אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד

סימן סו

סימן סה

בענין דם שמלחו ושבישלו ודם הכבד (א) בדין דם שמלחו או בישלו אי עובר עליו מה"ת או אינו אסור אלא מדרבנן נחלקו אבות העולם דעת רש"י בחולין דף ק"ט ע"א ד"ה הלב ושם דף ק"ך ד"ה הקפה וכן הוא דעת הרמב"ם כפי' משכ' הרב"י סי' פ"ז וכן הוא שיטת הרי"ף כפי מה שהעלה הכו"פ ריש סי' ע"ז דדם שבישלו חייב כרת מה"ת אבל דעת התוס' בחולין דף ק"ט בד"ה הלב ובחולין דף ק"ך ד"ה הקפה וכן ס"ל לרוב ראשונים שם וכן הוא בפשיטות דעת רבותינו בעלי השו"ע הרב"י והרמ"א והש"ך והטו"ז בכל ה' מליחה דדם שמלחו או בישלו אינו אלא מדרבנן ופלוגתי' תלי' בפי' הש"ס מנחות דף כ"א דהנה התוס' בחולין דף ק"ט הנ"ל הקשו בפשיטות אשיטות רש"י מהא דאמר זעירא אר"ח שם דם שבישלו א"ע עליו ומבואר שם בגמ' דגם דם שמלחו א"ע עליו מיהא כבר מבואר בזה בכמה ספרי רבותינו האחרונים דאדרבה מש"ס שם מוכח להיפך דהא איתבי' אביי מהא דתני' הקפה את הדם ואכלו חייב ומשני ל"ק כאן שהקפה באור כאן שהקפה בחמה באור לא הדר בחמה הדר ושוב פריך הגמ' בחמה נמי נימא הואיל ואידחי ומסיק כאן בחטאות החיצונות דכתיב ולקח ונתן והאי בר לקיחה ונתינה הוא, בחטאות הפנימיאות כתיב וטבל והזה והאי לאו בר הזאה הוא ורבא דידי' אמר אפי' בחטאות הפנימיות חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצונות אמר ר"פ הלכך דם חמור שקרש ואכנו חייב הואיל ושכנגדו ראוי בחטאת החיצוניות והשתא לזעורא אר"ח נמי ל"א דא"ע עליו אלא בחטאות הפנימיות אבל בחטאות החיצונות וכש"כ בדם חולין גם לזעירא חייב כרת ולרבא נדחי דברי זעירא לגמרי דאפי' בחטאות הפנימיות חייב הואיל וכנגדן ראוי בחטאות החיצוניות והשתא לזעירא אר"ח נמי כ"א דא"ע עליו אלא בחטאות הפנימיות אבל בחטאו החיצונות וכש"כ בדם חולין גם לזעירא חייב כרת ולרבא נדחו דברי זעירא לגמרי דאפי' בחטאות הפנימיות חייב הואיל וכנגדן ראוי בחיצוניות עכ"פ מבואר במסקנא דשמעתא בהדי' דבדם חולין לכו"ע חייב כרת וכשיטות רש"י ורמב"ם הנ"ל וכבר עמדו בזה בסי' כו"פ רסי' ס"ט ובתשו' שאג"א החדשות סי' ט"ז עיי"ש ובתשו' הרי"ם סי ג' ובתשו' נפ"ח סי' ועוד כמה מחברים כולם מתנבאין בזה בסגנון אחד ואני מצאתי כן מבואר בחי' הרשב"א על מנחות שנדפסו מחדש וכן הוא גם במשמרת הבית להרשב"א אך התוס' ס"ל שם בד"ה כאן דכל השקו"ט דהש"ס שם אינו אלא אהא דמתרץ הגמ' כאן שהקפה באור כאן שהקפה בחמה וע"ז מסיק הש"ס חילוק בין החיצוניות לפנימיות ורבא נמי דקאמר הואיל וכנגדו בחיצוניות אהקפה בחמה קאי דזה לא מיפסל אלא מחמת קרישתו בזה מסיק כיון שכנגדו ראוי בחה"ח חייב עליו' אבל דם שמלחו או בישלו אפי' אינו נקרש נפסל מכפרה וא"כ כחה"ח ולא לשים דבר ובזה קיימא המסקנא כזעירא אר"ח דדם שמלחו או שבישלו לכו"ע א"ע מדאו' עיי"ש בתוד"ה כאן ובתשו' שאג"א הנ"ל ובחי' ח"ס על חולין דף ק"ט עיי"ש וראיתי בחי' הר"ן בחולין דף ק"כ הקשה קושי' חמורה לשיטת התוס' מהא דתנן סוף פ' כה"ב חומר בחלב מבדם וחומר בדם מבחלב וכו' וליתני נמי חומר בחלב שהחלב בין אכלו חי בין אכלו מבושל לוקה משא"כ דם חי לוקה מבושל אינו לוקה אלא ש"מ דם מבושל נמי לוקה וצ"ע דהר"ן בעצמו בחי' הלכות על הרי"ף במתני' דהלב קורעו ס"ל בפשיטות דדם שבישלו א"ע עלי' מה"ת והנה בחי' ח"ס דחי לה לקושיי' הר"ן הנ"ל דה"נ חלב חי א"ע עליו כמבואר בפסחים דף כ"ד ע"ב משא"כ דם חי חייב עליו ול"ש למתני חומר אלא הכי הול"ל החייב בחלב פטור בדם והחייב בדם פטור בחלב וזה אין מקומה במשנה הנ"ל אלא במשניות ספ"ק דחולין החייב בשקדים המרים וכו' והתם בל"ה תני ושייר עיי"ש, ולענ"ד אינו מספיק דהא דאינו חייב בחלב חי לאו משום קולא דחלב מבדם הוא דהא טעמא משום דהוה שלכ"א וההד"נ בדם אי אכלו שלכד"א פטור אלא דבחלב הוי חי שלכ"א ובדם אינו שלכ"א אבל באמת גם בדם אי אכלו שלכ"א פטור משא"כ הא דדם שבישלו ודאי אינו אלא קולא דאיתא בדם ולא בחלב ושפיר הומ"ל חומר בחלב מבדם וקושי' הר"ן היא קשה כברזל ונ"ל ליישב עפ"י ששמעתי מקשים לתני חומר בדם מבחלב שדם שליל הנמצא בבהמה אסור משא"כ חלב שליל דמותר וי"ל חדא מתורצת בירך חברת כיון דשייר שני דברים י"ל תני ושייר ומ"מ יש לגמגם כיון דזה חומר בחלב ואידך חומר בדם, א"כ בכל א' מהם לא שייר אלא חדא ול"ש לומר תני ושייר דאכתי מאי שייר דהאי שייר וצ"ע:

ובחי' ח"ס הקשה מר"פ כ"צ מייתא כבולעו כך פולטו מדנותן כרעיו ובני מעיו לתוכו ומאי קישיין כיון דדם שמלחו או שבישלו מותר מה"ת וכי הי' להם להעמיד דבריהם ולבטל מ"ע של צליות פסח לתת כרעיו בתוכו והצ"ע, וכוונת הקושי' נ"ל דה"ק בשלמא אי דם שבישלו דאורייתא ניחא כיון דבאמת יל"פ ראשו על כרעיו וגו' דתולה חוצה להן איס"ד דל"א ככ"פ מהיכ"ת נימא דהתורה התירה כאן איסור דאורייתא מגזיה"כ ומ"ט דמאן דמפרש דנותן כרעיו ובמ"ע לתוכו ואיס"ד דמדאורייתא מותר דם שבישלו א"כ לא מוכח מידי, ולענ"ד נראה דלפימש"כ הנוב"י דאפי' לשיטות הסוברים דאין מבטלין איסור לכתחילה דרבנן, הנ"מ לבטלו בס' אבל לבטל יבש ביבש ברובא ודאי לכו"ע דאורייתא א"כ י"ל דכש"כ דאסור לבשל דם מדאורייתא כדי לאכלו וא"כ שפיר פריך הגמ' נהי דדם שבישלו לאו דאורייתא מ"מ הרי מבטל איסור לכתחילה:

ובנוב"י מה"ת סי' ל"ו בהגה שם וכן הקשה בשאג"א החדשות סי' הנ"ל ובפלתי סי' פ"א מש"ס פ"ק דבכורות דיליף שריותא דחלב מדאיצטרך לאסור בב"ח וקשה הא משום דם נעכר ונעשה חלב בעית לאיסור ובב"ח נתבשל ואין כאן דם ואסר רחמנא משום בב"ח והנה הקושיי' כמות שהוא יש לדחות דעכ"פ שפיר יליף מדאיצטריך לאפקו אכולה בלשון בישול למילוף דרך בישול אסרה תורה ש"מ דחלב אפי' לא נתבשלה שרי' דאל"ה ל"ה צריך קרא לאסור דת"ל משום איסור דם אלא דבחי' ח"ס הוסיף דאפי' למ"ד דם שבישלה עובר נמי קשי' דבהא לא פליגו דדם שא"ר לכפרה א"ע אלא דס"ל דם שבישלו ראוי לחטאות החיצוניות אבל אי ל"ה ראוי כלל פשיטא דמותר וא"כ מ"ק דם נעכר ונעשה חלב וכי חלב ראוי לכפר ובח"ס תי' עפימש"כ הש"ך בסי' פ"א סק"ב לענין יוצא מה"ח ה"נ י"ל דמסברא החיצונה דעל המזבח לכפר הוא לאו דוקא דלכה"פ דם איברים היא אם א"ר לכפר ומדגלי רחמנא היתר חלב שוב נודע בטעמא דהתירא משום דהכל תלוי בראוי לכפרה ואפי' דם אברים ל"ה אם אינו באופן דדם הנפש כיו"ב ראוי לכפר, ועדיין צ"ע, אכתי מנ"ל טעמא דשריותא דחלב משום דאינו ראוי לכפר דילמא חלב שאני דנשתני לגמרי לדבר המותר ועיי' מג"א סי' רט"ו לענין המוס"ק ומש"כ שם הח"י אבל עכ"פ השתא דגלו רחמנא שריותא דחלב מנ"ל דהוי טעמא משום דא"ר לזריקה הא שפיר י"ל הטעם משום דנשתנה לגמרי מברייתו ועיי' בזה לקמן בס"ד:

ובעיקר שיטות התוס' דדם שבישלו א"ע עליו ומבואר משמעתא דמנחות הנ"ל עפ"י שיטתם דאפי' דם צליל שבישלו וכמו"כ דם שמלחו א"ע עליו וטעמא משום דא"ר לכפרה יש לתמוה טובא הא גופא מנ"ל דאינו ראוי לכפרה כל שבישלו באור כיון דמיירא שעדיין צלול וראוי להזי' והיא תמיה נשגרה ומצאתי בתשו' הרי"ם שכ' בזה דבר נכון מאד דהנה במנחות פ"ו אמר דיין ושמן מבושל פסיל לנסכים ובב"ב דף צ"ז כ' התוס' והרא"ש בשם רש"י דאשתני לגרעותא והרא"ש כ' דאפי' אשתני למעליותא מ"מ כיון דאשתני מבריותו פסול לנסכים כדאמרי' בבכורות דף י"ז גפן שהדלה וכו' מה זבח שלא נשתנה ע"ש, ובברכות דף ל"ח אף ירקות שנשתנו ע"י האור וכו' ובכמה דוכתי דעכ"פ ע"י האור חשוב נשתנה מכמות שהי' וי"ל למאי דאמרי' בזבחים צ"ג ע"ב בקיבל פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדו הזאת בכלי זה פסול משום דכתיב וטבל בדם שיהא שיעור טבילה מעיקרו ופרש"י מדם הראשון משמע א"כ י"ל הטעם בבישול בדם אף שהיא צלול א"ר לכפרה כיון שע"י בישול חשיב נשתנה א"כ אין זה מדם הראשון וכמו יין מבושל דפסיל מה"ת לנסכום אדפח"ח, וי"ל בזה פרפרת בש"ס מנחות דף כ"א טעמא דמיעטי' רחמנא לדם הא לא"ה הו"א דם ליבעי מליחה כיון דמלחי' נפק"ל מתורת דם דאמר זעירא אר"ח דם שבושלו א"ע עליו ור"י אר"ז דם שמלחו א"ע עליו ור"י דידי' אמר אברים שצלען והעלן אין בהם משום ריח ניחוח עיי"ש ולכאורה תמיהא למה להגמ' לאתי' האי דאברים שצלאן דאין ענינו כלל לקושיין ולהנ"ל י"ל דלכאורה הומ"ל טעמא דזעירא אר"ח משום דאשתנו לגריעותא ע"י בישול כדס"ל לרש"י הנ"ל ולפי"ז י"ל דזה ל"ש אלא בבישילו אבל במלחו נהי דמליח כרותח מ"מ בזה לא אשתני לגריעותא אלא למעליותא מיהא למש"כ הרא"ש דאפי' אשתני למעליותא מ"מ כל שנשתנה מבריותו פסיל להקרבה א"כ הה"ד במלחו כיון דעכ"פ מליח כרותח הו"ל אשתני מבריותו כמו בבישילו והנה מהא דאברים שצלאן מוכח דלא תלי' כלל אי אשתני למעליותא או לגריעותא דהתם פשיטא דזה הוי אשתני למעליותא ומ"מ פסולין להקרבה ש"מ דתלי' באשתני מברייתו וממילא גם דם שמלחו פסול להקרבה ומשו"ה הוצרך לאתוי' גם אברים שצלאן וא"ש בס"ד, ואפשר ליישב עפי"ז גם קושי' הנ"ל מש"ס פ"ק דבכורות די"ל הא דמיעט רחמנא דם שבישלו א"ר לכפרה היי"ד היכא דנשתנה לגריעותא כפרש"י והר"ש דביין מבושל הטעם משום גריעותא א"נ אפי' למש"כ הרא"ש י"ל היי"ד שנשתנה ע"י מעשה מתחילת ברייתו אבל היכא דמעצמו ומטבעו נשתנה אינה בכלל זה משו"ה כיון דהא דדם נעכר ונעשה חלב ודאי לא אשתני לגריעותא וגם הוא נשתנה בטבעו כ"ש טעמא הנ"ל ונהי דבודאי חלב א"ר לכפרה מ"מ הא ע"כ איסור דם לא תלי' כלל בראוי לכפרה דהא דם בה"ט נמי חייב כרת אלא דאנן ה"ק כיון דהתורה כ' ואני נתתי לכם על המזבח לכפר אלמא דהתורה קפיד שיהי' באופן דכשנגדו בדם שבא על המזבח לא יהי' נפסל לכפרה מחמת שנשתנה לגריעותא ולפי"ז בחלב כיון שכיו"ב בדם ל"ה נשתנה לגריעותא כשר לזריקה א"כ החלב הוי מיתסר אי לאו דגלי קרא דהחלב שרי' וא"ש בס"ד:

ובתשו' שאג"א החדשות הביא ראי' לשיטות התוס' מהא דאמרי' ביומא דף נ"ט ובפ"ק דמעילה דף י"א ת"ר מועלין בדמים דר"מ ור"ש וחכ"א:

א"מ בהם ע"כ לא פליגו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא א"מ בהם מנה"מ אמר עולא א"ק לכם שלכם תהא דבר"י תני' לכפרה נתתיו ולא למעילה ורי"א א"ק הוא לפני כפרה כלאחר כפרה ובמסקנא דשמעתא ביומא אמרי' והני תלתא קראי בדם ל"ל חד למעוטי מנותר וחד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומאה והשתא לר"ש הך קרא למעוטי דם מנותר ומטומאה למ"ל להאי תנא דס"ל אליבי' דר"ש דבקדשים נמי ס"ל לר"א דאאחע"א עיי"ש ספ"ג דכריתות אלא ע"כ שט"מ דדם שבישלו א"ע עליו א"כ איצטריך קרא דסד"א דדם קדשים שבישלו דפקע איסור דם מני' לחייב עליו משום נותר וטמא קמ"ל דלא אבל לשיטות רש"י והרמב"ם קשי' ועיי"ש שהניח קושי' זו בצ"ע, ותמהני על רבינו דאשטמיתת' קושי' התוס' בזבחים דף מ"ה ע"ב ד"ה אבל העצים שהקשו קושי' זו ותי' דמשכחת לה באיסור ב"א וכגון דאייתי ב' שערות בתר הכא כהאי דאמרי' ביבמות דף ל"ג עיי"ש שהניחו בצ"ע למ"ד בעי למימר בפד"א דר"ש אפי' ב"א ל"ל ומ"מ על התוס' צע"ג דמאי דוחקי' לתרץ בשנוי דחיקא הנ"ל אמאי לא תי' כהנ"ל דקרא איצטריך להיכא שבישלו וכבר הרגיש בזה בהגהות רע"א על הש"ס והצ"ע, ובעיקר תי' התוס' במה שכ' דמשכחת לה איסור' ב"א היכא דהביא ב' שערות בתר הכי צ"ע דלכאורא לא דמי' להאי דיבמות דף ל"ג גבי זר ששימש בטומאה דהתם איסור גברא הוי בזה שפיר שייך לומר הכי וכן לענין זר ששימש בשבת דעכ"פ לגבי דהאי גברא כל זמן שלא הביא ב' שערות ליכא איסורא וא"כ שפיר אתיין תרווייהו בב"א בשעה שהביא ב' שערות משא"כ לענין איסור חפצא כגון דם ופוגיל וכיו"ב דמאי שלא הביא ב' שערות אינו מעכב לחול איסור דם אהאי חפצא בזה לכאורא לא שייך לומר דהוי איסור ב"א היכא דמייתא ב' שערות בתר הכי והארכתי בזה בחידושיי ובעיקר קושי' התוס' הנ"ל נ"ל בס"ד עפ"י מה דאמרינן ביבמות דף ל"ב איסור אחות אשה מתלי תלוי וקאי היכא דמשכח רוחא חייל א"כ הכ"נ משכחת לה כגון שנתערב כזית נותר וכזית דם שהוא נותר וס' זתים של היתר דנגד כזית דם יש ס' וכנגד איסור נותר אין כאן ס' דהא איסורין שהם משם אחד מצטרפין וכיון דעכ"פ איסור דם נתבטל בס' אשכח איסור נותר רוחא וחייל דבזה לא מהני לן טעמא דאא"חע"א משא"כ השתא דאין כאן איסור נותר דהא ממעטינן מדרשא שפיר נתבטל הכל וא"ש בס"ד ועפי"ז מתיישב נמי אידך קושי' שהאריך בשג"א הנ"ל להקשות כיו"ב מש"ס פ"ק דכריתות דף ד' דר"ש הקישא דדם לחלב למאי אתא עי"ש ולמש"כ נתיישב שפיר:

עונ"ל ליישב דשפיר משכחת לה דאיצטריך קרא אפי' למ"ד א"א חע"א לפימש"כ התוס' בשבועות וכן הוא שיטות הרמב"ם דעל ח"ש כיון דאינו מפורש בתורה שפיר חייל עלה איסור אחרונא א"כ נפ"מ היכא דצירוף ח"ש דם נותר וח"ש בשר נותר דלענין נותר הו"ל שיעור שלם והשתא אי לא דממעטי' דם מאיסור נותר הוה מצטרף משו"ה שפיר איצטריך קרא למעוטי' דנהי' דקיימי' אליבי' דר"ש דס"ל כ"ש למכות מ"מ בע"מ לענין קרבן, ושוב התבוננתי שבשאג"א הנ"ל הרגיש בזה ודחי לה דהא אליבי' דר"ש כיון דאית לי' כ"ש למכות א"כ כ"ש איסור מפורש הוא ושוב אע"ג דלענין קרבן בעי שיעורא מ"מ אכל ח"ש של דם נותר והשלים לשיעורו לנותר אחר א"א להצטרף כיון דעכ"פ הח"ש איסור גייור הוא למכות שוב אין איסור נותר חל עליו מיהא לפימש"כ התוס' בע"ז דף סי"ח דל"ק ריש כ"ש למכות אלא בעין אבל מיי תערובות מודה ריש א"כ שפיר משכחת לה גם אליבי' דר"ש בח"ש דם נותר ע"י תעריבות וצירפו לח"ש נותר אחרינא ואין להקשות א"כ גם בהא דבעי למילוף בסוף פ"ג דכריתות כל חלב לה' לרבות אימרי קדשים קלים למעילה קשי' מנ"ל דבקדשים איסור חע"א דילמא איצטריך קרא היכא דצירוף חצי זית חלב עם חצי זית של קודש וי"ל דמשמעות הכ' כל חלב משמע דאפי' כלו חלב נמי יש בו משום מעילה משא"כ בהא דאיצטריך קרא למעוטי דם מנותר שפיר י"ל דאיצטריך קרא למעוטי בכהיי"ג וא"ש, ובזה שוב ל"ק מה שהקשה השאג"א עוד מש"ס הנ"ל לשיטות התוס' דעל ח"ש חייל איסורא אחרינא א"כ מנ"ל דבקדשים אחע"א דילמא קרא מיירי בח"ש חלב שצירפו לח"ש קודש ולמש"כ ניחא דמשמעות הכ' דכל חלב משמע דהכל חלב הוא וא"ש בס"ד, ועיי' לקמן בה' שביעות מש"כ עוד מזה:

ב ובעיקר טעמא דמ"ד דדם שבישלו א"ע עליו מבואר ברש"י מנחות הנ"ל משום דא"ר לכפרה עיי"ש וכבר ביארתי לעיל טעמא משום דבעי כברייתו ומ"מ תמיהא הא דם בה"ט דא"ר לכפרה נמי חייב כרת כדאיתא במשנה ר"פ ד"ש אלמא דלא תלי' בהא ועיי' בטה"ק שם במנחות שנתקשה כיו"ב ועיי"ש שהביא בשם הרמב"ן ז"ל בנימיקיו עה"ת די"ל משום הרחקה מכל דם כדי שלא נשגה בו והנה הרמב"ן כ"כ על דם החזה ועוף אבל על דם בה"ט אין טעם זה מספיק כ"כ דבלא"ה מיבדל בדיל מני' משום איסור טומאה מיהו י"ל דבה"ט איכא טעמא אחרינא דהא הדם הוא הנפש עיי' רמב"ן ז"ל עה"ת וע"י אכילתו הדם מתעצם בנפש הבהמיות שמשכנה בדם בעל החי' ובלא"ה כ' התורה במ"א ונטמתם בם א"כ י"ל בדם בה"ט החמיר רחמנא טפי לחייבו דם כרת וא"כ נימא בדם בה"ט דל"ש האי טעמא כולי האי אסרה רחמנא משום דניתנה על המזבח לכפר ובבהמה טמאה דל"ש טעמא דכפרה מיתסר משום טעמא ונטמתם והא דבבה"ט ג"כ א"ח כרת על דם שבישלו י"ל דבעי' שיהא כמות שהוא בעודנה בנפש הבע"ח כך י"ל, ועיי' בס' טה"ק הנ"ל מיהא כל הא מילתא תלי' אי דרשי' טעמא דקרא אבל אנן קיי"ל דלא דרשי' טעמא דקרא א"כ באמת אין סברא כלל לחלק בין דם שבישלו או לא בישלו דלא מסתבר דתלי' בראוי לכפרה דבה"ט תוכיח ולא סמכא אטעמא דקרא למילוף מני' קולא וה"נ ל"ש לומר דבה"ט איכא טעמא אחרינא כהנ"ל וא"כ י"ל זה באמת טעמו של רש"י ורמב"ם דס"ל בדם שבישלו חייב כרת ולפי"ז י"ל דאינהי נמי לא ס"ל כן אלא להלכה דקיי"ל ל"ד טעמא דקרא אבל לר"ש דס"ל דרשי' טעמא דקרא כמבואר בכ"מ בש"ס י"ל כו"ע מודו דדם שבישלו א"ע עליו כמשמעות הכ' ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר ומבהמה טמאה אינו ראי' די"ל כהנ"ל ועפי"ז יש מקום ליישב קושי' הקדמונים על הרמב"ם דס"ל גיד הנשה מותר בהנאה והא למאי דפסיק כמ"ד אב"ג בנו"ט ל"ל כשהותרה נבלה הוא וחלבה וגידה היתרה כדאיתא ברפ"ב דפסחים דאמרי' מאן שמעת לי' אין בגידין בנו"ט ר"ש לר"ש איה"נ דגיה"נ אסור בהנאה וא"כ מ"ט דהרמב"ם ולהנ"ל נראה ליישב בס"ד דבאמת יש להקשות מאי פריך הש"ס הא י"ל דיליף גה"נ בק"ו מדם מה דם דחייב כרת מותר בהנאה ק"ו גה"נ שאינו חייב כרת דכהיי"ג יליף הגמ' ק"ו בסוף הסוגי' מחלב עיי"ש מיהא י"ל מדם ליכא למילוף דמה לדם שכן יש היתר לאיסורו ע"י בישול וכ"ז למאי דקיימא הסוגי' התם אליבי' דר"ש דדריש טעמא דקרא א"כ דם שבישלו מותר משו"ה הוצרך לאסוקי דגה"נ אסור בהנאה אבל למאי דקיי"ל דל"ד טעמא דקרא א"כ דם שבישלו נמי אסור מדאורייתא כדס"ל לרמב"ם באמת שוב אפי' אי אב"ג בנו"ט נמי גיה"נ מותר בהנאה דנהי דל"ל כשהותרה נבלה וכו' מ"מ מוכח דגיה"נ מותר בהנאה מק"ו דדם הנ"ל וא"ש בס"ד:

ג') ולענין דם שיצא מן הבשר ע"י כבישה מעל"ע נסתפק הפמ"ג בפתי' לה' מליחה אי דינו כדם שבישלו או לא ובסי' ק"ה העלה דהוא מדאורייתא עיי"ש ותלי' בשיטות הראשונים אי כבוש הוי כמבושל ממש או אינו עושה פעילת הבישול כלל רק שמפליט ומבליע והדברים עתיקים ועיי' במנ"ח מצוה קמ"ח שהביא בשם החוו"ד משמי' דאו"ה דדם כבוש אינו אלא מדרבנן ועיי"ש שהקשה מאי פריך הש"ס בפ' כ"ש והרי דם דא"ק ל"ת וכי' ותנן או"א מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון וכו' ולשיטות הנ"ל מ"פ הא כיון דמתערבין באמה הייני אמת המים שבעזרה א"כ כיון שנתערב במים פקע איסור דם כיון דאינו ראוי לזריקה ע"כ מותר בהנאה עיי"ש ובאמת לק"מ דעד כאן לא נחלקו אלא בדם שבישלו או דם שנכבש באופן שנעשה פעולת הבישול בהדם דאז שייך לומר שעצם הדם נשתנה מברייתו אבל היכא דהדם מחמת עצמו לא נשתנה אלא דתערובות גרם לו שא"א לזרקו ע"ג המזבח פשיטא דלא גרע איסור דם מכל איסורין שבתורה שאוסרין תערובתן ואטו מי נימא אם נתערב דם בתבשול אינו אסור מדאורייתא משום דא"ר לזריקה וזה נראה פשוט וברור:

ד והנה בדם הכבד אי אסור מדאוריתא או לא נחלקו הראשונים שיטת ר"ת שהובא בתוס' בפ' כה"ב דדם הכבד לא מיתסר מדאורייתא דכבדא כילו דם ואפי"ה שרי' רחמנא ה"ה דם היוצא ממנה אבל שיטת שאר רבותינו הראשונים דהיא דאורייתא ונראה פשוט דלא פליגי אלא בדם בעין הנסחט מן הכבד אבל הא פשיטא דהכבדא בעצמה כילו דם ובשרא דכבדא הכל תמציתו דם הוא כדאמרינן בש"ס בכורות דף נ"ה דזכרותא דדמא כבדא ועי' בחי' ח"ס ז"ל על חולין דמייתא הש"ס דהתם דאמרינן כבד שנמיחה ברבעית ופירש"י כבד של מת מטמא באוהל כרבעית דם המת ומ"מ מפשט פשיטא לן דכבד בעצמה מותר באכילה ועיי' בלבוש עט"ז דיליף לה מדכתיב על הארץ תשפכנו כמים משמע מלשון תשפכני למעוטא כבד דמעיקרא אינו נשפך ועיי' בחי' ח"ס שם דילפינן לה מלשון תשפכנו אבל תיבת כמים איצטרך לדרשא אחרינא בחולין דף כ"ב ובריש פ' כיה"ד מ"ו צע"ק כיון דע"כ איצטרך כמים לדרשא הנ"ל דילמא כולי קרא משום דרשה דכמים מכתב וצ"ע אבל עכ"פ הא פשיטא אליבא דכו"ע דבשרא דכבדא כולי דמא ופשיטא נמי דלכו"ע בשרא דכבדא שרי ולא פליגי הראשונים אלא בדם בעין שנסחט ממנו אי אסור מדאורייתא או לא ועפי"ז לא הבנתי מה שהביא הפרימ"ג ראי' מהא דאמרה ילתא לר"נ אסר לן דמא שרי לן כבדא אלמא בפירש דחשיב כולי דם אפי"ה אסור מן התורה ולהנ"ל אין ענינו כלל לפלוגתות הראשונים הנ"ל אלא דמ"מ שיטת ר"ת בזה צע"ג בשלמא אי ס"ל כשיטת רש"י ורמב"ם דדם שבישל וה"ה דם שנקרש עובר עליו מה"ת שפיר הוי כבדא חידוש דכולו דם אפי"ה שרי' א"כ יש מקום לומר ה"ה דם בעין שנסחט ממנו משא"כ לשיטת התוס' בסייעתם דבכל דם שנקרש אינו עובר עליו א"כ מה חידוש בכבדא טפי משאר דם וא"כ מהי"ת נימא הואיל וכבד בעצמה מותר ה"ה דם הנפלט ממנה ושוב ראיתי בחי' ח"ס עמד בזה ולא תי' כלום ואפשר לומר עפ"י מה שכ' לעיל דבאמת אין לנו שום דרש דדם שנקרש א"ע עליו ואי משים דאינו ראוי לכפרה הא גופא מנ"ל ועכ"ח צ"ל כדפרישית משום דנשתני מברייתו וא"כ כבדא דמתחילת ברייתו הוא באופן זה אילו הי' דם הנפש כהיי"ג הי' ראוי לכפרה עכ"פ בחטאות החצוניות דלא כתיב והזה אלא ולקח עי' מנחות דף כ"ב וא"כ שפיר הי' בדין שיהי' אסור מה"ת אפי"ה שרי' רחמנא שפיר הו"ל חידוש והי' ראוי להתיר דם הנפלט ממנה ואתי שפיר שיטת הר"ת:

ועיי' בשמעתין דכבדא בש"ס חולין דף ק"י א"ל אביי לר"ס כי ספקות להתם בעי מניהי כבדא מה אתן בי' עיי"ש כל הסוגי' דמתבאר מן הגמ' דלמיסר נפשה פשיטא ולא מבעי' לן דפלטית ואינו בולעת ומזה תמהו הראשונים על הרי"ף והרמב"ם דס"ל דכבדא עצמה נמי נאסרת והוא דלא כשמעתן ועיי' מה שהאריך הר"ן בישוב תמוה זו ונ"ל בס"ד בישוב קושי' זו דלכאורא נהי דפלטות ואינו בולעת מ"מ הא עכ"פ הדם פורש ממקום למקום וכבר עמד בחוו"ד סי' ע"ג עיי"ש מיהא י"ל גם בדם אברים דפריש ממקום למקום לא מיתסר אלא מדרבנן ועיי' בש"ך וטו"ז ריש סי' ע"ו מה שכ' בשם הרא"ש דדם אברים שפירש ממקום למקום לא מיתסר אלא בפירש מחיים וא"כ י"ל בפריש לאחר שחיטה עכ"פ אינו אלא מדרבנן וא"כ כיון דדם כבד אפי' בעינא אינו אסור אלא מדרבנן וכל עיקר אסורא אינו אלא גזירה אטו שאר בשר ובכהיי"ג דגם בשאר בשר אינו אלא מדרבנן הו"ל גזירה לגזירה ולא איכפית לן במה שפירוש ממקום למקום ושפיר שרי' משום דפולטית ואינו בולעת וכ"ז אי דם כבד לאו דאורייתא אבל אי דם כבד מיתסר מדאורייתא א"כ נהי' דאינו בולעת מ"מ מיתסר משום דם דפריש ממקום למקום כמו בשאר בשר והא גופא אי דם הכבד מיתסר מדאורייתא י"ל דתלי' אי דם שבשלו ודם שקרוש אסור מדאורייתא וא"כ י"ל דסוגי' אזלא אליבא דמא"ד דם שבישלו ודם שקרוש אינו עובר עליו מדאורייתא משו"ה לא איכפת לן במה שפירש ממקום למקום אבל לפי מה דס"ל להרמב"ם דדם שבישלו עובר עליו כמבואר בב"י סי' פ"ז והוא בפרימ"ג פתיחה לה' מליחה וכן הוא שיטת הרי"ף כמו שכ' הפליתי ריש סי' ס"ט עי"ש וכפשטא דברייתא דמייתא בחולין דף ק"כ הקפה את הדם ואכלו א"כ ה"ה דם הכבד וכן פסק הרמב"ם בהדי' א"כ נהי דפולטות ואינו בולעת מ"מ מיתסר משים דפירש ממקום למקום וא"ש בס"ד: עוד נ"ל בס"ד ביישב שיטת הרמב"ם והריף הנ"ל דלכאורא יש לתמוה מאי פשוט ממתני' בפולטית ואינו בולעת כפי מה שכ' הרמב"ם בפי' המשניות והובא בר"ן פ' כה"ב עיי"ש א"כ ע"כ מקולי תרומה שנו כאן דהא תנן כל המתבשלין עם הירקות של תרומה מותרין חוץ מן הבשר וע"ז קאמר ר"י ב"נ הכבד אוסרת ואינו נאסרות כלומר דכבד אין דינו כמו שאר בשר אלא כמו שאר כל הדברים שאינם נאסרים במתבשלים עם הירקות של תרומה וע"כ צ"ל הטעם משום דלא החמירו בירקות של תרומה אי משום דתרימות ירק דרבנן אי משים דבתרומה לא אמרינן טע"כ דאורייתא כמו שהאריך בזה החוו"ד בריש סי' ק"ה עיי"ש חוץ מן הבשר דבשר מושך טעם הירקות והו"ל כמו בעין א"כ ע"ז קאמר התנא דכבד אין דינו כמו שאר בשר דאמרינן בי' שמושך טעם הירקות אלא דינו כשאר דברים המתבשלים עם הירקות שאינם נאסרין וכ"ז בירקות אבל אכתי אימא לך דשפיר מיתסר מחמת דם ושוב ראיתי שעמד על תמוה זו בפליתי ריש סי' ע"ג עי"ש ותי' דמ"מ מוכח שפיר דהכבד אינו נאסרות דא"כ נהי דאינו נאסרות מחמת הירקות מ"מ תיפק לי' דמיתסר משום דמתבשלית בדמה אלא ודאי דאינו נאסרות מחמת עצמה ולענ"ד אין זה מספיק דהא י"ל דמיירא שיש ששים בירקות נגד הכבד באופן דמשום דם לא איכפת לן ולא באנו לדין אלא מחמת התרומה וע"ז שפיר קאמר דאינו בולעת יותר משאר דברים שאינם נאסרים במתבשלים עם ירקות של תרומה ויותר קשה דהא בבשר ע"כ מיירא באופן שאין לחוש משים איסור דם וא"כ הה"נ כבד בכהיי"ג מיירא ואכתי מאי קפשיט מיהי לשיטת הרמ"א בסי' ס"ט סעי' י"א דאפי' באיכא ס' עכ"פ אותו חתיכה נשארה אסירה ניחא דשפיר מוכח דהכבד אינו נאסרות מיהי י"ל לפי מה שמבואר שם בטו"ז ס"ק כ"ח הטעם משום דאותו חתיכה מקבלת הטעם בתחילה כיון שהדם הוא בתוכה י"ל דתלי' בפלוגתא דאפל"ס די"ל עכ"פ בגמר הבישול מתחלק הטעם בשוה וא"כ י"ל הסוגי' דשמעתין אזלא כמ"ד אפל"ס אסור וי"ל אביי היא מרא דשמעתתא ואיהו ל"ס דבב"ח חידוש עיי' חולין דף ק"ח א"כ ילפי' שאר איסורין מבב"ח וא"כ אפי' באיכא ס' מ"מ הו"ל למיסר הכבדא אלא ע"כ דאינה נאסרת משא"כ למאי דפסיק הריף והרמב"ם בשאר איסורין ל"א אפל"ס א"כ לא מוכח כלל ממתני' דפולטת ואינה בולעת די"ל דל"ק אלא לענין ירקות של תרומה ונפ"מ באיכא ס' כנגד הכבוד וא"ש שיטות הרי"ף והרמב"ם ודו"ק:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה