ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן עז
בדיני סמני דגים המבואר ביו"ד סי' פג:
א) בשו"ע סי' א' אפי' אין לו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחד מותר וכ' הרמ"א וי"א דאין להתיר בקשקשת אחת רק כשהיא עומדת תחת לחיי' או זנבו או סנפירו והנה במתני' חולין דף נ"ט סתמא תנן כל שי"ל סנפיר וקשקשת ולא קבע מקום לקשקשים משמע בכל מקום שימצא הוי סימן טהרה והראשונים הביאו תוספתא דבעי' אחת תחת לחייו ואחת תחת זנבו ואחת תחת סנפיריו וכ"ע הרמ"א דבאם אין לו אלא קשקשת אחת בעי' דוקא בא' מג' מקומות הנ"ל והטעם מבואר בש"ך סק"א בשם הראשונים דחיישי' שמא ממקום אחר נדבק בו קשקשת אחת וצ"ע היכא דהעלהו מן הנהר או מן הים מהיכ"ת לחוש לזה ומהיכן איתרמי מילתא כזה ועוד היכא דעינינו הרואות דנקלף מעל גופו ממש באופן דלא שייך כלל לחוש להנ"ל ומ"מ קפסיק ותני דבעינן דוקא בא' מג' מקומות הנ"ל וצ"ע, מיהא לולי דמיסתפינא הוי אמינא היכא דאיכא סנו"ק סגי בקשקשת א' בכ"מ שהוא גם לתנא דתוספתא וז"ל התוספתא שלפנינו אלו הם סימני דגים כל שי"ל סנפיר וקשקשת י"ל קשקשת א"א צריך לשאול על סנפיר י"ל סנפיר ואין לו קשקשת טמא וכמה קשקשים יהי' בו אפי' אחת תחת לחיו, וי"ל דדוקא היכא די"ל קשקשת ואין לו סנפיר ואנן נימא דודאי סופו לגדל סנפיר א"נ נשרו בשעה שעלה מן המים וכמש"כ בפרישה ס"ק דגם בסנפירין שייך ענין זה בכהיי"ג ס"ל להתוספתא דיש לחוש דילמא מעלמא נדבקו בו הקשקשים דנהי דהיא דבר רחוק מ"מ גם זה דבר רחוק לתלות שהסנפירין נשרי ממנו או שעתידין לגדול אבל וודאי היכא דאיתניי' לסנפירין אפי' אין בו אלא קשקשת אחיו בכ"מ שהוא מהייכ"ת ניחוש דמעלמא נדבק בו והא דקתני כמה קשקשים יהי' בו ארישא קאי כן יר"פ לשון התוספתא גי היכא דלא תקשי דהא תנא דמתני' קפסיק ותנא ולא קבע מקים לקשקשים, מיהא הטו"ז סק"ג כ' דא"א בעולם להמצא דג שלם שיהי' לו קשקשת בלא סנפיר ועיי"ש בפמ"ג דזה דלא כפרישה הנ"ל וא"כ ליכא לפרושי כהנ"ל מ"מ עדיין י"ל דמשכחת לה בחתיכת דג שי"ל קשקשת ובאופן זה א"א צריך לשאול על סנפיר ועלה קאי התוספתא דבכהיי"ג צריך שיהא דוקא בא' מג' מקומות הנ"ל אלא דלפי"ז אין כאן ריעותא כלל מה שלא נמצא בו סנפיר כיון די"ל דאית לי' סנפיר בחתיכה שאינה לפנינו וא"כ אי מהני קשקשת בכ"מ שהוא גם בכהיי"ג הול"ל דש"ד, ודע דבשני קשקשים כו"ע מודו דסגי בכ"מ שהם וא"צ דוקא במקום מיוחד והפוסקים לא פליגו אלא היכא דאין כאן אלא קשקשת א':
ב) ואמרי' בגמ' וכן קיי"ל בשו"ע דאפי' אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאח"ז נמי ש"ד וכ' הר"ן וכ"כ התוס' בע"ז דף כ"ט דנפק"ל מדכתיב אשר אין לו סנפיר דרשי' אין כו עיין עליו, וכהאי דדרשינן בעלמא ובן אין לו עיין עליו וקשי' לי מהאי דאמרינן בש"ס (חולין ס"ו) ממשמע שנאמר אכול את שיש לו שומע אני אל תאכל את שאין לו ומה ת"ל וכו' ולהנ"ל הא איצטריך למיכתב לדרשה דאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאח"ז ונראה ליישב כי היכא דדרשינן גבי חגבים אשר לא כרעים ממנעל וכו' אין לו עכשיו ועתיד לגדל ה"נ הו"מ למנכתוב כאן אשר לא סנפיר וקשקשת והוי משתמע אין לו עכשיו ועתיד לגדל ולא הי' צריך למיכתוב בשביל זה פסוק מיותר אי לאו לדרשה דדרשי' מיני' בש"ס מיהא לפימש"כ התוס' שם דאין לומר דבאמת אשר לית לי' כרעים היא סי' טהרה דהא חזינן דסלעם וחרגול וכו' המפורשים אותן י"ל כרעים אע"כ דכוונת הכתיב אין לו עכשיו ועתיד לגדלם ותינח בחגבים דפרט רחמנא סלעם וחרגול וכו' משא"כ בדגים דאין המינים מפורשים אי הוה כי רחמנא אשר לא הו"א דאין לו סוק"ש הוא הסימן טהרה מיהא נראה ליישב דהומ"ל קרי וכתיב כדרך שכ' גבי אשר לא כרעים וא"כ בוודאי הוי צריכין לדרוש אין לו עששיו ועתיד לגדל לאח"ז והא דהוצרכו התוס' שם למידק מדפרט סלעם וחרגול וכו' באמת כבר עמד ע"ז במהר"ם שיף שם ועיי"ש ובמש"כ בחי' וכאן אמ"ל יותר:
ג)
כ' הרמב"ן ז"ל בפי' התורה דאם אין הקשקשים נקלפין כלל לא מקרי קשקשים ובנודב"ת סי' כ"ח דן כנגדו ממה דתנן במתניתין אלו הן קשקשים הקבועים בו גם מה שהרמב"ן נסתעי' ממה דאמרי' בגמ' דקשקשים הוא מלשון שריון קשקשים הוא לבוש ואם אינם נקלפין לא נקראו לבוש שהרי הם דבוקים בעור והקשה הנוב"י דהעור עצמו וגם הבשר נקרא לבוש ככתיב עור ובשר תלבישנו, והח"ס ז"ל מתרץ לה שפיר דהא דקתני הקבועין בו הכוונה שאין בהם רוח חיים שיכולין לזוז עצמן כידים ורגלים וכסנפירי הדג אלא כגון שערות ראשו של אדם וקרני בהמה שאין בהם הרגש ולזה נתכוון גם רש"י בפי' שכ' שאין זזין מאליהן וע"כ ההכרח לפרש כן דאל"כ לא יהי' מותר אלא בעלי קשקשים המסובכין ולא כעין דגים המצויין בינינו ובהדיא מבואר בש"ס ע"ז דף ל"ט דהקליפות נפרדו מעליהם ולא היו מסובכים בהם עיי"ש אע"כ האי קבועים היינו שאינם זזין מאליהם והראי' דמייתא הנודב"י מקרא הנ"ל הוא תמוה כמו שתמה הח"ס ז"ל דז"ל הקרא באיוב עור ובשר תלבשנו גידין ועצמות תסוככנו חיים וחסד עשית עמדי ופקידתך שמרה רוחי והכוונה מבוארת שהוא מאמר נפשו של איוב שהקב"ה הלבישה בשר ועור ע"ג וסיככה בגידין ועצמות נמצא העור והבשר הם מלבוש לנפש הרוחני ואינם מסובכים בו וכשנפרדת זמ"ז לא ישאר מזה תוך זה כלל ודבריו דא"ח הם:
והנה הרמב"ן שם התיר אפי' אינם נקלפים ביד כ"א בכלי ומהר"ש לאנדא שם בתשו' נודב"י סי' ל' הקשה מנ"ל לרמב"ן הא מילתא הרי גבי סימני עופות מספק"ל להגמ' בסימן קרקבן נקלף אי קליפה ע"י סכינא הוי קילוף או לא א"כ מהיכא פשיטא לן לענין קשקשים דמהני אי הוי קילוף ע"י כלי ובח"ס ז"ל מתרץ לה יפה יפה ואדרבה משם ראי' וחילי' דרמב"ן דאי לאו דבעלמא קליפה ע"י כלי מקרי קליפה כמש"כ רמב"ן פ' שמיני כמו כל הקליפות דפירות ואילנות אל"ה מאי מספק"ל התם גבי קרקבן הא התם לא קליפה ולא לבוש כתיב ולא שום סימן רק שחכז"ל בדקו מה בין תורים המותרים ובין נשר האסור ומצאו ד' סימנים ביניהם וא' מהם קרקבן נקלף ובתורים נקלף ביד ואלו הי' הלל"מ דבעי' נקלף ל"ה ספין כלל דודאי גם קליפה בסכין מקרי קליפה אך לשון זה לא נאמר למשה מסיני רק שמצאנו תורים העור הפנימי נקלף מחצוניותו ביד מיהא במתניתן נקט לשון נקלף ומספק"ל אי בעינן דוקא כמו תורין או לא הקפידו חכמים בכך מדתנן לשון נחלף וקליפה סכין נמי שמי' קליפה אע"ג דאינו דומה לתורים ודפח"ח וש"י ובח"ס הביא עוד ראי' לדברי הרמב"ן מדאיתא בתוספתא ומייתא לה הש"ס בשלהי אלו טריפות לויתן דג טהור היא דכתיב גאוה אפיקי מגינים היינו קשקשים וסיפא דקרא סגור חותם צר אחד באחד יוגשו ורוח לא יבא ביניהם איש באחיהו ידבקו יתלכדו ולא יתפרדו עי"ש וכיון דהקשקשים מדובקים א' בא' כולי האי מסתמא לא יפרדו מגוף בלא כלי מוכח כדברי רמב"ן ז"ל:
והיכא דאין הקשקשים מתפרשים מהגוף אפי' ע"י כלי כ"א אחר שרייתן בדברים חריפים כמו מי אפר שקורין לויג זה הי' מעשה ונשאל עליו הגאון נודב"י בתשו' הנ"ל והתירו עיי"ש ורבים חולקין ועיי"ש בתשו' למר ברי' הגאון מהר"ש חגר כלי קרב נגד החולקי' עיי"ש בתשו' סי' ל' ובאמת צ"ע להלכה דאם זה מחשיב קליפה א"כ אפי' נקלף בהדי עור נמי יהא נחשוב קילוף דאם נשרה איזה שעות בלו"ג רותח גם העור נתכוון ונקלף מאליו כאשר עינינו רואות אלא דמ"מ אין זה השגה דא"כ אפי' ע"י סכין נמי כיונא דלא מהני קילוף דהא חזינן דהעור מתפשט מבשר הדג ע"י סכין בנקל אלא מאי אית לן למימר דמ"מ כיון דעורו כבשרו של דג בעי' שיהי' הקשקשים נקלפים מעל העור ולא בהדי עור וא"כ גם לענין שריית מי אפר י"ל כן ומ"מ כבר נתפשט הלכה בכל המדינה לאסור אותו דג שקורין שטירל שהתיר הנודב"י ואין אחר המנהג כלום וכן הביא בפ"ת בשם תשו' בתי כהונה לאסור אותו דג ופוק חזי מה עמא דבר שמחזיקין אותו לדג טמא: ד) והנה בס' בית הילל בסי' פ"ג כ' דבווילנא נמצא דג מין קארפע"ן בלע"ז ולאחר שקורעין עור דג מע"ג מוציאין תחתיו קשקשים הנקלפים בכלי והתירוהו חכמי ווילנא ופר"ח בקו"א הביאו ולא רפרף כלום גם בפרמ"ג הביאו ולא פצה פה נגדו וראיתי בחי' ח"ס פא"ט שהרבה לתמוה ע"ז כיון שצריכין לקרוע העור טרם שנמצאו הקשקשים אין זה כבישא מה שנמצא בתוך גופו ולא נקרא מלבוש אלא מה שהוא על גופו להגן ולהסך כמו גאות אפוקי מגונים עיי"ש ולא ידעתי למה לא יקרא לבוש די"ל גם העור שעל גביו גם הקשקשים שתחתיו שניהם בכלל לבוש נחשבו אטו בשביל שיש לו מלבוש עליון התחתון לא יחשוב לבוש, ומסתמא דג הנ"ל יש לו עור תחת הקשקשים שהוא דבוק לבשרו ועור העליון אינו אלא כמין כיסוי פרוס על הקשקשים ושפיר י"ל דבכלל לבוש איתנייהו גם שניהם דו"ק:
ה) הרמב"ן סיקל מצות בדיקת סימני דגים ממנין המצות כדרך שעשה במצות לבדוק בסימני בה"ט ועופות טהורו' וכמש"כ בס' החינוך (מצוה קנה) דבאמת לאחר שאסרה לנו תורה"ק מקצת בהמות ועופו' ודגים עכ"פ יתחייב להודיענו סימני הטהורות להפרישנו מן האיסור ואין זה ראוי כלל להתחשב בחשבון המצוות עיי"ש, ונראה לי בס"ד הא דאמרי' בש"ס פ' אין מעמידין דאיכא עוד סי' בראש ושדרה ופליגו הפוסקים בזה דלרוב הראשונים סימן ממש קאמר דהיינו דג טמא ראשו חד ואין לו שדרה ודג טהור ראשו רחב ויש לו שדרה דנהי דל"ס אהך סימני' כדאמרי' בגמ' משום דאיכא מיעוט מין טמאים שיש להם ראש ושדרה כטהורים מ"מ נפ"מ בדגים מליחים שאין ריעותא מה שלא נמצא בהם קשקשים כיון דדרך להסירם קודם מליחה בזה יש לסמוך אסימן ראש ושדרה כמבואר בב"ח וש"ך סק"ו עיי"ש אבל הרמב"ם ס"ל וכ"מ דעת הרב"י בשו"ע דסימני ראש ושדרה לא מהני מידי והא דאמרי' בש"ס שדרה וראשו היינו דאית לי' טב"ע בשדרה וראשו דדמי' למין דגים טהורים ונ"ל דתלי' בפלוגתא דהרמב"ם והרמב"ן הנ"ל דהנה פשיט וברור דרוב דגים טהורים יש להם סימני' הנ"ל דראשו ושדרה ובזה ודאי לא יחלוק הרמב"ם דלא יחלוק על המציאות מיהא כיון דאיכא עכ"פ מיעוט טמאים שי"ל ג"כ סימן דראש ושדרה נהי דהו"ל למיזל בת"ר מ"מ כיון דמ"ע לבדוק בסימני דגים הו"ל כאלו גלי רחמנא דלא נסמוך בזה על הרוב ודומה למש"כ הריב"ש גבי סימני בהמה כיין דכתיב והבדלתם לא אזלינן בתר רובא וה"נ י"ל כיון דפ"ט רחמנא סכו"ק ש"מ דקפיד רחמנא שלא נסמוך אשאר סימנים להכיר ע"י דהכרה זו בעי' דוקא ע"י סנו"ק דמפקא מכלל המיעוט ג"כ כנ"ל נכון בס"ד ושאר פוסקי' דס"ל שדרה וראשו נמי סימן הוא עכ"פ היכא דליכא ריעותא דקשקשי' וכנ"ל ס"ל כשיטות הרב"ן דאין זו בכלל מ"ע כלל, רק התורה כ' לנו הסימנים לידע איזה מין מותר ואין זה מ"ע כלל דנימא דבעי' הכרה דוקא ע"י סימנים הנ"ל ועיי' מש"כ במצות בה"ט מה שיש להעיר בדברי הריב"ש הנ"ל והוא בתשובתו סי' קצ"ב ונ"ל דאפי' אם נימא דלא כהריב"ש בזה מ"מ יש נפ"מ במ"ע הנ"ל לשיטת הרמב"ם דסדא"ו מה"ת לקולא לפי מה שחידש בחיו"ד סי' ק"י דבמ"ע מודה הרמב"ם דסדאו' לחומרא דהתורה לא מיירי מספק אלא מודאי וה"ה במ"ע עד דידע בוודאי שקיים המצוה א"כ לשיטת הרמב"ם דמצוה לבדוק כל שלא נודע לו בודאי דהוא מטוהורים ע"י בדיקה הנ"ל ספיקו לחומרא וזה נראה ברור בס"ד: ו) כ' הרמב"ם בפ"ב מה' ונ"א אוכל כזית מדג טמא לוקה שנאמר מבשרם לא תאכלו וגו' ושוב כ' האוכל כזית משרץ המים לוקה מה"ת שנאמר אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם איזה שרץ המים אלו הבריות קטנות כמו התלעים והעלוקה שבמים והבריות הגדולות ביותר שהן חית הים עכ"ד, והבין הפר"ח בסי' פ"ג דמשו"ה פליג להו לתרי בבי דכל שיש בו צורת הדג ואין לו סנו"ק לוקה משום לאו דומנבשרם לא תאכלו וכל שאינו בצורת דג ליתא בכלל לאו הנ"ל ולקי משום לאו דאל תשקני דקאי נמי אשרץ המים והפר"ח שם הרבה להקשות על זה א"כ כיון דקרא הנ"ל לא מיירא אלא במין דגי מנ"ל להתיר חיות שבים אפי' ביש להם סנפיר וקשקשת ובהדי' אמרי' בע"ז דף כ"ט חמרא דימא שרי תורא דימא אסר ועיי"ש ברא"ש דתלי' בסנפיר וקשקשת דחמרא דימא אית לי' סנו"ק, ולדעת הרמב"ם הא לא אשכחן דשרי רחמנא בסימני סו"ק אלא מין דגים, ולענ"ד נראה דגם הרמב"ם מודה דלאו הנ"ל נאמר גם על חיות שאינם בצורת דג וא"כ שפיר איכא למשמע מני' התירא לאותן שי"ל סו"ק, והא דפלגונהו לתרי בבא היינו משום דמפשטי' דקרא לא משמע אלא אותן שבצירות דג וחיות שבים איתרבי מכל אשר אין לו עיי' בההמ"ג שהביא תוספתא מנין לרבות בעל עצמות שאינו פרה ורבה או פו"ר ואינו בעל עצמות עד שאני מרבה הגלי' והצפרדעים הגדלי' בים וביבשה ת"ל כל אשר א"ל סנפיר וכו' והרמב"ם לשיטתו דס"ל דאין לוקין על מה דאתי' מרבויין משו"ה מייתא למלקות קרא דאל תשקצו וזה מבואר כמעט בהדיא בההמ"ג שם, וכיו"ב ראיתי בס' מרגניתא טבא שמיישב בזה השגות הרמב"ן ז"ל בשורש תשיעי לסה"וו מה שהקשה בזה על הרמב"ם דלא כ' בזה דלוקה שתים עיי"ש ועיי' פרמ"ג סי' פ"ג במ"ז סק"ב אבל וודאי גם הרמב"ם יודה דקרא דכל אשר אין לו סו"ק מיירי גם מחיות שבים וההד"נ רישא כל אשר יש לו סו"ק נמי קאי על כל החיות שבים וכל שי"ל סו"ק הוה סימן טהרה בכ"ע ולק"מ קושי' הפר"ח:
ז) בהא דתנן כל שי"ל קשקשת י"ל סנפיר וכו' העלה המע"מ דלא נאמר כלל זה אלא בדגים שבים אבל לא באותן שאינם בצורת דג ותשובה זו השיב לחכם א' שהקשה לו מחי' אחת שנמצא בים הספרדי ונקרא שטינקיס מרינוס וי"ל קשקשים בלא סנפירין ועיי' פר"ח שהשיג עליו בזה, אבל ראי' בח"ס שהביא ראי' לזה מברייתא דמייתי שלהי פ' א"ט לויתן דג טהור אפוקי מגינים אלו קשקשים חדודי חרס אלו סנפירין ולמה לי' לאתוי' סנפירין כיון דאית לי' קשקשים ע"כ מין טהור הוא אע"כ משום דלויתן הוא תנין חי' שבים ואיצטריך תרווייהו, וצ"ע דהא באותה ברייתא גופה בהדי' קתני' לויתן דג טהור הרי שהוא מין דג אבל באמת איידא דמייתא קרא הנ"ל מפרש ככולי קרא כאורחא דגמ' בכ"ד, והנה בש"ס ספא"ט וכן בנדה פ' בא סימן על משנה דכל שי"ל קשקשת י"ל סנפיר מפרש בגמ' יש לו סנפיר וקשקשת דג טהור יש לו סנפיר ואין לו קשקשת דג טמא והקשה התו"ח למה לי' הגמ' לפרש זה הא בהדי' קתני מתני' כל שי"ל וכו' ולרנ"ל י"ל דקמ"ל דוקא בדג איתא להאי כללא ולא בחיות שבים:
והנה בגמרא הקשו מכדי אקשקשת סמכינן סנפיר דכ"ר למ"ל ומשני משים יגדיל תורה ויאדיר וכונה הפשיטה כדרך שאמרו מילתא דאתי' בק"ו טרח וכ' לה קרא ה"נ מילתא דאתי' בקבלה ובלשון בנ"א טרח וכו' והקשה המע"מ תינח בפ' ראשון הוצרך סנפיר כדי לבאר דקשקשת הוא כבושא אבל בפסיק השני כל אשר אין לו סו"ק תרתי למ"ל כיון דכבר ידעי' מאי קשקשת ותי' שפיר עפ"י הנ"ל דהאי כללא ליתא אלא בדגים ולא בחיות שבים ובהאי קרא איתא נמי חי' מכל נפש חי' אשר במים ומשכחת לה קשקשת בלא סנפיר משו"ה הוצרך תרווייהו ולכאורא יש להקשות מהא דאמרי' ממשמע שנאמר אכול את שיש לו שומע אני אל תאכל את שאי"ל וממשמע שנאמר אל תאכל את שאי"ל שומע אני אכול את שי"ל ובחולין ס"ו) ולהנ"ל הא איצטריך למיכתב תרי קראי דמשמע שנאמר אכול את שי"ל האי קרא לא מיירא דלא במין דגים ולא במין חיות משו"ה איצטריך קרא דא"ל דמיירא גם ממין חיות ובפשוט ל"ק דהו"מ למכתוב נפש חי' בפסוק ראשון אבל להנ"ל הא אין שוין: ונראה דלק"מ דהא מנמשמיעותא דקרא לא מוכח הא דכל שי"ל קשקשת י"ל סנפיר וע"כ מהלל"מ א"כ אפי' אי הוה כתיב רק פסוק ראשון והוה כ' נפש חי' בפסוק ראשון נמי הוי מצי למיגמר בהלל"מ דבדגים תלי' בקשקשת לבד ובחיות הים בעי קשקשת וגם סנפיר ודו"ק:
ח) תו כ' המע"מ בישוב קושי' הנ"ל שהקשה לו אותו חכם מדג הנמצא בים הספרדי די"ל שהוא מין מורכב בתר הכא והפר"ח הרעיש על זה א"כ עקרת תחומין וגבולים שגבלו הראשונים חכז"ל דא"כ ההד"נ דאפשר שיש עוד מינים אחרים שהורכבו לאחר מכאן וא"כ נסתר הכלל דכיילו רז"ל כל שי"ל סנפיר י"ל קשקשת, וראיתי לרבינו בעל תב"ש שכ' דלק"מ דכוונת המע"מ דרגלים של אותו דג לסנפיר יחשבו וכמש"כ להדיא וכלפי מה שהקשה לו על זה איך נתנה תורה כלל שאפשר להביא לידי תקלה דהא נודע בין הטבעיים דדג הנ"ל הוא ארסיי והי' להם להזכיר חוץ מדג פלוני שהוא סם כאותה ששנינו בדף נ"ח הכישה נחש מותר משים טרפה ואסור משום סכנה לזה השיב שפיר שלא הי' אפשר להוציא דג פלוני מן הכלל שעדיין לא הי' רק שהורכב אח"כ ומ"מ טהור הוא וכלל התורה במקומו עומדת גם לק"מ האיך התירה תורה לאכול דבר שהוא סכנה דכעין זה הקשו בסוטה דף ה' איך התירה תורה למגורשת משום זנות להנשא לאחר דלא לסתרי' לביתי' ומשני מי קאמרינן לה עלי' בע"כ כלומר התורה התירה מצד איסור וכל אדם ראוי ליזהר בעצמו מדבר סכנה וה"נ ממש דכוותי' וכש"כ הא דיש תועלת בהיתר שמוציאין הארס ממנו עכ"ד ומ"מ דוחק לומר דהרגלים חשיבי כמו סנפירין דמלשון המשנה אלו הן סנפירין הפורח בהם לא משמע דרגלים איתנייהו בהאי כללא: והאמת נכון מה שראיתי בחי' ח"ס ז"ל פא"ט שנתברר לו ע"י מומחין בחכמת הטבע וגם הראוהו בספרי הטבע שהשטינקו"ס מרינו"ס אינו חית הים כלל אלא גדולו ביבשה על שפת הים וקופץ בים לפעמים כצפרדע והוא מין קראקאדי"ל קטן שקראו ר"ח א"ל תווס"ח שלדעתו הוא הצפרדע שבמצרים, וכאמנו דרז"ל שבמים כל שי"ל קשקשת י"ל סנפיר אד"ק: