, וכבר נגמר בישולו באופן דלא מרבו רבו ולא מינק ינקו, אי מתסרי משום שרץ השורץ על הארץ או דינם כמו שהתליעו בתלוש ונהי דא"א לידע מתי נתהוה התולעת דשמא בעוד שהפרי עדיין לא נגמר בישולו מ"מ נפק"מ לענין מלקות דא"א ללקות עליו דמספיקא מיהא לא נפקא ומצאתי בחידושי הגאון מהרי"ץ שנדפס בסוף האלפסי על מסכת חולין שהקשה על הא דאמרי' בשמעתין לא אידי ואידי במחובר ול"ק הא בפירי הא באילנא גופא, ותמוה כיון דגם הפירי מחובר כמו האילן גופא איזה סברא לחלק יש בזה, וצידד דתלי' בפלוגתא דר"מ וחכמים בענבים העומדת לבצור, ופסק ר"ח כבצורות דמיין עיי' ב"ק דף נ"ט, וב"מ דף ק' וסנהדרין ט"ו שבועות ונ"ג א"כ בפירות העומדת לבצור לא חשיבי כקרקע, אבל באילן סתמא אינו עומד לקצוץ ואדרבא איסורא איכא בקוצץ ולכן הוי כקרקע ושוב העלה דלפימש"כ התוס' בשבועות שם דלעניין שבת ודאי לאו כבצורות דמיין ודמי כמחובר עיי"ש, א"כ ההד"נ לעניין הנ"ל, וא"כ ממנו נקח לנ"ד, דודאי לעניין שבת כל שמחובר אע"ג שכבר נגמר בשולו לגמרי מקרי מחובר וההד"נ לעניין שורץ על הארן קרינן בי' ומ"מ עדיין יש לדון דהא לשיטות ר"ת ור"ח דפסקו דלא כשמואל, מ"מ ונודי דבתולעים שבעיקרי אילנות אסירי אע"ג דבפירות מחוברין לאילן ושריי' אלמא דיש חילוק בין מחובר למחובר, אע"ג דלענין שבת מחובר לקרקע הוא, אלמא דל"ד לשבת א"כ עדיין יש לומר הה"ד להפוסקים כשמואל מ"מ הפירות שכבר נגמר כל בישולם לא קרי' בהו שורץ על הארץ וצ"ע, ועפ"י הנ"ל יש מקום ליישב שפיר קושיי' התו"ס במכות דף ט"ז דאמר ר"י האי דאכל בוניתא דבי כרבא ונלקי' לי' משום שרץ השורץ על הארץ, ופירש"י תולעת הנמצאת בכרוב, והקשו בתו"ס פשיטא דשרץ גמור הוא, ולהנ"ל ניחא דהו"א דעכ"פ אין לוקין עליו דשמא נתהוי בעוד שהכרוב כבר נגמר בשילו באופן דלא הוי יונק מהקרקע והו"ל כעומד לבצור קינ"ל דאפ"ה לקי דלענין זה עדיין חשיב שורץ על הארץ וז"נ בס"ד: ומדלא אסרה תורה אלא שרץ השורץ על הארץ, נקטינן דתולעים הגדלים בפירות בתלוש מותרין, והנ"מ כשלא פירשה מן הפירי, ובגמרא סוף פא"ט מספק"ל בכונה גוני באיזה אופן מקרי פירוש ובאיזה אופן היינו רביתי' וסלקו בתיקו ונקטי' בכולהו לחומרא, ופירשה כשהיא מתה נמי מבע"ל, וסלקי בתיקו, ופליגו הראשונים אי מיירי בפירשה ואח"כ מתה או בפירשה כשהיא מתה עיי"ש, ובכו"פ כ' דאפי' להאוסרין לא מיתסר אלא מדרבנן, דודאי פשיטא דלאח"ז ל"ש שורץ על הארץ, וצ"ע א"כ הו"ל למפסק לקולא דתיקו דרבנן לקולא, וצ"ע, והנה כל זמן שנמצא בתוך השירי פשיטא דל"ח שמא פירשה וחזרה מיהא אם נמצא חורו נקוב לחוץ פליגו הפוסקים עיי' בשו"ע סי' פ"ד ס"ד, והמחבר פסק דל"ח שמא פירוש לחוץ וחזר כמשכ' הטור בשם הרשב"א אבל הרמ"א פסק בזה כשיטת המרדכי דאוסר ודברי המחבר בזה תמוהין מאוד דשם בס"ה פסק בתולעים הנמצאים בקמח וכיו"ב אסורין שמא פירשו ושרצו על הארץ וחזרו, ובטו"ז שם תמה על זה השתא באם יש נקב לפנינו דאתילד רעיתא דהא הנקב בודאי נעשה ע"י תולעת ואפ"ה ל"ח שמא פרשו כש"כ בקמח דאין כאן רעיתא, וא"כ המחבר סותר עצמו, תוך כ"ד, והוא תמוה נשגבה עיי"ש, והנלענ"ד בס"ד, די"ל סברת הפוסקים דל"ח שמא פירשו ושרצו על הארץ וחזרו משום דאמרי' חזקה כאן נמצא וכאן הי' ואין מחזיקין ממקום למקום, מיהא זה לא שייך אלא בתולעת שנמצא בתוך הפירי דהתולעת עומד במקומו משא"כ בס"ה בתולעים שנמצאו בקמח והיינו מה שקורין ווילבן כמשכ' הש"ך שם כיון שהם מתנועעין ותמיד לא ניחו מלרחוש, ל"ש חזקה הנ"ל דוגמא לדבר הא דאמרי' בעלמא הגודרת אין להם חזקה:
י) הנה כל מוני המצות הרא"ה בס' החינוך והרמב"ם בס' המצות מצוה קע"ז כתבו שלא לאכול מן השרצים המתהוים מן העיפוש שנאמר ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ וע"כ לאו זה קאי אמה שנתהו מדבר שאין גידולו מן הארץ, דאלו בדבר שגידולו מן הארץ כבר נאסר מנאו דלכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלים כי שקץ הם, ומזה יש לתמוה מאוד, על שיטת הרמ"א בסי' פ"ד, וכ"ה שיטת מהרש"ל ביש"ש דתולעים שבגבינה אפי' פירשו מותרים, ול"מ בפירשו לתוך הקערה דאיכא למימר היינו רבותי' אלא אפי' פירשו על השולחן ג"כ לא מיתסרי אלא משום מראית עין, ומבואר הטעם בטו"ז ובאחרונים דס"ל דלא מתסר מדאורייתא אלא המתהוין מן גדולי קרקע ותמוה מאוד ממה שכל מוני המצות מנאו לאו הנ"ל לל"ת בפ"ע וע"כ קאי אדבר שאינו גדולו מן הארץ וכבר האריך הפר"א בסי' הנ"ל לשפוך סוללה על האו"ה שממנו מקור דין זה ועל הרמ"א שפסק כן בש"ע וקרא אחריהם מלא גם הפר"ת כ' על הגהת רמ"א הסבי עניך נהגה זו שהוא שגגת הוראה עיי"ש, וראיתי בכו"פ שרצה להביא ראיי' לרמ"א ממה דאמרי' בש"ס א"ל רבינא לאמי' אבלע לי ואנא איכול, ופירש"י בתוך הדגים תנו אותם שלא אראם ואקוץ בם וקשה אם יקחם ויתנם אין לך פירש גדול מזה א"וו בתולעים שנתהוי מן הדגים לא איכפת לן אי פירשו, ובאמת אין מזה ראי' דהא באותן שפירשו לגג החתיכה לכו"ע לא מתסרי דבזה ודאי היינו רבותיי' וכ"מ בטו"ז עיי"ש, ח"כ שפיר קאמר דאותן שהם ע"פ החתיכה תבליעם, ותהנם בתוך הדגים ולאו שתטלם משם ותחזור לתנא לתוכם ולפי מה שפי' הר"ן הבליע לי מהם בלא"ה אין ראיי' כלל:
ולכאורה יש להביא ראיי' מדאמרי' בגמרא דרני דכוורא שרי משמע דדרני עצמם הם מותרים ואפי' לאכלן בפ"ע אבל באמת איר מזה דהא לעיל בברייתא דקתני להוציא זיזין שבעדשים ויבחוסין שבכסלוחים נמי נקיט כהאי לישנא והתם ודאי לא על הזיזין בפני עצמן קאמר, דודאי בפירשו לכו"ע אסור מיהא מהא דקאמר קוקיאני שרי יש קצת ראיי' דבזה לא הזכיר אלא התולעים ואפ"ה קאמר בחד לישנא דשרי משמע קצת כשיטת הרמ"ר, ושוב ראיתי בס' המצות להרמב"ם לית קע"ז שהביא לשון הספרא השרץ הרומש על הארץ הוא אעפ"י שאינו פרה ורבה וכ' הרמב"ם שזה הפרש בין רומש לשירץ כי השרץ נקרא שיש בו כח המוליד בדומה, והרומש נקרא המתהוה מן העיפושים ועפי"ז יש ליישב תמיהתו הנ"ל לשיטות הרמ"א והמהרש"ל והאו"ה, די"ל לדידהו האי לאו נמי בתולעים המתהוים מן העיפוש של גדולי קרקע נאמר, ומ"מ איצטריך לאו יתירה דלעיל לא מיתסר אלא אותן הפו"ר ולהכי איצטרך לאו יתירה להמתהוים מן העיפוש אבל לעולם אימא לך דדוקא בגידולי קרקע כאמר מיהא הרמב"ן חולק עליו מן המקראות בכולן נאמר רומש ושורץ, וכ"כ רא"ה בחינוך וממילא מוכח מזה כשיטת האוסרים, ודו"ק: