ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן עא
כאור בוקר שמשו יזרח, כפרצידי דתותו קלא יציץ ופרח כבוד אהובי תלמידי הרב החריף ובקי מופלג בתוי"ש כש"ת מו"ה חיים יהודא דייטש ני' דומו"צ בק"ק מאקוי יע"א אותיותיך הגיעני וכו' וע"ד מה שהעלה בס' חמודי דניאל בבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה וצלהו בשפוד ואח"כ רוצים לצלותו בקדרה אם דינו כמו בישול, וכתב שם דלכאורה נראה שהוא מותר משום דכ' בתה"ד שאסור לבשלו אחר הצליה דאפשר הבישול פועל יותר מהצליה שהמים הרותחים מרככין את הדם שנתקשה ויפליט טפי מע"י צליה, וזה לא שייך כאן ושוב כתב דלפימש"כ הטו"ז בסי' ס"ט ס"ק ל"ב דאם מלחו לבשר ששהה ג' ימים בכלי מניקב ואח"כ מלחו בכלי שאינו מניקב עיי"ש, ובנקה"כ שם מפקפק על זה לומר דפולט מעט מעט עיי"ש וכן כאן בצלי י"ל דפולט מעט מעט כמו בכ"ח דאינו מהני הגעלה מהיי"ט, ומעכ"ת כתב דתליא בפלוגתת החוו"ד והפרמ"ג בפי' דברי הש"ך בס"ק ע"ד, והבאת דברי תשו' מהרי"א הלוי ח"א סי י"ש שכתב בכוונת הנקה"כ הנ"ל דגם במליחה פולט מעט ומעט דלכאורה סברת מהרש"ל והטו"ז נכונה דמהיכא תיתא תפליט המליחה השני' יותר מן הראשונה, אלא דהש"ך לטעמי' שכ' בס"ק ע"ד דהיכא דנמלח בכלי שאינו מניקב הוי ככבוש וכבוש ה"ה כמבושל וכפי מה שביאר הפרמ"ג דכיון שנכבש מעט בציר אף שלא שהה שיעור כבישה מ"מ בהצטרף רתיחות המליחה גרע טפי לאסור אפי' מה שלמעלה מן הציר א"כ י"ל היינו סברת הנקה"כ דכיון שנמלח אח"כ בכלי שא"מ ונכבש מעט בציר משו"ה נפליט אח"כ יותר מן מליחה הראשונה עכ"ל, א"כ תינח במליחה שפיר י"ל דמצטרף עם הכבושה בציר והוי המליחה שניה אלים מן הראשונה משא"כ בצליה י"ל דמודה הנקה"כ דאינו פולט מעט מעט דלמה נאמר דצליה שניה תפליט יותר מן הראשונה, דבזה ל"ש סברת הפרמ"ג הנ"ל א"כ הש"ך יודה כסברת הטו"ז ומהרש"ל, וצ"ל דהחמודי דניאל ס"ל בכוונת הש"ך ס"ק ע"ד הנ"ל דלא כהפרמ"ג אלא כפי' החוו"ד ס"ק כ"ח שכתב שיעור דברי הש"ך כך הוא כיון שנבלע ע"י מליחה גרע טפי להרב בהג"ה א"נ כשיעור כבישה לדעת המחבר דכביש ה"ה כמבושל, וא"כ כוונת הנקה"כ כפשוטו דפולט מעט מעט ע"י מליחה וע"כ דין הנ"ל תליא בזה, אלו דבריך, ואינו נכון כלל, דודאי כא יחליק שום אדם דמליחה בצירוף הכבישה פועל טפי וזה סברא פשיטא מידי דהוי אכלי שני דלכו"ע אינו מבושל ואפי"ה בצירוף המלח ס"ל להמרדכי דמבשל כמש"כ בהג"ה סעי' ט' ומה שהחוו"ד נלחץ לפרש דברי הש"ך באופן אחר משום דלהפרמ"ג הנ"ל מ"מ קשיין דברי הש"ך ממש"כ בעצמו בסי' ק"ה סק"א עיי"ש, ומ"מ דברי תשו' מהרי"א הנ"ל מה שרצה להעמיס בכוונת הנקה"כ לפענ"ד אינו עולה יפה, דמשכ' דסברה הטו"ז והרש"ל נכונה דמהיכ"ת תפליט המליחה שניה יותר מן הראשונה, הלא גם הש"ך מודה דאין סברא כלל שהמליחה שניה תפלוט יותר, אלא כיון דלפי דבריו פולט מעט מעט, א"כ מליחה ראשונה פלטה מעט מעט, ולא נפק כולי דמא ומליחה שניה נמי פולט ממה שנשאר עוד, ואין מן הצורך לומר כלל דמליחה שני' פולטת יותר, ומשכ"א בכוונת הנקה"כ עפ"י דברי הפרמ"ג הנ"ל בזה דבריו תמוהים, מה לנו בזה לסברת הפרמ"ג ממנפ"ש אם המליחה שניה עדיין מפליט קצת א"כ הרי אסור משום דנמלח בכלי שאינו מנוקב ואם מליחה שניה אינו מפליט כלום, א"כ גם טעם הפרמ"ג לא מהני מידי, ואין לומר דס"ל להש"ך דלעולם לעניין דם לא מהני המליחה שני' כלום, ומ"מ כיון דפולט עכ"פ ציר א"כ הו"ל כבוש בצירוף המלח ומבליע בכולו, זה אינו כיון דאינו פולט אלא ציר בלא דם אין כאן מה שיאסר, ועוד דלמה הוצרך לומר דפולט מעט מעט, אלא ודאי האמת יורה דרכו דכוונת הנקה"כ כפשוטו דהמליחה ראשונה פלטה קצת ומליחה שניה פולט נמי מעט וממילא אסור כיון שמניחה שניה היה בכלי שאי"מ, וזה ברור וא"כ שפיר קאמר החד"נ דלפי דברי הנקה"כ גם בצלי קדר אסור לאחר מליחה, אמנם בעיקר הדין נראה פשוט ובריר דלא עדיף צלי בקדרה מבישול גם אם נימא כדברי המהרש"ל והטו"ז דע"כ ל"ס לי' כן אלא בנמלח שנית דמליחה שנית אינה רותחת יותר מהראשונה, אבל בנצלה בקדרה, נהי דקיימ"ל מליח ה"ה כרותח דצלי, מ"מ ודאי צלי יש לו כח רתיחות טפי, אלא שאינו מבליע יותר מכדי קליפה אם לא בשמנינית דמפעפע, אבל פשיט דיש בו רתיחות להפריש הדם ממקום למקום טפי ממלח דהכי אשכחן גם בכבוש דאמרי' כבוש כמבושל ומ"מ ס"ל כ"ע דמה שחוץ לכבישה שרי, דלא הוי כמבושל ממש ה"נ מליח אינו כרותח דצלי ממש, ועיי' נודב"י מהדו"ת סי' כ"ג, דמבואר דמליח הרי הוא כרותח דצלי לעניין שמבליע כמין צלי אבל ליחשב כמו צלי לעניין איסור בישול בשבת או לאסור למלוח הפסח משום צלי מחמת ד"א לא, וי"ל הצלי פועל יותר ועוד דגם לטעם של תה"ד:
הרי עינינו רואות דמתרכך יותר ע"י צליה ותו דהא אין צריך לצלותו בשפיד כ"א עד חצי צלייתו דבזה יוצא מידי דמו, כדאיתא בסי' כ"ז עיי"ש בש"ך ס"ק י"ד א"כ פשיטא דמתרכך יותר ע"י צלייתו אח"כ בקדרה וא"כ כי היכא דאסור לבשלו במים לכתחילה הה"ד לצלותו בקדרה, ומש"כ ליישב קושיי' האחרונים בהא דאסור להשהות ג" ימים בלא מליחה דחיישי' לתקלה מ"ש מעוף ספק טריפה, וכתב מעכ"ת עפ"י משכ' המקו"ח בסי' תמ"ז בנוקשה מחמת מי פירות אע"ג דליכא ב"י מ"מ אסור להשהותו, דתבשיל כיון דמתקלקל חיישי' לתקלה והביא כן בשם תמים דעים, וההד"נ בשהיות בשר ג' ימים יש לחוש לתקלה משא"כ בשהיית ספק טרפה כ"א יום, ובאמת אינו דומה להתם דהכא כיון דריצה לשהותו ג' ימים אי לאו דקים לי' שלא יתקלקל לא הוי רוצה משהי לי' וא"כ מהיכ"ת ניחוש שמחמת שיתקלקל בתך זמנו יהי' להוט לאכלו ואם כוונת מעכ"ת דעכ"פ לאחר ג' ימים יש לחוש שיאכלנו בלא צליה, על זה ג"כ אינו מספיק טעמו כלל בשלמא התם י"ל מחמת חשש קלקול המאכל לא ימתין עד לאחה"פ משא"כ הכח כך לו להוציא המאכל מחשש קלקול ע"י צליה כמו ע"י מליחה וא"כ לא מהני הך טעמא של קלקול המאכל להסביר טעמא דחיישי' לתקלה כלל ואינו דומה להאי דמקו"ח, אמנם החילוק שכתב בס' חמדיבנ דודאי כיון דכבר נעשה העניין מותר להשהות זמן מיעט ולא מפסידינן ל' אבל לעשות לכתחילה כך ולבא לידי זה אסור, הוא דבר נכון, וקיימתיו בס"ד מסברא דנפשאי זה כמה, ומש"כ מע"כ ראי' לזה מתוס' כתובות דף כ"ו ע"א ד"ה אין בתר דקנסינהו וז"ל אבל למ"ד אסור לזרים אין נראה שינתן לעניי ישראל כדי למכרו דמילתא דאתי לידי תקלה לא תקיני רבנן דאיכא למיחש דילמא אתי למיכלי' הרי דאפי' לתן לו מעשר למכרו חיישינן אף דבחילוק בב"ד יהבינן לי' תרומה כדי למכרו א"וו אף דאיכא למיחוש דילמא אתי למיכלי' לא מפסדינן לי' מהאי חששא כיון שכבר זכה בירושה משא"כ לתן לו לכתחילה ואין לו דמיון להתם כלל אפי' מצד א' דהתם שפיר חולק בב"ד כיון דזכה בכח ירושתו מאן אלים וגם מהיכ"ת לאפוקי ממונא מני' מחמת חשש שמא יבא לידי תקלה, משא"כ הכא דל"ש זה, וגם לאידך גיסא נמי לא דמי' דהתם לא כתבו התוס' אלא דלא עבדו רבנן תקנתא שיהי' אפשר לבא מני' תקלה משא"כ הכא אכתי הומ"ל דשרי לי' להשהותו ולא חיישינן לתקלה דזמן מועט ותו התם דמי' לתקלה דזמן מרובה כיון דאם יתקנו רבנן לתן לו מעשר א"כ ברוב היונים בנקל אפשר לבא לידי תקלה, אבל עיקר סברת החינד"נ נאה ומתקבל ועוד יש לחלק בכמה גוני:
וע"ד החקירה שבס' חמודי דניאל אם עצמות מצטרפין לשיעור ס' במליחה: מאחר דכתב הטו"ז בסי' צ"ט דעצמות דינן ככלי עצם וכיון דכלי אננו בולע רק כ"ק במליחה איך יצטרפו:
אך לפי מה דמבואר בסי' ע"א ס"ג דקוליות ושאר עצמות שיש בהם מוח צריכין מליחה ומליחת העצם מועיל למוח שבקרבן ואין צריך לנקוב העצם מוכח מזה דמליחה מועיל לעצם ונכנס בתוך העצם כלו ומוציא הדם דרך העצם לחוץ כש"כ שיכול להבליע בכולו:
ומחלק בזה בין עצמות שיש בהם לחלוחית והם מובלעים בבשר לעצמות יבשות שכבר נתייבש הלחלוחית:
והוא אמת ויציב:
אלא שנתקשית בזה ממש"כ בתשו' חסד לאברהם סי' כ"א בבשר שלא נמלח שעירו עליו ווים רותחין מכלי ראשון ואח"כ מלחוהו כד"ת ודעת השואל כיון דנאסר כדי קליפה ואין הדם יוצא משם ממילא הוי הבשר כנמלח בכלי שאי"מ ואסור כולו ופסק דמדינא יש להתיר כיון דשיעור קליפה דק מאוד לא גרע ממוח שמולחין בקרומו רק למעשה כתב דצריך מליחה שנית אחר שיקלפו כיון דכ"ק אין המלח עושה פעולת הפליטה אין כח המלח עובר להוציא דם שבפנים כמו בסי' ע"ה בחלחולית עיי"ש ועתה הגיע נפשך לשאול דתרי הוכחות הנ"ל סותרין זה את זה, והבאת גם דברי האחרונים מה שכתבו בזה על קושיית הפרמ"ג כיו"ב בשפ"ד ס"ק י"ב אמליגה שבש"ס, והנכון בזה מה שהביא בגליון מהרש"א סי' ע"ה בשם תשו' מהר"ש הלוי סי' כ"ב דאף שמועיל מליחת העצמות למוח שבהן צ"ל דמעיים שיעי בפנים אבל עצם יש בו נקבים דקים שהמלח נבלע יעיי"ש ובזה נתפשטו כל הקמטים הנ"ל, ובהיותי בענין זה לא אוכל להתאפק מלהודיעך מה שאני מתפלא בזה זה כמה על מרן הגאון בתשו' ח"ס ח"ו ס"א שכתב וזה לשונו לא אאמין שיטעה שום אדם שמועיל מליחה ע"ג הנוצות כי נוצות העוף הוא גשם נפרד מגוף העוף ומפסיק בין המלח והמים שלא יפעלו בגוף העוף משא"כ הטלפים עכ"ל ונוראות נפלאתי דהא מבואר בד"מ סי' ס"ח וז"ל ראיתי שנוהגין למלוח התרנגולת עם הנוצות עיי"ש, ועיי' פרמ"ג במ"ז סי' ס"ח סק"ג מבואר ג"כ דמהני וצע"ג: