ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן עו
בעזה"י אור ליום ו' עש"ק פ' ויצא אהיה כטל דלשראל לפקיו"ד יע"א נשאלתי אודות הבר אווזות הגדולות אשר חדשים מקרוב נראו ונמצאו בגבוליני עד הנה לא היו מצויים, והמה דמיין בצביונם ובמראיתם ובדמותם לבר אווזות השכיחות אלא שבקומתם הם גדולים יותר וגם איבריהם אלימי טפי ומנייהו, ויש לדין עליהם לפי מאי דקיימ"ל ביור"ד ס"י פ"ב דאין לאכל שום עוף טהור כ"א במסורה אי צריכין אהני עופות מסורה בפ"ע, או סגי להו במסורה שיש לנו אבר אווזות הקטנים המצויות בינינו: תשובה מתחילה צריכין אנו לברר בס"ד הא דקיימ"ל בשו"ע ס"י הנ"ל דאפי' עוף שי"ל ג' סימני טהרה בגופו אין לאכלו כ"א במסורה דחיישי' דילמא דרס והוא שיטת רש"י גבי תרנגולתא דאגמא דחזיוה דדריס, אי הוא חומרא בעלמא דחייש רש"י לזה ומעיקר הדין אין לחוש הואיל ויש לו ג' סימני טהרה בגופו ולפי"ז כל היכא דמספקא לן בהא מילתא גופה אי מין בפ"ע וצריך מסורה לעצמו או הוא ממין שיש לו מסורה, הו"ל למיזל בספיקו להקל, משא"כ אי הא דאין לסמוך בלא מסורה אג' סימנים שבגופו הוא מעיקר הדין א"כ אית למיזל בספיקו להחמיר, והנה לכאורה מתרנגולתא דאגמא דהוי מחזיקין בטהורה ולאח"ז חזיוה דדרס אכתי לא מוכח מידי די"ל כמש"כ התוס' שם דמתחילה היו סבורים דלא דריס ובהאי סימנא לחודא הוא דהתירוה, דלפרס ועזניה לא חיישינן דלא שכיחי ביישוב, אבל לעולם כל היכא דאיכא ג' סימנים בגופא ל"ח שמא ידרוס, מיהא אחרי העיון נראה דהתוס' בזה לשיטתיהו אזלי בד"ה תרנגולתא דאין לפרש שהנקבה מותרת והזכר אסור דכל היוצא מהטמא טמא אלא שני מינים הקרואים כך ובין בזה ובין בזה הנקבה והזכר שוים, א"כ שפיר י"ל כהנ"ל דלא היה לו אלא סי' זה לחודא דלא דריס, משא"כ למה שפירש"י בנדה דף נ' וכ"כ שם בד"ה תרנגולתא בפי' דהזכר אסור והנקבה שרי' שוב א"א לומר שלא היה לו סי' טהרה כלל, אלא סי' דא"ד דהא תרנגולא דאגמא חד משמונה ספיקות והיינו מרדא כדאמר אביי ובשמונה ספיקות פרש"י דכל הסימני טהרה היה מבוררין בהם, אלא דמספק"ל אי קרקבן נקלף בסכינא הוי קילוף א"כ כיון דהזכר היה לו סימני טהרה ממילא גם הנקבה ע"כ היה כ"כ דאין לומר דגם בזה היה חילוק דהנקבה לא היה לו שום סי' טהרה אלא שאינו דורס כמש"כ התוס' א"כ מקמי דחזיוה דדריס היכא הוי אכלי לי' השתא זכר שי"ל סי' טהרה ספיקא הוא נקבה דל"ל כלל מבעי' ועכצ"ל לאידך גיסא דבזכר הוי מספק"ל משום דלא הוי קרקבנו נקלף אלא בסכינא אבל בנקבה הוי נקלף ביד משו"ה שריוה כל כמה דלא חזיוה דדריס וממילא מוכח דאפי' אית לי' ג' סימנים בגופו מ"מ איכא למיחוש שמא ידרוס, ובמש"כ יתפרש לן שפיר מש"כ התוס' שם בנדה נ"א מיהא נראה עיקר ששני מינים הם וכו' דאין נראה שמין א' חלוק הזכר מהנקבה ועוד דכיון דלא הוי מעופות טמאים הכתובים דבאינהו בכל מין יש זכר ונקבה משום סי' טומאה אין לאסור עד שיהא כל ד' סימנים דמכשר ילפינן, ולכאורה דבריהם תמוהים בזה דהא איכא למימר דאיה"נ דהנקבה באמת לא הי' לה שום סי' טהרה, ותו דלפימש"כ בחולין בד"ה חזיוה לקושטא דמילתא לא הי' לה שום סי' טהרה וא"כ דבריהם סותרין זא"ז, ובמהר"ם לובלין שם הרגיש בקושיי' קמייתא וכתב דזה דבר שאינו מצוי שבכל עופות הטמאים המצויים יש בהם סי' א' או ב' של טהרה חוץ ממין הנשר והאי תרנגולתא א"א להיות ממין הנשר דהנשר יש בו זכר ונקבה, ודבריו תמוהים בזה מאוד דהא ס"ל להתוס' בחולין דף ס"א ד"ה מה כשר ותוס' בדף ס"ג ע"ב בד"ה ודילמא שיש כמה מינים טמאים שלא נתפרשו, ומכלל דבריהם בד"ה מה נשר מוכח דע"כ הבי שלא נתפרשו אין להם שום סי' טהרה דהא עוף הבא בסי' א' טהור אם אינו מאותן כ"ד המפורשים והא דקאמר לפיכך מנה הכתוב בטמאים היינו דע"י כ"ד אלו וסימניהם נוכל להכיר כל עופות טמאים שבעולם, א"כ ממילא מוכח דיש כמה מיני עופות טמאים שאין בהם שום סי' טהרה שלא נתפרשו בתורה ואכתי י"ל דגם תרנגולתא דאגמא הוא מהם, מיהא למאי דפרישית דבריהם נכונים דע"כ אי אמרת דהנקבה חלוקה מהזכר ע"כ צ"ל דהיה לה סי' טהרה, דהא הזכה הוא משמונה ספיקות וכבר הוכיחו התוס' בד"ה מאי ספיקייהו דהיו להם ג' סי' טהרה וע"כ הנקבה נמי היה לה כ"כ מדשריוה מעיקרו וא"כ שפיר כ' התוס' בנדה:
משא"כ בחולין דקאי לשיטתייהו שם דתרי מיני הוי שפיר י"ל דלא הי' לה שום סי' טהרה וזה ברור בכונתם, ונפלאתי בזה על רבינו הח"ס ז"ל בתשובה סי' ע"ד דרצה ליישב שיטה קמייתא דהתוס' נדה הנ"ל די"ל דס"ל דשמונה ספיקות לא היו להם שום סי' טהרה אלא קרקבנו נקלף בסכין ולא ידעי אי דרסי או לא והשתא אי קליפת הסכין שמי' קליפה הו"ל סי' המחודש ובודאי לא ידרוס דפו"ע לא שכיחי ואי לא שמי' קליפה איכא למיחש שידרוס והוא מין נשר ומעתה לק"מ קושייתם דהרי נקלפת ביד וטהורה ואיך יטמא הזכר הרי עכ"פ אינו דומה כנשר ז"א דהרי דומה ודומה אי קליפת הסכין לא שמי' קליפה איכא למיחוש שידרוס ודומה לנשר אד"ק, ודבריו תמוהים מאוד, א"כ בתר דחזויה דדריס הרי נתברר דאע"ג דקרקבנו נקלף מ"מ הוא טמא ומה יש לו להיות ע"כ מין פרס ועזני' דהא י"ל סי' החדש וכיון שכן שוב אין לנו ספק בשמונה ספיקות הנ"ל דאפי' אי קליפת הסכין שמי' קליפה מ"מ כיון דע"כ נקבה דידהו מין פרס ועזניה הם ע"כ הזכר נמי פי"ע הוא ואין לומר דבאמת בתר הכי דחזיוה דדרסו באמת ניפשט ח' ספיקות לאיסורא דהא בדף ס"ד פריך איס"ד סימני בצים דאורייתא בשמונה ספיקות לבדוק בביצים דידהו ומאי פריך הא כבר ניפש ספיקייהו לחומרא, ודוחק לומר דקושייתם מעיקרא מאי מספק"ל הו"ל למפשט מסי' בצים, אע"כ דשמינה ספיקות הוי להו ג' סימנים כמש"כ התוס' בחולין, ושפיר הקשו בתוס', הן אומת דלשיטת הרנב"י עכצ"ל דח' ספיקות לא הוי להו כ"א סי' ק"נ גרידא וכן פירש בבעה"מ לשיטה הנ"ל אבל שוב אין לפרש דתרנגול ותרנגולת דאגמא מין א' הי' מטעמא דפרישית ומ"מ בהא נחתינין דלרש"י א"א לפרש בהני תרנגולתא דאגמא אלא דהו"ל ג' סימנים בגופה וכיון דמ"מ חזיוה דדרסה ואכלה מזה הוכיח רש"י דאין עוף נאכל לנו כ"א במסורה ש"מ דאף בג' סימנים מעיקר הדין אסור בלא מסורה וכן מוכח לכאורה ממה דפירש"י בברייתא דף ס"ה דכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף בידוע שהוא טהור ופירש"י דארישא קאי דכל עוף הדורס טמא ואם אינו דורס טהור ואתי ר"ג למימר דאם אינו דורס ויש ויש לו עוד ג' סימנים בידוע שהוא טהור משמע דבג' סימנים גרידא עדיין אינו מבורר שהוא טהור כ"א בידוע נמי שאינו דורס אלא דבהא גופא שיטת רש"י תמוה מאוד וכבר תלו עליו כל שלטי הגבורים הראשונים ז"ל דלפי מה שפירש"י גבי שמונה ספיקות שג' סימנים היו מבוררין בהם א"כ ע"כ מוכרח דס"ל כשיטת ר"ח דק"נ הוא סי' החדש כמו שהוכיחו בתוס' ד"ה מאי ספיקיהו וכיון דהאי סי' ליתא אלא או בפרס או בעזני' ואינהו אין להם כ"א חד סי' טהרה, א"כ עוף הבא בסי' של ק"נ ויש לו עוד סי' א' אמאי ניחוש לדריסה הא ע"כ אינו מעופות טמאים דמה יש לו להיות אע"כ דאיה"נ דגם לרש"י שרי כל שיש בו סי' דק"נ ועוד סי' אחד דשוב ליכא למיחוש שידרוס ולחומרא בעלמא הוא דס"ל דאין לאכול שום עוף כ"א במסורה ולפי"ז כל היכא דיש ספק בהא גופא אי צריך מסורה או לאו אזלינן בספיקו לקולא: איברא דבהא נמי שיטת רש"י נסתר מחמתו והוא בעצמו מחליף שיטתו בסוגיי' כ"פ מדפירש שם דר"ג ארישא קאי ש"מ דס"ל ג' סימנים שבגופו לא מהני א"כ שוב א"א כ"א דאינו דורס הוא סי' החדש א"כ, איך אפשר דג' סימנים היו מבוררין בשמונה ספיקות ומספק"ל בק"נ אפי' אין ק"נ מ"מ ע"כ טהור, ותו לפי מה שפירש"י בעורב דדורס א"כ הא דאמר ר"נ עוף הבא בשני סימנים טהור ע"כ חד מנייהו אינו דורס דהא כל עוף הדורס טמא א"כ אמאי צורך שיכיר עורב הא עורב דורס, והר"ן הוכיח דלרש"י כל הי"ט עופות דורסין דאל"כ עוף הבא בשני סימנים אמאי טהור ניחוש דילמא אינו דורס ויש לו ג' סימנים טהרה והו"ל מי"ט עופות אע"כ דכולם דורסין: ובחי' אנשי שם כתב ע"ז דאינו מוכרח די"ל עוף הבא בשני סימנים היינו עם סי' אינו דורס, אבל אינו נכון דא"כ אמאי צריך שיכיר עורב דהא ס"ל לרש"י דעורב דורס ושפיר הוכיח הר"ן, ולכאורה הי' נראה דס"ל לרש"י דחכמי הש"ס גופייהו מספק"ל מה נינהו סי' החדש וכן מוכח קצת מפירש"י ד"ה נילוף עני' שפי' דלא הוי ידעינן הי מני' נכתוב בלחודא למילף מני' ועיי"ש, ובזה י"ל קושי' הנ"ל קצת אבל לא פלטינן מקושיי' התוס' דהא משמע דהוי בקיאי בכמה עופות טמאים ולבדוק בסימנייהו ויותר תמוה דהא מפורש יוצא מפירש"י ד"ה מפני דיש להן זפק דעורב אין לו זפק, ובד"ה והיא דלא דריס דעורב דורס וא"כ ע"כ שני סימני טהרה שלו הוא ק"נ ואצבע יתירה, ושוב אין מקום לומר דק"נ הוא סימן החדש, וא"כ מאי ספיקא דשמונה ספיקות, ועוד שאר קושיות שהקשו הראשונים, והתמיה הנשגבה דפירש"י מוכחש מהמציאות ובדיקות העופות כמו שהאריכו הראשונים ז"ל הלא בספרתן, ע"כ נראה לפענ"ד ליישב כל הקושיית בס"ד והוא לפי מאי דפליגא ר"א ורבנן במינו דעורב דר"א אומר להביא זרזיר ולהביא סנינית לבנה, וא"ל הלא אנשי כפר תמרתא אוכלין אותו מפני שי"ל זפק, ובסנינות אנשי גליל העליון אוכלין אותו מפני שקרקבנו נקלף וכ' התוס' בד"ה מפני, משמע דהנך סימנים ליתנייהו בעורב, ור"א סבר דאפי"ה אפשר דהוי מנין עורב ואין לחוש אם אין שני סימני טהרה של עורב ומינו שוין ורבנן סברי כיון דאינם שוין אינן מינן, והנה התוס' שם הקשו א"כ לר"א משכחת לה כלהו סימני טהרה בעורב ומינו לפי פשט ההלכה דמשמע דזפק וק"כ שהם סי' טהרה בזרזיר וסנינית, ובעורב ב' סי' טהרה האחרים א"כ בעורב ומינו איכא ד' סימנים ובסמוך פסק הלכה כר"א ולעיל משמע דסימן רביעי לא הדר בכולהו דליתא אלא או בפרס או בעזני' והעלו דבהכי פליגא ר"א ורבנן דזפק של זרזיר קטן וקרקבנו של סנינית לא מבזר כמקלף בידים, והנה לרש"י ע"כ ליכא למימר כתי' התוס' דפי' בהדיא בד"ה מפני שיש להם זפק ואינו זה מאותן סימנים של עורב, וא"כ ע"כ צ"ל לר"א איה"נ דמרבינן ממינו דעורב אעפ"י שאינו שוה בסי' עם עורב, ונראה אף להתוס' ההכרח לומר כן דהא התוס' בעצמן כתבו דהלכה כר"א, א"כ לפי מה שכתבו דרבנן ור"א בהא פליגו אי קרקבנו נקלף בסכינא הוי קילוף א"כ מאי מספק"ל גבי שמונה ספיקות פשיטא דקילוף בסכינא לא מהני וכש"כ דקשה טפי' דרב יהודא הוא דאמר מרדא מח' ספיקות הן דאמר מרדא ספיקא וא"כ אמאי אמר בפירוש לחד לישנא גבי עוף המסרט דהלכה כר"א, אע"כ דרבנן דמספק"ל בשמונה ספיקות בהא גופא מספק"ל אי טעמא דר"א משום דס"ל קילוף בסכינא לאו קילוף הוא או דילמא גם ר"א מודה דקילוף הוא אלא דמרבה ממינו אף אי אינו דומה בסימנים ואין לחוש אי אין שני סי' טהרה בעורב ובמינו שוים, ואף דלפי"ז מצינו כל ד' סימני טהרה בעורב ובמינו ג"כ ס"ל לר"א דאין לחוש לזה, והשתא ע"כ הא דאמרינן לעיל דפרס ועזני' הו"ל ב' כתובים הבאים כאחד קאי כרבנן דר"א, דזרזיר וסנכינית טהור, אבל לר"א ע"כ ליתא להאי כללא דפרס ועזני' אית בהו חד דליתא בכולהו דע"כ איתא בעורב ועינו, ואין להקשות א"כ תהדר קושיי' הגמרא כשר דכ"ר למה כי הא בלא"ה ידעינן השתא דעוף הבא בסי' א' טהור דליכא למילף מפרס ומזכיא כיון דכאו"א מסימנים הדר בכולהי ושני כתובים הבאים כאחד נינהו ונ"ל בס"ד לתרץ לפי מה שהקשה בתו"ח מאי פריך בגמרא נשר דכתב רחמנא למה לי הא הו"ל פו"ע ב' כתובים הבאים כאחד, הא לא הוי ידעינן נשר גופא לאסור דהא כולהי כ"ד כהכ"א נינהו, ותי' דקושיית הגמרא איה"נ לא אקרא אלא אברייתא דהוצרך למילף מנשר והנה מלבד שזהו דחוק דמה זה קושיי' הא דרשה דנשר פשיט טפי מדרשה דשני כתובים הבאים כאחד של פרס ועזניה דכ"ר, אבל בלא"ה תמוה דא"א לומר דקושיי' הגמרא דנכתב נשר אלא דתנא דברייתא הו"ל למילף מב' כתובים הבאכ"א של פו"ט, דאי כתב רחמנא נשר גם פו"ע לאו ב' כתובים הבאכ"א נינהו דהא כולהי צריכי לגופיי' דלא נילף מנשר להתירא דדוקא דל"ל כרב לא תיכול הא איכא דאית לי' חדא אכול והוא פליאה נשגבה על התו"ח, וא"כ הדק"ל ונראה כי לפי מה דפריך הגמרא תורין דכ"ר ל"ל וכ' התוס' דהוי ס"ד דחד תורין מיותר לדרשא ומשני ר' עקיבא ב"ח דכלהו צריכי לקרבן עכ"פ בהו"א ס"ל דחדא מיותר לדרשה ומעתה לק"מ קושי' התו"ח הנ"ל דשפיר פריך הגמ' נשר דכ"ר למה לי ואי דאצטריך לגופי' דמכ"ד עופות לא הוי מצי למילף דכולהי כ"ד כהכ"א נינהו מ"מ הוי ידעינן שעיר נשר לאיסורא מתורין דמיותר ואייתר לדרשה, וכל זה לס"ד, אבל למאי דמסיק רעב"ח דכולהו לקרבן וא"כ ליכא שום תורין דמיותר שוב איה"נ דל"ק נשר דכ"ר למה לי דאיה"נ דלגופי' אצטריך כקושיי' התו"ח, וא"כ א"ש גם למסקנא דלר"א ליכא שום סי' החדש כלל מ"מ הוצרך נשר למכתוב, ומדוייק בזה מאוד מה שהקשה התו"ח אסוגיית הגמרא ולא הקשה עדיפא מנה דלר"א האי קרא דנשר מיותר ולהנ"ל א"ש ודו"ק:
מ"מ נמצאנו למדין דלר"א מרבינין מלמינו אפי' אינו שוה לו בסימנים לפירש"י ולהתוס' נמי עכצ"ל כדספק"ל בח' ספיקות ע"כ בהא גופא נמי מספק"ל אי מרבינין מלמינו אפי' אינו שוה לו בסימנים ואין קפידא אם עורב ומינו אינם שוין בסימנים וע"כ נמי דלא קפדינן אם המצא תמצא בעורב ומינו כל ד' סימנים, והשתא י"ל מעורב נשמע נמי לשאר עופות טמאים דמי"ט עופות דכ' בהו למינהו למינה דלא איכפת לן נמי אי לא שיו לי"ט עופות בסימניהם מ"מ איכא לרבוי מלמנהו דידהו וכיון דכ' הר"ן דהני ד' מינים דנפקו מלמינו למינה למינהו למינהם לא ידוע א"כ בכל עוף שבעולם אף שי"ל ג' סי' יהיו מה שיהיו א"א להתיר אפי' אם אין אלו הסי' שבי"ט עופות דלעולם איכא לספוקי דילמא הוא מהנך דילפינן מלונינו וכו' דהא הנך אין מן הצורך שישוו, נמצא דלעולם א"א להתיר שים עוף כ"א היכא דהד' סימנים יחד מבוררין בו, ומשו"ה נמי מספק"ל בח' ספיקות אי ק"נ אע"ג דהיו בו ג' סימנים מבוררין, כיון דבסי' הדריסה אין אנו בקיאין כדחזי' בתרנגולתא דאגמא א"כ ממילא א"א להתיר שום עוף אפי' בג' סימנים בגופו כ"א במסורה מעיקר הדין ושיטת רש"י מתפרשת כשמלה חדשה בס"ד, ולפי"ז נמצאנו למדין דאפי' יש לנו ספיקא בהא מילתא גופא אם נצטרך למסורה חדשה צריכין להחמיר מספיקא, ומ"מ בעופות הנ"ל שאנו דנין עליהן יש לדון בהו לקולא מצד אחר, דהרז"ה קיבל מאבותיו זקיניו הקדמונים דכל עוף שכף רגלו וחרטומו רחבים כשל אווז בידוע שאינו דורס וכ"פ כל הפוסקים והמחבר בשו"ע, וכן משמע ממש"כ בסק"ח דבג' סימנים יש לסמוך אקבלת הרז"ה, וכ"פ הפרמ"ג דבריו ומוכח כן לכאורה ממש"כ הש"ך בס"ק ז' דתרווייהו בעינן ולכאורה אין נפק"מ כמו שהעיר בפרמ"ג א"וו דס"ל דבג' סימנים יש לסמוך אסי' הנ"ל, ואף שהרמ"א כתב די"א שאין לסמוך גם ע"ז ואין לאכול שום כוף אלא במסורה שקיבלו שהוא טהור, מ"מ נראה ממש"כ הד"מ אות א' בשם או"ה דממנו מקור הג"ה הנ"ל דאננו אלא משום חומרא בעלמא מדכתב אע"ג דיש לדחות ולומר למיעוטי לא חיישינן וכמש"כ לעיל סי' נ"ז לענין טריפה אי"ח מ"מ נראה דיש להחמיר בדבר עכ"ל משמע דחומרא בעלמא הוא, ולפי"ז נהי דקיימ"ל לחומרא דגם בזה צורך למסורה אבל הא ודאי כיון דחומרא בעלמא היא ספיקא לקולא וכיון דהני בר אווזות שאנו דנין עליהם נמי אית להון סימנים כאלה בכף רגליהן וחרטומיהן כל שאנו מסופקין אם הם מין בפ"ע או סגי להו במסורה שיש לנו על הבר אווזות הישנים יש לנו להקל:
אלא שראיתי בפרישה ס"ק ו' דלרש"י אם בסימנים הנ"ל אין לסמוך כ"א אמסורה ודייק כן מלשין הרא"ש שכתב והרז"ה כתב ול"ק וכ' הרז"ה משמע שבא לחלוק על שיטת רש"י דאין לאכול שום עוף כ"א במסורה משמע אף בסי' הנ"ל וע"ז קאמר שהרז"ה חולק, ומש"כ הפרישה בזה דרש"י לשיטתו דס"ל כל י"ט עופות יש להן סימנים בגופן והדריסה הוא סי' טומאתו משו"ה ס"ל דאין לסמוך אסימן החרטום משא"כ הרא"ש דס"ל כשיטת ר"ת דלסוגיא דשמעתין אין לך שום עוף טמא שבגופו ג' סימנים, ולא מחזקינן לי' בדורס הילכך אף שאנו מחמירין מ"מ כיון שיש עוד סי' הנ"ל שאננו דורס משו"ה סומכין על ג' סימנים ומחזקינן לי' באינו דורס עכ"ל מ"מ למדנו מדבריו דלשיטת רש"י א"א לסמוך גם על סי' הנ"ל וכיון דכבר הלכה רווחית בישראל כרש"י בשיטה זו, משמע דגם בסימן החרטום צריכין למסורה מעיקר הדין מיהא הב"ח כתב בהדיא דכל שיש ג' סימנים בגופו ויש לו כף רגל וחרטום כנ"ל אף רש"י מודה דשרי ול"ח לדריסה, ולפענ"ד תליא באשלי רברבי דבאמת קבלת הרז"ה הנ"ל הוא תמוה לכאורה דהא עוף סוגוואיני"ה שבתשו' הרא"ש כלל ב' נראה מדבריו שהי' קבלה נמשכת מחכמי אשכנז שהוא טמא ומבואר ברי"ו שהובא בב"י דעוף זה יש לו חרטום וכף רגל כשל אווז א"כ מוכחש קבלת הרז"ה מעוף הנ"ל, ואף שרי"ו הנ"ל כתב שי"ל מסורה שעוף הנ"ל טהור כש"כ דקשי' טפי דהנהו ב' מסורות תרווייהו ממצוקי ארץ מוסדי דור ודור מכחישין זא"ז, וכבר העיר הב"ח דהרא"ש עצמו סותר א"ע בפסקיו דעשה כקבלת הרז"ה ומשמע בתשובה דהי' לו קבלה על סיגיואיני"ה הנ"ל שהוא טמא, ומשתי' דל"ס בתשובה הנ"ל על סי' הנ"ל היינו משום שהי' לו קבלה על הסוגוואיני"ה לאסור אותה מספק, דעכ"פ כיון דאשכחן עוף טמא שיש לו כף רגל רחב כבר מיכחוש המסורה, וכש"כ שיש לתמוה דתרי המסורות מכחישין זא"ז והוא פלא, ע"כ נראה לפענ"ד בס"ד בזה דהא מבואר בראשונים ז"ל דפליגא אבות העולם בסי' אינו דורס מאי נינהו לרש"י היינו שמגביה מן הארץ מה שהוא אוכל ותוס' דף ס"א בד"ה הדורס פי' שאוכל מחיים, והר"ן הביא בשם הרמב"ן דהיינו כעין דריסה שבטריפות שנועץ צפרניו בבע"ח ומטיל בהן ארס:
ולפי"ז י"ל דודאי קבלת הרז"ה אמת דכל שי"ל כף רחוב וחרטום כשל אווז אננו דורס להטיל ארס וממילא לשיטת הנ"ל דסי' דריסה עלה קאי שוב א"א למיחוש לסי' טומאה מ"מ אכתי לא פשטינן מני' למאן דס"ל דסימן הדריסה היינו כשיטת רש"י ותוס' ולפי"ז י"ל דהני תרי מסורות אלו ואלו דא"ח ובסי' הדריסה הוא דפליגא, ובלא"ה נ"ל מבואר מהסוגיא דאיפלגו תנאי בהך סימן שאי"ד מאי ניהו דבתוספות דף ס"ב ע"א בסר"ה מפני שי"ל זפק כתבו דר"א ורבנן בהא פליגו דזרזיר יש לו זפק קטן וסנינית ק"נ בסכין ול"ח לי' ר"א זפק וקילוף ורבנן חשבו ליה כזפק וקילוף והקשה המהרש"א אכתי לפי הריב"ם לא ניחא דהא עכצ"ל דזרזיר אינו דורס דאל"כ מ"ט דרבנן הא כל עוף הדורס טמא, וא"כ לריב"ם דאינו דורס הוא סי' החדש אכתי מצינו בעורב ומינו כל סי' טהרה, ותי' המהרש"א די"ל בהא גופא פליגו דרבנן ס"ל דאי"ד ור"א ס"ל דאנשי כפר תונרתא טעו ובאמת דורס הוא, ותמה ע"ז בקונטרס פני נשר להפלתי ז"ל וכי יפלגו במציאות ניחזי ונבדוק אי דורס או אי"ד, ולהנ"ל י"ל דחד מהנך סימני דריסה הנ"ל איכא בזרזיר ובהא פליגא ר"א ורבנן אי היינו הך ששנינו כל עוף הדורס טמא, וי"ל דהא בהא תליא דלרבנן דמחשבי' לי' לזפק ולק"נ צ"ל דאי"ד ומה דנמצא בזרזיר לאו סימן דריסה הוא וכן נ"ל ממשמעות לשון הרמ"א שכ' וי"א שאין לסמוך אפי' ע"ז ואין לאכול שום עוף אלא במסורה שהוא טהור ומדלא כתב שיש להחמיר שלא לאכל וכו' כדרכו בקודש משמע דמדינא יש לחוש ומטעמא דפרישות ואכתי אין לנו להקל בעופות שאנו דנין עליהן, אף דלא באנו לדין כ"א ע"ז גופא אי צורך למסורה חדשה או לא:
שבתי וראיתי דבנדון שלפנינו אין צורך למאי דפרישית בשיטת הרז"ה דבלא"ה לא יושיענו בזה שיטת הרז"ה הנ"ל דמבואר בב"י דאפי' הרא"ש דסמך עצמו על קבלת הרז"ה היינו דוקא היכא שיש לו ג' סי' טהרה בגופו וכן דייק מלשון הטור עיי"ש וכן משמעות לשון המחבר שכתב י"א שכל עוף שחרטומו רחב וכו' ומותר באכילה אם יש לו ג' סימנים בגופו, והני בר אווזות שאנו דנין עליהם לית להו זפק כמו שאר בר אווזות וא"כ סי' כף רגל וחרטום רחב לא יושיענו בזה, ונוראות נפלאתי בזה על רבינו הפלתי בקונטרס פני נשר שהאריך עניין בר אווזות הבר שקורין ווילדע אנטען שאוסר בתשו' צמח צדק סי' כ"ט ובסוף קונטרס פני נשר כתב וז"ל ולכך אותן אווזות ובר אווזות הבר שיש להם כל ג' סי' בגופן וי"ל חרטום וכף רגלם כשל אווז הן מותרין בלי פקפוק וא"צ כלל לחוש להו, ומש"כ הצ"צ שבאו"ה כתב אפי' במקצת אווזות ובר אווזות שכתב הגאון שקבלה בידו שכל שחרטומו רחב וכף רגלו בידוע שא"ד, מ"מ יש לחוש שונא מי"ט עופות הן שיש להם ג' סי' טהרה אעפ"י שאי"ד אחד מהם, וע"כ המנהג שאין לאכול שום עוף כ"א במסורה שהוא כשר עכ"ל וכתב הצ"צ הרי כ' בהדיא שעל מקצת אווזות ובר אווזות יש לחוש עליהן וא"כ ודאי על אותן שאינן בעלי תרבות קאמר שאינם מצוים בינינו עכ"ל הצ"צ, והרבה הפלתי להשיב ע"ז איך אפשר להשיא דברי האו"ה עליהם שהרי או"ה כתב הטעם שיש לאוסרן שיש לחוש שהם מי"ט עופות שיש להם ג' סי' טהרה שישנו בי"ט עופות ואי"ד אחד מהם והיינו שבתוך ג' סי' טהרה אינו דורס בינותם, דאל"כ הו"ל ד' סימנים ואננו בשום א' מי"ט עופות שיהא אינם דורסים וג' סי' טהרה והיתרם ברור, ואדרבה מכאן מוכח שאו"ה לא פקפק על עדות הרז"ה כ"א כתב הטעם לאיסור אולי הך דאי"ד נכלל בתוך ג' סי' טהרה שישנו בי"ט עופות אבל לא כתב ש"ל דילמא לפעמים דורסים, ומסתמא אווזות דידהו שמיירא בהו האו"ה לא הי' להם רק ב' סי' בגופו ולכך פקפק להחמיר וזה מבואר בדבריו:
אבל בר אווזית הללו שיש להם ג' סי' בגופן ואינם דורסים ודאי, כפי קבלת הגאונים הנ"ל אין מקום לאסור כ"א להתיר שאו"ה הסכים לקבלת הגאונים הנ"ל, עכ"ד הפלתי ואומר אני מדבריו של בריבי ניכר שאינו בקי בעופות כדחר"ש בחולין דף נ"ז על חזקי' הוא סבר דבר אווזא יש להם זפק והוא היפך המציאות, ואין לומר שמין הנ"ל, שדנין עליו היה כהיי"ג דהא מבואר בצ"צ סי' כ"ט בראש התשובה דבירתו שוה לשלנו בני תרבות רק שבזה נשתנו שאין מקבלין מרות גם צוארן ורגלן נראין ארוכין יותר משל בני תרבות, אלמא דלא הי' להם שום שינוי אחרת, ואם נשתנו מהם גם בזפק הו"ל להזכיר דא"כ אין ספק שאינם מזה המין ופשיטא דצורך כמסורה חדתא: ומעתה ראי' הצ"צ מאו"ה נכונה, ופלא על הפלתי שלא נתן לבו לבדוק בבר אווזות סימני טהרה שבגופם ואם באמת שבר אווזות המצוין אצלו היו להם זפק מה שרחוק להאמין וקשה לשמוע א"כ אין מקום השגתו על הצ"צ דמבואר בדבריו שהבר אווזית שלו לא היה להם זפק שכתב דלא נשתנו משלנו כ"א שצוארן נראין אריכין יותר:
ומ"מ בהני בר אווזות שאנו דנין עליהם שאין להם זפק ברור שאין לנו תועלת בכף רגלם וחרטומם רחבה, דסימן הנ"ל אינו מוצא אלא מכלל דריסה והיינו ביש עוד ג' סימני טהרה משא"כ בעופות דלית להו אלא תרתי נהי דאינם דורסים אכתי דילמא מי"ט עופות הן שיש להם ג' סימני טהרה ואי"ד חד מינייהו לשיטת כמה פוסקים, ומכש"כ דיש לחוש בזפק דהא איכא מ"ד דס"ל זפק היינו סימן החדש והוא בדף ס"ב ע"ב במור"ה מאי ספיקייהו בסוה"ד עיי"ש דיש להוכיח כן:
ולכאורה הי' נראה דמטעמא אחרינא אין לנו כ"א אד"ר דהא אמרי' בחולין דף ס"ג ע"ב ת"ר לוקחים ביצים מן הנכרים בכל בקים וכו' ופריך וליחוש דילמא מן העוף טמא הוא, והקשו בתוס' וא"ת כיון דעופות טהורים רובא הוו נזיל בתר רובא, ותי' הא אמרי' לעיל מאה עופות טמאים יש במזרח וכולן מין איה הן הלכך אפשר דיש בטמאים מינין הרבה והנה מש"כ דיש בטמאים מינים הרבה ע"כ הוא לאו דוקא כמש"כ המהר"ם שיף שם אלא דמין אחד מהם אפשר שהוא רב ועצום מאוד ועכצ"ל כן דהא אמרי' בגמרא גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעופות טהורים מרובים מעופות טמאים ועכשצ"ל כהנ"ל ולפי"ז זה ל"ש כ"א בבצים הבאים לפנינו שפיר י"ל נהי דמינים טהורים יש הרבה יותר מ"מ מנין העופות טמאות בפרטות הם יותר, משא"כ בעוף הבא לפנינו ואנו דנין אם מן הטהורים או מן הטמאים, הרי מספק"ל על מינו אם הוא מן הטהורים שוב אמרי' שפיר דאזלינן בתר רובא ומינים דטהורים רובא נינהו, ועכצ"ל דהא דאין עוף טהור נאכל אלא במסורה אינו אלא מדרבנן, ונהי דלשיטת התוס' ד"ה מה נשר מרבינן כמה מינים בטמאים א"כ י"ל דמינים טמאים הם מרובים ממינים טהורים והוא באמת תי' הא' שבתוס' אבל לשיטת רש"י שם ע"כ מיני טהורים טובא נינהו שפיר אזלינן בתר רובא, וראיתי בתשו' מהר"ם שיק יור"ד סי' צ"ח שהרב השואל שם רצה להוכיח להתיר עופות שנסתפק במסורה שלהן משום דאזלינן בתר רובא ול"ח שמא ידרוס והגאון מהר"ם שי"ק ז"ל כ' דיש כאן חשש דאו' עפ"י הריב"ש סי' קצ"ב דהוכיח דלא סמכינן ארובא בבדיקה סי' טהרה כיון שמנה הרמב"ם ריש ה' מ"א ה"א למצות עשה לידע סימנים המבדילין בין טמא לטהור מקרא דהבדלתם א"כ צריכין אנו לחוש למיעוטא ומביא ראי' מהא דחולין דף נ"ט היה הולך במדבר ומצא בהמה שפיה גמים וכו' ובלבד שיכיר ערוד הא ערוד הוא מיעוטא דמיעוטא הוא נגד שאר בהמות א"כ ה"נ בנידון שלפנינו:
מיהא דברי הריב"ש הנ"ל מרפסין איגרא א"כ היכא מצאנו ידינו ורגלנו בהא דאמר אמימר עוף הבא בסי' אחד טהור והוא דלא דריס מאי איכא משום פרס ועזני' לא שכיחי ביושב וכי לא שכיחי מאי הוי הא איכא מצות הבדלה ואפשר במציאות שהוא פו"ע היכא שרינא לי', ושוב עיינתי בריב"ש הנ"ל ומצאתי שהרגיש בזה, וז"ל כיון שציותה התורה לבדוק בסי' שלא יהי' אחד מכ"ד עופות הטמאים וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהמ"א ה"א ע"כ יש לנו לחוש לכ"א מהם אפי' הוא מיעוטא זולתי לפו"ע שאינם נמצאים שם כלל כמש"כ הרמב"ם ז"ל דאינם נמצאים אלא במדבריות ואיי הים הרחוקים עד מאוד והם סוף היושב אבל כשאפשר להמצא חוששין להמיעוט ע"כ, נראה דבא להשמר מקושייתנו הנ"ל, ועפי"ד יל"פ הא דאמרינן בהש"ס דף ס"ד שקנאי ובטנאי במקום שנהגו לאכול אוכלין במקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין ופרכי' אטו במנהגא תלי' מילתא ל"ק הא באתרא דשכיחי פרו"ע הא באתרא דלא שכיחי פרו"ע ופירש"י באתרא דשכיחי חיישינן דילמא מינייהו נינהו ובתוס' הקשו א"כ בכ"ד ליתסרו ולהריב"ש הנ"ל א"ש דבאמת אף באתרא דשכיחי פרו"ע לא חיישינן שמא מינייהו נינהו דרובא דעופות טהורין ואזלינן בתר רובא ומ"מ כיון דעכ"פ איכא מיעוטא אסורי משום מ"ע דהבדלה, משא"כ באתרא דלא שכיחי פרו"ע אין כאן מצות הבדלה ומשו"ה שרויין, אלא דעיקר החילוק צע"ג כיון דבאנו לחוש אפי' למיעוטא דמיעוטא, אם לא שכיחי ביושב מאי הוי, ואכתי אמאי לא חייש אמימר לפרו"ע בעוף הבא בסי' א':
ועפ"י דברי קדשו של הריב"ש הנ"ל הי' נראה ליישב קושיי' הרשב"א בחולין דף ט' בלא בדיק בסימנים לאח"ש דאיפלגא תנאי למר טריפה ואסורה באכילה ולמר מטמאה במשא:
והקשה הרשב"א אמאי לא אמרי' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ומסתמא שחט רובא:
ולהנ"ל י"ל דהא כתיב והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין עוף הטמא לטהור ופירש"י מתו"כ אצ"ל בין חמור לערוד שהסי' נתפרשו בו אלא בין טהורה לך לטמאה לך בין נשחט רובו של קנה לנשחט חציו, וכיון דתליא רחמנא במצות הבדלה צריך שיהא מבורר ממש ולא אזלינן בי' בתר רובא ושפיר הו"ל נבילה, ועפ"י שיטת הריב"ש יש ליישב שפיר קושיי' התוס' בחולין דף ס"ד ל"ל קרא לאסור ביצת עוף טמא מבת היענה ת"ל משום דכל היוצא מן הטמא טמא, ולהנ"ל י"ל להכי כתבי' רחמנא בין עופות טמאים דהשתא מצית הבדלה עלי' נמי קאי, וממילא לא אזלינן בתר רובא, ומ"מ פריך שפיר בדף ס"ד לבדוק בח' ספיקות בסי' בצים, דלס"ד דלא ידע דאיכא עורבא דדמי' לדיונה, א"כ הני סי' הוא בירור גמור ואין צריך לבדוק יותר, ועפי"ז יתיישב נמי קושיית התוס' בד"ה ודילמא של עוף טמא שהקשו הא עופות טהורים הו"ל רובא, ולהנ"ל י"ל כי היכא דבעופות לא אזלינן בתר רובא משום מצות הבדלה הה"ד נמי בביצים דילפינן מבת היענה ומ"מ נ"ל דאין ראיה מהתוס' הנ"ל דלא כריב"ש די"ל דס"ל כיון דמצות הבדלה לא כתיב בפ' עופות טמאים אלא בסוף פ' קדושים כתיב והבדלתם וכו' בין עוף טמא לטהור ול"ש מצות הבדלה אלא בדבר דמיירא בי' קרא אלא דמ"מ צלע"ג הא בתורת כהנים דרשינן נמי והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה אצ"ל בין צבי לערוד אלא לנולדו בה סי' טריפה וכשרה לנולדו בה סי' טריפה ופסולה, ונהי דהרמב"ם ע"כ לא ס"ל האי דרשה דהא מוקי לה להבדלתם בין טמאה לטהורה מ"מ אם נימא לתו"כ הנ"ל דמשום מצות הבדלה דכ"ר לא ניזל בתר רובא וזהו מפרך מכל צד דהא בכל ספק טריפות סמכינן להתיר אם חי' י"ב חודש משום דטריפה אינה חיה אעפ"י שמיעוט טריפות חיים, ובזה הי' נראה לי לפרש מש"כ הדרכי משה בסי' פ"ב שכתב שם דאין לסמוך להתיר שום עוף רק במסורה ואע"ג דיש לדחות זו ולומר דלמיעוטא לא חיישי' כמש"כ לעיל סי' נ"ז לענין טריפה אינה חיה מ"מ נראה דיש להחמיר בדבר עכ"ל:
ולכאורה תמוה שהוצרך להביא ראיה מסי' נ"ז דל"ח למיעוטא הלא כלל גדול בתורה דהולכין בתר רובא ולמיעוטא ל"ח ולהנ"ל ניחא דהו"מ למימר דחיישינן למיעוטא משום מצות הבדלה ולהכי מייתא ראי' מטריפות דכ"ר נמי מצות הבדלה ומ"מ ל"ח למיעוטא:
ולכאורה י"ל דדרשות הנ"ל סותרין זה את זה דאי מקיימינן קרא להבדלת העופות א"א לאוקמי להבדלה בסי' טריפות מיהא י"ל דתרי קראי כתיבי בפ' שמיני כתיב להבדיל ובספ' קדושים כתיב והבדלתם יעיי"ש:
אבל קשי' כיון דלמ"ד דמוקים קרא להבדלה בסי' טריפות מ"מ אזלינן בתר רובא בטריפות מנ"ל לריב"ש דלהרמב"ם דמוקים לה כפשיטו למ"ע דהבדלה בסי' מנ"ל דלא אזלינן בתר רובא:
ויש ליישב דהוא הנותנת דאי קרא מיירא לעניין טריפות א"א לומר דרחמנא קמזהיר לאפוקי דלא ניזל בתר רובא וכקושיית כל הני דמייתא בפ"ק דחולין דף י"א דמוכח מני' דאזלינן בטריפות בתר רובא והתו"כ לא ס"ל דכל הני אמוראי מחלוקין בין אפשר ללא אפשר משא"כ למאי דמוקים לה הרמב"ם להבדלה דעופות אין הוכחה כלל דאזלינן בתר רובא הילכך כל כמה דלא נתברר שהוא טהור לא קיים מצות הבדלה:
וראיתי בספר מעין החכמה על התרי"ג מצות שכתב נמי להוכיח מש"ס הנ"ל שהי' מהלך במדבר דלא אזלינן בבדיקת סי' טהרה בתר רובא ולא הזכיר דברי הריב"ש הנ"ל אלא דהוא אתי עלה מטעמא אחרינא כיון דכתבה רחמנא אותה תאכלו ומוקמי' לה בלאו הבא מכלל עשה דאותה תאכלו ולא בהמה טמאה והעלה שם דהיכא דאין יכולין לבדוק בסי' אף דאיכא רובא להתירא לא אזלינן בתר רובא, וכתב להכריח זאת מקושיי' חמורה סי' טהרה דכתב רחמנא ל"ל דהא י"ל דכמו דאמרי' בגמרא דסמני העוף לא נאמרו בתורה ופירושן מד"ס דידעינן ארבע סי"ט של עוף מהא דאסר רחמנא כשר והכשיר תורין ממילא ידעי' מהם סי' טהרה ה"נ הרי כתבה התורה עשרה מיני בהמה וחי' הטהורים שכלם מעלי גרה ומפר"פ ופרט נמי הכתיב גמל וחזיר לאיסורא ואין מע"ג ואין מפריס פרסה איכא למידע ששני סי' אלו סי"ט הם וא"כ כולהי קרא מיותר, אבל להנ"ל ניחא שהכ' בא לאסור הבא בסי' אחד ויכול לברר בו השני ושיהי' באיסור עשה להכי הוצרך לכתוב הסי' בפירוש, והנה הגם שדבריו נראו מתאימים לדברי ריב"ש הנ"ל מ"מ חילוק גדול יש ונפק"מ לדינא דאלו לדברי הריב"ש גם בעופות טמאים לא אזלי' בתר רובא בסימנים מקרא דוהבדלתם בין עוף טמא, ולהמעין החכמה הנ"מ בבהמה דנתפרשו בו סי' טהרה אבל בעוף דהסי' לא נתפרשו כ"ש זה ולפי"ז בו שפיר הו"ל למיזל בתר רובא מה"ת אלא דאחרי העיון דבריו בזה תמוהין מאוד דהא בגמרא דף ס"א ע"ב פרכינן תור"ן דכ"ר כ"ל ומשני ר' עקיבא ב"ח לקרבן ותיסד"ה לא נאמר הקשו ע"כ הא צריכי למכתיב משום דמנייהו ילפי' סי"ט ותירצו דס"ד שיש שום תורין מיותר לארוי' לן סימני טהרה לכך פריך האי תורין ל"ל דלארוי' לן סי"ט זה הייתי יודע מתורין דאתי לגופא ומשני דאין שום תורין מיותר וכלהו אתי לקרבן ולפימש"כ המעין החכמה דלהכי נתפרשו סי' בהמה בהדיא דאי מכללא ממה שחלוקין הטהורין מהטמאים דקרא אכתי לא הוי ידעינן דשאינם מבוררין לא אזלי' בהו בתר רובא א"כ ה"נ אי לאו דכ"ר תורין בהדיא לא הוי אסרינן עוף שאינו מבורר אבל השתא דכ"ר תורין ומיותר לאורויי סי"ט צריך שהסי"ט יהי' מבורר בהו וצע"ג] אבל עיקר הקושי' למאי פרט רחמנא סי"ט דבהונה לפענ"ד מעיקרא לק"מ דבעופות דפי' רבותינו סי"ט נקטו תורין ונשר שהם היותר מחולקין זמ"ז בסימנייהו ועשו מהחילוק שביניהם סי"ט וה"נ בבהמה הי' נקטינן היותר חילוקין בסימניהן מאותן י' בהמות שנתפרשו בתורה והיינו עושין יותר מ"ב סי"ט הנ"ל דבתוך אותן הי' אית בהו חלוקין מגמל וחזיר בכמה סימנין וא"כ ע"כ הוצרך למכתב סי' בהמה בהדיא כן נראה לפענ"ד ברור בס"ד:
ומ"מ בנו"ד דאפי' בלא שיטת הריב"ש והמעיין החכמה הנ"ל נמי לא מהני ומידי הא דרוב עופות טהורים מאן לימא לן דרוב עופות טהורים אין להם ג' סי"ט בגופם, ודילמא מאותן העופות שאין להם כ"א ב' סי' רובם טמאים ומיני עורב הם, וא"כ בהני בר אווזות דאין בהם כ"א ב' סי"ט י"ל עליהם מדאורייתא אי צריך מסורה עליהם לחומרא אית לן למיזל:
ומעתה חל עלנו חובת ביאור אי מחמת שינוי הגדולות נחוש שהוא מין בפ"ע וצריכין מסורה חדשה או לאו ונ"ל להביא ראיה דבשביל שינויים כאלה אין לחוש שהוא מין בפ"ע והוא מהש"ס סו"פ שור שנגח את הפרה דאמר שם אווז ואווז הבר כלאים זה בזה מתקיף לה רב"ח מ"ט אילימא משום דהאי זוטר קועי והאי אריך קועי אלא מעתה גמלא פרסא וגמלא ועיי' ה"נ דהוי כלאים אלא אמר אביי זה ביציו מבחוץ וזה ביציו מבפנים הרי בהדיא אם לאו דמצינו שינוי בכונניות שלו משום אריכות וקצרות לא הוי ס"ד להחשיבו מין בפ"ע הה"ד בעופות שאנו דכין עליהם:
אמנם אחר העיון נראה דאין מזה ראיה כלל די"ל אינהו הוי ידעי דתרווייהו טהורים הם א"כ ברור כן שאין חילוק בין אריך לזוטר קועייהו משו"ה ל"ח לי' למין בפ"ע אבל אי לא ידעינן דמין אחד הוא אכתי איכ"ל דגם שינוי כזה צריך למסורה בפ"ע:
והנה בתשו' צ"צ מייתא בשם הגאון מהר"ם מווילנא להוכיח משם דאווז הבר טהור הוא דאל"כ וכי ס"ד דאין טמא וטהור כלאים זה בזה:
אמנם רבינו הגדול בתשו' ח"ס סי' ע"ד דחה ראי' זו דהרי אווז הבית הי' נאכל במסורת וא"כ י"ל דודאי למאי דס"ד דבשביל אריך וזוטר קועי אכתי לא הוי תרי מינים לעניין כלאים אלא הכל חד א"כ גם אווז הבר הי' נאכל להם בהאי מסורה גופא שאוכלין את הבייתי דהכל חד אבל לבתר דמסיק דברי' אחרינא הוא דהאי ביציו מבחוץ והאי ביציו מבפנים, ומשו"ה הוי כלאים אימא לך דלא מהני מסורת הבייתי על אווז הבר כיון דמין אחר הוא לגמרי א"ד הח"ס ז"ל ומדבריו למדנו דכל כמה שלא הי' יודעין שינוי מביציהם הוי ס"ל דאווז הבר טהור מחמת מסורת של אווז הבייתי ואע"ג דזה זוטר וזה אריך קיעי לא הוצרכו למסורת בפ"ע, א"כ ה"נ בעופות דידן אע"ג דנשתנו במקצת אי"צ למסורה חדשה ואיצתמיד ראיה דידן מש"ס הנ"ל: אמנם אחרי העיון דברי הח"ס ז"ל צריכין עיון גדול, ודאי אלו הי' רוצה הגאון מהר"ם מיוילנא להביא ראיה דאווז הבר טהור שפיר הוי קאמר אבל הוא לא רצה להביא ראיה כ"א על הבר אווזות שמבואר שם בצ"צ שלא הי' נמצא בהם שינוי אחרינא מהבייתים כ"א שהי' גדולים קצת וגם שאינם בני תרבות וע"ז שפיר מייתא מהר"ם הנ"ל ראי' דעכ"פ מוכח שם מש"ס ב"ק בשביל גדלותם ושאינם בני תרבות לא מחזקינן להו למין בפ"ע וא"כ גם בר אווזות הנ"ל שאין להם שינוי אחרינא נמי מהני עלייהו מסורת ולא חיישי' להו מין בפ"ע, ותו נראה דעל אווז הבר גופייהו נמי ראיית הגאון מהר"ם הנ"ל כראי ויצק דבחולין דף ס"ב בפלוגתא דר"א ורבנן בסנונית לבנה אר"י בדחיורא כרסא כו"ע לא פליגו דשרי כי פליגו בדיורוקא כרסא א"ד ביורוקי כרסא כו"ע לא פליגו דאסור כי פליגו בדחיורא כרסא ועיי"ש בדף ס"ג שקיטנא אריך שקי וסומקא שרי אריכי שקי וירוקי אסור מבואר דיש כמה עופות טמאים שאינם חלוקים מן הטהורים כ"א במראה או בגודיל אבר אחד מהם והבן, וראיתי בתשו' מהר"י אסא"ד ז"ל בחיור"ד סי' צ"ב שכתב דלא משום שינוי זה דאריך וגוץ אסורי אלא דהש"ס יהיב לן סי' זה שנדע איזה יש לו סימני טהרה ואיזה אין לו עיי"ש, אבל לפענ"ד ממש"כ הב"י בשם הרשב"א בת"ה וז"ל סנינית הדרה בבתים אם כרסה לבנה מותרת ואם לאו אסורה והמקומות אלו לא ראינו מי שנהג בה היתר אף בכריסה לבנה וגם ר"י כתב סנונית הדרה בבתים טהורה והוא שכריסה לבינה והעם נהגו בה איסור עכ"ל מתוך הלשון מוכח דהי' מכירין גם שניהם, ואיס"ד שהיו ביניהם שום שינוי אחרת יותר מזה או שהיו חלוקין בסי"ט דידהו הלבנה מהיריקה הו"ל לאשמעי' נמי האי הכירא ומלשונו משמע דתלי' אם כרסה לבנה או יריקה ותו לא מידי ש"מ דאין חלוקין זה מזה אלא בהא מילתא לחודא, וא"כ הך דב"ק נמי אי לאו שהי' ברור להם ששניהם טהורין היכא הו"מ להחליט דהך חילוקא דזוטר ואריך קועי לא משוי להו לשני מינים:
אע"כ דהוה בריר להו בלא זה דשניהן טהורין ואין אנו דנין אלא אם הם מין א' שפיר אמרי' דבשניהם טהורים לא משווינן להו בשביל זה לשני מינים משא"כ היכא דאנו באין לדון על מין א' אם טהור הוא או לא י"ל כל כמה דלא ידעינן דשניהם טהורים אימור מין בפ"ע הוא וממין הטמאים הוא, ולפי"ז בנו"ד נמי י"ל דשינוי דאריך ואלים משוי להו מין בפ"ע ואימור ממין הטמאים הוא כל כמה דאין עליו מסורה:
אלא שמצאתי ביש"ש שם במקומו שכתב וז"ל מדתלי טעמא בביציו מבחוץ ובענין טעינת שיחלא משמע דאי לא הוי חילוק בגופו לא הוי כלאים שמעינן דכל מדברי וישובי לא כקרא שני מינים וכוונתו ע"כ לחילוק גמור כנ"ל בכונניות שלהם ובתכונתם אבל אריך וקטן לא דזה מוכח שם ומדקפסק ותני ולא קאמר דבעינן דוקא דידוע לן דשניהם טהורים ש"מ דאין צריך לזה, וממילא ידעי' נמי מדמיונם דתרווייהו טהורים, אמנם אחרי העיון אין ראי' מהיש"ש דלטעמי' אזיל דלא ס"ל כרש"י וטושו"ע אלא דכל שניכר סי"ט בגופא סרי בלח מסורה וא"כ בלא"ה ל"ש הנ"ל:
ומ"מ נראה לפענ"ד דמצד הסברא כי היכא דלעניין כלאים לא משוינן לי' למין בפ"ע מחמת אריכות וקטנית הה"ד לענין איסורא ובסנינות דלא חליק מהטהורה אלא בירוקא כרסא איה"נ דלא הוי משוינן לי' למין בפ"ע לר"א אם לאו דרבי' קרא בהדיא גם שניהם, ואתי קרא לרבוי אע"ג דדומה לעוף טהור דהיינו סנינות דחיורא כרסא מ"מ טמא משום דשוכן עם הטמאים אבל כ"כ דליכא הוכחה להיפוך שפיר אמרי' דמה שחליק מאידך במראיתו או בקטנות ואריכתו לא משוי' לי' מין בפ"ע גם לעניין טומאה וטהרה כי היכא דל"ח לי' לענין כלאים והאי דאריך שקי וסומקי בחולין דף ס"ג י"ל דהי' בהם חלוקים אחרים אלא דהי' נקראים בשם הנ"ל כהאי תרנגול ותרנגולת דאגמא דכ' התוס' שהם שני מינים:
ועוד נ"ל בס"ד אפי' אי נימא כדאמרינן מעיקרא דמחמת שינוי הנ"ל חיישינן להו שמא ב' מינים הן כל כמה דלא נדע ששניהם טהורין, הנ"מ היכא דאבר אחד משונה בגדלותו מחבירו כי האי דאריך שקא וזוטר קועי משמע דהי' אריך וזיטר לערך שאר איבריו משא"כ הני אווזות שאיבריהם אינם גדולים אבר אחד מחבירו יותר מחברי בר אווזות הרגילים אלא דכלם מתאומות בגדלן בכגון זה אין לחוש כלל למין בפ"ע שכן דרך העולם בין הבריות שיש מקומות מגדלין גבורים ומקומות מגדלין חלשים ומסתמא הובאו לכאן ממקומות שמגדלין עופות האלו בגודל ועוד נראה לי בס"ד דמתוך חומר שהחמרנו עליהם בתחילתן דאיכא למיאוס לאיסורא דאורייתא למאי דקיימ"ל כר"א דמרבי מלמינהו אפי' אינו שוה בסימנים נקל עליהם בסופו מטעמא אחרינא, והיינו הואיל ומרבי רבי בהדי' בר אווזות דידן וגם דומין בצביונם ובמראיהן הו"ל שכן ונדמה וס"ל להפר"ח בסי' פ"ב כי היכא דשכן ונדמה עם הטמאים הוא סי' לטומאה ה"נ י"ל דשכן ונדמה עם טהורים סימן הוא לטהרה, אלא דלכאורא משמע דהטושו"ע ורמ"א שלא הזכירו מזה משמע דל"ל הוכחה זו וי"ל דס"ל כמ"ש הר"ן גבי ראב"צ דאמר מותחין לו חוט של משיחה ב' לכאן וב' לכאן טמא ג' לכאן וא' לכאן טהור וס"ל להר"ן דרישא דוקא וסיפא לאו דוקא הה"נ הכא י"ל כן, אלא דצ"ע מהיכ"ת לומר כאן כן:
שוב ראיתי שכן כ' בתשו' מהר"ם שיק מהא דאמרי' בב"ק תרנגול טווס ופסיוני כלאים זה בזה פשיטא מ"ד הואיל ומרבי בהדי הדדי קמ"ל:
אלמא אע"ג דשכן ונדמה הוא דהא כתב הר"ש דכאן שנה רבי קאי אמתני' דכלאים והתם תנן אעפ"י שדומין זל"ז וכן בירושלמי דכלאים בהדיא אלמא אפי' שכן ונדמה נמי אכתי תרי מיני נינהו, אבל הפשיט דלק"מ אמת תרי מינים נינהו אבל ראי' מדשכן ונדמה לטהורים דעכ"פ מינא דטהורים הוא וגם בתשו' מהר"ם שיק הרגיש בזה אלא דקאמר התם דמזה נשמע דעכ"פ תרי מיני נינהו א"כ שוב צריכין למסורה חדשה דבר זה נסתר מחמתו דהא עיקר מה דצריך למכורה הוי דמין טהור היא וכיון דהשתא אנן קיימין דע"י שכן ונדמה נתברר שהוא מין טהור ודאי אלא שנסתפקני במינו א"כ מה צורך בזה למסורה חדשה:
וראיתי שם להגאון ז"ל דבעי לתרץ קושי' זו ותלי' לה אי ס' דאורייתא או לא, ואחרי נשיקות עפרות זהב לו נ"ל דהא לא דמיא אלא כעוכלא לדנא דהא דמבעי לן אי סימנים דאורייתא או לא היינו אי חיישינן דילמא איתרמי סי' כסימן ואי סימנים דאורייתא ל"ח דרחוק הוא מאוד שיזדמן עפ"י מקרה סי' כסי' וא"כ ה"נ אם היינו באין לדון דילמא איתרמי עפ"י מקרה שמין טמא נולד בדמותו של טהור שפיר הוי תלי' אי סימנים דאורייתא או לא אבל הכא הכי אמרינן דנדמה לטהורים אכתי איך סי' שהוא טהור דשמא רבון כל המעשים יתיש ברא מין א' טמאים במראיתו ובסי' לטהורים:
משו"ה לא מהני נדמה א"כ אין לו ענין לסדא"ו או דרבנן ולא קרב זה אל זה, ותו נ"ל דהשמ"ק כתב בשם הרשב"א דמרבי רבי בהדי הדדי היינו שזה מגדל אפרוחים של זה י"ל דבאמת תרנגול וטווס ופסל וכי אינם שוכנים זה עם זה וזה מגדל אפרוחים של זה לא מקרי שכן דהכי אשכחן נמי בבר אווזות דעפ"י רוב מגודלין בנעוריהם ע"י תרנגולים רע"ג דפשיטא דב' מינים הן, ונ"ל דקושי' הנ"ל הכריחו להרשב"א לפרש דלא כפשוטו, אבל היכא דשכן ונדמה שפיר י"ל דשוכן ונדמה עם טהורים טהור אלא דלפענ"ד יש לדון בי' מטעמא אחר נא נהי נמי דס"ל לרבנן דשכן ונדמה לטמאים טמא היינו משום די"ל דקרא דלמינו אתא לרבויי' וכ"ז בטמאים מרבינן מקרא דשכן ונדמה מינו הוא אע"ג דאינו מי"ט עופות משא"כ בטהורים דליכא קרא לרבוי מנ"ל דהוא טהור משום דשכן ונדמה, ואין לומר דילפי' מהתם כי היכא דרבי רחמנא שכן ונדמה לטמאים דטמא אלמא דמינו הוא הה"ד שכן ונדמה לטהורים, זה אינו דמטמאים ליכא למילף דהו"ל ד' פעמים למינו למנה למינהו למינהם ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, וליכא למילף דשכן ונדמה לטהורים טהור ולפי"ז יתיישב בפשוט הא דקאמר אע"ג דרבי בהדי הדדי מ"מ ב' מינים נינהו מיהא כל זה לרבנן דר"א דמרבי מלמינו שכן ונדמה ש"מ דגם כהי"ג אי לאו דרבי' רחמנא מסברא ל"ה משוינן ליה חד מינא, אבל לר"א דמרבה שכן אע"פ שאינו נדמה יש לומר דס"ל שכן ונדמה אי"צ קרא לרבות דסברא הוא וע"כ קרא מרבה שכן אע"ג שאינו נדמה, תדע דאל"כ מנ"ל לרבות שכן ואינו נדמה הא כללא הוא דתפסת מרובה לא תפסת, ואין זה עניין להא דס"ל לר"א בכל התורה כולה דרשינן רבוי ומיעוטא רובה הכל והוא פשוט, אע"כ משום דס"ל שכן ונדמה סברא הוא ולא צריך קרא, ולפי"ז ההד"נ בטהורים כל היכא דשכן ונדמה טהור הוא, (ומיושב בזה שפיר הא דקאמר בב"ק אע"ג דמרבי רבי בהדי הדדי מ"מ תרי מיני נינהו) ובמש"כ אשכחנא פיתרא ליישב קושיי' הכה"ג שהובא בפרמ"ג סי' פ"ב דבב"ק פירשו טווס פאוון בלעז ומשמע דהוא מין טהור דאילו הוי מין טמא פשיטא ול"ה צריך לאשמעינן דכלאים אה בזה, ואלו בחולין דף ס"ג פירש"י על דיכופת שהוא עוף טמא פאוון בלע"ז, ונדחק דתרי מיני פאוו"ן ודוחק דבלשון א' לא יהי' שם המבדיל שני מינים מהדדי, ולהנ"ל יתיישב כמין חומר דתלי' בפלוגתא דר"א ורבנן לרבנן דר"א איה"נ דעוף טונא הוא אע"ג דרבי בהדדי ושם בב"ק איצטרך לאשמעינן אליבא דר"א ודו"ק כי נכון הוא:
והשתא דאתית להכי לפי מה שביארנו דכל עיקר חשש הוא משום דקיי"ל כר"א דיש לרבות מלמינהו אפי' אינו כדומה בסי' ט' לעופות טמאים, א"כ בהני בר אווזות ממנפ"ש אין כאן חשש דאורייתא דלרבנן כיון דאין לחוש למיני' דעופות טמאים לכולהו שיטת שבסוליא ברור כל היכא דאיכא סי' א' חדש וסי' א' ישן בהדי הדדי יצאנו מחשש עוף טמא וה"נ כיון דק"נ שהוא סי' החדש לרוב הפוסקים וכמש"כ התוס' בד"ה מאי וזהו מוכח אפי' לשיטת הרמב"י דשבחוהו רבנן רבותינו הראשונים ז"ל עכצ"ל דק"ל ליתא בכלהו עופות טמאים זון ננפו"ע מדמספק"ל בח' עופות ועכצ"ל כמש"כ הרז"ה בבעה"מ דלא הי' להם אלא סי' זה, והני נמי ק"נ ולשיטת ריב"ם ור"ת נמי דאי"ד היא סי' החדש וא"כ אי לא נחזיק קבלת הרז"ה הנ"ל רגל וחרטים ניחוש שמא ידרוס זה אינו דאם ידרוס מה יש לו להיות בב' סי"ט ע"כ אינו אלא מין עורב וזה א"א כיון דעורב לדידהו יש לו זפק ואצבע יתירה כמש"כ בתוס' ד"ה מפני שי"ל זפק וזה אין לו זפק, א"כ ע"כ לאו מין עורב הוא דהא לרבנן בעינן שידמה לו בסי' אע"כ דאי"ד וי"ל ג' סי"ט טהור הוא דאי עי"ט עופות הוא הא יש ג"ס בגופן ורובם כולם דורסים וע"כ כל עיקר דאנו באים לחוש בכל עוף הבא לפנינו בלא מסורה, אף שיש כל הוכחות מסי"ט היינו משום דלר"א מרבינן מלמינהו אפי' אינו דומה במספר הסי' לטמאים, ומידי הוא טעמא משום דס"ל שכן ונדמה לא צריך קרא לרבוי דפשיטא דמינו הוא וכיון שכן כל היכא ששכן ונדמה מין טהורים הוא, ונהי דהרמ"א לא הוציא מכלל איסור בלא מסורה גם שכן ונדמה היינו משום דהא גופא ל"ב לי' אי מרבינן לר"א שכן ונדמה מצד הסברא או דילמא טעמו דמיקרא קילוף כדפרישית אבל מ"מ פלטינן מיהת מחשש איסור דאורייתא ממנפ"ש וכיון שבכגון זה לא צריך מ"כ בנ"ד שכל הספק הוא רק אי מן הצורך למסורה דשה או לא אית לן למיזל לקולא ובשגם שהוכחנו בס"ד מש"ס ב"ק דמחמת חילוק אריכא וזיטרא אי ליכא שינוים אחרים ל"ל למיחש דשני מינים הם:
(חסר הסיום):